מסביב לחסידות > תולדות אברהם חיים > פרק שישי - כתביו בהלכה > ישוב להשגה על הצמח צדק

אל כבוד (57) הרב המפורסם חריף ובקי שמו נודע בשערים נכבד ונעלה כש"ת מו"ה שלמה דוד נ"י אב"ד ומ"ץ דק' לאהייסק

הנה בימים אלו עיינתי בספרו ב"ש (58) בתשו' סי' ט', מה שמעל' כת"ר נושא ונותן בדין אשה קטלנית. והגם כי מי אנכי נבער מדעת לגשת מול הדרת כבודו להתחרות אליו בענין חריפותו ופלפולו, עכ"ז מדעתי את כת"ר ואת רוחו הנמוכה, לזאת הרהבתי עוז בנפשי לשחר פני כת"ר שישיב גם לאיש כמוני ברוח נדיבה, על אשר אשאל מה שלא זכיתי להבין בדבריו לעומק המושג וקוצר דעת המשיג.

א) בדבר השאלה אשר הבעל הי' מסוכן וגרשה ואח"כ נתרפא, לא נזכר כלל שהי' גוסס. והנה באופן כזה ודאי אין להחזיקה לקטלנית, כי רוב חולים אפי' מסוכנים הם לחיים, רק בזה נראה מתוך התשובה שהי' גוסס, וכמבואר להדיא בלשונו הטהור עד שהי' מסוכן וגוסס, ומסתמא נשמט תיבת גוסס גם מדברי השאלה, אבל זהו עיקר גדול, אשר על יסוד זה נבנה כל הבנין.

ב) אמנם גם באופן זה שהי' גוסס, קצרה דעתי מלהבין, איך לדון את האשה בזה למוחזקת שבעלי' מתים, במה הוחזקה הלא לרשב"ג בעינן דוקא תלתא זימני, ואף לדברי רבי דבתרי זימני הוי חזקה, מנלן להוסיף על דבריו לאמר דבחד מת והשני גוסס דהוי נמי חזקה, והלא לשון התוספתא מבואר להדיא ניסת לראשון ומת לשני ומת דוקא. גם בגמ' דכתובות דמ"ג מדייק הגמ' אבל נתארמלה תרי זימני תו לא חזי לאנסובי. ובנידון דידן הא לא נתארמלא רק זימנא חדא.

ומה שכת"ר כתב דאולי זה אינו אלא למ"ד מע"ג כו' אבל למ"ד מז"ג יש להסתפק, ואיך אפשר לומר כן דדברי רבי מה שמדייק לשונו לשני ומת דוקא, לא מתוקם רק אליבא דרב הונא דאמר מע"ג ולא אליבא דרב אשי. ובפרט שרוב הפוסקים פסקו כרב אשי, ואיך אפשר לומר שלא יתוקם דברי ר'. וגם ל' הגמ' דכתובות נתארמלא תרי זימני אליבא דרב אשי, ואם הי' הסברא נותנת דלמ"ד מז"ג, גם בגוסס נחשבה לקטלנית, הא אפשר להוכיח כמ"ד מע"ג, דאי כמ"ד מז"ג הו"ל לאשמועינן רבותא טפי, ניסת לראשון ומת, לשני ונעשה גוסס, א"ו דאף למ"ד מז"ג היינו דוקא כשמת השני, ולא כשנעשה גוסס. ומה בכך שרוב גוססים למיתה, אם באמת הרי הוא כחי לכל דבריו (יו"ד של"ט סעי' א).

ובפרט בני"ד שבאמת נתרפא אח"כ, ומנלן לומר דזהו מחמת שגירשה, ואם לא הי' מגרשה הי' מת, כיון דעד עתה לא הוחזקה לקטלנית, דגוסס כחי. ועוד דאם נחשוב אותו כמת, איך גירשה, הלא אין גט לאחר מיתה. ובאמת מבואר בשו"ע סי' קכ"א סעי' ז' דגוסס הרי הוא כחי ויכול לגרש.

ג) וגדולה מזו דאף בנתארמלה תרי זימני, אם הי' בעלה אחד זקן (ב"ש סי' ט' סק"ו) או חולה שאינו גוסס דדמי לזקן (בגיטין דכ"ח ע"א) הגם דרוב חולים לחיים, אינה נעשית קטלנית בזה, אע"ג דגבי רוצח ההורג את החולה אפילו חולה מסוכן (ואפילו גוסס בידי שמים) חייב, דקרינן בי' ואיש כי יכה כל נפש, ומי שעשאו לחבירו גוסס פטור (וזהו ל"ד משום גזה"כ כאשר ית' אי"ה).

והכא דבניסת לחולה ומת לא נעשית קטלנית, נמצא אנו רואים דקיל דינא דקטלנית מדין רוצח, דכל כמה דמצינן למתלי דלא מחמתה מת תלינן, כ"ש כשנעשה גוסס ולא מת, דבענין זה גם רוצח פטור, ודאי דלא מחזקינן אותה לקטלנית, וזיל בתר רוב נשים דעלמא דאינן קטלניות, אלא ודאי צריכים אנו לומר דאף אם לא הי' מגרשה הי' מתרפא.

