א. תרע"ד — תרצ"ח

תרע"ד

נולדתי ביום ו' עש"ק ער"ח אלול תרע"ד בעיר זלאבין, לאבי אלי' ב"ר אחיעזר ולאמי רחל בת ר' אהרן צבי הירש, זכרונם לברכה. (אמי ז"ל ספרה שבאותו יום שנולדתי הי' ליקוי חמה.) זה הי' ג' שבועות מהתחלת מלחמת העולם הראשונה (תשעה באב תרע"ד).

עיר זלאבין שוכנת בין הערים: האמעל למזרח, באברויסק למערב, רוגצ'וב לצפון, ומחוז וואלין כמו ברדיצ'וב, זיטאמיר, ווילעדניק, אוורוטש לדרום, וזלאבין באמצע. כידוע, אדמו"ר הזקן והרה"צ רלי"צ מברדיצ'וב היו מחותנים, כי בתו של אדמו"ר האמצעי נשאה לנכדו של הררלי"צ, והחתונה המפורסמת שנק' 'די גרויסע חתונה' היתה בעירנו זלאבין (כידוע ומפורסם הסיפור עם הררלי"צ אודות הדגים ועוד ועוד). ויתכן שהטעם שעשו החתונה בזלאבין הי', מפני שזלאבין שוכנת באמצע בין ברדיצ'וב לליאדי, ובפרט כי הרבה חסידי חב"ד גרו בהאמעל, באברויסק וכו' וסביבותיהם שהיו בוודאי נוכחים בחתונה ובפרט החסידים המפורסמים כמו הרה"ח ר' יצחק אייזיק עפשטיין (הנק' ר' אייזל האמלער) והרה"ח רב"מ באברויסקער ועוד.

היו בזלאבין כמה יהודים תלמידי חכמים, יודעי ספר, אבל ברובם היו חסידישע בעלי-בתים (כמו שהרבי הקודם מציירם בשיחותיו משנות לענינגראד).

בביהכ"נ היו הרבה ספרי חסידות חב"ד הנדפסים, לקו"ת, תו"א וכו' (אפילו פלח הרימון להרה"ח ר' הלל מפאריטש ז"ל הי' שם).

על אחד הכתלים הי' תלוי קלף גדול וכתוב עליו בכתב של ספר תורה מכתבו של אדמו"ר האמצעי שלא לדבר בעת התפילה, ולמטה הי' כתוב היארצייטן של אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי, אדמו"ר הצ"צ וגם של ר' הלל מפאריטש (עיר פאריטש לא רחוקה היא מעירנו — כנראה שהקלף נכתב בזמן נשיאות הרבי המהר"ש).

בזלאבין היו תשע בתי כנסת: 1) ביהכ"נ המרכזי שלנו (שאבא ז"ל הי' שם שמש) שנקרא 'קארמער' שוהל (מפני שאחרי השרפה, נדבו תושבי קארמע קורות בשביל ביהכ"נ). הרב הי' מתפלל בביהכ"נ שלנו. 2) די גרויסע שוהל, 3) די קליין שטיבל, 4) די מתנגד'ישע שוהל — בימי כבר התפללו גם בהמתנגד'ישע שוהל נוסח אר"י, ורק מבנה ביהכ"נ הי' מתנגד'יש (בלי חדר שני שנק' 'חבד'ניצע'). כל ארבעת בתי הכנסת הנ"ל היו על ה'שוהל-הויף' (מגרש בתי-הכנסת). ביהכנ"ס ה-5) הי' על ההר ונק' 'בארג-שוהל'. 6) הנק' 'טעמע'ס שוהל' (ע"ש אישה נגידה, טעמע נעמן שמה, שבנתה את ביהכ"נ). 7) קארפילאוסקע שוהל (השכונה שמעבר השני של מסילת הברזל). 8) די 'נייע פלאנען' שוהל (בנינים חדשים). 9) ביהכ"נ שליד תחנת הרכבת.

