מסביב לחסידות > זכרונותי > פרק יא. סגירת הישיבה בוויטבסק

במשך הזמן לקחו את הבית כנסת ליובאוויץ הגדולה, שהיה מול הבית כנסת שלנו, והיהודים עם בכיות נשאו את הספרי תורה משם לבתי כנסיות שעוד נשארו. היעבסקים עשו מהבית הכנסת, מועדון ר"ל, ושרו ורקדו שם, וזה היה מול עינינו. בקיצור, הצרות מאז ידוע לכל.

באמצע החורף [ושם, החורף קר וקשה מאד] זרקו לחוץ את ה"לישענציס" [משוללי זכויות] מהבתים באמצע הלילה אנשים נשים וטף, ואז זרקו באמצע הלילה משפחה אחת, עם תנוקת בת כמה חדשים, שאבי המשפחה בנה מכספו את הבית כנסת ליובאוויטש הקטנה [שהיינו נמצאים שם]. הם לא היו דתיים, אבל מ"מ באו לביהכ"נ מחמת הקור והשלג והקרח שברחוב, ונכנסו עם התנוקות לעזרת נשים, ואנו היינו למטה.

ככה היה בכללות המצב, ובפרט לדתיים היה נורא. הרב מדליה ברח מוויטעבסק כי רצו לאסרו.

זה היה בחורף תרצ"א שאז נתקבל מכתב מריגה, מהרה"ג הרה"ח ר' יהודה עבער שבשמחת תורה תרצ"א אמר הרבי שהוא מגלה סוד, שצריכים לחזור בע"פ הי"ב פרקים תניא עם ההקדמהXLV. וכולם - מאנ"ש ומהתלמידים - התחילו לחזור תניא בע"פ.

בסוף החורף התחיל הגלות בפועל ממש. לפני פורים, נכנסו כמה מהם לבית הכנסת שלמדנו שם, ואסרו אותנו. וגם לקחו שני יהודים שנמצאו בשעת מעשה בבית הכנסת, א' מהם היה מתקן ובודק תפילין. הביאו אותנו להמשטרה, ולפנות ערב בא אחד - כנראה, מהג.פ.או. - והתחיל לבדוק אותנו. מקודם לקח את הכובע מהיהודי הזקן והסתכל על המקיף שלו, והמקיף אצל הבעלי בתים הוא ישר - לא עגול כמו כיפה, כמו שאצלנו, כי אם כמו של חזנים. הוא גם בדק אצלו את הציציות, והחוטים היו גסים וקצרים, ושלח אותו הביתה. כמו כן בדק את היהודי השני, ושיחרר גם אותו. אח"כ בדק אותנו, ראה את המקיף עגול, ואמר: הנה זהו. ואח"כ בדק את הציציות שלנו והן דקות וארוכות - ליובאויצער ציצית, ואמר: הנה זה. כן אצל כולנו, והשאיר אותנו במשטרה, ובלילה שחררו אותנו.

אז נודע לנו שבזארוציי ג"כ אסרו את הבחורים מהזאל: מיכאל טייטלבויםXLVI, הרצל מינקאוויץXLVII, אברהם אהרן חן, וכל הרבנים החסידים והשובים ברחו. ונשאר רק הרוסיער רב גולדבערגXLVIII, וחשדו שהוא עובד אתם. אז אסרו את ר' אליהו פאר, והשו"ב צבי זרחי - אביו של מאיר זרחי.

קצת לפני זמן הזה נתקבל מכתב מר' יודא עבער שמשתדלים אודות 15 בחורים לשלוח להם וויזות מריגה, ביניהם היה מיכאל טייטלבוים. הכתב של הר"י עבער היה אותיות קטנות מאד, וכתב בלשון  סתמי: 15  ס (נקודה כזו), אבל ההנהלה ידעו שהנקודה היא ס', והר"ת: סימנים, וסימנים פירושו: בחורים.

בגפאו הראו את המכתב להאסירים מאנ"ש, ושאלו אצלם מהו הפירוש של  ס, והם - הבעלי בתים - אמרו שאינם יודעים, ובאמת לא ידעו. והחוקר - ראש הגפאו - היה גוי, ואמר להם: הפירוש של הנקודה, היא 15 בחורים. ואמרו: איך? ואמר להם: הנה רק עכשיו היה אצלי זקן, ואמר לי שהנקודה היא סימנים והסימנים פירוש בחורים; אתם רוצים לשלוח 15 בחורים לחוץ לארץ. והם ישבו בבית סוהר הרבה זמן.

כמו כן אסרו את הבת של ר' אליהו פאר (שנעשית אח"כ אשת ר' מיכאל ליפסקר). כל האסירים, גם הבת של ר' אליהו פאר, צמו בכל הפסח, ואכלו רק חתיכה אחת של סוכר ביום וצמו 9 ימים.

אז ברחו כולם מוויטעבסק; המשגיח והמשפיע בדא"ח - הרה"ח ר' זלמן לויטין; המשגיח בנגלה - ר' אליעזר גורעוויץ ועוד. הם אמרו שכל אחד מכתתינו יסע עם חבירו לעירו, אצל מי שיכולים לנסוע וללמוד בהעיר שלו. אני עמדתי עם מיכאל טייטלבוים וחילקנו את הכסף על הוצאות הדרך. היו נערים שבכו ואמרו: שכשיבואו הביתה יש להם אחיות ודודות ועוד מיני קרובים קומוניסטים, ותיכף הם יתקלקלו. אבל מה יכולים לעשות, הלב התכווץ, ומיכאל טייטלבוים לא יכל להתאפק ובכה; ומוכרחים היו במהירות לברוח.

אני נסעתי עם חברי מיכאל ראפופורט לפערעיאסלאוו, עירו של מיכאל, שם התחלנו ללמוד חסידות. על פסח קבלתי חבילה מצות, וגם קיבלתי קצת כסף מהרה"ח הרב שליט מבעשענקאוויץ (מסתמא שלחו לו כתובתי, אף שלא הכרתי אותו טוב). הרב מפעריאסלאוו הרה"ג ר' יהושע זעליג דיסקיןXLIX - בעל מדות תרומיות - עזר לי. למדנו עד חודש תמוז, ואז קבלנו מכתב, שניסע לבאקו, וגם קיבלנו כסף על הוצאות הדרך.

נסעתי הביתה לליפאוויץ. וזאת היתה הפעם האחרונה שזכיתי לראות את אאמו"ר אפרים שמואל ז"ל בן הרב יוסף ז"ל ואת אחותי רבקה הי"ד. בעירנו היה המצב נורא. וכשראיתי את המצב, התחלתי לבכות מהשוד ושבר, ותיכף נסעתי לקיוב; כי התדברתי עם חברי מיכאל ראפופורט שהוא יבא לקיוב על שבת י"ב תמוז, וגם אני באתי על שבת י"ב תמוז.

בקיוב היתה ישיבת תומכי תמימים של בחורים גדולים בדימיעווקע. המשפיע היה הבחור התמים ר' בנימין ממינסק (שנעשה אח"כ גיסו של מיכל ראפופורט). הוא התוועד עם הבחורים בשבת י"ב תמוז בחמימות.