ב. מוסקבה

מוסקבה

ובכן, בחדש אלול תרצ"ח עזבתי את עיר מולדתי והגעתי למוסקבה להסתדר ב'רעטוש'. ובפרט שאוכל להתפלל בבית הכנסת, מיט אידן, בימים-נוראים הממשמשים ובאים (שהוא מן הנמנע בזלאבין).

השגתי אכסניא ארעית בשכונת מארינא-ראשצע לא רחוק מביהכ"נ (וגם סוכה קטנה היתה שם — שגם זה 'חזון יקר' במוסקבה) והתחלתי ללמד אומנות ה'רעטוש'.

בביהכ"נ מארינא-ראשצע הי' השמש איש חסיד ירא שמים, רב פעלים כו' וכו' אין גומרין עליו את ההלל, ר' זוסיא פז ז"ל (שהזכרתיו למע'). אני הכרתי אותו עוד מזמן שלמדתי בסוראז — כי גם שם הי' שמש בביהכ"נ שלמדנו — ואף שעברו מאז יותר מעשר שנים, הכיר אותי וקיבל אותי בסבר פנים יפות. כשנודע לו שמציעים לפני נכבדות, אמר לי בזה"ל: "דו זאלסט וועגן א שידוך ניט טראכטן, איך האב פאר דיר!..." (אל תחשוב אודות שידוך, יש לי עבורך!) שמעתי שאצל אחותו הגרה בשומיאץ יש בחורה טובה עם כל המעלות — ובוודאי שלזה התכוון. אבל לא שאלתי אותו על מי כוונתו, און דערווייל איז דאס ביי דעם געבליבן, באין אומר.

כשגמרתי חוק לימודי באומנות ה'רעטוש' במוסקבה, שכרתי דירה בישוב קראסקאווע (סמוך למאלאחאווקע, בסביבות מוסקבה). באותו בית התאכסן גם הבחור (הרה"ת) רמ"מ מאראזאוו עם אמו — הם ברחו מלענינגראד מפני שעקבו אחריהם.

וככה הסתדרתי. הייתי לוקח פארטרעטן מהמפעל ויושב בביתי ועובד 'רעטוש'. למוסקבה הייתי מגיע לעתים רחוקות — כי במאלאחאווקע הי' גם ביהכ"נ להתפלל.

בשכנות לביתי גרה אשת הרה"ח ר' אהרן-לייזער צייטלין ז"ל הי"ד עם שני בניה, הת' לייבקע והעשל ע"ה.

והנה, בוקר אחד (בקיץ זה) באה אשה אחת לבקר את רעותה מרת צייטלין, וככלות ביקורה אצל שכנתי נכנסה האשה גם לביתי ודברה אתי, כלומר פארבריינגט מיט מיר, משך זמן וגם התעניינה במצבי. אני לא הכרתי את זאת האשה, רק במשך השיחה נתוודע לי שהיא היא אחותה של ר' זוסיא פז, וכנראה שהוא שלח אותה אלי לתהות על קנקני, כלומר, צו באקענען זיך מיט מיר.

וכעבור זמן מה והנה האשה באה שנית (וכעת — כפתגם "יצא המרצע מן השק") וספרה לי שיש לה בת וכמובן ששבחה אותה במאד — ומכיוון שבעוד איזה שבועות הי' עלי לנסוע לזלאבין לחופש — ובכן מבקשת היא לעשות נסיעתי דרך שומיאץ בכדי להתראות עם בתה. אני הבטחתי לה למלאות רצונה. והיות שבאותו יום הי' עלי לנסוע למוסקבה, נתלוותה אלי בנסיעתי למוסקבה ונפרדנו לשלום.

בכדי לקיים את הבטחתי, הנה בעת שנסעתי לביתי לזלאבין לוואקיישן (חופשה), עשיתי את נסיעתי דרך שומיאץ וסרתי לביתם לביקור ולהתראות.