בכל בתי-הכנסת התפללו נוסח אר"י, גם בהמתנגד'ישע שוהל. מסתמא בשנים מלפנים התפללו בנוסח אשכנז, אבל בימי כבר התפללו נוסח אר"י. ראיתי רק שני יהודים שהניחו תפילין בנוסח אשכנז.

בימי היו בעיר שני רבנים: 1. דער 'אלטער' רב, הרב ווילדא, יהודי זקן ונשוא פנים, ת"ח גדול מדורות רבנים. 2. דער 'יונגער' רב.

(כמו בהרבה עיירות, בקושי יכלו להחזיק רב אחד, אבל היו מוכרחים שיהיו להם שני רבנים... מטעמים שונים.)

אבל הרב שניהל את העיר היה הרב הצעיר (שלנו). בזמני היה הרב הצעיר הרב התמים ר' משה אקסעלראד שמילא את מקומו של גיסו הרה"ח ר' מנחם מענדל דובראווסקי, שהי' מקודם רב בעיירה סטרעשין הסמוכה לזלאבין, ועל שם זה הי' נק' דער סטרעשינער רב. הי' חותנו של הרב הת' ר' זלמן שמעון דווארקין ז"ל, שהי' הרב דליובאוויטש שבניו-יורק עד יום פטירתו.

(בשמועות וסיפורים של ר' רפאל נחמן הכהן, ח"ב סיפור קס"ח, כתוב שהי' בזלאבין רב בשם ר' שלום אפרים, אבל מפי הזקנים שבעירנו שמעתי שהיו מזכירים שמו ר' שלמה אפרים. כנראה שהי' קודם רמ"מ דובראווסקי.)

הרבנים הצעירים היו חסידים אמיתיים, תמימים ומקושרים לרבותינו. בכלל, היתה בעיר אוירה חסידית. הזקנים היו מספרים סיפורים אודות ה'חתונה הגדולה' בין המחותנים — אדמו"ר הזקן עם הררלי"צ מברדיצ'וב.

היו באים שדרי"ם לאסוף 'מעמד'. זכורני שהרה"ח ר' יצחק מתמיד הי"ד הי' רגיל לבוא. לאחרונה בא השוד"ר הרה"ח ר' יהושע לייאין — זה הי' בשלהי אלול תרפ"ח או פ"ט וחזר את המא' לדוד ה' אורי (רפ"ה).

וכאשר נתבטלה הישיבה בליובאוויטש (בשנות המהפכה — רעוואלוציע) התקיימו בעירנו איזה שנים גם מחלקות מישיבת תו"ת (כנזכר במכתבי אדמו"ר הריי"צ נ"ע).

כמו שהזכרתי לעיל, היו בעיר שני רבנים וכמובן שלכל אחד מהם היו תומכים (אונטערהאלטער) שנק' 'צדדים' ולא תמיד היו הרבנים בדעה אחידה (בלשון נקי'). וכאשר עזב הרב אקסעלראד את זלאבין (תרפ"ז), ובמקומו הי' צריך לבוא הרב הת' לשם ולתהלה הרב החסיד ר' ירחמיאל בנימינסאן ז"ל שהי' מקודם רב בעיירה שצעדרין (אגב, אבי ז"ל הי' ה'שדכן' ונכנס בעובי הקורה שיבוא הדבר לידי פועל), הנה, הרב בנימינסאן — להיותו 'איש שלום' עם דגש חזק — הנה ראשית כל נכנס לה'אלטן רב' לשאול לשלום, ואמר כי אין בדעתו לבוא לכהן פאר ולהיות רב בעיר עם 'צדדים', ובכן, אם כת"ר מסכים לבואו, מוטב, אך אם הוא נגד — אזי ידיו מסולקות. והסכים ה'אלטער' לבואו של בנימינסאן להיות רב בזלאבין ונתבטלו 'הצדדים' ונעשה שלום על ישראל.

