פרק יא. פרעות תקצ"ד ושד"רות ר' נתן עמרם

האגרת לועד הפקוא"מ

כבר נתבאר בפרקים הקודמים שבתקופה הזאת היתה עדת חב"ד בחברון נתמכת על שלושה מקורות עקריים: א) עדת חב"ד ברוסיה, ע"י האדמו"ר בליובאוויטש [עד שנת תקפ"ח ע"י כ"ק אדמו"ר האמצעי, ולאחר הסתלקותו בט' כסלו תקפ"ח - ע"י כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק"]. ב) תרומות מדינות אשכנז ע"י ועד הפקידים והאמרכלים באמשטרדם. ג) שד"ר איטליה ושאר הארצות, שבזה היו משותפים עם העדה הספרדית בחברון.

כשם שראשי עדת חב"ד בחברון כתבו את כל מאורעות הקיץ הזה אל כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" לליובאוויטש, כדי להשתדל להגדיל את התמיכה בשעה קשה זו, כן כתבו בזה גם אל ועד הפקוא"מ וגם בכתב השד"רות לשד"ר ששלחו באותה שעה.

סגנון סיפור הדברים דומה בכל האגרות האלו, אך יש פרטים שמסופר עליהן באחת מהן ואינם באחרות. מלבד דברי הפתיחה והסיום ששונות בכל אחת מהן.

האגרת שכתבו אל ועד הפקוא"מ, בחודש מנ"א, נעתקה בכרוז מיוחד שהדפיס, לעורר את רודפי הצדקה והחסד שבארצות אשכנז "להשתדל נדבה חדשה נוספת על קרבנות התמיד אשר יקריבו בני ישראל אחינו, לבנין החרבות ולעזרת הבזוים והשסוים" (נעתק ב"ירושלים" לזכר א. מ. לונץ, ירושלים תרפ"ח, ע' קע. נספחות ל"קורות העתים", ג. קרסל, ירושלים תש"ו. טופס בספרית ירושלים).

אחרי הברכה והשלו' באנו לחלות ולחנן הוד פני הדרת קדשם בשפת קול התחנה, קול קורא, קול שאון מעיר, קול ענות חלושה, קלני מראשי קלני מזרועי כי קול נהי נשמע ברארצנו, שוד ושבר ריך שודדנו. האזינו רוזנים הקשיבו לאמים את כל התלאה אשר מצאתנו צרות רבות אפפונו עד כי כשל כחנו ושחה לעפר נפשנו מרוב יגון ואנחה שנהיה בארצנו, צבי היא לכל הארצות, גדול בים שברנו, הוה על הוה שבר אל שבר יחדיו ידובקו.

הנה ביום א' ט' אייר העבר מרדו הגוים במשנה למלך יר"ה, ובכל יום התפארו עלינו לסכן נפשותינו במיתות משונות ואכזריות, רק בחמלת ד' עלינו היתה יד השרים אתנו להצילנו מידם.

וביום א' ט"ז בו היתה כאן רעידת הארץ, רחמנא ליצלן, ונפלו כמה חומות בחצר היהודים והשלכנו את משכנותנו וברחנו למלט על נפשותינו והיינו שבעה ימים יום ולילה על פני השדה בפחדים גדולים ואימת מות נפלה עלינו. אחרי כן שבנו העירה וצפינו מיום ליום על ביאת המשנה יר"ה עם חילו אל תוך עיר הקדש תוב"ב; אך אוי ואבוי, זה היום שקוינוהו מצאנו ראינו רעה, נהפך עלינו בלהות, ביום ב' כ"ח תמוז בא המשנה על חילו, קוינו לאור ושמה לצלמות, ניתן רשות למשחית לשלול ולבוז אותנו, קמו עלינו בזרוע עוזם ורצל בעצמותם, מהם אשר הרגו בחרבותם ומהם אשר המיתו בקשתותם, נשים רבות ענו וטמאו, ספרי תורה מחמדי עינינו הנחמדים מזהב ומפז, פרעום קרעום גזרום לגזרים ועליהם ענו בנות ישראל היקרות, קצוצי תפלין קצצו ושברו בחשבם למצוא בתוכם מטמון, והנם מושלכים בבזיון ברחובות רקי', ס"ת הקדושה הגוללת בדם ההרוגים בבית הכנסת, לבי לבי על חלליהם, מעי מעי על חללליהם, ארץ אל תכסי דמם - גם כל כלי הקדש שבבהכ"נ שדדו, לא הניחו אפילו פרוכת אחת, לא מכסה ולא מטפחת, בושנו וגם נכלמנו במכות אכזריות הכות ופצוע פצע וחבורה. בגדינו הפשיטו מעלינו ונותרנו ערומים, בתינו שברו והחריבו, כל אשר בתוכם שללו ובזזו עד אשר לא נותר לנו שארית, גם כלי חרס שברו ונתצו לא נמצא חרס לחתות אש מיקוד ולחשוף מים מגבא, ועל צוארינו נרדפנו לשאת משאות אשר שללו וחמסו בבתינו, להביאם על כתפינו אל תוך המחנה הרחק מן העיר כשתי שעות. מה נאמר ומה נדבר ומה נצטדק כי ד' אלדינו הדיענו [!] וישקנו מי ראש ותלאה, מי נתן למשסה יעקב וישראל לבוזזים הלא ד' זו חטאנו לו, צדיק הוא ד' כי פיהו מרינו, אוי נא לנו כי חטאנו, ישוב אפו וינחמנו.

ובכן נבקשה מאת כבוד אדונינו לרחם עלינו לחיותנו כהיום הזה, כי בצרה גדולה אנחנו, לעשות בעד כוללנו איזה נדבה חדשה מאחינו בני ישראל הקשורים אליהם בעבותות האהבה הרבה, פתוח יפתחו את ידם הרחבה איש כמתנת ידו כברכת ד' עליו במדה גדושה מנחה חדשה לבד מנדריהם ומנדבותם תמידין כסדרן, מוספין יקריבו ויוסיפו לתת את תרומת ד' לעזרתינו אל יד כבוד הדרת קדשם וערבה לד' מנחתם ופרי צדקתם כקרבן אשה ריח ניחח ולתת עליהם ברכה, ברכות אבותינו הקדושים יחולו על ראשם ברכת אברהם יצחק ויעקב אשר אנחנו מסתופפים בצלם זכותם יגן עלינו ועליהם אמן.

בטחנו בחסדי השי"ת ובצדקתם כה יעשו וכה יוסיפו כי צדיק ד' צדקות אהב, ונתן ד' לכם רחמים לרחם עלינו כי עת לחננה; ובשכר זאת יברך ד' אתכם וישם שלום בכל גבולכם, יסכה לחננכם, ירום לרחמכם, וישבתם לבטח בארצכם כיר"א.