החצר בליובאוויטש

ישיבתו בליובאוויטש ונסיעותיו

האדמו"ר השלישי לבית חב"ד, רבי מנחם מענדל מליובאוויטש, בעל ה"צמח צדק", נולד בערב ר"ה תק"נ (1789) בעיר לאזניא.

יחד עם כ"ק דודו וחותנו אדמו"ר האמצעי, התיישב בליובאוויטש בשלהי שנת תקע"ג – תחלת שנת תקע"ד (1813)1.

אחרי הסתלקות כ"ק דודו וחותנו אדמו"ר האמצעי, בשנת תקפ"ח (1827), קיבל עליו את נשיאות תנועת חב"ד.

קרוב לארבעים שנה נהג את נשיאותו בליובאוויטש, שהיתה אבן הפינה, שהכל פונים אליה בכל עת.

מלבד זאת רגיל היה האדמו"ר לנסוע כל שנה לבקר את אנ"ש בעיירות, כל שנה באיזור אחר, לומר לפניהם דא"ח ולקבלם ליחידות.

בעשרת השנים הראשונות לנשיאותו, ביקר ביותר משלושים עיירות, כדלקמן פרק ‎סד.

בשנת תר"א (1841) הלשינו ה"משכילים" על רבינו כי הוא מתנגד לתוכנית הממשלה להכריח את ילדי ישראל ללמוד "השכלה" במקום תורת ה'. בא אז שוטר מיוחד לליובאוויטש שחקר את האדמו"ר וערך חיפוש בביתו. מרוב התרגשות ופחד חלה האדמו"ר ונפל למשכב, כדלקמן פרק ‎עב.

בהמשך לזה הוטל על רבינו השגחת סתר תמידית ע"י המשטרה החשאית. היא נמשכה עד אביב תר"ז (1847), שאז החליט הממשל שאין שום דופי בהנהגת רבינו והסירה את השגחת הסתר התמידית שעליו, כדלקמן פרקים ‎עא-‎עו.

אחרי ההלשנה הנזכרת הציעו ה"משכילים" לממשלה לקרוא לועידה מיוחדת, שבה ישתתפו שר ההשכלה עם אחדים מגדולי ישראל, ובו יכריחו אותם להסכים לפתיחת בתי "השכלה" לנוער היהודי. הם הציעו להזמין לועידה הזאת גם את רבינו.

האדמו"ר השיב על כך, שמאז החיפוש-בית והחקירות, בריאותו חלושה ואינו יכול לנסוע ולהשתתף בועידה. אך בסופו של דבר הוסכם, שחשוב מאד שהאדמו"ר יסע לועידה, כדי לשמור מפני התוכניות הנזכרות ולהבטיח שלא יבואו בה החלטות בלתי רצויות. הועידה התקיימה בחדשי הקיץ תר"ג (1843), כדלקמן פרק ‎עג ואילך.

אחרי הועידה הנזכרת קיבל רבינו מהממשל תעודת אזרח נכבד לדורותיו, כדלקמן פרק ‎עח.

*

באגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע (ח"ב אגרת שצו ע' קז) מסופר שבמשך התקופה הזאת יסד רבינו ישיבה בליובאוויטש, ובעוד כמה עיירות.

החצר בליובאוויטש, שריפתו ובנייתו

לערך בשנת תקצ"ד קנה כ"ק אדמו"ר הצמח צדק חלקת חצר, ועליה בנה את ביתו, כמסופר ברשימת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, משנת עדר"ת לערך2:

בשנת תקצ"ד (או סוף תקצ"ג) קנה לו כ"ק אדמו"ר הרצ"צ חלקת אדמה (במקום שעתה הוא אולם הגדול, שבו לומדים תלמידי המוסד תומכי תמימים) לבנות עליה בית דירה לעצמו.

במשך השנים היו כמה שריפות בליובאוויטש, אמנם העיקרית והכי מפורסמת שבהם היא השריפה שהיתה בין השנים תרט"ז-תרי"ח (1856-1858), שבה נשרף בית רבינו, עם כל החצר, וחלק גדול של הספרים וכתבי-יד-קודש שלו – כדלקמן פרק ‎סג.

אחר כך בנו את כל החצר והבתים מחדש, באופן מרווח יותר – כמסופר בבית רבי (ח"ג פ"ו):

לאחר השריפה יצא רבינו לדור בחצר האדון של העיר, שהי' לא רחוק הרבה מהעיר, עד שבנו הבנינים מחדש ... אחר כך נגמרו הבנינים שלו ושל בניו ושבו להעיר ... שם בבנינים החדשים נחלה מאד בחדש כסלו דשנת תר"ך.

