פרק י"ד

והנה מדת הבינוני היא מדת כל אדם כו': ע' ד"ה מרגלים חרש1 בענין ההפרש בין מרגלים דמשה למרגלים דיהושע ע"ש.

שכל אדם יכול להיות בינוני: עי' לעיל פי"א ופי"ב בתחלתו.

ומ"ש ולא כל העיתים שוות: ר"ל ע"ד שעת התפלה או שבת ויו"ט.

כי גם בשעה שהלב חומד ומתאוה כו' באמרו ללבו כו': עיקר הענין ית' בפכ"ה ועי' סוף הפרק שם שכתב שבזה יוכל לעמוד נגד יצרו תמיד לנצחו בכל עת ובכל שעה וז"ש כאן שכל אחד יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה.

ובזה יתכן מ"ש בספרים וכן בפרקי מהרח"ו (שנדפסו בס' לב דוד להחיד"א) שעיקר בחירת האדם הוא בתחילת פתויי היצר לבלי לשום לב כלל כמו לא תתורו כו', אבל כשכבר הכניסו בלבו בתאוה וחמדה וחום הטבעי וכיוצא אז קשה מאד להפרישו. כי הרוח שטות דקליפה מכסה מאד על עיני השכל עד שהוא כבהמה ממש, ע"ש שפירש בזה פסוק הוא ישופך ראש2 היינו בתחלת פתוייך שאז בנקל כו' ואתה תשופנו עקב היינו בסוף כו' וכמ"ש באוה"ח3 על פסוק כמעשה ארץ מצרים כו'.

וע"ז תיקן כאן בעצה טובה היינו שכל זה שהרוח שטות מכסה הוא על עיני השכל שהמוח אינו שליט כו', אבל על עצם נקודת יהדותו שאינו רוצה להיות נפרד ח"ו כי אם לדבקה בו ית', זהו למעלה מעלה מכל התבוננות שבמוח השכל שאין בכח הרוח שטות לכסות ע"ז כלל.

וזהו ענין ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים שעל נהר דבינה הרוח שטות מכסה, אבל המעין הוא נקודת החכמה שבתוכה אוא"ס הוא למעלה מהרוח שטות עד שהשקה כו', ע' בלקו"ת שה"ש ד"ה ששים המה4 כו' וע' אוה"ח על פסוק לא תאבה5 לו ולא תשמע אליו ועל פ' ולא אבה, וזהו שהעמיק כאן ובחר בעצה טובה באמרו ללבו אינני רוצה כו'.

בשלשה לבושיו ית': קאי על לבושיו של הקב"ה לדבק מחשבה במחשבה כו'.

אלא שנכנס בו רוח שטות שנדמה לו כו' וגם שוכח אהבתו לה' כו': דהנה יש ב' מיני רוח שטות הא' שנדמה לו שהוא עדיין ביהדותו, ושבזו העבירה אינו נעשה נפרד מאלקות, והב' הוא הרוח שטות ששוכח אהבתו לה' המסותרת לגמרי, ובכלל הוא ההפרש דסור מרע ועשה טוב , שבסור מרע ה"ה סובר שהוא עדיין ביהדותו ומחמת זה עובר עבירות משס"ה ל"ת וענפיהן וסובר שבזה לא נעשה נפרד, וזה ששוכח אהבתו לה' הוא בועשה טוב ששוכח על אהבתו לה’ לעשות ולקיים כל מה שהוא רצון העליון וממילא אינו עושה.

אבל אני אינני רוצה להיות שוטה כמוהו לכפור האמת: העיקר שיזכור תמיד אהבתו לה' המסותרת שהיא בבחינת ביטול למעלה מהשכל ולא סגי בהתבוננות לבד, כי לכאורה הלא התבוננות טוב ומטיב והוא ההתבוננות מגדולת ה' והדר גאונו וכמשנ"ת בכ"מ רוחב ההתבוננות, ומה צריך לזכור אהבתו כו', אך הענין כי בעת שנופל לו התאווה והחמדה לאיזה תאווה ה"ה אז מאבד הדעת ודומה ממש כבהמה ומה יועיל ומה יוסיף לו ענין התבוננות, אלא העיקר שיזכור אהבתו לה' שאינו רוצה להיות נפרד מה' והוא חכמה שבנפש כמשי"ת אי"ה.

