פרק ט"ז

הנה מתחלה ארשום המקומות שמובא שם דברי הפרק הזה ומבואר משם תוכן עומק הדברים גם על פי הקבלה ואלו הן.

בד"ה תולדות נח אמצע סי' ז'1 ד"ה מעתה יתבאר כל הקושיות עד אות ח' ובהקיצורים שם, בד"ה ברוך שעשה נסים2 כל פ"א עד הקיצור, ובד"ה ביאור והי' מספר בנ"י בלקו"ת3 פ"א עד וענין בחי' זו בנפש מ"ש בבינונים כו', ובד"ה ביאור אלה מסעי פ"א ד"צ א'4 בענין לא יחפוץ כסיל בתבונה, ובד"ה והי' מדי חדש ספ"ג בהג"ה5 ע' בסש"ב פט"ז, וסד"ה רע"מ תשא6 אבנא למשקל כ' ויסו"א ארוך וזהו מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, ובתו"א ד"ה כי אברהם לא ידענו7 בענין כי אתה אבינו יסוד אבא.

ומעתה ארשום קיצור תוכן המכוון מכל הנ"ל, הנה באהבה ויראה שכליים היינו שנולדו מהבינה והדעת בגדולת ה' יש שני בחי', הא' כמו שהם כלולים עדיין בהשכל ולא יצאו בגילוי התפעלות בלב עדיין, ואז השכל מכסה ומעלים על הרגש ההתפעלות מפני ההתקשרות לעומק המושג ונקרא אז חסד וגבורה המכוסים ביסוד אימא, ולהיות כי התגלות עתיק בבינה וגם או"א תרין רעין, והיינו כי אימא מקבל מעתיק ע"י יסוד אבא עדן ויסו"א הוא עה"ח ראיית הביטול לכן יש בהם אז מעלה גדולה שאין מהם יניקה לחיצוני', היינו נוגה דאצילות הרגשת הביטול, ואף שגם כן הלב מבין כו' ונקרא תעלומות לב, היינו שליש העליון שבת"ת מושכל שבמדות שהוא למעלה מהחזה עדיין בש' התחתוני' שמשם מתחיל עה"ד טוב ורע (ע' תו"א ד"ה לכן אמור8 ובלק"ת ד"ה ונטעתם כל עץ מאכל9) הרגש המדה ליש ודבר ולכן גבהו דרכיהם למעלה מבחינת המעשה.

אך מהאי טעמא גופא יש בזה חסרון כי א"ז גילוי ממש בהאדם שעיקרו הוא הלב והשבות אל לבביך דוקא, וכן למעלה ז"א בסוד שרש הוא ו"ק, והדעת הוא מקיף על האדם כמ"ש בד"ה ראו כו'10 ובתו"א ד"ה וקבל וביאורו11, ועיקר העבודה להיות גילוי אלקות בלב דוקא וישמור מיניקת החיצוני', לכן בריאה נקרא חשך12 אף שבינה מקננא13 כו' ויצי' נקרא אור אף שרק ו"ק מקננים ביצי' והיינו כנ"ל, ולכן אהבה ויראה שבהתגלות הלב מקומן מצד עצמו בבריאה שהוא ענין בריאה שמאיר ביצי' פירוש מדות שנולדו מן השכל ויש בהם התגלות השכל, מה שאין כן אהבה ויראה שבמוח ותעלומות לב הנ"ל הם בריאה בעצם שלא בערך העשי' גבהו דרכיהם למעלה מעלה מבחינת המעשה, לכן אין מתלבשים בבחינת המעשה להיות להם מוחין וחיות להעלותם מצד עצמו כמו אהבה ויראה שבגילוי הלב שזה נקרא בריאה שביצי' שהם קרובים למעשה מצ"ע, כי אם שהקב"ה מצרפן למעשה להיות להם גדפין, והיינו הואיל וע"י ומחמתן ובסיבתן בא לבחי' המעשה, והטעם לזה גופא איך רחוק נעשה קרוב היינו מפני שיסוד אבא ארוך ראיית הביטול מגיע אף למעשה, וזהו מחשבה טובה דוקא שמקבל מבחינת טוב יסוד אבא אף שהיא עצמו בחי' תבונה בן ובת כנ"ל, לאפוקי מחשבה קרה שאין בה טרדת והזזת השכל בעומק המושג, שממילא אין בא ע"י למעשה לא נקרא אהבה ויראה כלל ואין עולים אף ביצי' כמ"ש בפל"ט, וזה נתבאר בקונט' ההתפעלות עי"ש.