לפני השריפה היתה דירתו בפינת החצר (מערבית צפונית), ולידה (לצד מזרח) בית הכנסת. אחרי השריפה הרחיב את ביתו – גם על שטח שהיה בתחלה בית הכנסת. גם קנה עוד שטח קרקע בתוך החצר (לצד מזרח) ובנה עליו בית הכנסת גדול יותר.

אמנם גם בתוך ביתו (כנראה במקום שהיה בית הכנסת בתחלה), הקדיש שני חדרים גדולים לתפלה, שבו התפלל המנין במשך השנה. ואילו בית הכנסת הגדול הוקדש לתפלה וחזרת דא"ח (אמירת חסידות) בעת שהקיבוץ גדול, היינו בשעה שמגיעים אורחים רבים לשהות ולשמוע חסידות מאת רבינו בליובאוויטש3.

ביתו החדש היה גדול ורחב, גדלו 30X30 ארשין (לערך 21X21 מטר). ואחרי הפסק קטן נבנה בית הכנסת, בשטח החדש שנקנה בחצר.

ביתו של רבינו היה מלא ארונות ספרים. קירותיו של חדר היחידות ושל חדר הסמוך לו מכוסים היו בארונות מלאים וגדושים בספרים וכתבי יד – כדלקמן פרק ‎סב. חלק מהספרים וכתבי היד נשרפו בשריפה הגדולה הנזכרת.

כשהתחילה הבניה החדשה של החצר, פנו בני רבינו במכתבים לאנ"ש, בבקשה להשתתף בהוצאות הבניה הזאת. הגיע לידינו מכתב אחד שכתב הרה"ק רבי חיים שניאור זלמן (שהי' אח"כ האדמו"ר בלאדי) אל אנ"ש, בו מבקש "להתאמץ במחנו ובאיזה כפרי' הסמוכים", כיון שעתה "הכל הי' נצרך לעשות מחדש", והמצב עתה הוא "דחוק מאד".

תאריך המכתב הוא "יום ה' ח' אייר". בין השנים תרט"ז – תר"כ מתאימה קביעות זו – לשנת תרי"ח או תרי"ט.

בעזרה"י יום ה' ח' אייר, לובאוויץ

לכבוד ידידי הרב המופלג ווח"ס וכו' מו"ה צבי יעקב נ"י

למראה עיניו מכתבי לידידיי דמחנו הט', ומהיות כי מעולם לא עוררתי אותם בזה, ועתה ידוע אשר הכל הי' נצרך לעשות מחדש, ודחוק מאד, מהראוי להתאמץ במחנו, ובאיזה כפרי' הסמוכים, שישיבו כהוגן וכראוי. בטחוני באהבתו הנאמנה שימלא בקשתי.

ויקבל החוה"ש והברכה מאדה"ש כנפשו ונפש אה' ידידו ד"ש מלו"נ

חיים ש' זלמן באאמו"ר שי'

*

מיד כשהתיישבו בליובאוויטש בנו שם גם מקוה. כ"ק אדמו"ר הצמח צדק מספר בתשובותיו (חלק יו"ד סי' קב) באיזה אופן בנו אותו.

אח"כ בנו את המקוה על שפת הנהר, לא רחוק מהחצר של רבותינו4.

*

רב העיירה ליובאוויטש בתקופת כ"ק אדמו"ר הצמח צדק: משנת תקצ"ב (1832) ואילך היה הרב יששכר בער הלוי הורביץ, ואחריו – הרב אברהם ב"ר אביגדור הכהן – כמסופר ב"מבית הגנזים" פרק לג.

*

כ"ק אדמו"ר הצמח צדק היה הראשון מבין אדמו"רי חב"ד שהי' בליובאוויטש עד יומו האחרון – בי"ג ניסן תרכ"ו (1866), ושם מנוחתו כבוד.

בצוואתו כתב שלא לבנות בנין על קברו לא מלבנים ולא מעצים. אמנם למעשה חששו שהערלים יחפרו בקבר לחפש שם זהב, שאולי הוטמן בו, ולכן הוכרחו לבנות אהל של קירות גבוהים מסביב לקברו, בלי גג. ואחר כך הוסיפו ובנו עוד חדר לצד הדרומי של האהל, להיות בית המדרש סמוך לקברו5.

אודות החצר בליובאוויטש בדור הבא, יסופר לקמן פרק ‎פ.


1) ראה לעיל פרק ‎לט.

2) פורסם ע"י רש"י חזן (יז אדר תשנ"ט).

3) אגרות-קודש אדמו"ר מוהר"ש נ"ע אגרת מב, ושם עמ' מד.

4) ראה תיקוני מקוואות ע' לח.

5) אגרות-קודש אדמו"ר מוהר"ש נ"ע אגרת מ.