וביאור הענין הנה כתיב ומעין מבית ה’6 יוצא והשקה את נחל השטים, וביאור הדבר דהנה יש מעין ויש נהר7, ובנפש הוא ענין חכמה ובינה, דנהר הוא בחי' בינה דכמו בנהר לפעמים הוא נפסק כמ"ש ונהר יחרב ויבש8, כמו"כ בעבודה הוא ענין הסתלקות המוחין וממילא יסתלקו ההתפעלות ועל ידי זה יכול עוד להתאות תאוה כבתחילה (עיין לעיל על פ"ג). אבל מעין הוא ענין החכמה שבנפש שנקרא מעין כי כמו שהמעין הוא מקור המים שממנו נלקח המים והוא אינו נפסק לעולם, כמו"כ בעבודה בנפש הוא ענין החכמה שנקרא מעיין בנפש, (ועי' בלקו"ת שה"ש בד"ה ששים המה מלכות הא' אות ג), שהוא ענין הבטול שלמעלה מהשגה והבנה וזה לא יסתלק לעולם כי גם בשעה שהלב חומד ומתאוה יכול לזכור על אהבתו לה', וזהו והשקה את נחל השטים, דשטים הוא ענין רוח שטות ונחל השטים הוא מקור רוח שטות והוא כללות קליפת נוגה, על ידי ה המעין הזה דוקא יכול להשקות את נחל השטים שלא יכסה הרוח שטות ולא יהי' מונע ומסתיר. (ועי' לקמן פי"ט).

בתכלית שנאה: כמו בצדיק גמור.

או אפילו שלא בתכלית שנאה: זהו כמו בצדיק שאינו גמור.

ולכן אמר איוב בראת צדיקים: ונת"ל בפ"א הקושיא והא צדיק ורשע לא קאמר, דהשתא אתי שפיר דבתחלה הבחירה היא באדם איך לבחור אם להיות צדיק או רשע, ואח"כ ע"י עבודתו שנעשה בינוני אז יכול להיות שיזכה שנותנים לו מלמעלה אהבה בתענוגים, וזהו בראת צדיקים שאח"כ אחר שנעשה בינוני יוכל להיות שיזכה לצדיק, כי בעת מעשה צדיק ורשע לא קאמר באמירה בגילוי, אלא הכוונה של בראת הוא כנ"ל, (זולת נשמות פרטיות יש שנבראו מתחלה צדיקים כמו ראשי בנ"י והמה באים ללמוד דעת את העם כו'). ומה שאמר בראת רשעים ית' לקמן בפי"ז שזהו כמעשה הרשעים שיהי' תמיד במלחמה ולא רשע ממש, דצדיק ורשע לא קאמר וד"ל.

חסידים גבורים כו': חשיב כאן כסדר הספירות עליונות, חסידים היינו בחי' חסד שיש לו אהבה לאלקות, גבורים הוא גבורה, מארי תורה הוא ת"ת, נביאים נו"ה, צדיקים יסוד.

ובזה יובן כפל לשון השבועה תהי צדיק ואל תהי רשע כו' ולכן משביעין אותו שנית אל תהי רשע על כל פנים, שבזה משפט הבחירה: לכאורה עדיין אינו מתורץ יפה, נהי דאינו מספיק השבועה תהי' צדיק להיות צדיק, אבל על כל פנים תספיק במכש"כ שלא להיות רשע על כל פנים שבזה בידו הבחירה ולמה להשביעו שנית. ויובן עפ"י המבואר במ"א שרש ענין השבועה ברוחניות שהוא ענין המשכת מקיף העליון משרש הנשמה שאינה מלובשת בגוף שהוא ענין חי' יחידה ל' מ' דצלם ששרשן למעלה משרש נפש הבהמית ששרשו מתהו, שלכן יוכל להסתיר על נר"ן שבגוף ששרשן מתיקון, אבל שרש ומקיף הנפש האלקית שרשו מעקודים שלמעלה מתהו ותיקון, לכן על ידי העזר הבא ממקיף דנפש האלקית יוכל למשול על נפש הבהמית, וזהו תוכן ענין השבועה שמשביעים להנפש.

