בית רבינו בליובאוויטש ורוסטוב

החצר בליובאוויטש

הוד כ"ק אדמו"ר מרנא ורבנא שלום דובער נולד בליובאוויטש כ' מרחשון תרכ"א (1860).

בעת הסתלקות כ"ק אביו אדמו"ר מוהר"ש נ"ע, בי"ג תשרי תרמ"ג (1882), הי' עדיין צעיר בשנת העשרים ושנים. אף שהי' אומר מאמרים ורושמם1, עדיין לא הסכים לקבל עליו את עול נשיאות תנועת חב"ד, עד תחלת שנת תרנ"ד (1893), כמסופר בחנוך לנער:

תרמ"ג ... מאמר הראשון אשר אמרו ברבים: ביום ב' דחג הסוכות ומתחיל כתר יתנו לך...

תרנ"ד ... בשנה זו קבל עליו עול הנשיאות לכל הפרטים, כמו יחידות בקביעות, מענה על שאלות עצות הבאות בכתב, נתינת מאמרי דא"ח שאומרם – להעתיק ועוד.

בקיץ תרנ"ז (1897) ייסד רבינו את ישיבת תומכי תמימים, כדלקמן פרק ‎קד ואילך.

בתחלה למדו התלמידים בכמה מקומות שבחצר, אמנם בשנת תרס"א (1901) התרבה מספר התלמידים, ואז התחילו הלימודים באולם הגדול, כדלקמן פרק ‎קי.

בשנת תרס"ב (1902) בנו מטבח וחדר אוכל בחצר לתלמידי הישיבה. בית התבשיל הזה הספיק לכמה שנים; עד אשר התרחבה הישיבה ביותר והוכרחו לבנות בחצר עוד בית גדול, עבור בית האוכל לתלמידי הישיבה. גם התרבו אז תלמידי החדרים שבאו ללמוד בליובאוויטש, ולא הספיק המקום לכל אלו, ולמדו גם הם בבנין החדש הנ"ל, כדלקמן שם.

בליובאוויטש עצמה היו חדר עם כמה כתות, שיעורים, ואולם (זאל) הגדול, כדלקמן פרק ‎קט.

לכתות מכינה שבין השיעורים לבין האולם, נפתחו סניפים בעיירות שונות ברוסיה: זעמבין; קובליץ; נעויל; האראדישץ; דאקשיץ; באבינאוויטש; חאראל; חרסון; חרקוב; ראמען; שצעדרין, כדלקמן פרק ‎קיב ואילך.

ישיבת "תומכי תמימים" התקיימה בליובאוויטש במשך יותר מעשרים שנה, משלהי שנת תרנ"ז (1817) עד שנת תרע"ח (1918), שאז עברה לקרעמענטשוג ועוד, כדלקמן פרק ‎קכג.

*

על גודל העיירה בתקופה הזאת, כותב כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע ברשימתו (התמים ח ([תד] נה):

ליובאוויטש עיירה קטנה ויושביה היהודים כשלש מאות – כן ירבו – משפחות, ולהבדיל האינם יהודים כמאה משפחות.

*

רב העיירה ליובאוויטש בתקופה זו היה הרב דוד יעקבסון – חתנו של הרב הקודם, הרב אברהם זליגסון.

אודותיו, ואודות שאר הרבנים בעיירה ליובאוויטש במשך הדורות – ראה "מבית הגנזים" פרק לג.

בניית ושיפוץ המקוה

על המקוה שנבנה בליובאוויטש בתקופת כ"ק אדמו"ר האמצעי, כבר סופר לעיל פרק ‎לט. גם סופר שם על המקוה שנבנה אחר כך בליובאוויטש, בסמיכות לנהר.

בשנת תרמ"ג-ד התקלקל המקוה והוצרכו לבנותו מחדש. כיסו את המעיין בעפר רב, העלו את רצפת החפירה, בנו עליה רצפה וכתלים חדשים. קדחו חור חדש עד שמצאו את מי המעיין, אשר מילאו את המקוה במים כשרים.

