פרק י"ב

במוח ובפה ובשאר רמ"ח אברים: במוח היינו במחשבה ובפה היינו בהדיבור ובשאר רמ"ח אברים היינו מעשה.

ולא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם: י"ל שכוונתו שאפילו בזה האופן שלא עבר ולא יעבור כו' מכל מקום אינו רק בינוני.

ולא שמהות הבינוני הוא דוקא בזה האופן שלא עבר כו' ולא יעבור, כי אם אפילו עבר עבירה רק שאח"כ עשה תשובה ונעשה סור מרע ועשה טוב בפו"מ אפילו בדקדוק קל של ד"ס נקרא גם כן בינוני, וכן משמע לקמן בפרק כ"ט שכתב: ובפרט כשיזכור טומאת נפשו בח"נ וכו', ע"כ שיש לך בינוני שהי' לו ח"נ, (וכן בפכ"ו: אפילו לדאגת עונות חמורים כו'), ומה שנתבאר לעיל על פרק י"א שזה תלוי בנשמות לפי שרשן, הנה ודאי כן הוא, אך הנה ידוע הענין שכשזכה יתיר יהבין לי'1 רוחא, ורוחא היינו מדרי' הבינוני, ויכול להיות אף דיהבין לו נשמתא שזהו מדרי' צדיק כנ"ל.

הן הכנה לקיום הק"ש: ביאור הדברים מה שדוקא הם הכנה לקיום הק"ש, כי הנה בכדי שיתפעל הנפש הבהמית גם כן וישתנה מרצונותיו ויהי' לו גם כן אהבה לאלקות, זהו על ידי התבוננות בברכות ק"ש שלפני' איך שהאופנים וחיות הקודש בטלים ועומדים בתשוקה ליכלל בא"ס ב"ה ואומרים קדוש וברוך כו', ושרש נפש הבהמית הוא משמרי האופנים ובזה מראים לנפש הבהמית איך ששרשה למעלה בטל, ועל ידי זה יתפעל גם נפש הבהמית באהבה בק"ש. (עי' בלקו"ת שה"ש ד"ה באתי לגני אות ב'2 בענין אכלתי יערי עם דבשי).

כי המוח שליט על הלב . . בתולדתו: העיקר מה ששליט הוא על ידי הרצון כמ"ש לקמן ברצונו שבמוחו, דהרצון שליט על כחות הנפש כידוע ומבואר במ"א ולכן הוא שליט על הלב.

שמעט אור גשמי דוחה הרבה מן החשך: הטעם מה שקורא להנפש האלקית מעט אור ולנפש הבהמית הרבה חשך, הענין דהנה ידוע דשרש הנפש הבהמית הוא מעולם התהו שקדם לתיקון ובתוהו היו האורות מרובין והכלים מועטין, וידוע דכל הגבוה ביותר נופל למטה יותר ונתהווה מזה נפש הבהמית, לזאת נקרא ריבוי חשך לפי ששרשו מבחינת הריבוי, רק שלמעלה הי' ריבוי אור ולמטה הוא ריבוי חשך (ומשום ששרשו מעולם התהו זהו הטעם שאנו רואים שהבהמה חזקה יותר מהאדם, כמ"ש ורב תבואות בכח שור, וכן בהאדם גופא הנפש הבהמית שלו חזק יותר מנפש האלקית בבחינת מדות תקיפין והוא ע"ש שרשו, וכן אנו רואים מענין בעל תשובה שדוקא הוא בחילא יתיר, והיינו משום שהי' ברע ושרש הרע הוא בעולם התוהו). אבל הנפש האלקית שרשו מעולם התיקון שהכלים מרובין ואורות מועטין, ולכן נקרא מעט אור ע"ש שרשו שהן אורות מועטין.

ועוד י"ל דהנה ידוע בשם המדרש דה' שמות אית לה להנשמה נר"ן ח"י, ובדרך כלל ההפרש בין נר"נ לח"י דנר"נ הוא רק הארת הנשמה, וח"י הוא בחי' עצם הנשמה, ובהגוף אינו מלובש כי אם בחי' הנר"ן דמתלבשים בג' אברים כלליים מוח לב וכבד, נשמה במוח, רוח בלב, ונפש בכבד ובשאר רמ"ח אברים, אבל ח"י אינם מתלבשים בגוף בפנימיות רק הם בבחינת מקיפים, וזהו מה שנזכר בגמרא ובספרים מזלי' חזי' שזה קאי על שרש הנשמה ח"י בכלל, ולכן הנפש האלקית רק מעט אור כי אינו רק נר"ן ולא כולו, אבל הנפש הבהמית כל המדרי' שלו מתלבשים בהגוף, ויש בו גם כן בחי' ח"י, ולכן אנו רואים אשר גם בלעו"ז יוכל להיות התקשרות שהוא למעלה מטעם ודעת שזהו ענין יחידה (ועז"נ מיד כלב יחידתי שלא יהי' היחידה ביד הקליפה) לכן נקרא הרבה חשך ע"ש שיש בה כל המדרי' והמה הכל בחשך כו'.

