ספרי הבעל שם טוב > כתר שם טוב > חלק ראשון > רלח-א

<האדם אע"פ שיש בו גדלות וגאוה, ונדמה לו> [האדם בגבהותו ומדמה לו] שהוא למדן גדול ויחסן [ועשיר] ובעל מדות <טובות> [ישרות] וצדיק וירא ונעים ונחמד, ו[באמת] לפי מעלתו היה ראוי <שלא להתחבר ולפנות לשום אדם, רק שלא יחזיקוהו לבעל גאוה וסובר שמצוה להיות עניו, ע"כ עושה א"ע עניו> [להיות גדול מכל עמו ולא לפנות אליהם ולא להתחבר אליהם, רק שזו מדה גרועה שמצד זה ימאס בעיני העולם שיחזיקוהו לבעל גאוה, ובאמת מצוה הוא ג"כ להיות עניו ושפל ברך ולדבר עם כל ולהיות עלוב מכל, ע"כ הוא עושה עצמו עניו]. . .

<ומלה"ד ליושב על עגלה> [והשי"ת הזמין לי משל אמת על זה, אדם נוסע בדרך בעגלה] וישן ונוסע עמו בעל העגלה על הר [אחד] גבוה, ואח"כ כשהוא בא על ההר [ואז] הדרך ישר, [כי כבר עבר הזקיפה והשיפוע], ואח"כ אם נתעורר האדם הישן ואומרים לו שהוא על ההר אינו מאמין, מפני שאינו רואה שום סימן, [כי אילו ראה בראשונה השפוע שנסע ועלה עליו ידע, אבל כעת הוא שוה אליו מהיכי תיתי לו לומר שהוא בהר]. אך יתודע לו כשירד מן ההר בשפוע הב' [היורדת מן ההר לבקעה יבחין שהיה מתחילה בהר].

<וכן האדם נולד על זה ההר שהוא הגבהות כו'מה, ולא יבחין זה אלא כשירגיל א"ע בתכלית הכניעה ע"י שיכיר גדולת יוצר בראשית ושפלותו> [ובאמת הגבהות נדמה לו להר גבוה, ואילו היה האדם מרגיש באמת שלבו מתגדל בקרבו בודאי היה מבחין זה שיש לו גבהות והוא עלה [להר], אבל האדם נולד על זה ההר שהוא הגבהות כמו שאמרו חז"ל האדם מתגאה על כולם, ולפיכך דומה לו שאין לו גבהות ואינו בהר כלל, והאיך יבחין זה אם לא שירד מן ההר לגמרי לרגלי ההר על הבקעה ממש, דהיינו שירגיל א"ע בכניעה ושפלות בלב ובמעשה, והעיקר בלב, ויתודע לו האמת]. . .