התנאים במאסרו

נעתיק א"כ כמה קטעים ממכתביו שכתב ממאסרו בסמאלענסק, ובהם מתאר את מצבו שם.

בתחלה מתאר לפני ידידו ומחותנו המשפיע ר' הענדל, את תנאי הכתיבה במאסר:

ב"ה ב' תשא תמט"ר

כבוד מחו' המופ' וו"ח ומפורסם מ' חנוך הענדל נ"י

מכתבו מן יום ד' משפטים, ביום עש"ק תרומה ע"י ידידינו ר' אלי' ריבקינד הגיעני.

והנה מאשר גם אני עששו עיני, ותכבד עלי העבודה לכתוב בלילה, לזאת לא השיבתיו עד כה. נוסף לזה עמדי פה, אשר אין לי מקום מוכשר לכתיבה, כי רק הבמה הגדולה אשר תמלא כל הבית, היא לי למטה ולשולחן ולכסא, העשוי' להעלות עליו איברים ופדרים של הערוב כל הלילה עד הבוקר, לשלשים וחמשה ברואים, עד אפס מקום ליד כותבת להשתרע.

וממשיך לתאר את מצבו במאסר, אשר אילו הי' פועל אצל עצמו להיות נפשו עיקר וגופו טפל, הי' יותר קל עליו לעבור את קשיי המאסר, אבל עדיין לא הגיע לדרגה זו, והמאסר קשה עליו ביותר:

מה שרצון מחו' לדעת ולהיות רואה חשבון, מה שאני עושה בכל כ"ד שעות היום והלילה, נעלם ממני לאיזה מטרה הוא דורש את זאת, לא הי' לי להשיב בקשתו הכפולה במכתבו ריקם.

אך נקדים בזה הקדמה אחת קטנה, כי לולא הייתי גם אני מהעושים גופם עיקר ונפשם טפלה, אז הי' טוב לי, על תאוות הגוף החסרים לי לא הייתי מצטער, ותאוות נפש לשמו ולזכרו אין מחיצה של ברזל מפסקת כו'. אבל אם לא זכיתי עדיין לבלי היות נמנה בתוכם, הנה מה שחסר הנני מרגיש בהרגש גמור.

[כי מה שכתב חתני שלמה למחו', אשר טוב לי בפה מבאריסעוו, נהפוך הוא. רק אני כתבתי כן לביתי לפייס דעתם, ובאמת ערך סמאלענסק לבאריסעוו כערך באריסעוו לביתי, ואולי עוד יותר].

לפי העונש שפסקו עליו הי' עליו לצאת מדי יום ביומו לעבודה קשה, אמנם במשך היותו במאסר מצא דרך איך להפטר מהעבודה הכפויה המוטלת עליו, ועל כך מספר במכתב (27/3/89):

בכלל נדרש לי לעצמי פה, לא רק על המחי' ועל הכלכלה, גם ליתן כפר נפשי בעת גורלי להפדות ממשמרת עבודה, אשר הוטל על כל אסירי הגדוד לפקודיהם, בשכירת איש אחר אשר ימלא את ידי ביום חופשו מעבודה. ב"ה בזה הוטב מצב גדוד הזה נגד שארי גדודים, כי שם לא יועיל כל כפר לפדיון נפש.

וכי האיך יש לו את האפשרות ליתן כפר לנפשו? ע"ז ממשיך לתאר בהמשך מכתבו, אשר כל אלה שעזר להם במצבם הקשה, בשנים שעברו, עוזרים לו עכשיו במצבו הקשה:

הוצאות הישיבה בפה תכבד משאה מכח שכמי העלובה (37), הנשארת גלמודה, לכלכל את חיי בני ביתה. אם כי תודות לה' אשת חיל היא, די לה להפקיע את עצמה וילדי'.

אני אחי' פה מלחמי אשר שלחתי על פני המים בשלוי, כי אז לא השבתי ריקם פני כל איש אשר אך דרוש דרש ממני, מבלי שים עין על ידו הפשוטה, אם זהב סגור בה לתת לי את התמורה או פתוחה ידו להיות רק שליח לקבלה ולא הביאה אתה כפר מאומה, לא הבדלתי אנוש מראש, זולת הדורש מבלתי דורש.

לזאת הן רבים עתה עם הארץ, אשר טרם אקרא והם יענו. גם אלה אשר עוד לא עלו על במתי ההצלחה ואופן מרכב מחייתם מתנהג בכבדות, מצאו חוב על נפשם להעניקיני מטובי בצר לי, כי יהמו המון מעיהם על אחיהם הנתון בצרה ובשבי'. ומהם אשר שמעה אזנם ותבן לה, לקול צפצוף קל ממשק עט צפור כל כנף.

אך ברבות הימים כלה הבציר, לא נשארו לפני לימים ההולכים ובאים כ"א גרגרי עוללות במקצועי הפארות, ויש אשר לא זרחה עליהם השמש ועודינה בוסר המה.

שוב כותב באותו נושא ביום ד' פר' צו תרמ"ט:

אחרי אשר אני חי בפה בצר ולחץ, הנה ההוצאה מרובה מאד. העבודה רבה, ובכל יום ויום מוכרח אני לשכור את מי מהפטורים לעבוד בשביל עצמו, שילכו בעבורי. וגם על זה אודה לה', אשר אין מכריחים פה שילך דווקא המחויב בעצמו, כמו בשאר ראטעס.

בנוסף לקשיי העבודה היו לו גם קשיי אוכל כשר. בפרט בהתקרב חג הפסח. בארכיון שלפנינו נמצא מכתבו שכתב ביום ועש"ק ב' דחוהמ"ס תרמ"ט, אל ר' אליהו ריבקינד הנ"ל:

שבת הגדול הי' לי שבת שבתון (38), אשר כן מתיחס השבת הזה למ"ד בניסן נברא העולם, ובפסח מצרים חל השבת זה בעשור לחדש.

ממחרת השבת הי' פה ידידינו הזרחי, והביא לי כל מחסורי ליו"ט הראשון של פסח. וביו"ט בא עם זוגתו לבקרני, והביאו לי מטעמים כאשר אהבתי. וכן ביום אתמול.

הקלה זו, שיכל להפדות מהעבודה בשכירת איש אחר, הועילה במשך כל החורף תרמ"ט. בכ' אייר כותב הרא"ח אל המשפיע ר' הענדל:

מן אחר הפסח נתהווה פה חדשה, אשר כ"א מן האסורים מחויב לצאת לקול הפעמון בבוקר השכם שעה 4 להתיצב בגדוד, ולצאת לעבודה ע"פ בחירת שר בית הסהר. הבחירה מתמהמה שתיים ושלש שעות בכל יום, הזמן היותר מובחר מכל שעות היום.

גם אני הייתי עד עתה חמשה ימים מהנבחרים לגדור את השדה השייך לראטע. נראה כי ב"ה התחיל לדקדק עמי מה שפגמתי בגדרים וסייגים.


(37)) היא אשתו שנשארה בפלעשצעניץ.

(38)) שלא הי' לו אוכל, והי' צם כמו ביוהכ"פ.

(37)) היא אשתו שנשארה בפלעשצעניץ.

(38)) שלא הי' לו אוכל, והי' צם כמו ביוהכ"פ.