מסביב לחסידות > תולדות חב"ד ברוסיה הצארית > דור חמישי – אדמו"ר מוהרש"ב... > הטבת חוקי היהודים ברוסיה

הטבת חוקי היהודים ברוסיה

תחום המושב

מתחיל משנת תקס"ד, כאשר הקיסר אלכסנדר הראשון הוציא את ה"תקנות על אודות היהודים", ביניהן גם גזירת גירוש היהודים מן הכפרים¹, היה "תחום המושב" של בני ישראל ברוסיה הולך ומצטמצם מזמן לזמן, על ידי הגבלות ואיסורים מתחדשים.

בשנת תרמ"ב, לאחר הפרעות שפרצו בדרום רוסיה באביב תרמ"א, בעקבות רצח הצאר אלכסנדר השני, מינה אלכסנדר השלישי את שר הפנים ניקולי איגנאטייב שצימצם את "תחום המושב" עוד יותר בחוק הנקרא בשמו "התקנות הארעיות".

התקנות הארעיות האלו נתקבלו על ידי ועדת השרים ב-3 במאי 1882 ולא בטלו עד לאמצע מלחמת העולם הראשונה בשנת תרע"ה. בתקנות אלו נאסר על יהודים לגור מחוץ לערים ועיירות – גם בתוך חמשה עשר הפלכים של "תחום המושב", האיסור הזה חל על כל המקומות הכפריים שבתוך תחום המושב². כן נאסר קיום שטרי מכירה ומשכנתא וכן חוזי חכירה של נכסי דלא ניידי, הנמצאים מחוץ לתחום המושב, על שם יהודים.

33 השנים האלו היו קשות מאד ליהודי רוסיה. הממשלה והשלטונות המקומיים היו מצמצמים את זכות הישיבה של היהודים מפעם לפעם. האוכלוסיה היהודית הצטופפה יותר ויותר ב"מיטת סדום" של השטח העירוני שבתחום המושב. גדל העוני והתרבו מחוסרי העבודה³.

את דאגת רבינו למצב הזה, בשנת תרס"א, אנו קוראים באגרת שכתב אל חברת היק"א (אגרת קב ע' רמ):

עמינו בני ישראל צריכים פרנסה ורעבים ללחם. סיבת הדבר ידוע, יען כי נסגרים לפניהם כל מרחבי ערי רוסיה הפנימית, וגלילות קורלאנד וליפלאנד ועוד, ששם המסחר נפרץ, ובהם בתי חרושת למרבה והפרנסה מצוי', החזקת קרקעות דירות וכפרים אסור להם ורובם ככולם נסגרים, רק בתחום המושב יושבים צפופים במקום שאין שם בתי חרושת למלאכה ועבודה, המסחור והקנין מצומצם בהם, והרבה אנשים אחוזים בכנפי מסחורים אחדים שהותרו להם, הבלתי מספיקים גם למחציתם. רובם המה בעלי חנויות אשר כמעט רבו המוכרים על הקונים. באיזה מקומן יש עסק היערות ועסק הפשתן, אשר על כל יער קטן ועל כל חבילה של פשתן ישנם קופצים עשרת מונים, והנם מעשרים רק את המוכרים, וליהודים הקונים לא נשאר פרנסה ואינם רואים ברכה לעצמן, ואוכלים איש בשר זרועו, ומתדלדלים עד שאין להם במה לעשות אף איזה עסק קטן. והרבה עשריות אלפים מאחינו ימצאו בארצינו, אשר אחרי שאחיהם במקומותיהם כבר עזרו ותמכו אותם כמה פעמים נשארו בחוסר כל, שאין להם עצה אף על איזה סך סכום קטן להתחיל לעשות בזה איזה דבר מה, וכבר אכלו את יתר הפליטה מכלי ביתם ואין להם שום עצה ממש לחייהם, ורק יושבים ודואגים יושבים ובוכים במר נפשם על צרתם האיום ועל נפש עולליהם הרעבים לחתיכת לחם יבש ממש ר"ל. וכל זה מצמצום המקום וצמצום העסקים שאינם רואים ברכה בעמלם, אדרבא מפסידים יותר כחם בענין רע, ויהי' אחר כך מנודים לארצות מרחוק ולמשא אל אחיהם שמה.