והנה בחי' מ"ם דצלם הנ"ל שרשו מבחינת כתר, ונודע שגם הוא מתחלק לב' בחי' עתיק וא"א, אריך הוא בחי' שרש וראש הנאצלים, ואו"א מלבישים זרועות דאריך, ועתיק יומין הוא למעלה מעלה משרש הנאצלים בחי' תחתונה שבמאציל, ועכ"ז מאחר שהוא בחי' תחתונה כו' הוא מקור למקור להשתלשלות, וכ"ע מל' שבעליון נעשה עתיק לתחתון, שהכוונה שהוא מקור למקור להיות תחתון ונקרא מקיף הרחוק שהוא מאיר ברחוק מקום למאוד. וא"א נקרא מקיף הקרוב אחר שמלובש באו"א. ולפעמים ע"י נקרא פלא שהוא מופלא ביותר וא"א נקרא רחוק, וזהו לא נפלאת היא ולא רחוקה (וי"ל שזהו על בחי' הג"ר שלהם), ונודע שעל ידי הוא בחי' תענוג עליון וא"א הוא בחי' רצון עליון, והרצון הוא נגלה יותר בבחינת מקיף על כל פנים והתענוג לא נגלה כלל.

וכן הוא למטה בנפש האלקית ב' בחי' רצון ותענוג, שבחי' רצון הנפש שורה בבחינת מקיף על כל הנר"ן בבחינת קירוב, ולכן הוא מושל על כל הגוף ועל ידי זה הבחירה בידו להיות בינוני בסור מרע ועשה טוב , וכן לבוא לבחי' אהבה רבה שהיא בחי' רצון העליון שבנפש וכנ"ל, אבל בחי' פנימית יחידה שבנפש עתיק שבה הוא במופלא מהנפש ומקיף הרחוק, לכן אין בזה הבחירה כל כך להיות צדיק שהוא ענין אהבה בתענוגים ולמאוס ברע, אבל עכ"ז מאחר שנקרא מקיף הרחוק על כל פנים יש קצת הארה ממנו לבא לקצת תענוג באלקות וכדלקמן, וכענין ז"ת דעת"י מלובש בא"א כו' וד"ל. וזהו ענין אהבה רבה בתענוגים שיתבאר בפמ"ג הבא מלמעלה, ומשמע שזה יכול להיות אף בבינוני השלם ביראה בעת רצון מלמעלה, אבל שיהי' בבחירתו ודעתו תמיד כן, זה א"א לבינוני וכנ"ל.

ועתה יובן שהשבועה תהי צדיק הוא המשכת בחי' מקיף דיחידה מ' דצלם הוא למעלה מהבחירה עדיין, ולכן לא יספיק לבלי היות רשע בדעת ובחירה, ומשביעים אותו שנית אל תהי רשע דהיינו המשכת המקיף הקרוב בחי' רצון שבזה משפט הבחירה וכנ"ל, (ועי' לקו"ת ד"ה יונתי בביאור הא'9 בענין לכי לך וקומי לך, ובביאור לד"ה זה יתנו שבתו"א שלא נדפס10, ובד"ה משביעים אותו11, ובד"ה וספרתם שלא נדפס12, ועיין בלקו"ת מסעי ד' צ'13 בענין גביע הכסף שהטמין יוסף, ובביאור כי תצא הב'14, ובשה"ש הביאור דאני ישנה15 בהג"ה בענין פתחו של אולם מ' אמה שהוא ענין ב' כפין שבכתר ע"ש.

משפט הבחירה בזה כ"כ: דקדק בלשונו כל כך היינו שקצת יש בידו והיינו שירצה על כל פנים להיות צדיק.

ולכן משביעים שנית אל תהי רשע: דשבועה תהי צדיק זהו לא שיבא בעצמו למדרי' צדיק דזה לא ברשותו הוא אלא שנותנים לו מלמעלה כנ"ל, אמנם צריך שירגיל את עצמו להיות מואס ברע, אבל השבועה שמשביעין אותו שנית ואל תהי' רשע דבזה הרשות נתונה בידו שלא יהי' רשע אלא בינוני וכנ"ל.