מספר על כך רבינו באחת מתשובותיו שכתב על הרב דוד יעקבסאן, בעת בניית המקוה מחדש בשנת תרס"ז (אגרת קסז):

בעת תיקון המקוה בשנת תרמ"ג או תרמ"ד, כשתיקן הר"י ווידראויץ2 ... שסתמו את המעיין.

בשנת תרס"ו התחיל רבינו לבנות מקוה נוספת, בחלק המזרחי של החצר; אלא שהיו בזה מניעות עצומות, והוחלט לשפץ את המקוה במקומה הקודם. על כך כותב רבנו, אל ר' ישעי' ברלין, בכ"ד ניסן תרס"ז (אגרת תתקסג):

זה כמה שנים אשר רצוני וחפצי לעשות מקוה בחצירינו, ובשנים האחרונים כאשר נתמעטה ההשגחה בעיר3 מורגש בזה הנחיצות. וכמה מהאורחים הנכבדים גם כן תובעים זאת.

ובשנה העברה התחלנו לחפור בחצר במקום שבררנו לצד הרחוב הקטנה4 שבצד השמאל5 להחצר שלנו. אך באשר הבית תפלה שלהם הוא ברחוב ההיא, עמדו הערלים ודברו בחוזק מאד שלא יניחו בשום אופן. אם כי על פי זאקאן6 מותר, אמנם פחדנו מהם, וגם אדון העיר בקשני בזה. והפסקנו את החפירה וסתמנו המקום…

עתה נתעורר אצלי הענין מצד הנחיצות הגדולה כעת, מצד העדר ההשגחה ביותר על המקוה שבעיר, ועוד כבדות הרבה, אשר נחוץ מאד שיהי' לנו מקוה בחצירינו.

ואני חושב לעשותה אי"ה בסוף חצירינו7, לא אל הרחוב, ולעשות בנין חומה8. והפריסטאוו9 אומר שלא יהי' בזה שום דבר ח"ו.

ובדעתי לבנות חדר א' ערך ט"ו ארשין על יו"ד10. מזה יהי' 5 ארשין על מקום הפאראביק ויו"ד על יו"ד יהי' חדר המקוה.

אמנם נראה שגם תוכנית זאת לא התבצעה, ולכן במשך ימי הקיץ קיבל הרבי על עצמו את עול שיפוץ המקוה העירונית מחדש11.

בניית המקוה מחדש התקיימה במשך קיץ תרס"ז, חפרוה בעומק יותר, כדי שיעלו המים מהמעין בתוקף יותר. ועל תוצאות חפירה זו, כותב רבינו בה' אלול תרס"ז (אגרת קעא):

מכתבו מיום ד' נכון הגיעני, וממש החי' את רוחי בהבשורה אשר מצאו מים בעזרתו ית', ויהי' מבוא מי המעין אל המקוה.

כך שופץ מחדש המקוה עצמו. אמנם שיפוץ הבנין שעליו, נדחה לקיץ תרס"ט, באותו קיץ כתב כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, אל כ"ק בנו אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע (אגרת רלג):

בדבר הבנין שעל המקוה … הוחלט אצלי שנעשה אי"ה בנין חומה12 על המקוה … ולהעמיד עלי' מחיצות מדראניצעס13 וכה"ג, ולהתחיל תיכף בבנין הכותלים … והשי"ת יהי' בעזרנו למלאות ולתקן כל הצריך תיקון כו' ויהי' בהצלחה בכל פרט.

במקוה הזאת השתמשו בליובאוויטש עד נסיעת הרבי ובני ביתו (ואחר כך גם הישיבה) מליובאוויטש והתיישבו ברוסטוב, בתחלת שנת תרע"ו, כדלקמן בסמוך. וגם אחר כך, לאחדים מאנ"ש שנשארו לגור בליובאוויטש, כדלקמן פרק ‎קסא.

ההעתקה מליובאוויטש לרוסטוב

בשנת תרע"ד רעדה הארץ לקול מלחמת העולם הראשונה. כשהתקרב הצבא הגרמני לאיזור ליובאוויטש, בתחלת שנת תרע"ו, הוכרחו כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע ובני ביתו לברוח מליובאוויטש. היו מספר ימים באראל, ואחר כך התיישבו ברוסטוב על נהר דון, שבפנים המדינה רחוק מהספר.

כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע כותב (אגרות-קודש חי"ד עמ' נד):

באנו לפה ראסטאוו בשנת תרע"ו בחדש מרחשוון בסופו, בתקוותינו בקיץ הבא לחזור למגורינו ליובאוויטש, וכה הלך שנה אחר שנה14.

*

בשעה שנסע רבינו לרוסטוב, לקח אתו עמו את אוסף כתבי-יד-קודש של רבותינו נשיאינו, ומספר מוגבל של ספרים הדרושים לו. אמנם כל אוסף הספרים הגדול, אלפים רבים של ספרים ומאות כרכי כתבי-יד, ארזו ב-35 ארגזים גדולים והניחום למשמרת במחסנים של החסיד ר' זאלקינד פערסיץ במוסקבה – כדלקמן פרק ‎קנח.

אח"כ נלקחו ספרים וכתבי-יד אלו אל הספריה הצבורית במוסקבא – כדלקמן פרק ‎קסו; ושם נמצאים הם בגלות עד היום הזה.

*

אחרי נסיעת הרבי ובני ביתו מליובאוויטש, נשארו תלמידי הישיבה תומכי תמימים ללמוד בליובאוויטש עוד שנתיים וחצי, עד שלהי קיץ תרע"ח, כדלקמן פרק ‎קכג.

לפני נסיעת הקבוצה האחרונה של תלמידי הישיבה מליובאוויטש, סידרו את כל החפצים שנשארו, לחלקם ולהצניעם כמה שאפשר. חפרו בעומק, במרתף של בית הרבי, והצניעו שם את החפצים15.

הדרך מליובאוויטש לרוסטוב

בחנוך לנער מסופר:

יום א' ט"ז לחדש מ"ח [תרע"ו] עוזב, עם כל ב"ב, את ליובאוויטש. כחדש ימים מתעכב בדרכו עד בואו לעיר רוסטוב.

וכעין זה באגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע (חי"ג אגרת ד'תרסב):

ונלך בגולה איזה שבועות עדי באנו לפה רוסטוב16.

על פי שני המקורות האלו היה נראה לכאורה שבאו לרוסטוב באמצע כסלו תרע"ו.

אמנם ב"מבית הגנזים" פרק ח נדפס תצלום הפספורט של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע.

[לא מדובר כאן בפספורט שבו היה נוסע אל מחוץ לגבולות רוסיה, כי אם הפספורט הפנים-רוסי, שבו רשומות נסיעותיו בתוך רוסיה, אל העיירות וויטבסק, מוסקבא, פטרבורג ווילנא ורוסטוב, משנת תרס"ג ואילך].

מתוך פספורט זה יש ללמוד על התאריך המדוייק שבכל נסיעותיו בפנים רוסיה, גם אלו שתאריכם המדוייק לא היה ידוע עד עתה.

שם ישנה גם החותמת שהחתימו את הפספורט שלו בהגיעו לרוסטוב: "1915 23 אוקטובר – רוסטוב", שחל בכ"ח מ"ח תרע"ו.

תאריך זה תואם את מ"ש כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע בחודש תמוז תרפ"א (אגרת ד'תרלז):

הוא וב"ב באו לראסטאוו בחדש מ"ח בסופו.

שוב נודע לנו, שלמעשה הם הגיעו לרוסטוב בכ"ו מ"ח, והיינו שהנסיעה מליובאוויטש לרוסטוב, עם תחנת הביניים באראל, ארכה רק עשרה ימים.

ומה שחותמת הפספורט היא בתאריך כ"ח מר-חשון, כי אף שעם הגיעם לרוסטוב הוצרכו להירשם ולהחתים את הפספורט שלהם, מכל מקום לקח עוד יומיים, עד שהחתימו את הפספורט בכ"ח מר-חשון.

ומה שנזכר לעיל, שהנסיעה היתה "איזה שבועות", או "כחדש ימים" – היינו עד שהסתדרו בדירה; כי עד אז היו במלון, וכדלקמן.