ובשנים האחרונות מאז שנתייסדה המאנופולין על מסחר המשקאות, נתוספו הרבה אלפים משפחות באין עסקים שיורדים לחיי אחיהם בעסקיהם, וידל ישראל מאד, וממש איש בשר זרועו יאכלו. הרבה עניים אנשי כבוד ומעלה ובעלי כשרון, אשר מרוב עניים לא יבוא מאכל תבשיל אל פיהם כל ימי השבוע, וכמה מיני חולים יתיילדו מסיבת המצוקה והדלות. ואז מצבן רע ומר מאד, אין להם במה לקרוא לרופא ולא במה ליקח רפואה לנפשם. ויש מאחינו אשר מתים בלי עתם ר"ל מסיבת הדברים הנ"ל. עינינו יורדות מים על שבר בת עמינו אשר ככה הגיע עליהם.

לכן מבקש רבינו אצל חברת היק"א, לייסד בתי חרושת עבור היהודים בערי תחום המושב (במקום לתת תמיכה ליסוד בתי הספר על ידי החברה מפיצי השכלה), כמסופר לעיל פרק ‎קכו.

בערב חג הסוכות תרס"ד כותב רבנו, אל אחד מנגידי ועסקני חב"ד, ה"ר ישעי' ברלין (אגרת קכז):

תמול קבלתי ידיעה אשר הוקם ועד סתר תחת נשיאות שר הפנים לעיין בהחוקים הנוגעים לאחינו, ולמטרה זו נשלח צירקוליאר שאלות לשרי הפלכים שיגידו חוות דעתם. וכותבים שהצירקוליאר הוא סתום וקשה לרדת לסוף דעתו. מובן הדבר כי הרבה תלוי בתשובות שרי הפלכים, ונחוץ מאד להתאמץ ולהשתדל בזה. וכאשר כבודו יש לו הכירות ת"ל במקומות הגבוהים, וגם מהנכון להתאחד בזה עם עוד מהנכבדים, וישתדלו בזה והשי"ת יהי' בעזרם.

החוזר הנזכר נשלח באוגוסט 1903, על מנת שיודיעו את חוות דעתם בנידון עד הראשון לאוקטובר, ולאחר שהתקבלו התזכירים נקראה ישיבת ועדת השרים בראשית ינואר 1904, בראשות שר הפנים וייצ'סלאב פלווה.

הועד קיים כמה ישיבות, ואחר כך נדפסו הודעות בעתוני התקופה שהישיבה הסתיימה וההחלטות התקבלו. שוב נדפסו ידיעות נוספות שההחלטות עדיין לא התקבלו ושהמשך הישיבה יתקיים באביב. כשהגיעו ידיעות אלו אל רבינו כותב שוב אל ה"ר ישעי' ברלין הנ"ל (אגרת תתנה):

אבקשו להודיעני במה עוסקים הועד ואם כבר החליטו דבר, דכפי הנראה ... שנותנים איזה הנחה בדבר הכפרים וכנגד אוסרים איזה דברים. אבקשו ייטיב נא להודיעני איזה דברים מתירים ואיזה אוסרים, ואם כבר גמר הועד את מלאכתו.

וכעבור יומיים שואל שוב אצל ה"ר מנחם מאניש מאנעסזאן (אגרת תתנו):

נראה שנותנים איזה הנחות בדבר הכפרים ולעומת זה לוקחים איזה זכיות חזרה, אבקש את כבודו להודיעני איזה הנחות עושים בענין הכפרים ולעות זאת באיזה דברים מחמירים.

בסופו של דבר נדפסו החלטותיה בעתון הזמן, וממנו העתיקו שאר עתוני התקופה (הצפה; פריינד). שתי ההחלטות העקריות, שבהם דן רבנו⁴, הן: "אם האכרים של איזו כפרים יבקשו להתיר לשבת ליהודים ב"כפריהם", אז תנתן הרשות ליהודים לשבת שם⁵ [בניגוד לחוק שעד אז, שנאסר ליהודים לשבת בכפרים, גם אלו שבתוך "תחום המושב"] ... ליסד בערי התחום ורשא ואודיסה בתי מדרש גבוהים בשביל היהודים [שלא ניתן להם הרשיון ללמוד באוניברסיטאות הכלליים], באופן שהפרופסורים יהיו רק נוצרים".

