קירוב בנים לאביהם שבשמים

עצתי (92) נכונה לבל יאמר בלבבו נואש, ויכתוב לו מכתבי שלום, לטושים בצונן ולא תפוחים בזיקי להבת שלהבת, ודברי חכמים בנחת נשמעים, וכולי האי ואולי יערה כו', וחלילה להראות לו פנים של זעם ולהסבירו ח"ו אשר כמוהו עתה איננו יהודי כלל, כי עתה ומה גם באופן כזה מוכרח היצ"ט להשתמש בפתויי היצה"ר ולהטעימו כי עודנו ביהדותו.

[ובדרך הלצה, מדוע הראשונים ע"פ רוב הי' יצ"ט שופטן, והוא הי' מושל בעיר הקטנה הן בסו"מ והן בוע"ט, ועתה בעקבא דמשיחא נהפך הוא, ובעוה"ר מעשה שטן הוא יצה"ר מצליח יותר להפנות אליו כל רשעי ארץ. כי הראשונים באשר שהי' ראשונים הנה החכם עיניו בראשו, להיות רואה את הנולד ולהביט אחרית דבר מראשיתו, ויצ"ט נק' ג"כ ילד מסכן וחכם, והי' בהזכירו את האדם רק ענין גמול ועונש העתיד לבא על מעשה האדם, הוא יהיב חכמתא לחכימין הוא ישופך ראש, ופעלו דבריו לעשות את הטוב, ולברוח מן הרע.

לא כן עתה בבחי' עקבים, חכמת המסכן בזוי', והנחש ישופנו עקב, ואהני לי' שטותא לשטיא הוא מלך הזקן וכסיל, בקי ויודע במה להמשיך לבות המפותים אל רצונו, דרכו לקרר, לא יאסור איסר על הנחת תפילין וכדומה מן המצות, רק יביע אומר כי אין בזה הכרח גדול, ודי בזה לבטל את המצוה, וכן לעשות אחת מהדברים אשר לא תעשינה, לא יצווה על האדם בחיוב עשות את הדבר ההוא, רק מקלו יגיד לו כי אין הפסד וסכנה בעשיית הדבר, ויספיק בזה להפיק זממו, בדבר שקרובה הנאתו.

ואולי בעתים הללו, אם הי' היצ"ט רק כיועץ ונדרש ללא שאלוהו, כאומר, אין אחריות בעשיית המצוה הזאת, ומה תפסיד, ואין הכרח לעשות את ההפכי, כי ריוח מועט הוא ע"פ שכל אנושי, ולא כמצוה ומפקיד, הי' מוצא גם הוא סרים למשמעתו. כי רוח היום בתבל הלזו הוא כצפור דרור שאינה מקבל מרות, ואינם חפצים באזהרות, לא ישיתו לב אל העתיד, רק איש הישר בעיניו יעשה, הערב יערב לחיכם, הטוב והמועיל ירחיקו].

והנה מאמר זה אשר יצרתי לשחק בו, הוא רק מילתא דבדיחותא, והדורשים בשבת הגדול יוכלו ליתן לו מקום בראש, בביאורם לבדיקת חמץ.

אמנם באופני ההדרכה וההשקפה להשיב לב בנים על אבות, הנה הזמן יורה דרכו לתפוס דרך זה, ואם כי רק ברוח חיצוני יעשו מעשיהם כמצות אנשים מלומדה, אולי אחר ההרגל יגרר גם מעט מהפנימי', כי גדול כח המעשה כו'.


(92)) המשך המכתב הנ"ל, מיום ב' פר' תשא, אודות קירוב נכדו.

(92)) המשך המכתב הנ"ל, מיום ב' פר' תשא, אודות קירוב נכדו.