ט) מד"ה וז"ש היצה"ר עד סוף סי' עט הוא קיצור המובא בלקו"י יז, ב (סי' ר) – ומקבילו בצוה"ר סי' עד – וז"ל שם:

דברי פיו און ומרמה חדל להשכיל להטיב כו'. כי יש ב' מיני אדם, א' שהוא רשע גמור שיודע רבונו ומכוין למרוד בו, והשני הוא שיצה"ר מסמא את עיניו ומדמה לו בעיניו שהוא צדיק גמור, וגם בעני הבריות נראה שהוא צדיק גמור. ובאמת אף שהוא לומד בתמידות, ומתפלל ומסגף א"ע, לריק יגיעו, כי אין לו דביקות בבורא ית' ואמונה שלימה כראוי להיות דבוק בו ית' בכל עת, ואינו יודע איך עיקר העבודה כמו שראוי ללמוד ולהתפלל ולעשות מצוה לשמה.

והחילוק ביניהם, כי הרשע גמור אפשר שיהיה לו תעלה ורפואה למכתו כשיבוא לו התעוררות התשובה, ושב אל ה' בכל לבו ויבקש מהשי"ת שיורוהו בדרך ישכון אור, אבל הב' אין לו שום תקנה, כי טח עיניו מראות את הבורא ית' וגדולתו ועבודתו, וצדיק הוא בעיני עצמו, ואיך ישוב בתשובה.

ומזה הטעם כשיצה"ר מפתה את האדם לעבירה על פי רוב מראה לו כאלו עשה מצוה כדי שלא ישוב לעולם.

וזהו הרמז דברי פיו און ומרמה, שהיצה"ר מרמה את האדם בעבירה שנראה לו שעושה מצוה, ולמה חדל להשכיל להטיב, שיחדול מלשוב לעולם כנ"ל.

וגדולה מזו, און יחשוב על משכבו, ר"ל עוד גם בזה מרמה אותו, כשאדם נופל למשכב הוא מתפלל אל השי"ת שירפאו מחליו על ידי תורתו ומצותיו שעשה, ואינו יודע שמזכיר עונותיו, שהכל היה פתוי היצר הרע.

-----  הערות וציונים  -----

ראה הערות וציונים לעיל סימן עח-ב.