אספת נבחרי היהודים בפטרבורג

במקביל לועדת שרים זו שהתקיימה בחורף תרס"ד, התקיימה באותה שעה בפטרבורג גם אספת נבחרי היהודים, נציגי הקהלות, ברשיון שר הפנים פלווה, שידונו גם הם, להבדיל, בדבר הצעות להטבת מצב היהודים ברוסיה.

על דבר אספה זו כותב רבינו בער"ח מ"ח אל ה"ר ישעי' ברלין הנ"ל (אגרת תתל):

מכתב כבודו נכון הגיעני. על פי ערך תהי' האסיפה כפי שהגבילו. והעיקר מה שנוגע הרבה, ובזה הנני לעוררו, אשר לא תחזרו את הדבר ליושנה למסור עצמם להברון גינצבורג לסמוך עליו ועל הסובבים אותו, כי באופן כזה לא יהי' ח"ו שום תועלת, כי אם איזה גבירים ונכבדים מערי השדה יקחו את העסק עליהם לעיין ולפקח בטובת האלמנה⁶, ויצרפו גם את הברון גינצבורג במה שיהי' נדרש מאתו. כי כל החסרון בשנים הקודמים הי', מה שהיו כל הענינים מסורים אליו והוא הי' דן יחידי, ומי יגיד דעה נגדו, וגם הוא לא קבל, והרבה סמכו עליו, והוא כידוע אינו דעתן כלל (ובפרט עתה), והסובבים אותו כוונתם רק לעצמן. ולזאת עתה כאשר הוא בנין מחדש יכולים לתקן זאת. והשי"ת ירחם על האלמנה העלובה וירום קרנה בכל פרט ופרט.

הדבר נגע מאד ללב רבנו, ובאגרת הנ"ל לא הסתפק, אלא כעבור שני ימים כותב לו שוב (אגרת תתלא):

ביום ג' העבר כתבתי לכבודו בטח קבל מכתבי, ובזה הנני לחזור ולעורר בדבר האסיפה אשר בטח יהי' כבודו על האסיפה, ואפשר גם אחיו הג'⁷ שי', ויעשו אגודה אחת לעשות בטובת האלמנה. אבל יבחרו דוקא אנשים מאתכם, לא את הברון גינצבורג, ולא מהמחודשים, כי אם מאנשים יראים ושלימים דוקא, אשר יכניסו את עצמם לעיין ולפקח ולעשות את הדרוש לטובת האלמנה. והשי"ת יהי' בעזרם להטיב ולהרים על ידם קרנה מעלה מעלה כו'.

זה היה רצון רבנו, אמנם הברון גינזבורג ואנשיו לא הרשו זאת. על כך כותב רבינו אל ה"ר ישעי' ברלין בח' טבת (אגרת תתמב):

נראה היטיב איך שכל חפצם שיהי' ההנהגה כמקדם, שרק המה יהיו המתעסקים, והברון גינצבורג יהי' דן יחידי והוא העיקר, ואת אנשי ערי המדינה חושבים ליתומים קטנים, ולא להם להגיד דעה מ[ה] יעשה אדותם, ומכל שכן שלא יהיו המה המתעסקים. וכל כוונת האסיפה דוילנא היתה שאנשי המדינה יצאו מידי אפוטרופסות, די להם להיות תחת אפיעקע⁸ של פ"ב, כבר יש להם דעה לעשות בעצמם, המה בעצמם יודעים ומרגישים את מכאוביהם ואת צרותיהם ר"ל, ויעשו המה בשלהם, ולא אפוטרופסים שאינם יודעים ואינם מרגישים את צער הסובלים כלל. ובפרט הקרזאק⁹ שלו, אשר רק לבצע עיניהם ולא איכפת להם כל הענין בעצם, על מי יש לנו להתאונן על הענינים שהולכים ככה אחרי שאינם עושים רק לצאת לבד, מתעוררים כרגע וחוזרים וישינים וחולמים חלומות טובות יש לנו מטיבים ומתעסקים בפ"ב. נזרוק החלומות האלו מרעיונינו, ואין לנו על מי להשען כי אם על אבינו שבשמים על ישועתו ועזרתו. והכלי המחזקת הברכה הזאת היא ההתעסקות, שנתעסק אנחנו בעצמינו דוקא לא על ידי אחר, טוב מלא כף נחת בעשי' שלנו ממלא חפנים עמל שלהם, שהוא רק רעות רוח ואין בהם ממש.

