ספרי הבעל שם טוב > כתר שם טוב > חלק ראשון > יז

משנה [דקידושין] כל העושה מצוה א' מטיבין לו. [וכו', וביאר משנה פרק ז' דשבת אבות מלאכות ארבעים חסר אחת וכו' דהוי ליה למימר ל"ט. דכתב בחסד לאברהם נהר מד וז"ל התפלה שהיא עבודה שבלב היא בב' מיני אדם, א' הוא סוד המשכת השפע למלכות וקישוטיה, ולפי מעלת שורש נשמתו משם מתעורר השפע להחיות בספירות על ידו ע"י צינור נשמתו וכו', ותדבק השכינה בו, כי הוא צינור במקום צדיק יסוד עולם וכו'] ועיקר הכונה שצריך המכוון להמשיך הרוחניות ממדריגות עליונות אל האותיות [שהוא מזכיר] כדי שיוכלו האותיות לעלות עד המדריגה עליונה לעשות שאלתו [וכו'] עוד ראוי לכוין בדבריו ובשמות וכנויים לעצם הספירות ואל הרוחניות הפנימי הנעשה לבוש אל עצמות המתפשט מאור א"ס המיוחד בתכלית היחוד [וכו' יעו"ש].

אם כן צריך האדם להתבונן בעוסקו בתורה ותפלה שאותיות התורה והתפלה הם כלים כמו הגוף, וצריך להמשיך בתוכה הרוחניות, ובתוכו אור הא"ס שהוא אחדות האמיתי כמו הנשמה [המחיה] לגוף. ופשיטא במעשה המצות שהוא גשמי וכלי שצריך להמשיך בו הרוחניות ואחדות א"ס.

וז"ש כל העושה מצוה אחת, דייקא, מטיבין לו, משא"כ ל"ט מלאכות, שהם כנגד הקליפות לברר משם ניצוץ הקדושה, והקליפות הם חסר אחת, כי מעולם הפירוד המה, והבן.

אמנם יש עוד כלל א' גדול, שצריך לדבק עצמו, דהיינו פנימי' התורה והמצוה, לקשר מחשבתו ונשמתו אל שורש התורה והמצוה אשר הוא עושה, דאם לא כן עושה ח"ו קצוץ ופירוד בנטיעות, וכאשר <שמעתי> [קבלתי] ממורי <הריב"ש>.

וכן [מצאתי] בחסד לאברהם [נהר י"ד וזה לשונו], כי הנשמה היא מעצם הבינה והתורה הוא מה שנשפע מהבינה ולמטה בת"ת כו', וכאשר מקשר ומייחד נשמתו במקורה במקום התורה, ישיג משם דברים סתומים ונעלמים [וכו' יעו"ש].