ו

והטעם דשכיר שנה וחדש דמי לקבלן, משום דבעל הבית אינו יכול לחזור בו שלא באונס, כבשכיר יום יום608, ונמצא שמלאכת כל השנה והחדש היא קנויה לו ושלו היא, כמו בקבלן, לענין שכרו שלא יפסיד אם יהיה בעל הבית מוכרח לבטל. והיינו דוקא בשכיר למלאכה מיוחדת לעסוק בה תמיד כל הימים כל זמן שכירותו, דיש לומר בה שנעשה כאילו מסרה לו בקבלנות, דכמו שלהקבלן נקנית המלאכה במשיכת החפץ שהמלאכה נעשית בו כך להשכיר נקנית בדבור עד מלאת הימים, מאחר דשוין לענין שאין בעל הבית יכול לחזור בו מרצונו. אבל בשכיר לכל המלאכות שיצטרך, לא שייך כלל שהמלאכות קנויות לו לשכרו, מאחר שאין שכרו משתלם אלא לפי משך הזמן ולא לפי המלאכות כלל, אם כן אין המלאכות קנויות לו לשכרו609, ושפיר מנעהו לנכרי בשבת (מהדו"ב רמג ד"ה וממוצא).


608) כמבואר ברש"י מו"ק יא, ב ד"ה שכיר יום (שטעם החילוק בין שכיר יום לשכיר שנה הוא, כיון ששכיר יום בידו לחזור אפילו בחצי היום). ולפי זה יש מקום לומר שזהו גם החילוק בין שכיר שנה למאלכה מיוחדת, שהמלאכה קנויה לו ואינו יכול לחזור בו, לבין שכיר שנה לכל המלאכות, שאין המלאכה קנויה לו ויכול לחזור בו. ומבאר זאת (לקמן ס"ו-ח) בשלושה אופנים, כדלקמן.

וראה גם לעיל פט"ז ס"ט (לענין שכר שבת שלא בהבלעה).

609) ובעל הבית יכול לחזור בו, כמו בשכיר יום.