מה שעשו באסיפת ווילנא, שיהיו ועדים בכל העיירות ויהי' ועד מרכזי ויתאחדו ויתאגדו יחד, זה טוב ומתאים אל הכוונה, אבל צריכים שיהי' הדבר לפועל ולא יניחו באמצע, וכשיווסד הדבר (כמובן מאנשים בעלי דעה וראוים לזה) התקוה קרובה שיהי' בזה אי"ה תועלת רב. והשי"ת ירחם על אחב"י ויושיעם בכל עניניהם ברו"ג.

ויתירה מזו השתדל הברון גינזבורג למנוע מאנשי רבינו להשתתף באספה, וגם כאשר ה"ר זלמן אהרן (רז"א), אחי רבנו, נבחר כנציג העיר וויטבסק לאספה, סידר הברון שרק משנהו וישנייאק יקבל הזמנה לאספה, ולא הועילה מחאת נכבדי העיר.

על כך מספר רבינו אל אחד מנגידי ועסקני חב"ד, ה"ר מנחם מאניש מאנעסזאן (אגרת תתנו):

מהברון גינצבורג הי' כעת יציאה גדולה נגדינו, כי בויטבסק בחרו את אחי שי', ולמשנה איליו את וישנייאק, והי' טע"ג לוישנייאק חתום מהברון גינצבורג ובקשו לבוא, ואת אחי לא קרא. נכבדי העיר נתייעצו שלא בפני אחי שי' והחליטו שרוצים דוקא באחי שי', ושלחו טע"ג להברון גינצבורג שיבקשו אותו, ולא הי' תשובה מאתו.

ולפני כן כתב רבינו אל אחיו בפרטיות, השקפתו על אופני השתדלנות הקיימים אצל הברון גינזבורג ואופן השתדלנות הנדרש (אגרת תתלב):

מכתבך נכון הגיעני, ונהניתי אשר בחרו בך, והשי"ת יצליח דרכך לטובת אחינו בני ישראל והרמת קרנם.

מה שברצוני לעוררך בזה הוא כפי ידיעתי בהענינים הנעשים מכבר, אשר ל"ע לא פעלו דבר, הי' החסרון העיקרי אשר נמסרה האפוטרופסות בידי הברון גינצבורג, והוא הי' דן יחידי על פי דעתו, הוא השתמש בכל עת בכח ההכירות הגדולה שלו, אשר באמת רבה וגדולה היא, אבל באשר איננו דעתן כידוע לנו, ופוליטעקאנט גדול ומורגל בין הגדולים בלשונות קצרים וברמזים, לא היו דרשותיו מהם בכח ועוז ובדברים פנימיים ומתלהבים היוצאים מלב דאבה ומצער פנימי על אחיו, כי אם כמדבר בפאליטיקע, וכהדיבור המורגל בהספירות הגבוהות.

וגם בגוף ועצם הענין דרש מהם מה שחייב דעתו ושכלו, וכמו כן בההנהגה ממי לדרוש ובאיזה מצב (גילעגינהאייט) הכל כפי שחייב דעתו, אשר לא היתה ישרה. גם הי' מסתפק בהבטחות שהבטיחו לו הגדולים, אשר כל זה לא הי' מאומה, אשר מתחלה לא היו אמיתיות (כי אם כהבטחות פוליטיקיות), וכל שכן שלא יוכלו לעמוד גם ברוח מצוי'. ולא רצה לשמוע דעת זולתו, גם להגדולים כמו פאליאקאוו וכדומה לא נתן מקום לחות לו דעה בזה, וכל שכן באנשים נכבדים מערי השדה לא אבה שמוע כלל.