בספר המאמרים — תרפ"ז (בהוספות ע' רסט) יש מכתב מרבינו להררי"ב, ומחזיק לו ברכה בעד השלום שהשכין בהעיר בזה"ל: ההנהגה טובה היא מאד מאד, כי אין לך דבר המחזיק ברכה כהשלום וכו'.

זכורני, שבעת שעשו 'מסיבת קבלת פנים' להרב בנימינסאן בביהכ"נ שלנו (קארמער), הנה, שני הרבנים, דער אלטער און דער יונגער, ישבו בראש השלחן — מחזה כזה לא ראתה זלאבין מעת הווסדה! ואחד מהבעלי-בתים החשובים — אלתר דער מילנער שמו (היו לו ריחיים) — נשא דברים על מארז"ל "תלמידי חכמים מרבים שלום"... והותרו 'הצדדים'.

הרב בנימינסאן, בהיותו רודף שלום, ולהחזיק את השלום וויתר על כבודו, הי' מקבל את פניו (פון דעם 'אלטן') ברגל לאחל לו 'גוט יום-טוב'.

ומענין לענין...

נזכרתי עוד בשבחו של הרב בנימינסאן. הנה הרבנות של העיר ראמען היתה יותר חשובה מרבנות של זלאבין, בהיותה עיר גדולה של חכמים וסופרים. כיהן בה פאר הרב ר' חיים שניאורסאהן (נכדו של הרי"ל מקאפוסט, בנו של הצ"צ נ"ע) ונפטר איזה זמן מקודם וחיפשו אחרי רב למלאות מקומו. נכבדי העיר הציעו להרב ב. לבוא לראמען להתראות. הרב ב. בא ודרש ומצא חן בעיניהם. אחד מזקני החסידים היותר חשובים, ר' יחזקאל גרינפרעס (אביו של הרה"ת ר' דובער גרינפרעס, רב דפאלטאווע), הי' מהתומכים בבנימינסאן.

בראמען התקיימה איזה שנים מחלקת ישיבת תו"ת. המגיד שיעור (ראש הישיבה) הי' הר"ר יעקב גורארי' (היו קוראין לו 'יאנע' גורארי'), ולהיות שבאותו זמן (תרפ"ט) נתבטלה הישיבה בראמען (אני בעצמי נסעתי ללמוד שמה, והייתי צריך לנסוע בחזרה), נשאר ר"י בלי משרה. ולהיותו תושב ראמען, היו כאלה שאמרו שעליו — כלומר על ר' יעקב — לקבל משרת הרבנות שהתפנה, והיו לו ג"כ תומכים.

הרב בנימינסאן, בראותו שנתהוו 'צדדים', הצהיר שלא בכאלה חלקו, ונסע בחזרה.

* * *

אחרי שהררי"ב עזב את רוסלאנד (בשנות השלשים) ונסע לריגא, בא על מקומו הרב הת' ר' שלום יהודא גריבאוו מנעוול, אבל לדאבוננו לא האריך ימים כי התחילו המאסרים של 'כלי קדש'. באותו זמן אסרו ברוסיא הלבנה גם את הדוד של זוגתי, הרב ר' חיים לייב זאקס, שהי' רב באוזדא. (עלה בסוף ימיו לא"י והתיישב בכפר חב"ד והי' נק' 'דער אוזדער רב'.) גם את הרב הת' ר' שמואל (קריסלאווער) נאטיק שהי' רב בקאפוסט אסרו, ועוד. אך הרבנים הנ"ל — אחרי כלות שנות המאסר — חזרו הביתה, אבל הרב ר' שלום יהודא ז"ל, בהיותו איש חלוש וחולה, לא החזיק מעמד ושחל"ח. ובזה הסתיימה 'תקופת הזהב' של הרבנים בזלאבין.