ועוד י"ל דהנה ידוע דיש ראיה ושמיעה ואינו דומה שמיעה לראיה כי ההנחה בנפש היא באופן אחר לגמרי, והראיה לז ממי שמספרים לו איזה דבר חידוש ומתפעל מזה עד למאד עכ"ז כאשר אח"כ יראה הוא בעצמו הדבר ההוא יתפעל יותר ויותר ממה שנתפעל בעת ששמע, הגם שהאמין לשמועה מכל מקום נתפעל יותר, והיינו משום דל"ד שמיעה לראיה, ועוד ראיה ממשה שאמר לו הקב"ה לך רד וגו' מכל מקום לא שבר הלוחות מיד, רק אח"כ כתיב וירא וישליך ובוודאי האמין להקב"ה, אלא כנ"ל משום דאינו דומה שמיעה לראיה, ולכן כעת ההשגה בנפש האלקית הוא רק בבחינת שמיעה באלקות כמ"ש שמע ישראל, ועתה ישראל שמע אל החוקים3, שהוא השגת המציאות ולא ראית המהות (עי' לעיל על פ"ח) כי אם לעת"ל כתיב כי עין בעין יראו4 בראיה ממש לא כן עכשיו, אבל הנפש הבהמית הרי רואה כל עניני עולם הזה בראיה ממש ואינו דומה שמיעה לראיה, לזאת הנפש האלקית נקרא מעט אור ע"ש שהוא בחי' שמיעה לבד והנפש הבהמית נקרא הרבה חשך ע"ש שהוא רואה כו'.

סכלות הרבה: כי בכלל קליפה נקרא בשם סכלות כמ"ש מלך זקן וכסיל.

אלא הרהורי עבירה הקשים מעבירה: (הטעם שנקרא בשם קשים עיין לעיל פי"א בתחלתו) והיינו שגם בבינוני נופל לו הרהורים אלא שדוחה מיד בשתי ידים, היינו בלי טענה ומענה כלל בלי סברות כלל כמ"ש לא תאבה לו ואל תשמע, ולא אבה ה"א לשמוע אל בלעם (ועי' לקמן פכ"ח).

אין אדם ניצול מהן בכל יום: ואדם סתם משמע גם מדרי' הבינוני.

כי המהרהר ברצון נקרא רשע: והענין הוא כי הנה יש דכר ונוק' דקליפה, דכר דקליפה היינו שהם ממונים שמפילים לאדם הרהורים וזהו שנקרא בשם דכר כי דכר הוא משפיע, ונוק' דקליפה היינו שעושים לו רצון שיקבל המחשבה כמו שנקבה טבעה לקבל, ואם מקבלו ח"ו ברצון אזי נעשה יחוד דכר ונוק' דקליפה ועל ידי זה יכול להיות איזה הולדה מזה, וזהו מה שארז"ל אל יהרהר אדם ביום5 שלא יבוא לידי טומאה בלילה, שזהו ענין ההולדה וזש"א שנקרא רשע וד"ל.

וכן בדברים שבין אדם לחבירו כו': כי אין נפקא מינא אם הרהורי ניאוף ח"ו או הרהורי שנאה על חבירו ח"ו כי אלו ואלו אשר שנא הקב"ה.

וגם שלא לשלם לו כפעלו: והיינו אפילו בלא כעס כו' שמוכרח לו בטעם וסברא לשלם לו גם זה אסור וד"ל.

1) כשזכה יתיר יהבין לי' כו': זח"ב צד, ב.

2) לקו"ת . . בד"ה באתי לגני אות ב': שה"ש לב, ב.

3) ועתה שמע אל החוקים: דברים ד, א.

4) כי עין בעין יראו: ישעי' נב, ח.

5) אל יהרהר אדם ביום: כתובות מו, א. ע"ז כ, ב.