גם זאת היתה גרמה בנזקין, מה שהוא רחוק מאד מאחינו הסובלים, כרחוק איש צרפתי היושב בפאריז בטוב המדינה והעיר, ולא יוכל בשום אופן להרגיש עוצם דוחקם ולחצם הנורא והאיום ר"ל, ואמיתית הדבר מה המה דורשים לטובתם ועזרתם. ואנשי המדינה מעולם לא קרא ולא שמע מהם דבר, ובהרבה דברים (ובפרט בהנוגע לשרי מטה כו') סמך על הסובבים אותו, והמה ריקים ממש, אינם דואגים כלל לטובת הכלל כי אם לטובת עצמם למלאות כיסם כו'.

הנכבדים מערי השדה מצידם גם כן לא נתנו דעתם כלל על המצב לחשוד שמחוייבים המה לדאוג מצד עצמם, כי אם סמכו על הברון גינצבורג אשר הוא מושיעינו כו', ואין להם לחשוב כלל, ומכל שכן לבקר פעולותיו, וכאשר לפעמים הי' לעזר בעניני ההוצאה שמחו מאד על הקרבן הזה שנתקבל לרצון ותו לא מידי. וכה הלכו הענינים במחשך ובלי סדר ובלי השתדלות מתוקנה וחרוצה.

ולזאת עתה לפי דעתי העיקר שלא יחזרו ח"ו הדבר ליושנה, ולא ימסרו ההשתדלות להברון גינצבורג וסייעתו, כי אם על הגבירים הנכבדים דערי השדה עליהם לדעת אשר המה בעצמם צריכים ומחוייבים לדאוג לטובת עצמם לטובת אחיהם, ולא ימסרו האפטרופסות להגדולים אשר בארץ, כי אם המה יבחרו מאתם אנשים אשר יכניסו את עצמם ראשם ורובם בעניני הכלל.

*

בנוסף ל"תחום המושב" שהעיק אז על היהודים ברוסיה, ארעו בקיץ הקודם פרעות בקישינוב (באביב) ובהאמיל (בשלהי הקיץ). בקישינוב עצמה נרצחו כ-50 יהודים, מאות נפצעו ורכוש רב הושמד. כך גם בהאמיל שבה נרצחו 10 יהודים, מלבד הפצועים הרבים והרכוש הרב שנשדד. הפרעות האלו היו בעידוד והשתתפות אנשי הממשל, באופן גלוי או חסוי. בכל אופן האשימה בזה הממשלה את היהודים עצמם בטענה שזוהי תגובה לתנועות המהפכניות שהתחילו אז ברוסיה ושהיהודים נטלו בהן חלק, במיוחד המפלגה הסוציאליסטית "בונד" שניהלה תעמולה נגד המשטר. ובקשר לזה ממשיך רבינו לכתוב באותה אגרת לאחיו:

ועתה הצעד הראשון לפי דעתי צריך להיות, שיבחרו מאתם ה' ו' גבירים נכבדים שיסע[ו] לפ"ב וישיגו אודייענץ¹⁰ אצל שר הפנים, וראשית דבר יבארו לו אשר כלל אחינו אינם אשמים במעשה הצעירים, ועבדים נאמנים אנחנו למלכינו יר"ה, ואנחנו מצטערים מאד על המעשים הנוראים של הצעירים, אבל מה נוכל לעשות באשר המה כאברים מדולדלים מאתנו, וכמעט שאינם שייכים לנו כלל ואינם שומעים לדברינו. ואחר כך לבקש רחמים על אחינו כמה מיליאנען (כן ירבו) שאינם אשמים בשום דבר, וליתן להם מקום לחיות במדינתינו ובמקומות מושבותיהם. זהו מה שנראה לפענ"ד. והשי"ת יחוס וירחם על אחינו בני ישראל וירום קרנם מעלה מעלה ברו"ג.

הראיון אצל שר הפנים פלווה

אספת נבחרי היהודים התקיימה בפטרבורג בשלהי חודש שבט ותחלת אדר תרס"ד. בעת האספה קרא אליו שר הפנים וייצ'סלאב פלווה¹¹ עשרה מהנאספים והוכיחם על מעשה צעירי עם בני ישראל, שמשתתפים בתנועות המהפכניות, ואמר להם שזוהי סיבת הפרעות הנ"ל.