ב"מבית הגנזים" פרק י, נדפסה רשימת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, אודות העתקת כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, עם בני ביתו, מליובאוויטש לרוסטוב, בחודש מ"ח תרע"ו.

ברשימה זו מספר את כל פרטי תהלוכות קבלה ההחלטה, תיאור הנסיעה מליובאוויטש, התחנה הראשונה באראל, ההחלטה לנסוע לרוסטוב, קבלת הפנים ברוסטוב, חיפוש הדירה ברוסטוב, התוועדות י"ט כסלו בדירה החדשה, התלוננות בעל הבית, ועד לפורים קטן תרע"ו. ושם נרשם:

ביום א' בקר בשעה האחד עשרה בקר, ט"ז מרחשוון, יצאנו מליובאויטש ... עדי בואינו למחרת בשעה 7 לילה לאראל, נסיעתינו התמשכה בערך תשע ועשרים שעות ... ביום ג' כ"ה מ"ח עזבנו את אראל ... וביום ד' בקר בשעה העשירית כ"ו לחדש באנו עם המסע המהיר לרוסטוב ... ביום ו' עש"ק ה' כסלו, נכנסנו בהדירה החדשה להצלחה.

החצר ברוסטוב

לעיל פרק הקודם סופר על דירה שכורה שרבינו שכר ברוסטוב, הדירה היתה ברח' פושקינסקי, ואודותה כותב רבנו, בב' דחנוכה תרע"ו (אגרת א'מח):

ביגיעה גדולה השגנו דירה לא מרווחה, רק החדרים טובים גבוהים ולא קטנים, וברחוב רחבה. אך יש לנו עגמת נפש מהבעל הבית, שהוא לא מהטובים ... מדבר דברים שלא כהוגן.

כעבור שנתיים, בשנת תרע"ח, החליט לקנות בנין גדול, בבראדצקי פערעאולאק 44. אלא שבאותו חורף, קשה מאד היתה קניית בתים:

בשנת תרע"ז התקיימה המהפכה הראשונה ברוסיה – כשהתחילה תקופת החופש. ובראשית שנת תרע"ח התקיימה המהפכה השניה – כשהתחילה המלחמה האזרחית, עד שהקומוניסטים התגברו וכבשו את המדינה, כדלקמן סוף פרק ‎קמב ופרק ‎קנא.

כאשר העיר רוסטוב נכבשה על ידי הקומוניסטים התחילה דאגת הלאמת הבתים. כיון שבשעה זו ניהלו דיון על קניית בית ושיפוצו עבור רבנו, היה קשה להחליט על סיום הקניה והבניה. על כל זאת מספר רבינו בכ"ח אדר תרע"ח (אגרת תקג):

בפה החרימו כל הבתים, וכולם הבע"ב והשכנים יתנו שכר דירה, וששים פרצ'17 שייך להם, ומשום זה עכבנו לעת עתה לעשות את הראמאנט18. הקופצע19 אצל המלאצי' נאטריוס כבר נעשה ביאנוואר, ונתתי חמשים אלפים, והמותר ליתן כשיהי' האישור. אם יאשר השטארסי' נאטריוס את הקופצע איני יודע. בהצו הי' שלא לעשות שום קופצעס מעתה. העורך-דין גורארי' בפה אומר שהנאטאריוס יאשר, עתה מייעץ הוא לעשות הראמאנט גם בשביל השמירה כו', ויכול להיות שנתחיל אי"ה הראמאנט אחר שבת קודש הבע"ל. ויתן השי"ת שילך הכל כשורה ויהי' בהצלחה.

ובי"א ניסן (אגרת תקה):

בפה הפקודות התכופות הבאים בתוקף גדול, והשמועות והידיעות שבכל יום מפחידים מאד. ותקותינו להשי"ת, והוא ישמור אותנו מכל צו"צ ומכל צעו"נ20, ושנהי' במנוחה בכל פרט,

מכל מקום הוחלט על סיום הקניה והשיפוץ, ובסוף הקיץ נכנסו לבית החדש. שם התקיימו התפלות מתשרי תרע"ט ואילך21.