ביתם הוא הבית היחידי — א אידישע הויז — בעיירה. אביה הוא שוחט וגם משמש כרב ולו שני בנים נחמדים שלומדים תו' ויודעים ספר, בני 14-15. בתם — הנערה המדוברת — היא הנערה היחידה הדתית בכל העיירה, די נחמדה, צעירה מאד — ולא חשבה עוד אודות שידוך — ותישר בעיני בכל הפרטים (וגם אני כפה"נ ישרתי בעיניהם — כי במקום שהי' בדעתי להיות שמה יום או יומיים, התעכבתי שמה שבת אחת, כי הפצירו הורי' בי להתעכב). אך המדוברת בעצמה — להיותה צעירה ולא חשבה אודות שידוכים — האט זיך גילאזט 'בעטן'. (אבל כששאלו אותה הורי': אם אינך מסכימה... למה לעכב את הבחור כאן על לא דבר, אולי נאמר לו ליסע לדרכו לשלום? ולא ענתה דבר — כלומר לא הסכימה לשלחני.)

אף כי ההצעה ישרה בעיני, לא חפצתי להחליט בעצמי בלי הסכמת אבי ז"ל (אף כי הייתי בטוח שאבי יאשר ההצעה). ולכן כאשר באתי לזלאבין וספרתי לאבי את כל הענין, עשה מיד נסיעתו לשומיאץ — וכמובן שישרה גם בעיני אבי.

אחרי איזה שבועות חזרתי למוסקבה לעבודתי. אבל האמא שלה (חותנתי), אשה משכלת, השתדלה מאד אז דער ענין זאל קומען לידי קיום, והייתה כותבת אלי ומשתדלת לשכנע אותי, לבלתי הבט על זה וואס זי לאזט זיך בעטן — כי הענין בוודאי יסתדר.

אזוי ווי די הארץ האט איר געזאגט, אז זי וועט זיין די איינציקע וואס וועט בלייבן לפליטה פון דער גאנצער משפחה. (ליבה כאילו אמר לה שבתה תהיה היחידה שתשאר לפליטה מכל המשפחה.)

* * *

אודות משפחת רעיתי תחי' לא יכולתי לברר הרבה פרטים וזהו המעט שיכולתי להשיג.

חותני הר"ר זוסמאן (זוסיא) הי"ד בר' גרשון פראדקין למד בבחרותו בישיבת סלאבאדקע.

התחתן עם פייגל בת ר' משה לייב פז — השוחט מקלימאוויץ. חותני וחותנתי מסרו את נפשם בפועל על חינוך שני בניהם גרשון ונחמי' הי"ד, ובתם העניא חאשא תחי', לבלתי נתן אותם ללמוד בהסקול הממשלתי, וזה הי' כרוך אז עם עונש של שנות מאסר.

עם שני בניו למד חותני בעצמו תורה. (גם הר"ר זלמן ליב אסתולין שי' שהי' יליד שומיאץ למד לפעמים איתם.)

בתו היחידה - היא רעיתי תחי' — לא למדה בשום ביה"ס, וכל ידיעותי'ה הן מה שספגה בבית הורי'. (ולמרות החסרון בהשכלה פורמלית, בחכמתה ובתבונתה הטבעית היתה ברבות השנים מדריכה ומשפיעה לעשרות רבות נשים ובנות בעלות תואר אקדמי גבוה...)

היא היתה כמו כלואה בבית, כי לא היתה לה בעיירה שום חברה עם מי להתרועע. ובצדק הנני קורא עלי', "כשושנה בין החוחים כן רעיתי וכו'".

ביתם הי' הבית היחידי — די איינציגע אידישע הויז בעיירה.

חותני הי' שוחט ובודק, וכאשר בשנות השלשים נסע רב העיר — הר"ר צבי עדעלשטיין — לארץ ישראל, שמש חותני ג"כ כרב העיר.

אחד ספר לי שהיו כאלה שאמרו לחותני — הלא המצב הוא אז עס ווערט ערגער און ערגער ולמה לו לשבת בפחד בשומיאץ, עליו לעזב את העיירה ולהתיישב במוסקבה (כמו שאחרים עשו).

ויען להם חותני: כל זמן שאני פה, הנה תושבי העיירה אוכלים בשר כשר, אבל כשאעזב אותם "וועט מען אפהאקן די קעפל פון די עופות!" (כלומר, יאכלו בשר טרפה.)

בעת המהפכה (1917-1920) כאשר העבירו את היהודים מפלכי לטוי', ליטא ופולין לגלילות רוסיא הלבנה ואוקראינה, הנה החפץ-חיים ז"ל נתגלגל עם הישיבה שלו לשומיאץ — נתקרב חותני אליו וקבל ממנו.