כששמע על כך רבנו, כתב אל ה"ר ישעי' ברלין, בו' אדר (אגרת תתנה):

רצוני מאד לידע פרטי הדברים שאמר שר הפנים להקרואים איליו, ואם באפשר אבקשו שיבקש את רנ"א שיכתוב על הנייר כל פרטי הדברים שלו (שנכון הדבר שישארו לזכרון) וישלח לי כבודו העתק מזה.

באותה שעה שהה רבינו בפריז, ומשם כתב אל כ"ק בנו אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, בהודעת הפרטים העיקריים (אגרת תתנח):

כעת הי' אסיפה בפ"ב ברשיון שר הפנים, וקרא איליו עשרה [מ]הנאספים שיבואו איליו ובראשם הברון גינצבורג, והוכיחם על ג' דברים, וביניהם הי' דבר א' דבר הציונות. וכפי הנראה התוכחה היתה בדברים קשים. בין העשרה הי' אחד ציוני נלהב ולא ענה דבר, כי אם הברון גינצבורג השיב שהוא גם כן נגד הציונות...

עוד השני דברים שהוכיחם הוא על המלומדים, שביציאתם מבית הספר אינם לא יהודים ולא נוצרים כי אם עם לא הי', וכל האי סדרים הוא מאתם, והב' על זה שמכתבי עת העברים שבחו"ל מרעישים על המצב ומעוררים מדון כו'. והצטדקותם לא רצה לשמוע ונפטר מהם. – כל הדברים האלו יהיו אצלך בסוד.

כל זאת – לפני שקיבל רבינו את הרשימה המפורטת של הדיבורים בעת הראיון. כשנרשמו הדברים על ידי הרנ"א הנ"ל¹², ונשלחו על ידי ה"ר ישעי' ברלין אל רבנו, ראה שהדברים חמורים בהרבה ממה שחשב בתחלה. לאחר דברי ההוכחה שלו בג' הדברים הנ"ל הוסיף באזהרה:

רק אחר שתתקנו את עצמכם לטוב בכל הנ"ל, רק אז יהי' באפשר לחשוב על דבר הטבת מצב שלכם – וגם אז יהי' נצרך לעשות זה בזהירות מאד ולאט לאט – זאסט קען ווידער קאמען די ביטערע סאבעטייעס¹³ מקישינעוו והאמליע¹⁴. עם כל זה במשך שנה זה עשיתי מה לטובתכם, כמו התרת דירה באיזה כפרים – וגם כעת על ידי הקאמיסיע שישבה כעת¹⁵ אפשר לחשוב שיתהווה איזה קולות בחוקי הזמנים משנת 82.

על זה אמר לו ר' נפתלי¹⁶ בזה"ל: באם שתרצו ליתן לנו מה ביד אחת ותמורת זה לקבל מה מאיתנו חזרה ביד השני – אז יותר טוב לא ליתן מאומה¹⁷.

וע"ז הי' תשובתו: לדבריכם באם שיהי' בדעתינו ליתן זכות להגומרים לימודם בטעחניצסקע ואגראנאמיצקע בתי הלימוד, ונגד זה לבטל הזכות מבעלי מלאכה¹⁸, אשר באמת בכלל אינם מתעסקים במלאכתם ורק תחת דגל מבעלי מלאכה יתעסקו במסחרים שונים, גם כן תגידו שאין נצרך?

צערו של רבינו מזה היה בשתים. האחת שמדברי שר הפנים נראה שהוא מוכן לעשות הקלות בחוק תחום המושב המעיק כל כך על היהודים, אך אינו מוכן לעשות הקלות בחוקים האוסרים על היהודים הכניסה לאוניברסיטאות, ורצון רבינו היה להמשיך ההשתדלות בכיוון זה, כמובא לעיל. ואילו הברון גינזבורג השיב שאם לא יותן אישור הכניסה לאוניברסיטאות הוא מוותר על ההקלות בחוק תחום המושב. והשנית, על שמדברי שר הפנים נראית כאן אזהרה ברורה לפרעות נוספות ביהודים.