בניית המקוה

אחרי קניית הבנין בשנת תרע"ח, שהוא בית גדול עם חצר (לערך 16 X 32 מטר), בן שתי קומות ומרתף, התחיל רבינו להתעניין אודות בניית מקוה בביתו.

ברוסטוב לא היתה החצר סמוכה כל כך לנהר כמו בליובאוויטש, ואי אפשר היה לחפור בור תחת המקוה, שיבואו אליו מי הנהר על ידי נקב חלול באדמה, כפי שהי' בליובאוויטש, וכמסופר לעיל בפרק הקודם, ובפרק ‎לט.

התקופה היתה תקופה ימי מלחמת העולם הראשונה וימי מלחמת האזרחים ברוסיה, ותחלת ימי שלטון הקומוניסטים והלאמת הרכוש, כך שאי אפשר הי' לדבר על קניית שטח נוסף הסמוך לנהר ולבנות עליו מקוה ע"ג מעיין.

לא היתה ברירה אלא להסתמך על מי הגשמים; דבר שבמשך כל השנים התנגד לו כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע.

עיין הרבי בכל אופני בניית המקוה האפשריים, וקבע שהדרך הכי טובה, שתוכשר לפי כל השיטות, היא מקוה על גבי מקוה.

בזה דנות רוב האגרות שכתב רבינו מסלאוויאנסק, אל כ"ק בנו אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע ברוסטוב (ח"ה אגרות א'פו-א'ק), בהוראות מפורטות על הבניה בכלל ועל בניית מקוה מיוחדת בחצר במיוחד, וכמסופר ב"תיקוני מקוואות לפי תקנת רבותינו" פרק ה.

בשנים תרע"ט-תרפ"ד

בבית וחצר זה גר רבינו ובני ביתו במשך כל שנת תרע"ט. באור לג' כסלו פר"ת מספר רבינו (אגרת א'קד):

שבוע העברה עשו אצלינו רעקוויזיציע22, היינו השני פליגלען העליונה והתחתונה, ועוד אצלי החדר שאצל הזאל שלי, וחדר המקצוע אשר נוכח השפאלני' שלי23, ובעמל רב עלה שלא יקחו את החדר שלי אשר נתנו עיניהם עליו, ות"ל הניחו אותו. ואנחנו מסובבים כעת בשכנים, ואצל בני יחי' לקחו החדר של נכדתי חנה תי', ולעת עתה הוא פנוי. השתדלות לא הועיל, וגם כבד לעשות השתדלות גדולה.

הבית הזה, היה מרכז תנועת חב"ד בשנים האחרונות של נשיאות כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע ובשנים הראשונות של כ"ק בנו אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע.

אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע גר בתחלה בקומה התחתונה, ואחרי ההסתלקות עלה לגור בקומה העליונה. מהבית הזה נוהלה רשת החדרים המחתרתית בשנות הגזירה, ורשת הישיבות בתי הכנסת ולהבדיל המקוואות, ובבית הזה גר עד אדר תרפ"ד.

בקיץ תרפ"ג, שוב רצו להלאים את הבית (או חלקו). על כך מספר כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, באגרת שכתב בבדר"ח אלול תרפ"ג:

קבלתי ידיעה מכבוד אמי מורתי הרבנית תי' כי חפצים נאצאליאזירין הבית.

אמנם לפועל לא ידוע לנו מהלאמה נוספת בקיץ תרפ"ג, ורבנו נשאר לגור בבית הזה חצי שנה נוספת.

בי"א ניסן תרפ"ד עשו לו חיפוש בית ורצו לקחתו למאסר. בסוף הוחלט, שאם יעזוב את רוסטוב ויסע לעיר אחרת, יניחוהו. הרבי ובני ביתו עברו אז ללנינגרד, והבית נמסר לדיירי המקום.

בשנים הבאות

אחרי אשר פנה הודה פנה זיוה ופנה הדרה של נשיאות רבותינו ברוסטוב24, בקיץ תרפ"ד, סתמו הנכרים את המקוה, ובנו על גביו את הרצפה של המרתף.