ובלא"ה דוחק לומר אשר אחר שנעשה גוסס ומעותד למות ודאי מחמת מזלה, ומחמת שגירשה הכריע מזלו כ"כ שיחי' בתחה"מ ממש למעלה מן הטבע. אלא כיון שיתרפא ודאי לא הי' עליו שם חשיב כמת מעולם. וכיון שלא מת לא הוחזקה כנ"ל. וכיון שלא הוחזקה, א"כ לא נחלה כלל מחמת מזלה, ולא נתרפא מחמת שגירשה.

והא דלענין סכנה חיישינן אפילו למיעוטא, היינו דוקא בהוחזק הסכנה, דאל"כ יהיו כל הנשים אסורות מחמת מיעוטא דנשים קטלניות, וכן גבי מים מגולים דחיישינן שמא שתה מהם נחש, היינו דוקא במקומות שמוחזקים שם נחשים, ואז חיישינן אף דהוי נחשים מיעוטא (כפירש"י), אבל עכשיו שאין נחשים מצוים אצלינו ליתא כלל לאיסורא דמים מגולים, כדאי' ביו"ד סי' קט"ז סעי' א'.

ועוד יש להביא ראי' מהא דאי' בגמ' דחולין בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, נמצא מובן מזה דחזקה לא מיקרי רק עד שיודע לך דוקא בבירור, ומש"ה אם בא זאב ונטל בני מעיים כו'.

ד) והנה הראי' שהביא כת"ר מתוס' דסנהדרין בגוסס בידי אדם מה שהקשו, אותו שעשאו גוסס אמאי פטור הא רוב גוססים למיתה, והוצרכו לתרץ משום שהקילה עליו התורה, נמצא דבלא"ה הוי אזלינן בתר רובא להרוג את הרוצח, ג"כ אינו מובן לי כלל, דאדרבא מדברי התוס' הנ"ל גופא איפכא מסתברא, דעיקר קושית התוס' הוא משום דבדיני נפשות הולכין אחר הרוב, ולולא האי טעמא שהקילה עליו תורה הי' מן הדין להרוג את הרוצח, משום דאזלינן בתר רובא, אע"ג דעדיין הוא חשיב כחי, וכמבואר בדברי התוס' להדיא אין הורגין אותו כ"ז שהוא חי, אבל לגבי קטלנית לא שייך כלל למיזל בתר רובא דרוב גוססים, רק תליא בזה אם הוא עדיין חי, וממ"נ אם דעת כת"ר להשוות דין דקטלנית לכל דיני נפשות בענין למיזל בתר רובא, אין הקש למחצה.

[הגם דבדברי אדמו"ר ז"ל ג"כ מבואר האי סברא דשאני התם שהקילה עליו התורה, היינו דוקא באופן שרוצה לומר דמהא דסנהדרין אין ראי', ואין רוצה לדמות. וגם זה כתב בדרך אפ"ל, ותיכף מצא סברא גם להיפך להקל גבי קטלנית דאדרבא כיון שהכא רק גרמא אין להוסיף חומרות. אבל דעת כת"ר להביא ראי' משם, נמצא הוא משוה דין דקטלנית לדיני נפשות, לזה אינו מובן לי דמה ראי' משם, אולי צריך להשוותם גם בענין זה שהקילה עליו התורה].

וצריך להשוותם גם בענין זה שהקילה עליו תורה לא לחייב את הרוצח כ"ז שלא נתברר שמת על ידו, דהיינו כשבא אחר והרגו. ופשיטא בנידון דידן הרי נתרפא אח"כ. ונהי דלא בריר לן דלמא נתרפא מחמת מזלו אחר שגרשה, אבל זה ודאי לא נתברר דהיא קטלנית, שמא הי' מתרפא בלא"ה, והתורה הקילה לא לחשוב אותו לרוצח כלל, כ"ז שלא נתברר דוקא שמת על ידו, כגון אם בא אחר והרגו, אז פטור הראשון שעשאו גוסס.

והא דהשני פטור הוא רק משום גזה"כ דכי יכה כל נפש דוקא, ולא משום שלא נתברר לן אולי הי' מת מהכאת הראשון שעשאו גוסס, רק זה ודאי דגוסס חשיב חי. וראי' מגוסס בידי שמים דלא שייך שם האי טעמא דכי יכה כל נפש, שהרי הכה כל הנפש והחיות שניתן לו מן השמים (כסברת כת"ר דמה לי אם יש לו חיות רב או מעט) אז באמת ההורגו חייב.

