פרק יו"ד

והנה כשהאדם: היינו נפש השכלית דהיא מנהגת את הגוף, דעיקר ההנהגה והבחירה הוא בשכל כו'.

עם הבהמית: ר"ל עם הגוף והתאוות.

מקרבך: היינו הרע אשר בפנימיות.

צדיק שאינו גמור: היינו בועשה טוב , שהאהבה לאלקות אינה בשלימות.

וצדיק ורע לו: היינו בסור מרע, שיש בו מעט תענוג ברע עדיין אלא שבטל.

מחמת מיעוטו: ע"ד ביטול בששים או באלף שאינו נרגש הטעם, וגם כאן הכוונה שאהבתו לאלקות רב יותר ממיעוט הרע לכן הרע בטל ואינו נרגש.

כולו לגמרי: כולו היינו כל הד' יסודות, ולגמרי הוא כל יסוד עד דקות שבדקות, למשל יסוד האש שממנו מסתעף כעס וגאווה וכדומה, זהו גסות הרע שבו, ויש גם דקות הרע היינו קצת הרגשת עצמותו או קצת קפידא במוחו, והנה יש אשר הגסות הרוח אשר בו ביער לגמרי, אבל בדקות יש בו עוד מעט ולא ביער כולה, אבל בצדיק גמור נתבער גם הדקות שבדקות הרע, מה שאין כן בצדיק שאינו גמור. וזהו ר"ל:

אלו חלף והלך לו לגמרי כל הרע כו': ר"ל אף בדקות.

הי' נהפך לטוב ממש: הכוונה במה דקאמר נהפך היינו משום דברוחניות לא שייך ענין כליון, והכח המתאווה שבנפש הבהמית הוא כח רוחני כידוע, ואינו שייך שיפסד לגמרי, לכן קאמר תיבת נהפך.

וביאור הענין: היינו שבא לפרש מאין נודע שלא ביער לגמרי מאחר שאינו מרגיש אותו כו'.

הבגדים הצואים: היינו הלבושים שהלביש בהם הכחות דנפש הבהמית.

מחמת גודל אהבתו כו' באהבה רבה בתענוגים: ור"ל מפני שמאיר בו אור האהבה בתענוגים בתוקף, וזהו עיקר חיותו מפני שהתענוג הוא עיקר חיותו, והסט"א הוא היפך חיותו לכן שנאוי הוא אצלו בתכלית.

השנאה לס"א: שנאה שייך על קליפה הרוחנית שהיא חוץ לעצם ולא שייך ע"ז לשון מיאוס.

והמיאוס ברע: היינו שמואס ברע הנכנס בפנימיות, כמו אדם שממאס במאכל מאוס שנתעכל בפנימיותו והוא ממאס אותו ונפשו קצה בו.

בתכלית: ר"ל דאינו יכול להתלבש בו אף לשם שמים, כגון אכילה לצורך שבת ויו"ט.

ע"כ נשאר איזה שמץ: ומאין נודע זאת שנשאר בלב, הענין הוא על דרך משל כשהשנאה והמיאוס בתכלית הוא במאכל כו' אזי אף אם הדבר נוגע לו לחיות נפשו ממש כגון לצורך רפואה על דרך משל גם אז אינו יכול להתלבש בו, ואדרבה אם יכריחהו שיקח הרפואה אפשר שימות מזה גופא מחמת כי נפשו קצה עליו מאד מאד כנודע בספרי הרפואות, והיינו כי המיאוס הוא אצלו לא עפ"י טעם ודעת ושכל כלל, (כי אלו הי' מצד השכל הרי אדרבה השכל מחייב שצריך ליקח ולא למאוס ברפואה) רק מטבעיות נפשו למעלה מן השכל, אבל מי שאין מאוס אצלו המאכל בתכלית אזי אם הדבר נוגע לחיות נפשו יוכל להתלבש בהדבר ההוא, משום שהמיאוס אצלו הוא עפ"י שכל, ובמקום שהשכל מחייבו שהוא לצורך רפואה אזי מתלבש בהדבר מאוס.

כן הוא בנמשל כאן, והוא שצדיק גמור וטוב לו לא יוכל להתלבש בהדבר שממאס כלל משום שהוא ממאסו בתכלית, ולא על פי שכל וטעם ודעת כלל רק שנעשה לו טבע כו', לא כן בצדיק שאינו גמור, מאחר שהוא אינו ממאס בתכלית כו', וזהו מ"ש ע"כ נשאר איזה שמץ והראיה דהוא יכול להתלבש בו כו' וד"ל.