*

אביו של חותני — ר' גרשון פראדקין ע"ה — הי' מן הבעה"ב היותר חשובים בעיירה.

כמו שמוזכר להלן, בשנות המלחמה — ה' תש"א-תש"ו — הגרנו לעיר סמרקנד. והנה, פעם נזדמן לביתנו הרב ר' אברהם טראפ ע"ה, משגיח ישיבת חפץ-חיים בראדין, פולין, והתחיל להתענין בנו מאיזה מקום אנחנו וכו', וכאשר הזכירה רעיתי שמוצאה משומיאץ ממשפחת פראדקין, קרא ר' אברהם בהתרגשות: ובכן הנך נכדה של ר' גרשון פראדקין! והזכירו ביראת כבוד.

(מסתמא הי' מהתומכים של הישיבה, כי הי' מעשירי העיירה.)

* * *

חותנתי מרת פייגל הי"ד מוצאה מקלימאוויץ שהיתה עיר חסידותית. אביה של חותנתי, ר' משה לייב פז, הי' א איד א ת"ח וגם חסיד חב"ד, הי' שוחט ובודק וגם מוהל.

(אחדים מאנ"ש שמקלימאוויץ לחשו לי באזני שר' מ"ל הי' המוהל שלהם.)

זהו המעט שיכולתי לברר אודות משפחת רעיתי תחי'.

* * *

ומענין לענין באותו ענין, הנני לתאר בקצרה מצבה של אותה תקופה (שלפני החתונה שלי) והיחס בין החסידים למתנגדים.

השלטונות בסיוע היעווסעקציע עשו תעמולה בכל מחיר לשרש ולקעקע כל זיק של יהדות.

בתי-הכנסת נסגרו ומבקרי ביהכ"נ (ובפרט המתעסקים) נאסרו ונשלחו לארץ גזירה, מי לעשרות שנים ומי למאסר... שלא חזרו ממנו.

בתי האסורים התמלאו עד אפס מקום, ובפרט כאשר נעשה יעזשאוו לשר-הפנים.

הקליפה שלטה במלוא תקפה. רבים וכן שלמים (גם מבחורי הישיבה) שלא יכלו לעמוד במסי"נ תמידי (כמארז"ל, אלמלא נגדוהו לחנניה וכו', כתובות לג:), נתחמצו ונתהפכו (כהלשון שהתהלך אז, אז "דער איז 'קאליע' גיווארן"), מי שתחילתו וגם סופו באונס, ומי שתחילתו באונס וסופו ברצון, כמארז"ל, כיון שעבר אדם... ושנה בה, נעשית לו כהיתר (מו"ק כז.).

כל מי שיראת אלוקים נגעה בלבבו (בין חסיד ובין מתנגד) השתדל להתרכז בערים הגדולות, כמו מוסקבה ולענינגראד וכדומה, כי שם יכלו בנקל יותר להעלם מעיניו של הנ.ק.וו.ד.

אותה המחיצה ו'החריפות' (והקיוהא) בין חסידים ומתנגדים נעלמה אז ולא היתה קיימת כלל, ונעשו לאגודה אחת. הכרתי מתנגד 'מובהק' שהרבי הקודם נ"ע היה תומך אותו.

בקיוב הי' ליטוואק מובהק (מהפליטים מליטא) שהרבי הקודם התבטא עליו: שמעתי עליו "אז ער איז א ווארימער איד".

*

[שמעתי, שבניו-יורק הציעו פעם לא' מאנ"ש שידוך עבור בנו, אבל היו לו איזה חששות אודות המחותן והציע את החששות שלו לפני הרבי שליט"א והגיב ע"ז הרבי בזה"ל : "וואס איז אין עם (דעם מחותן) דער חיסרון, דאס וואס ער איז ניט גיווען אין קלימאוויץ?" וביטל את זה, ועוד סיפורים כדומה.]

* * *

ובכן, באותה תקופה, אז א בחור האט גיהאלטן בא א שידוך לא עלה על הדעת לבדוק את המחותן אם הוא מניח שני זוגות תפילין ומתחיל תפילתו מ"הודו" או מניח זוג אחד ומתחיל "ברוך שאמר" — כי בזה לא התחשבו כלל וכלל.