ה) ומעתה נכונים מאד דברי אדמו"ר נבג"מ בס' דברי נחמי' בדין אשה שנשאת לא' ומת ונשאת לשני וג"כ מת, רק שלפני מותו גרשה בתוך חליו, דלמ"ד מז"ג יש להקל, במכש"כ ממי שעשאו לחבירו גוסס ע"י הכאה דפטור אם אח"כ בא אחר והרגו בפו"מ (הגם דהשני ג"כ פטור זהו משום גזה"כ כנ"ל), ואפשר אם לא הי' בא השני והרגו הי' מתרפא, אע"ג דרוב גוססין למיתה, ובד"נ הולכים אחר הרוב, רק משום שהקילה עליו תורה שחובשין אותו ואין הורגין אותו מיד כ"ז שהוא חי, וזימנין נמי דאומדין אותו למיתה וחי, לכן כשא"א לברר מחמת שבא השני והרגו, הראשון פטור, דחשבינן אותו כחי לגבי דידי' ולא נחשב רוצח.

וראי' מגוסס בי"ש דנמי נחשב כחי אפילו לחייב את הורגו, א"כ הכא (בשאלת אדמו"ר) כשגירשה לא הי' גוסס כ"א חולי מסוכן (ורוב חולים לחיים) כ"ש דחשבינן לי' כחי ממש לגבי דידה דלא תהא נחשבת קטלנית. והגם שמת אח"כ, אבל לא נתברר הדבר אשר מת על ידי מזלה, כיון שמת אחר שגירשה, ואז לא הי' במזלה כ"א במזלו, נמצא אף אם מת מאותו חולי יש סברא נכונה להקל, במכש"כ ממי שעשאו לחבירו גוסס כנ"ל. כ"ש וכ"ש כשנתרפא הרי נתברר למפרע שלא הי' חולה למות, ומה בכך שאמדוהו למיתה, אם אח"כ נתברר להיפך, ואף אם אפשר לומר שזה שנתרפא הוא מחמת מזלו, אבל עכ"פ זה ודאי לא נתברר שמחמת מזלה הי' מת בודאי.

ו) גם מה שהביא כת"ר ראי' לזה דחמירא סכנתא מהא דכפתו לפני ארי דפטור משום דהוי רק גורם, וגבי קטלנית אסרוה להנשא משום גורם דמזל או מעין אינו מובן לענ"ד כלל (והגם דהאי סברא מבואר ג"כ בדברי אדמו"ר נ"ע, גם שם אינו מובן לי).

א', במה נחלק דין קטלנית מדין דכפתו לפני ארי, שיקרא זה סכנתא וזה איסורא, הלא בשניהם יש סכנת מיתה, ואדרבא הסברא נותנת דכפות לפני ארי הוא יותר מסוכן.

ועוד מי התיר לכתחלה לכפות את חבירו ולהניחו לפני ארי, אם כפתו והניחו פטור משום דהוי רק גורם, והכי נמי קטלנית אם עברה וניסת ומת בעלה עי"ז ג"כ פטורה משום גורם, ובמה מצא חומרא בקטלנית יותר מכפתו לפני ארי.

ולכאורה לענ"ד אדרבא מצינו קולא בקטלנית לגבי איסורא, דהנה כל הנושא אשה בעבירה אפילו באיסור דרבנן כופין אותו להוציא (אה"ע קנ"ד סעי' כ'), ואפי' נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה כופין אותו להוציא (כתובות דע"ז ע"א), וכן אפסק הלכתא סי' הנ"ל סעי' י' (ורק גבי שהה י' שנים לא נהגו לכוף בזה"ז כדאי' שם ובסי' א' סעיף ג' בהג"ה ובלבד שלא תהא אסורה עליו). וגבי קטלנית סתם המחבר בסי' ט' סעי' א' כדעת הרמב"ם דאם נשאת לא תצא, ואפי' נתקדשה יכנוס, וכתב ה"ה הטעם (בפכ"א מהא"ב) שאין להוסיף על גזירה של דבריהם אלא מה שאמרו הם בפי' כו', נמצא גם בני"ד אין להוסיף על דבריהם.

גם מ"ש כת"ר דהתוס' משני דלא חשבינן לי' משום דעשאו גוסס, כמו שהרג כל הנפש, אבל לא משום דחשבינן לי' כחי. ובדברי התוס' מבואר להדיא דחשבינן לי' כחי.

והנה מי אנכי לבא ח"ו לסתור דברי כבוד תורתו, אשר ידיו רב לו בפלפול וסברא, אני העני אין לפני אלא מה שעיני רואות, טרוד בהבלי עולם, רק תולה אני בחסרון ידיעתי, אשר איני מבין את דבריו אף שמץ מנהו [...] טוב טעם ודעת ילמדני בכל הדברים הנ"ל אשר אני בהם מחוסר הבנה, לפקח עינים עורות ולהורני הדרך הישרה במעגלי צדק בדבריו העמוקים ממני.

כ"ד המעתיר דו"ש וחפץ הצלחתו

אברהם חיים ראזענבוים