כך היה סתום במשך תקופה של יותר משבעים שנים, עד אשר נגאל הבית הזה בחודש מר-חשון תשנ"ח.

נקנו אז כמה דירות קטנות שבקומה העליונה, שכללו את חלק הארי של דירת כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, ה"זאל" שבו אמר הרבי את המאמרים בשבתות וחגים ובו היה מקבל אנשים ליחידות, חדר האוכל שבו רגיל הי' הרבי להתוועד. המרפסת שבה היתה בנויה הסוכה ועוד.

פרשה בפני עצמה היתה חיפוש המקוה שבנה במרתף, אשר כאמור לעיל נסתמה על ידי הנכרים, ואחרי דרישות וחקירות רבות אצל זקני החסידים שהיו ולמדו באותה שעה ברוסטוב נתברר באיזה מקום במרתף היה המקוה25.

בל"ג בעומר תשנ"ח התחילו לחפור באותו מקום, ומצאו את המקוה בשלימותה, תחת רצפת המרתף.

המשיכו לחפור, הוציאו את כל העפר ממקוה הטבילה, עד שנתגלה האוצר התחתון, עם מי הגשמים אשר בו, ששמורים בו עדיין מאותה תקופה, כאשר רבותינו מילאו את האוצר הזה במי גשמים.


1) נדפסו בסדרת ס' המאמרים תרמ"ג-ה ואילך.

2) ראה אודותיו לעיל פרק ‎נט, ובהערות שם.

3) ההשגחה על המקוה העירונית בליובאוויטש.

4) רחוב שייער, שעובר בין חצר בית הרב ובין בית התִפלה שלהם, והי' נקרא מטעם זה "די קאלטע גאס".

5) היינו להעומד במזרח החצר, ופניו למערב, הרחוב הזה הוא לצד שמאל.

6) על פי החוק.

7) מזרחית צפונית, בפינה הסמוכה יותר לרחוב שילעווע (שלא ליד הרחוב הקטן הנ"ל, ובמילא לא תהי' התנגדות הנכרים לזה).

8) שיבנו אותו בתוך בנין אבנים (ולא בתוך צריף של עצים, כמו רוב הבתים אשר בחצר ובעיר).

9) ראש המשטרה.

10) כל ארשין הוא 71.1 ס"מ, וא"כ יהי' החדר לערך 11 על 7 מטר, חדר המקוה יהי' לערך 7 על 7 מטר, והשאר בשביל תנור החימום לחמם את המים.

11) על פרטי הוראות רבינו בשיפוץ המקוה העירונית, ראה אגרות קודש שלו אגרות קסז-קעא.

12) בנין אבנים.

13) עצים דקים.

14) על ביקור כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע בליובאוויטש, בקיץ תרפ"ב, ראה לקמן פרק ‎קסא.

15) זכרון לבני ישראל עמ' עג.

16) על העתקה זו מספרים גם: א) החסיד ר' יעקב אייזיק בלאטנער ע"ה, בספר שמועות וספורים ח"ב, במהדורה החדשה ע' 74 ואילך. ב) החסיד ר' יהודה ע"ה חטריק, בספרו רשימות דברים ח"א ע' שלה ואילך. ג) החסיד ר' מנחם מענדל ע"ה נוביקוב, ב"היכל הבעש"ט" גליון טו ע' קמא ואילך. ד) החסיד ר' ישראל ע"ה דזייקאבסאן, בספרו זכרון לבני ישראל ע' נא ואילך.

17) אחוזים.

18) השיפוץ.

19) שטר הקנין.

20) צרה וצוקה ומכל צער ונזק.

21) זכרון לבני ישראל עמ' עה.

22) הלאמה.

23) הלאימו את החדר שבפינה – ליד חדר השינה שלי.

24) על הנעשה בליובאוויטש, אחרי ההעתקה ממנה, ראה לקמן פרק ‎קסב.

25) סקירה מפורטת על כך – ב"כפר חב"ד" גליון 812.