פרק י"ג

לימין אביון: היינו הנפש האלקית1. והיצ"ט ויצה"ר חולקים עליו כי מלבד הנפש יש בו ב' יצרים.

והלכה כדברי המכריע: מכריע נקרא לפעמים היינו שאומר קצת כמו זה וקצת כמו זה, וכאן אמר שמכריע שאומר כלו כנפש האלקית, וזה נקרא גם כן מכריע.

כך היצה"ר אומר דעתו בחלל השמאלי שבלב: כי עיקר מהות הנפש הבהמית הוא המדות, כי הז"מ נפלו בשבירת הכלים ומזה נתהווה הנפש הבהמית על ידי השתלשלות רבות ועצומות וממילא גם הוא עיקרו בחי' המדות, לכן אומר דעתו בלב, כי מקום משכן המדות הוא בלב ואח"כ עולה משם למוח.

ומיד חולק עליו השופט השני: כי בהמדות אינו יכול לחלוק עליו כי מדות דנפש הבהמית הם חזקים ותקיפים יותר כי שרשן מעולם התהו כנ"ל, ולזאת בהמדות אין כח בנפש האלקית לחלוק על המדות דנפש הבהמית, רק במוח דוקא יכול לחלוק עליו כמ"ש לעיל פי"ב כי המוח שליט על הלב ברצונו שבמוחו.

הוא הקב"ה העוזרו: הגם שנת"ל שמעט אור דוחה הרבה חשך והיינו מעט אור דנפש האלקית בעצמו, ולמה צריך לעזר. אך הענין הוא כי הן אמת כשיתבונן אזי מעט אור כו', אבל בכדי שיבוא להתבוננות ע"ז צריך לעזר מלמעלה, ואח"כ כשיתבונן אזי שייך לומר המעט אור דנפש האלקית דוחה כו'. והמשל ע"ז כמו שאנו רואים בגשמי' שנר קטן דוחה הרבה חשך, אך עכ"ז לא יאיר הנר מעצמו כי אם צריך להדליק הנר ואם לא ידליק לא יהי' אז אף מעט אור ולא ידחה כלל החשך, והנמשל מזה יובן.

ולא נתבטל במיעוט: לא מיבעי לגמרי כמו בשישים או באלף שאז אין טעמו נרגש, וכמו גם בצדיק ורע לו לכה"פ, אלא אפילו ביטול כאחד בשנים שטעמו נרגש אלא שקצת הוא בטל זהו גם כן לא נתבטל, וזהו כוונתו במיעוט.

לכן נקרא כרשע: ובזה מתורץ הקושי' דלעיל פ"א דהא תנן ואל תהי רשע בפ"ע וגם אם ירע לבבו כו', והשתא אתי שפיר דהכוונה שיחזיק את עצמו כבינוני, וזהו כרשע בכף הדמיון שהוא דומה קצת לרשע ע"ש שנופלים לו הרהורים, ולא רשע כי הוא אינו מקבלו ברצון במחשבה דו"מ כו'.

שזו מדרגת צדיק: גם צדיק ורע לו והוא ג"ז אינו.

אפילו כל העולם כולו: היינו השכל של העולם וכנ"ל בפ"א.

ואף מי שבתורת ה' חפצו: זהו עוד מדריגה בבינוני2, שהוא לומד תמיד ומצד שמוחו ולבו אינם פנויים לכן אין נכנסים אצלו הרהורים, כמ"ש הרמב"ם בסוף הלכות איסורי ביאה אין הרהורים נכנסים אלא למי שלבו פנוי מתורה, אבל מי שעוסק בתורה תמיד הרי אומר אילת אהבים ויעלת חן כו'3 ע"ש, ומקודם מדבר בבינוני שעוסק במו"מ כל היום ונופלים לו תאות כל היום, רק מצד שהמוח שליט על הלב הוא מתגבר עליהם, אבל כאן מדבר במדריגת בינוני אחר שאין נופלים לו הרהורים כלל מצד שעוסק בתורה, ואעפ"כ יחזיק את עצמו לבינוני.

במוח והפה והידים ושאר אברי הגוף: זהו מחשבה דבור ומעשה.

כי אם בשעה שאהבת ה' בהתגלות כו' בשעת התפלה: ואז יכול להיות שימאס ברע, והראיה ע"ז דאל"כ איך טעה רבה בעצמו שהוא בינוני המתפלל כל היום, הלא הי' מרגיש בעצמו שהוא מואס ברע, והבינוני אינו מואס כו', אלא ע"כ צ"ל שבשעה שאהבת ה’ הוא בהתגלות לבו אזי יכול להיות שימאס ברע כגון בשעת התפלה.

