בענין הנ"ל

ב"ה כ' אייר יום ג', סמאלענסק

כבוד מחו' יקירי המופ' וו"ח י"א חו"נ כש"ת כו' מו"ה חנוך הענדל נ"י

... אך תואנה הוא מבקש ממה להתעצב. דוק ותשכח כי כל בעל עצב ולב רגש לא יחפוץ ולא יאבה לא יקשיב ולא ישמע לדברי הסותרים את טענותיו בהוראת פנים כהלכה, גם אם הם לטובתו, וחפץ דוקא בקיומם, ויאהב את המחזיקים בידו, ויותר להמוסיפים עוד טענות על טענותיו, כי זהו חיותו אז.

עד אשר יטהר, אז יגיל וישמח בסתירתם, כי הוא בעצם עצמו חפץ יותר בסתירתם מבקיומם, רק בעת אשר העוצב פרש עליו ענן למסך, הנה אז כל העלילות והתואנות אשר ימצא יערבו לחיכו כי לחמו הם, וכל מי שרוצה להודות על האמת לא יכחיש את החוש.

וזהו הוראה גמורה אשר לא תואנותיו הביאו את העצבות, רק נהפוך הוא כי העצבון יבקש ויחפש עלילות, ובסתרי מסתריו יהנה בהמצאם, כי הוא מוקף בעצבונו המקיף אותו. וזהו דיוק לשונם ז"ל שרוי בצער, פי' והצער שורה עליו ומקיפו.

ואינו דומה הדבר למי שיש לו צער פרטי, כי אז בנקל לסותרו בראיות צודקות אשר אין הדבר כן. וכמו שהודה כ' בעצמו על גליון מכתבו, והודאת בע"ד כמאה עדים דמי.

לא נאה ולא יאה לאיש כמוהו אשר הרבה טרח ויגע מעודו ביגיעת נפש ויגיעת בשר בעבודה שבלב כו', וגם עתה זכה לחסות בצל החכמה לשאוף ולשאוב ממקור מ"ח, לא ימצא עוז בנפשו בתחבולות לעשות מלחמה נגד הצר הצורר.

... לכה"פ נצרך לנו להתחזק להטיב לנו ולחיותנו כהיום הזה, בהרחקת העצבות ומ"ש, ע"פ עצות חז"ל וביאורי רבותינו ז"ל, אשר הורו לנו להחיות בהם נפש כל חי, ומפיהם אנו חיים, אשר יוכל כל חד וחד לפום שיעורא דילי', לשמח מעט את נפשו בה' עושה, ולא נהי' ח"ו כאלו אשר בחייהם כו', ואפ"ל אשר גם בתורתם תורת חיים, אם הוא רק חייהם (וכידוע בכללי הדקדוק, כל כם כן הם הן מלרע, כי לא פרחא לעילא).