ביטולו במיעוטו בששים עד"מ או באלף ורבבה: הנה אם יהיה דבר מר מאד ויערבו אותו בששים דברים מתוקים לא יורגש טעם המרירות כלל, וכמו"כ כאן לפי שאהבתו לה' מאירה בו בתמידות ובתוקף לכן אינו מרגיש תענוג מהרע, ואילו היתה נפסקת אהבתו לה' אף לרגע אזי הי' מרגיש תענוג בהרע, רק שהתענוג על ה' הוא ביתר שאת על הרע לכן אינו מרגיש תענוג מהרע, שכן הוא הטבע שתענוג קטן בטל לגבי תענוג יותר גדול ממנו, וכמו על דרך משל תענוג ממון הוא תענוג גדול ואעפ"כ בטל הוא לגבי תענוג גדול יותר כמו לגבי תענוג הבנים, שהרי יפקיר ממונו בשביל בנו, ואעפ"כ תענוג דבנים בטל לגבי תענוג חיים העצמיים דהרי כל אשר לו יתן בעד נפשו1, (ועי' בשער התפלה לאדמו"ר האמצעי נ"ע בד"ה פדה בשלום אות ו' ואות ח' בענין זה ע"ש2). וכמו"כ כאן לפי שאהבה בתענוגים לאלקות הוא יותר גדולה, לכן אינו מרגיש התענוג דגשמיות, מה שאין כן אלו נפסקה האהבה כרגע אזי הי' מרגיש אהבה ותענוג לגשמיות.

אך לכאורה צ"ל מאין באה לו זאת למאוס ברע, אף כי המיאוס אינו בתכלית, מכל מקום מאחר שבאמת נשאר קצת תענוג ברע מאין באה לו עוד זאת למאוסה, אך הענין על דרך משל באדם שיש לו אהבה לממון ומכל מקום אילו תפסוהו לסטים ואם לא הי' לו ממון יניחוהו חפשי, אך בשביל שיש לו ממון יהרגוהו, הרי אז נעשה שונא להממון כי הם גרמו מיתתו, אמנם מכל מקום אינו שונא הממון בתכלית השנאה, שהרי אלו לא הי' המקרה הלז דלסטים הרי אז אדרבה הי' אוהב ומרגיש תענוג בהממון, וכמו"כ בנמשל בנפש, מפני שהרע מנגד ממש לחיים האמתיים לכן הוא שונא אותו, אבל מכל מקום אילו הי' נפסקה אהבתו לה' כרגע הרי הי' מרגיש תענוג בהגשמיות, מה שאין כן בצדיק גמור אינו כן כיון דהרע מאוס אצלו בתכלית בטבע כו'.

בענין בחי' מעוט הרע: זהו באיכות ביטולו איזה יסוד נתבטל.

ובענין בטולו: זהו בכמות כמה נתבטל רוב או מעט.

די חשוכא מהפכן לנהורא: זהו בעולם, שמהפכין חשך העולם לנהורא.

מרירו למיתקא: זה בנפש דמרירות דנפש הבהמית יתהפך למתיקות דאלקות.

עם קן דילי': ר"ל של הקב"ה דכמו בהקן הגשמי בו משכן הצפור, כך על דרך משל במל'3 הנקרא שכינתא בה משכן הקב"ה שהוא בחי' ז"א, דהנה נתאווה הקב"ה כו' בתחתונים, וע"י מה מתגלה הוא ע"י יחוד קוב"ה ושכינתא דזהו המשכה מעצמות אא"ס הנקרא קוב"ה לשכינתא כביכול ועל ידי זה נמשך לתחתונים.

ליחדא קב"ה ושכינתי' בתחתונים: בשביל שיהי' גילוי אלקות וזה תכלית המכוון דנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, וזהו מדריגה נעלה וגבוה ממדריגת אהבה כדי לדבק בהוי' דהתם קצת לגרמו מפני שכוונתו שיומשך בנפשו גילוי אור ויהי' לנפשו טוב מזה אף שבאמת גם זה מדריגה, דכך היה רצון העליון שנש"י יתאוו תאוה לדבקה בהוי', מכל מקום זהו למטה במדריגה ממדריגות דכברא.

יתיר מגרמיה: גרמי' היינו גופו.

ונפשיה: היינו בחי' נר"ן.

למיפרק לון: כן צריך להיות בנש"י אהבה להוי' לעזוב ולהניח כל הלגרמי' דזהו ענין גלות השכינה כביכול, ורק להבין ולהרגיש כי הוא לבדו הוא ואין זולתו, דזהו אמיתית אלקותו ית' איך שהוא לבדו ואין זולתו וזהו ענין למפרק לון כו'.

1) כל אשר לו .. נפשו: על פי איוב ב, ד.

2) שעהת"פ . . פדה בשלום אות ו' ואות ח': שערי תשובה – שער התפלה דף נב, א מג, ב ואילך.

3) כך עד"מ במל' כו': ראה אוה"ת תצא ע' תתקמח.