במקור הגבורות שהיא בינה: כמ"ש אני בינה לי גבורה4 וגם עומדים בקו אחד בג"ה מהשמאל כידוע.

בתכלית כו': היינו צדיק גמור.

שלא בתכלית: היינו בצדיק שאינו גמור.

אבל בבינוני הוא ד"מ כאדם שישן: ואחר התפלה הרי הרע חוזר וניעור, ואדרבה אז הוא מתחזק יותר, על דרך משל באדם לאחר השינה מתחזקים אצלו כל הכוחות כו' כמו"כ גם כאן.

שלבו בוער באהבת ה': היינו גם לב נפש הבהמית אלא שהוא הטוב דנפש הבהמית, כי הנפש הבהמית כלול מטוב ורע והרע הוא כישן, והטוב שלו בוער באהבת ה'.

בחפיצה כו': עיין לעיל פ"ג מענין ד' לשונות אלו.

כבינוני המתפלל כל היום: וזהו מדריגה הג' שיש במדרי' הבינוני שיש לו גם כן אהבה לאלקות כל היום.

נמצא שיש ג' מדרי' בבינונים, הא' שעסוק במו"מ ונופלים לו הרהורים רק המוח שליט על הלב, ובינוני שעוסק בתורה כל היום ומצד זה אין נופלים לו הרהורים כלל, ויש מדריגה בבינוני המתפלל כל היום ויש לו אהבה לאלקות כל היום.

על ידי הכנה הראויה לכל נפש כפי ערכה ומדרגתה: דהנה יש שצריך התבוננות כמו שעה, ויש שצריך יותר מזה ויש פחות מזה, (ועי' לקמן בפרק מ"ב ובפרק מ"א), והיוצא מהנ"ל הגם שלגבי הצדיקים אין נקרא אמת אבל לגבי הבינונים נקרא אמת, ואיך הוא זה אלא מדת אמת היא מדתו של יעקב אבינו כמ"ש תתן אמת ליעקב5, והוא מדת הת"ת שמבריח מן הקצה אל הקצה, מכ"ע עד בחי' המל' שהוא ראש ומקור דבי"ע, ומפני זה הוא מבריח משום שמאיר בה גילוי הקו, ולכן מצינו בתורה ו' פעמים נקרא השם יעקב6 מלא יעקוב בוא"ו, והוא"ו מורה על המשכת הקו המאיר בת"ת ותוך נקודה האמצעית היינו בחי' הת"ת, וכמו על דרך משל למטה באדם יש ג' בחי' ראש, גוף, רגלים, והגוף הוא האמצעי ועיקר האמצעי הוא בלב שהוא באמצע הגוף ותוך נקודה האמצעית הוא פנימי' הלב (עי' לקו"ת ד"ה ונקדשתי בתוך בנ"י7), שבו מתגלה אוא"ס בכאו"א וזהו מדת אמת שבכאו"א, וכן הוא למעלה שהמשכת הקו הוא בת"ת דוקא, ולכן בבינוני הפנימי' שלו הוא מדת אמת אצלו הגם שלגבי הצדיקים הוא אינו אמת, ול"ק כי מדת אמת היא מדת הת"ת והוא מבריח בכאו"א לפי ערכו, כמו בגשמיות הבריח התיכון הי' מבריח בכל הג' דפנות בתוך כל הפנימיות ולא כמו שאר הבריחים וגם הי' ארוך כל כך ושלם היה וזה הי' בנס כידוע.

ולהבין זה בתוס' ביאור, הנה אנו רואים שבג"ע מאיר גילוי אלקות צדיקים יושבים ונהנין כו', נמצא שם מאיר גילוי מאוא"ס ב"ה, אעפי"כ אינו אמת לגבי אצילות כי שם מאיר הארת הקו שהוא גילוי אוא"ס ב"ה באופן אחר לגמרי למעלה מעלה מג"ע דבריאה עד ששם איהו וחיוהי וגרמוהי חד ממש מה שאין כן בג"ע דבריאה ומכ"ש ג"ע דיצי', נמצא שמדרי' אצילות מדריגה נעלה וגבוה, ועכ"ז לגבי כתר גם אצילות אינו נקרא אמת, כי והחכמה מאין תמצא8 כתיב שאינו בערך וכמו אין ואפס נחשב לגבי כתר, וכן כתר לגבי א"ק אמרו אע"ג דאיהו אור צח כו'9 אוכם הוא כו', ואוכם הוא לשון שחרות וחושך, וגם על א"ק אי' שא"ק נקרא אדם דבריאה בכללות העולמות ואינו אמת לגבי הקו כמ"ש כל אדם כוזב10, והיינו כל הפרצופי אדם אפילו א"ק שהוא פרצוף הראשון11 שלאחר הצמצום נקרא גם כן כוזב, וכמ"ש במ"א שלגבי אוא"ס ב"ה עצמו גם א"ק כדומם גשמי יחשב, וכן הקו לגבי אוא"ס וכן עוד למעלה יותר, נמצא מה שאצל התחתון נקרא אמת אעפ"כ לגבי למעלה ממנו אינו אמת. וכן אנו רואים במשה רבינו ע"ה שעליו נא' משה אמת ותורתו אמת12 מכל מקום כתיב ויפול על פניו מה ראה מדת אמת ראה, הלא יש מדת אמת שגם משה נפל על פניו.