רבנו השיב על כך מיד אל ה"ר ישעי' ברלין (אגרת קלא):

קבלתי מכתבו מיום עש"ק, וגודל ת"ח לכבודו בעד הכתב¹⁹ המוסגר במכתבו. ומה יאמר עתה הברון גינצבורג אחרי הדברים האלה בדבר המלומדים, ואשר מפורש יצא מפיו שיכול לבוא עוד הפעם כמעשה קישינוב ר"ל, ה' ישמרנו. דברים כאלו לשמוע משר הפנים נורא הוא, ומי בטוח אשר לא יעשו כן ח"ו, והדבר מעורר פחד איום ונורא.

ובאמת מי אשמים בזה אם לא המלומדים בדרכם הפרוע והמושחת. ועתה אין הלימודיות והציונית שאלה רוחניות כי אם שאלה גשמיות ושאלת החיים בפועל ממש. ובלתי ספק הוא אשר הברון גינצבורג לא ישוב מדרכו לעצור ולעכב בעד הלמודיות. כי הוא אינו ירא לנפשו, כמובן אשר במקומו לא יניחו לעשות פרעות, ובעד המקומות האחרים לא איכפת לו. וכבר כתבתי כמה פעמים אשר הוא מכור לעקר היינו הלמודיות וזה כל חייו.

אמנם האנשים השומעים, עליהם לדעת מה ששמעו בעד כלל אחינו בני ישראל, ועליהם לדאוג על זה. ואם כי אמר להם שלא לפרסם הדברים (ובהכתב אינו נזכר זאת), מובן שזה רק אמירה בעלמא, אבל כוונתו שידעו אחינו את אשר לפניהם וייטיבו דרכם. הרי החובה מוטלת על העשרה²⁰ לעשות איזה דבר בזה, ולדעתי צריכים כל אחד ואחד מהם לנסוע לכמה עיירות ולעשות אסיפות ולבקש עצות ותחבולות כו'.

אספה נוספת בפטרבורג

לא נודע לנו מה נעשה בזה במשך קיץ תרס"ד, אך בחורף תרס"ה נקראה שוב אספה נבחרי היהודיים לפטרבורג. שוב ניסה רבינו להשפיע על מהלך האסיפה, שידרשו משר הפנים דברים הנוגעים לחיים הגשמיים של היהודים – ולא על ההשוואה באוניברסיטאות, וכך כותב בי"ז שבט תרס"ה אל ה"ר ישעי' ברלין (אגרת תתצו):

הברון גינצבורג קורא עתה לאסיפה, מסתמא נבחר גם ממחנם. אמנם על פי ערך יהיו רוב בעלי האסיפה מאדוואקאטין וקז"ר²¹ ובעלי חפשים, אשר העיקר יעמידו על החפש בעניני הלמודיות וההשוואה בבתי הספר וכדומה, והנוגע לחיי היהודים יהי' אצלם טפל. והי' נצרך שיהי' מבעלי מסחר, אשר ידאגו בהנוגע לחיים גשמיים. ואם גם נבחר ממחנם כזה שיטה לחפץ הברון גינצבורג וסייעתו, הי' מהנכון שיסעו עוד שניים מבעלי מסחר, אשר יעמידו על זה שידרשו דברים הנוגעים לחיי הגשמיים.

ומה שנוגע לחיי כל אחד ואחד מאחינו לפי דעתי, הוא היתר הישיבה בערי ראססי' ובכפרים, ושיהי' מותר לכל אחד ואחד לקנות קרקע בכל מקום לכל הפחות חמישים דעסיאטין, ובזה הי' מגביהים בעזה"י מצב אחינו.

הרב מקאוונא²² נוסע לא בתור נבחר, כי אם לדבריו לשמור על זה שיחליטו לדרוש את הדברים הגשמיים, ובקשתי להודיעני מי נבחר במחנם ומי יסע.

ולמחרת כותב באותו נושא אל ה"ר שמואל מיכל טריינין (אגרת תתצז):

הברון גינצבורג קרא כעת לאסיפה, בטח בדבר הפונקט השבעה²³ להתיישב מה לדרוש.

והנה מה שצריכים לעיין בזה הוא ב' דברים.

