נחפשה דרכינו ונחקורה

הנה (99) אנחנו כולנו גלינו מארצינו ארץ העברים, נתרחקנו מעל אדמתינו אדמת ישראל, נדחינו מדחי אל דחי עד ירכתי ארץ ואחרית ים, נחפשה דרכינו ונחקורה, מה אנחנו עושים פה, יום לא ננוח ולילה לא נשקוט, כאני' סוערה בסערה בלב ימים, בלתי למלאות צרכי גוויתינו ואדמתינו המוכרחים ויותר מהנה היתרים, וגם עד זקנה ושיבה לא נעזוב להחיות ולכלכל את הבשר והעצמות אשר מעפר יסודם די מחסורם די והותר בכל מאוויי לבנו, עד אשר נשוב אל המנוחה אשר שם ינוחו יגיעי כח מנוחת עולם.

ונפשינו יבשה אין כל, רעבה ללחם, צמאה למים, וערומה מבלי לבוש גם מחוט ועד שרוך נעל, חסרה כל עונג ושעשועים, כי על כל אלה השפחה יורשת את גבירתה, וחומסת ממנה את כל טובה ומעדני'.

ומה נעשה ליום פקודה, אנא נוליך את חרפתינו ובשתינו, למה נגרע מאבותינו אשר האמינו כי על כל אלה יביאונו למשפט.

אמנם אנחנו לא נדע מה לעשות להציל את נפשינו מרדת שחת, כי המקום הזה אשר בעוה"ר הושלכנו בו, בור ריק הוא, אין בו מים, מים אין בו כו', לא מקום תורה, ולא מקום זרע לזרוע צדקות ולהצמיח ישועות, וסרח העודף מונע מאתנו ריח ניחוח להשיב נפש.

אך כאשר התבוננתי על מקומי מצאתי מזור ותרופה לשבר בת עמי, כל עוד רוח חיים באפינו, וכל עוד זיק היהדות לא כבתה מתוך תוך לבינו, ולא עממה מקרב נפשינו, זאת נעשה ונחי', נשא לבבינו אל כפים, לתת חלק מיגיענו אל שוכן שמים, להחזיק ידי לומדי תורה ועובדי ה' באמת ובלב שלם, נשתתף עמהם במלאכתינו על האדמה, ובמלאכתם מלאכת שמים, ולאורם ניסע ונלך גם בהיותינו בגיא צלמות.

אמנם על זאת באה שאלה אחת שאלת חכם, אי' איפוא המה, עובדי ה' באמת ובתמים? הנה נודע בשער בת רבים לתהלה ולתפארת, הישיבות אשר יסד מאור עינינו הוא כ"ק אדמו"ר שליט"א בליבאוויץ.


(99)) נכתב בשנת תרס"ז בארה"ב, כהקדמה למגבית למען תומכי תמימים בליובאוויטש.

(99)) נכתב בשנת תרס"ז בארה"ב, כהקדמה למגבית למען תומכי תמימים בליובאוויטש.