שבירת התאוות עפ"י דרך החסידות

ידוע אשר כל ענין הישות שרש ומקור כל התאוות מעוטף במעטה הכס"ף, והוא מענין נכסוף נכספתי, וכל תאוות הלב משוקדים ומנוקדים עם נקודות הכסף, ובזה עיקר הישות, ובפרט בעתים הללו, אשר כל כחות נפשו לא ימנע האדם עד אשר ישיגם, נמצא כי זה הוא עיקר הישות.

[גם עלמין דכסופין אשר הנפש יתעדן ויתענג בהם בעוה"ב נאמר על זה להנחיל אוהבי יש, ולמדו מפסוק זה עתיד כו' להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות, ולכן כסף מלא, פי' עם המלוי כזה כ"ף סמ"ך פ"י עולה יש, ש"י, כי פ' הוא על משקל ה', אשר מלוי הה' הוא לפעמים בא' ולפעמים בי' ולפעמים בה', בסוד אי' מקום כבודו, כח"ב, וכן הו"ע הפ', כי שניהם במל', המקבל כל נהורין עילאין, וזהו"ע בכסף מלא אשר נתן אברהם לעפרון מחיר מערת המכפלה].

לזאת אפשר לומר, אל יאמר אדם בנפשו אם הוא מפזר כסף, כי הוא מבטל ישותו בזה מכל וכל, כי יכול להיות שהוא יש מפזר ונוסף עוד, ומוסיף הוא על שונאינו הם כחות הנה"ב להוסיף כח כו'.

והוא ע"ד המאמר המורגל בלשון חסידים, אז מי צו ברעכט א תאוה ווערט צוויי, כדרך כל דבר שלם שמתחלק לשתי פרוסות. ובהשקפה ראשונה הלא יפלא, איך יבואו ללגלגל ח"ו על שבירת תאוות הגוף ונה"ב, אשר לכאורה הוא עיקר עבודת הבינונים באתכפי' כו'.

אמנם החסידים בכלל, חכמים מחוכמים המה, ולא נעלם מהם כל עומק רע מהנחש הערום המסית את האדם, ואם לא יוכל לתפשו ברע גלוי יעלים את הרע מעיני האדם וילבישהו מחלצות, עד כי ידמה האדם שזה מחלק הטוב.

והנה אם נופל בלב אדם מחשבת איזה תאוה רעה ח"ו, וירא כי לא יכול לו להוציא מחשבתו מכח אל הפועל, באין ברירה יתפוס בטענות יצה"ט, כאלו מסכים גם הוא לבלי עשות המזימה. אם כי באמת איך שהוא טוב הדבר אשר לא עבר על מצות ה' אשר לא תעשינה בפו"מ.

אבל כאשר נתחזקה למצוא שרש דבר מאין באה לו להתאפק ולמשול ברוחו, אז נראה בעליל כי לחסידים ואנשי מעשה הרשות נתונה לבזות שבירת התאוה באופן זה, אשר אם לבב אנוש המקושר בכבלי עבותות אהבה לכל הבלי תאוות עוה"ז בכלל ומלא על כל גדותיו לאיזה תאווה בפרט, און קומט א פרישער א גיזונטער לקיים מצות ברעכין די תאוה, באופן אשר בעת שבירתה כל רצונו מלובש בזה ולא יוכל להסיח דעתו מזה כלל, הנה בערכינו ההולכים בשרירות לבנו על כל פסיעה, חוצפה גדולה היא ללגלג מאותו האיש, אשר מצא עוז בנפשו ולא פרץ גדר התורה והמצוה בפו"מ.

אמנם בעלי הנפש עובדי ה' ע"פ הדרכים אשר הורו אותנו רבותינו הקדושים נ"ע זי"ע, בדבריהם ובספריהם, המה בוז יבוזו לו לאמר כי גם שבירת תאוותו תחבולת היצר היא, ומתהווה מזה שני תאוות, האחת התאווה בעצם וראשונה אשר לא ניזוז מלבבו מאומה ודעתו עלי' גם בעת התשבורת, והשנית כי גם תאוות השבירה לתאוה יבקש נפרד, והוא עומד בישותו ושלימותו, און ער וויל נאך, דער שיינער מענש, עוה"ב אויך, כי להם יאתה.

כי ענין העבודה אשר נתגלה מאז החל להופיע אור החסידות ע"י הבעש"ט ותלמידיו הוא לעקור ולשרש את פורה ראש ומקור תאוות הגוף ונה"ב ע"י התבוננות. עד"מ כאשר יתבונן כי עמך מקור חיים, מקור התענוגים הוא עמך טפל ובטל, וכמה רבבות ירידות וצמצומים עד אשר נשתלשלו תענוגי הבלי עוה"ז, הלא אין ואפס הם ממש. וכאשר יאריך להתבונן בזה ובכיוצא בזה, אזי יאיר בו אור הנה"א לשלוט ולמשול על תאוות נפשו הבהמית, בעת אשר יתבונן, כמו בשעת התפלה, וגם אחרי כן נשאר רושם חזק על כל היום בבחי' נצחון והודאה, המסתעפים מעצם מדות האהבה והיראה אשר נולדו ונתגלו מאריכות ההתבוננות.

ולכן בדיקת חמץ צריך להיות בחורים ובסדקים עד מקום שידו מגעת, ולאור הנר דוקא, כי מעט אור דוחה הרבה חושך, ואח"כ יכול לבערה מן העולם לגמרי, אבל כ"ז שנראה ונמצא לפניו ה"ז עובר עליו גם אם ימנע לאכלו ולהנות ממנו.

ולא יקשה לך מענין אתכפי' המבואר בתניא שהוא כשעדיין הרע אצלו בתקפו כתולדתו, הרי זו כל עבודת הבינונים למשול ולשלוט על הטבע כו', כמבואר שם באריכות (תחלת פט"ז), אבל שם מבואר ע"י אור ה' המאיר לנה"א שבמוח ולשלוט על הלב כשמתבונן כו' עי"ש.

וזהו לאור הנר, נר ה' נשמת אדם, ומשכן הנשמה במוח.

ואז כשיבטל עי"ז תאוותו להיות סור מרע כו', נקראת עבודה תמה באמת לאמיתו לגבי מדרגת הבינונים. ואם כי הוא חוזר וניעור, הנה זאת עבודתו, גם אם יהי' כן כל ימיו במלחמה זו.

והוא ע"ד מאחז"ל בפסחים לענין המוצא חמץ בתוך המועד, שמחויב לבערו ג"כ, ולא חיישינן שמא יבא לאכלו או ליהנות ממנה בעת שריפתו, דכל עצמו אינו עוסק אלא לבערו מן העולם כו'.

ובענין ביעור חמץ יש פלוגתא דתנאי, רי"א אין ביעור חמץ אלא שריפה, וחכ"א אף מפרר וזורה לרוח כו', ואיפסק הלכתא כוותייהו בשו"ע סי' תמ"ה. אפ"ל דשריפה שהו"ע ביטול והעברה מן העולם לגמרי הוא בחי' אתהפכא, ומפרר וזורה לרוח כו' הוא בחי' אתכפיא, שע"י התבוננות כנ"ל, שהו"ע מפרר אף אם לא נתבער לגמרי מן העולם, וזורה לרוח אפ"ל שהוא רוח דעת ויראת ה', גם רוח חכמה ובינה הנזכר בפט"ז הנ"ל לענין עבודת הבינונים למשול על הטבע בבחי' אתכפי'.