ויובן עוד יותר ממה שנתבאר בכ"מ שע"י אהבה דבכל מאדך ממשיכים גילוי אוא"ס הבלי גבול למעלה מהשתלשלות, ולכאורה אינו מובן הלא הבלי גבול של האדם אינו בערך לגבי הבלי גבול שלמעלה, דהרי הוא נברא ובנברא לא שייך בלי גבול אמיתי, אלא הכוונה הוא כיון שאצלו נקרא בלי גבול כמ"ש בכל מאדך מאד שלך יכול על ידי זה להמשיך הבלי גבול שלמעלה, ולגבי אדם הגבוה ממנו נקרא גם זו העבודה דמסירות נפש של זה גבול ולא ימשיך הבלי גבול שלמעלה, כי אם הוא צריך למסירות נפש יותר גבוה ונעלה מהמסירות נפש של זה, ולכן נא' בכל מאדך לכל אחד לפי ערכו וד"ל.

או כמו שאנו רואין שמגעה"ת לגעה"ע יש עמוד שעל ידי זה עולה לגעה"ע, והעמוד הוא שמשכח כל הגילוי אלקות שהשיג בגעה"ת ואז יזכה להגילוי דגעה"ע, לפי שהעמוד הוא בחי' היסוד והוא ענין שמאיר עליו הגילוי של געה"ע, ועל ידי זה משכח התענוג דגעה"ת, ועל ידי זה יזכה להשגת אלקות שבגעה"ע. נמצא הגם דבגעה"ת השיג אלקות כמ"ש צדיקים יושבים ועטרותיהם13 כו', אעפ"כ לגבי געה"ע אינו בערך עד שצריך לשכוח ע"ז.

כמו"כ כאן הגם שלגבי צדיקים אינו נקרא עבודת אמת אעפי"כ לגבי הבינונים הוא אמת שמאיר בהם פנימי' הלב שלהם שעל ידי זה ממשיך גילוי הקו כמו באצילות אלא ששם באצילות מאיר יותר ובנפש מתצמצם האור ואינו מאיר בגילוי כל כך.

מבריח תוך נקודה האמצעית: מענין הנקודה האמצעית עיין בלק"ת [דרושים לר"ה] ד"ה יחיינו מיומים דס"ג ע"ב14 מה שציין שם לעיין בכ"ד).

[כידוע לי"ח שבחי' ראש ומוחין כו': זהו מדבר בעולם, דהנה קודם דיבר בנפש וכאן מדבר בעולם שגם בעולם מצינו כך שבחי' ראש ומוחין של מדריגה תחתונות הן כו' כנ"ל.

1) היינו הנפש האלקית: וכ"ה בד"ה נר חנוכה עת"ר. וראה לקו"ת שלח מח, ג.

2) זהו עוד מדרי' בבינוני: ראה בהלקח והלבוב שיש ג' חלקות בבינוני ע"ש. וראה לקמן בקטע "שלבו בוער".

3) אילת אהבים ויעלת חן: משלי ה, יט.

4) אני בינה לי גבורה: משלי ח, יד.

5) תתן אמת ליעקב: מיכה ז, כ. ראה אגה"ק סי' ו.

6) ו' פעמים שם יעקב מלא יעקוב: ראה אוה"ת ראה ע' תרחצ וע' תשג. סה"מ תרכ"ט ע' שיד. ובכ"מ.

7) לקו"ת ד"ה ונקדשתי בתוך בנ"י: פ' אמור לא, א ואילך.

8) והחכמה מאין תמצא: איוב כח, יב.

9) אע"ג דאיהו אור צח: ת"ז תי' ע' דף קלה, ב.

10) כל אדם כוזב: תהלים קטז, יא.

11) אפילו א"ק שהוא פרצוף הראשון: לקו"ת מסעי צה, א.

12) משה אמת ותורתו אמת: תנחומא קרח יא. ראה ב"ב עד, א. לקו"ת ואתחנן ה, ב.

13) צדיקים יושבים ועטרותיהם כו': ברכות יז, א.

14) דס"ג ע"ב: בטור ג.