הא', באשר רוב הנאספים על פי ערך הם אדוואקאטין וקז"ר²⁴ ובדרך כלל מהחפשים, יהי' אצלם לעיקר ההשווה בבתי הספר וכדומה, והגשמיות יהי' לטפל. וצריכים לראות שהגשמיות הנוגע לחיי כל היהודים זאת יהי' עיקר דרישתם.

הב', בדרך כלל מצב אחינו יש לחשוב אשר המה ידרשו בחזקה ההשווה לגמרי כמו כל האזרחים, כי כאשר בדרך כלל כולם בהתעוררות גדולה נגד הגדרים וההגבלות, ובפרט הבאים מהאמעל אשר להם מלא מרירות²⁵ וכו', בטח ירצו לדרוש ההשווה לגמרי דוקא. ומובן אשר זה הי' טוב אבל ספק גדול הוא לפעול זאת וח"ו שלא יקלקלו. וצריכים לראות שיחליטו לבקש מעט מעט, לכל הפחות במה שיכולים להיטיב את המצב בעזה"י.

ולפי דעתי מה שנוגע הרבה ואשר באפשר לפעול בעזה"י הוא ב' דברים עיקרים, היתר הישיבה בכל מקום בערי ראססי' ובכפרים, ושיהי' מותר לכל אחד ואחד לקנות קרקע חמישים דעסיאטין בכל מקום, ובזה הי' מטיבים אי"ה מצב אחינו שיוכלו לחיות בעזרתו ית'. אם ביכולת כבודו לפעול על הדבר הזה ראוי ונכון הדבר. והשי"ת ירום קרן אחינו בני ישראל בכל הפרטים בגו"ר.

סיום תקופת "תחום המושב"

מה שנעשה בדבר חוק תחום המושב, על ידי רבנו, במשך השנים הבאות, לא ידוע לנו. אמנם בעת אספת הרבנים שארגן רבינו בוילנא באייר תרס"ט (שיסופר עליה להלן פרק ‎קלז), היה בסופה גם דיון קצר בדבר הזה. האספה הזאת התקיימה באישור שר הפנים – רק לשם דיונים בחזוק הדת. מכל מקום הייתה בה גם החלטה אחת, שנמסרה גם היא למשרד הפנים, בדבר תחום המושב (נספח לאגרת א'כט):

בשים לב אל כללות הסבות שהביאו לידי ירידת הדת בעמנו, הוכר כי אחת הסבות הראשיות לזה הוא, גם מצב החומרי הנורא של עמנו, הגבלת תחום המושב וההגדרה מהרבה ענפי פרנסות הביאו לידי עניות נוראה, והעניות מעבירתם על דעתם ועל דעת קונם. ולזאת החליטה האספה להביע את גודל דאבונה על מצב החומריי של עמנו בכלל, ועם זה לעורר את הקומיסי' הרבנית העתידה, שתבאר לפני הממשלה את אמיתת הדברים האלה, כי ירידת המצב החומריי של העם בהכרח הוא להביא לידי תוצאות מעציבות בנוגע לקדושת הדת. ובאשר כי אספתנו הנוכחית לא נתאשרה רק לשם מטרת חזוק הדת, לזאת לצערנו, עלינו להסתפק בדברינו המעטים.

גם זה לא הועיל. חוק תחום המושב נמשך עד אמצע מלחמת העולם הראשונה. בצו מיוחד בשנת תרע"ה הודיעה הממשלה, שבכל מקום שהחזית מתקרבת למקומות מושב היהודים עליהם לעזוב את מקום מושבם תוך 24 שעות. רוב פלכי תחום המושב נכללו במקומות הספר שהישיבה בהם ליהודים נאסרה. למגורשים הוקצו חמשה פלכים ברוסיה הפנימית: וורוניז', טמבוב, פנזה, קרים ויקטרינוסלב. לאחר זמן בוטלה הגזירה, אך בינתיים לא היה להיכן לשוב משום שהגרמנים כבשו את כל המקומות. כך נתבטל למעשה תחום המושב.

עם תום המלחמה נפל המשטר הצארי והוקמה ממשלה זמנית ולאחריה הממשל הקומוניסטי. בנפילת המשטר הצארי בטל תחום המושב להלכה ולמעשה.