ספריית חב"ד ליובאוויטש
ושאני שכיר יום616, דכיון שכל יום מתחשב לבדו הרי הנכרי שכירו של ישראל בשבת ונעשה כשלוחו ממש. דהא לענין דין שליחות אין חילוק בין בחנם בין בשכר מדאורייתא בישראל, והוא הדין מדרבנן בנכרי617. משא"כ כששכרו לשנה לא נעשה שלוחו לשבת, מאחר שהשכירות יכולה להתקיים בימות החול אם כן אינו עושה בשבת בשביל שכירות הישראל ושליחותו. ואף דישראל כהאי גוונא מיקרי שלוחו, היינו משום דיום השבת יוכל להכלל גם כן בכלל שכירותו, אבל בנכרי לא אסרו אלא היכא דמיחזי כשלוחו, דמיחזי דייקא, ולא מה שיוכל להיות נכלל בכללא. ואף דגם בשכיר יום כששכרו לימים סתם הרי לא פירש לו יום השבת, אלא שכשעובד בו נכלל גם כן בכלל שכירות זו, מכל מקום כיון שמחשב עמו חשבון הימים, או אפילו משלם לו סתם לפי חשבון בלי הזכרת החשבון בפירוש, לא מקרי הבלעה בכהאי גוונא, אלא כשמבליע בשעת השכירות כגון לשבוע618. וכיון שיום השבת משתלם להנכרי בפני עצמו אין לך מיחזי כשלוחו גדול מזה, מאחר שנראה לעין שמשלם לו בעד יום השבת כפי סך הפיסוק שפסק עמו בעד כל יום בשעה ששכרו לימים, ולא כמי שמשלם למי שעשה מלאכה מעצמו יום אחד בלי שום שכירות ושליחות כלל, שבודאי דרך בעל הבית שלא לשלם לו כל כך כמו אילו שכרו לו (מהדו"ב רמג ד"ה ושאני).