להיות מואס ברע כגון כו' אשה חמת מלאה צואה כו' וכן כל מיני מטעמים: דזה ידוע דמה שנקרא תענוג אמיתי הוא דכל שעושה אותו דבר ביותר מתענג ביותר, וכמו בהשכלות דכל שמשיג ביותר ה"ה מתענג ביותר וחפץ עוד ללמוד ולא ישבע לעולם, זהו הנקרא תענוג אמיתי, אבל בכל הדברים הגשמיים אנו רואים דכשהוא שבע מהם אזי מואס בהם, כמו באכילה כמ"ש ונפש שבעה תבוס נופת16, וכיון שממאס בהם בעת ששבע ממילא מובן דגם אפילו בעת שהוא מתענג בהם דהיינו כמו בשעת אכילה וכיוצא אינו תענוג אמיתי, כי תענוג אמיתי הוא דוקא כנ"ל וממילא ימאס כו'.

שתתעבר בו כו': הנה ידוע דיש ענין עיבור וגלגול, גלגול הוא מה שהנפש מתגלגל עוד פעם בגוף לתקן מה שחסר, וזה לצורך עצמה כי לא ידח ממנו נדח. והעיבור הוא שלפעמים יש איזה צדיק שעדיין לא עשה איזה מצוה להשלים התרי"ג, ואז כשרואים שנמצא אדם שעושה זו המצוה אזי מעברים נשמת צדיק ההוא בזה האדם שעושה זו המצוה, וזה הוא ענין עיבור, כמו הולד שנמצא בבטן אמו כו' כמ"ש במ"א, וזהו עיבור שלצורך עצמו. ויש עוד בחי' עיבור שלצורך זולתו כגון האדם שירגיל למאוס ברע וגם שירגיל לשמוח בה’ אז מעברים בו נשמת צדיק שהי' לו אהבה בתענוגים אמיתית והי' מואס ושונא ברע באמת, ומעברים בזה האדם בכדי שגם לו יהי' אהבה בתענוגים כו', וזהו העבור שלצורך אחרים כו'.

1) ד"ה מרגלים חרש: הוא ד"ה וישלח יהושע כו' מרגלים חרש בלקו"ת שלח נב, א מרגלים ששלח משה דהיינו לבחון את מהות אהבה ויראה, המרגלים ששלח יהושע יש לכל אדם לרגל ולחשב שלא תהיה נשמתו ערומה בלי לבושין שהן מחשבות התורה והמצות, ע"ש.

2) הוא ישפוך ראש: בראשית ג, טו.

3) באוה"ח כמעשה אמ"צ: ויקרא יח, ג.

4) בלקו"ת . . ששים המה: שה"ש לט, א ואילך.

5) אוה"ח על פסוק לא תאבה: דברים יג, ט.

6) ומעין מבית ה’: יואל ד, יח.

7) ומעין ונהר: ראה לקו"ת המובא לקמן שה"ש לט, א. ובאוה"ת שה"ש כרך ב ע' תנה ואילך.

8) ונהר יחרב ויבש: ישעי' יט, ה.

9) לקו"ת ד"ה יונתי בביאור הא': שה"ש יט, א.

10) ובד"ה זה יתנו . . שלא נדפס: אוה"ת תשא ע' א'תתקיט.

11) ובד"ה משביעים אותו: קיצורים והערות לתניא [הוצאה חדשה] ע' מ. [בהוצאה ראשונה ע' מח].

12) ובד"ה וספרתם שלא נדפס: צ"ע הכוונה.

13) בלקו"ת מסעי ד' צ': טור ב: והנה הניצוצים המתפשטים מבחינת בנימין הם נשמות הבינונים ע"ד שפירוש בסש"ב מהו בחי' בינוני . . כמש"ש פי"ד, אך עכ"ז יוכל להיות לפעמים שגם בבינונים תהיה האהבה עם השמחה והתענוג בה' לפי ערכו, אך אינה בשלימות, ע"כ.

14) ובביאור כי תצא הב': לה, ג – ד.

15) ובשה"ש הביאור דאני ישנה: לה, ג.

16) ונפש שבעה תבוס נופת: משלי כז, ז. וראה תו"א תולדות כ, ד.