רק המדוברת, היא, ורק היא, היתה הקובעת והמכריעה למזל-טוב!

(ומכאן תשובה לדופקי בתשובה.)

* * *

המצב במוסקבה עם דירות הי' קשה מאד. הרבה בחורים לא יכלו להתחתן מפאת חוסר בדירה.

המצב הגשמי אצל אבי השתפר אז מעט. ומכיוון שהתכוננתי להתחתן, הגיע אבי לידי החלטה שצריך לקנות עבורי דירה.

ובחודש תשרי (ת"ש) בא אבי למוסקבה וקנה עבורי דירה של עשרים ממ"ר בישוב חברינא (כשעה נסיעה עם טראמוואיי — חשמלית — מביהכ"נ מארינא-ראשצע), וכמו"כ קנה הרהיטים המוכרחים.

גם המדוברת הגיעה למוסקבה. היו לה הרבה קרובים בעיר והיות שלא הי' לה רשיון לדור במוסקבה, היתה מסתובבת אצל קרובי', פעם אצל קרוב זה ופעם אצל קרוב זה. גם אלי — לחברינא — היתה באה לפעמים לבקרני. לפי החוק שהי' אז, אם תופסים מי שאין לו רשיון דירה, ראשית לוקחים אותו למשטרה לביקורת, ואף אם לא נמצאו עליו חטאים נוספים — עליו לעזוב את העיר תוך 24 שעות הבאות. ולאט לאט נתבשל אצלה הרעיון להתחתן. והיות שאצלי הי' רשיון דירה, נכנסנו ביום 1 אפריל ללשכת הרישום ורשמתי אותה על זכויותיי (ככלה) כאשה שלי.

אבי ז"ל הי' מגיע לפעמים לרגל עבודתו למוסקבה. ובשלהי אדר (ה'ת"ש) כאשר בא למוסקבה — ובהיותו איש עסקים ובעל נסיון — הציע שברצונו לעשות קשר תנאים טרם עזבו את מוסקבה.

ובכגון זה, הי' מרגלא בפומי' דאבא לאמר — "זאל דאס קינד האבן א נאמען", כלו', שלא יהיו הענינים תלויים באויר.

ויקח הדוד שלה — ר' זוסיא — עשרה אנשים מביהכ"נ (ביניהם הי' הרה"ח המפורסם ר' סעדי' ליבעראוו ז"ל וגם אחיו של ר' זוסיא — ר' חיים חאניע הי"ד שהי' אז במוסקבה) והביא אותם לדירתי לחברינא — ובאור ליום ד' ניסן ה'ת"ש עשינו בביתי את 'התנאים' שלנו בשעה טובה ומוצלחת.

מצד החתן הי' אבי ז"ל ומצד הכלה היו הדודים שלה ר' זוסיא ז"ל וגם אחיו ר' חיים חאניע הי"ד פז הנ"ל מקלימאוויץ ואחרי עשותו ה'תנאים' שלנו חזר אבי לזלאבין, ביחד עם אחותי אסתר תחי' שגרה עמנו.

* * *

ומאחר שנהייתי חתן, וחג הפסח ממשמש ובא, ואני לבדי א"א לי לסדר פסח בחאברינא, ובפרט שאמי וב"ב הי' אדיר רצונם להכיר את הכלה, סדרנו שלימים הראשונים של חה"פ אסע אני לבית הורי הכלה לשומיאץ, פראווען פסח עם הורי', ולימים האחרונים של פסח תסע הכלה לביתנו לזלאבין צו באקאנען זיך עם משפחתי — וכן הי'. וכמובן, שהכלה מצאה מאד חן בעיני אמי וכל משפחתי.

אחר הפסח חזרתי למוסקבה וגם הכלה חזרה לביתה לשומיאץ. התדברנו שהחתונה תהי' במשך הקיץ במוסקבה.

די צוקונפטיקע שוויגער, אם הכלה מרת פייגל הי"ד, התחילה להכין את הכלה לחתונה. ובשביל זה באה למוסקבה להשיג ולקנות צרכי הכלה.

ובשלהי סיון הגיעו גם הורי ז"ל למוסקבה וגם אחי הכלה גרשון הי"ד. (אבי הכלה לא הגיע מפני שהי' חולה.)