* * *

כמו שהזכרתי לעיל, להיות זלאבין א חסידישע שטעטל, היו בעיר הרבה מלמדים מא-ב ועד גמרא וכל נערי העיר למדו אצל המלמדים אבל לאחרונה פתחו השלטונות ביזמת ה'יעווסעקציע' — זכרונם לשמצה — א 'אידישע שקאלע' (בי"ס יהודי) בכדי להוליך שולל את היהודים תמימי הדעים (כי למדו שמה תורת לנין ימ"ש רק בשפה היהודית).

* * *

בהיותי ילד חלוש התחלתי ללמוד בגיל 6-7. המלמד הראשון הי' שמו ר' נחום. למדתי אצלו 'זמן' אחד (במובן הישן, הנה 'זמן' הוא חצי שנה — החל מחדש מר-חשון עד ר"ח ניסן הוא 'זמן' החורף, והחל מחדש אייר עד חצי אלול הוא 'זמן' הקיץ).

המלמד השני הי' איש חסיד, שמו הי' ר' משה יצחק דער סופר. זכורני שהיו אצלו הרבה ביכלאך חסידות בכת"י. ראיתי אצלו לראשונה תמונת אדמו"ר הצ"צ. כמו"כ למדתי 'זמן' אחד אצל אבי ז"ל. אחר כך למדתי שלשה זמנים אצל המלמד ר' שלום הלוי הורוויץ ז"ל (אביהם של התמימים ר' נחום זלמן מאוסטרליא ור' דובער, מנהל בית רבקה בפאריז). הוא הי' מלמד בר פועל והי' מתפאר שאצלו היא ה'תחנה' האחרונה — שממנו עוברים התלמידים ללמוד בליובאוויטש.

* * *

לעיל הזכרתי שבשנת תרפ"ז עזב הרר"מ אקסעלראד את זלאבין. הוא התקבל לרב בעיר סוראז — רבנות די מכובדת (הרבי הקודם ז"ל במכתב-ברכה אליו לרגל קבלתו הרבנות בסוראז כותב, ". ..אשר מאז ומעולם ישבו שם אנשי שם...") — ועלה ברעיונו לייסד שם (בסוראז) ישיבה קטנה. אבל מנין לוקחים תלמידים?

בכיתה הגבוהה של המלמד הנ"ל ר' שלום הורוויץ למדו שבעה תלמידים ואני בתוכם.

התדבר אבי ז"ל עם הרב אקסעלראד (הם היו ידידים עוד מזמן כהונתו כרב בזלאבין) להביא את כל התלמידים לסוראז. וכן הי'. אבי ז"ל לקח את כל ה-7 תלמידים — כולם בני גיל 12 — ונסע אתנו לסוראז לסדר אותנו באש"ל ועוד.

הרב אקסעלראד הזמין עוד שלשה תלמידים מהסביבה, ס"ה עשרה תלמידים, ובזה יסד את הישיבה קטנה.

אבי ז"ל סידר אותנו שהשמש של ביהכ"נ ר' זוסיא פז ז"ל (שנים מאוחר יותר הוא נהיה הדוד שלי — הוא דוד של זוגתי תחי') ואשתו שיינע בישלו בעדינו (עבור הילדים מזלאבין) ארוחות (כי כולנו היינו מתחת לגיל ב"מ ולא הורגלנו להיות בנכר). כמובן שהוצרכנו לשלם בעד זה. הסדר הזה החזיק מעמד רק מספר שבועות. אח"כ סדרו אותנו לאכול אצל בעה"ב, מה שנק' 'טעג' (שהי' אז דבר הנהוג בישיבות), כל אחד אכל כל יום אצל בעה"ב אחר.

ביום הש"ק אכלתי אצל הרב, גם האכסניא שלי היתה אצלו.

למדנו גמרא גיטין. המגיד שיעור הי' השוחט ר' ישעי' אלעווסקי (זקנו של השליח בקליוולאנד ר' יהודא לייב אלעווסקי). למדתי — לפ"ע — בהתמדה. בבחינה שבסוף הקיץ (קודם חזרתנו הביתה) ידעתי בע"פ שלשת הפרקים הראשונים של גיטין.

הרב אקסעלראד רצה שהתלמידים ידעו לקרוא בתורה (אף שכל התלמידים היו עוד קודם גיל בר-מצוה) וסידר שהתלמידים יקראו בתורה בביהכ"נ בשני וחמישי ובמנחת שבת קודש, ואף שהבע"ב לא היו שביעי רצון מזה (להיות יוצאים קריה"ת מבעל קורא שהוא בגיל 'סמוך לאיש'), אך הוא הנהיג את הרבנות ברמה ולא התחשב בדעתם.

בערב ר"ח אלול (תרפ"ז) מלאו לי י"ג שנה ונהייתי בר-מצוה. הזמנות לבר-מצוה לא נשלחו, וגם 'דינער' לא הי'.

וזה הי' סדר 'טכס' הבר-מצוה:

בבית המדרש אחר תפלת שחרית של המנין האחרון, הנק' 'דעם רב'ס מנין', העמידו על השולחן בקבוק משקה (מסתמא הי' גם מזונות). הקרואים — המסובים — היו מתפללי ביהכ"נ. הרב נתן לי לחזור דרשה אודות תפילין עה"פ "ושמרת את החוקה הזאת למועדה" (עוד לא הי' אז המנהג לחזור המא' אי' במדרש תהלים). כל המשתתפים אמרו "לחיים", כנהוג, עם ברכות ואיחולים, וזו היתה 'חגיגת' הבר-מצוה, בלי 'ב"מ מתנות', ואפילו לא הרימו את ה'חתן' על כסא, אבל נהיה לבר-מצוה, כלומר, מחויב במצוות!

באותו הזמן (קיץ תרפ"ז) היה המאסר והשחרור של הרבי נ"ע, אבל אנחנו בסוראז לא ידענו שום דבר. יתכן והרב אקסעלראד כן ידע אך לא רצה או פחד לפרסם כי ה'יעווסעקעס' החלו גם בסוראז 'לעשות סדר'.

* * *

לסוף הזמן, כלומר, לראש השנה, נסענו כולנו הביתה לזלאבין, וגם לזמן החורף (תרפ"ח) הי' בדעתנו לחזור לסוראז ולהמשיך בלימודינו, אבל פה קרה ענין נורא מאד.

בזלאבין התהלכה מחלת 'סקארלאנטין' ( מחלה מדבקת) אשר ר"ל אין בית אשר אין שם חולה. היתה לי אחות נשואה, שיינע (סאניע) שמה ע"ה, ואחרי חמשה ימים של חולי שחל"ח (בכ"ה מנ"א תרפ"ז) והשאירה ילד קטן בן שנתיים. (אחיעזר הי' שמו. שמענו שנספה במלחמה.) הרב בנימינסאן אימץ ילד קטן, שמו הי' אלטערק'ע (כי הוא בעצמו הי' ר"ל חשוך בנים) והחזיקו כבן, וגם הוא שחל"ח.

בין שבעת התלמידים של זלאבין שחזרו הביתה בחצי אלול מסוראז הי' גם תלמיד בשם חיים, בנו של המלמד שלנו (ר' שלו' הורוויץ, אביהם של הת' ר' נחום זלמן ודובער שהזכרתי למע') ובמשך השבועיים שבין חצי אלול לראש השנה דבקה בו המחלה, ונחלה, וביום רה"ש — ביום שמלאו לו י"ג שנה — שחל"ח.

בסוראז נודע מה שמתרחש בזלאבין והזהירו הבע"ב את הרב, לבלתי נבא חזרה לזמן החורף לסוראז ללמוד ובאם לאו, יאסרו את כולנו כולל את הרב (מפני שפחדו להביא את המחלה שמה).

כמובן שנשארנו בזלאבין, והרב בנימינסאן ז"ל הרציא לפנינו שיעור בגמרא בב"מ — שנים אוחזין.