והנה בחי' אהבה ויראה שבמוח הנ"ל נקרא עיבור ז"א בבטן אימא תלת כללין גו תלת, היינו שהשכל הוא בהתגלות, אך שהמדות הנקראים ז"מ ויש בו ג' בחי' חב"ד חג"ת נה"י מושכל ומורגש ומוטבע והתלת חב"ד כלול בנה"י ראשו בין ברכיו, היינו שהשכל וחב"ד של המדה אינו כי אם הבכן להמעשה וזהו שהלב מבין כו' שכך יאתה כו', והחג"ת הוא בהעלם יותר אבל עצם השכל הוא בגילוי רב ומכל מקום נקרא גלות מצרים מפני העדר הגילוי בלב, אבל עצם המעשה מתנהג אז על פי המוחין שבבינה תבונה שהם יותר עליונים, וז"ש בהג"ה "ולפעמים התבונה יורדת" כו' וכענין ר"ה וכענין שבזמן הגלות אתה אבינו, ואפשר לומר שעכ"ז צ"ל ע"י מעבר הז"א וזהו ענין שהלב מבין כו'.

והנה כ"ז הוא אהבה ויראה שכליים היינו שנולדו מהתבוננות גדולת ה', אבל אהבה ויראה טבעי' היינו שנולדו מהתעוררות אהבה מסותרת לבד כמו מהתבוננות כי אתה אבינו או נפשי אויתיך, או זכרון היטב כח המסירות נפש ושרש נשמתו חלק אלוה כו' (אבל בלי התעוררות האהבה מסותרת כלל אפילו במחשבה כו' א"ז נקרא אהבה ויראה כלל כמשי"ת פל"ט ופמ"ד), יש בזה גם כן ב' בחי' הא' כשהאוי"ר כלולים בשכל ותעלומות לב אז מקומן לעולם ביצי' מפני שעצם שרשן אינו כי אם אהבה מסותרת והשכל אינו כי אם מעוררן, אבל אינו גדלות השכל ועומק המושג לכן אין עולים לבריאה לעולם, והב' אהבה ויראה טבעי' אבל הוציאם לגילוי הלב ברשפי אש מחמת יגיעת המוח היטיב יתיר ותדיר איך הוא חיינו ואבינו וכיוצא, לכן לא גריעי מדחילו ורחימו שכלית שמקומן מצד עצמו גם כן בבריאה, ע' פמ"ד.

ומ"ש כאן אבל בלאה"נ נמי עולים לעולם היצי' ע"י דחילו ורחימו טבעיים צ"ע דודאי אין ר"ל דחילו ורחימו טבעי' שלא הוציאם כלל בגילוי אף במוחו ותעלומות לבו על כל פנים, דהא מפורש בפל"ט דזה לא נקרא אהבה ויראה כלל ואין עולים אף ביצי', אלא דמוכרח לומר שכוונתו על דחילו ורחימו טבעי' שהוציאם בגילוי במוחו על כל פנים על ידי התעוררות אהבה מסותרת, ובזה לא מיירי כאן כלל, דכל הפרק מיירי באהבה ויראה שכלית.

וא"ת שבכלל מאתים מנה שממילא ע"י אהבה שכלית נתעורר אז גם כן האמה"ס במוחו ולבו א"כ מה מעלה יתירה יש על התעוררות אהבה מסותרת מאהבה שנולד מהשכל הרי גם באהבה שכלית מאיר האהבה מסותרת, ובכ"מ מבואר שיש מעלה יתירה באהבת אחותי היא אהבה טבעית על רעייתי היא אהבה שכלית, וכן מבואר בתניא פמ"ד לענין ב' אהבה טבעי' דשם נפשי אויתיך ואתה אבינו שהן כלולות מאהבה רבה גדולה ומעולה מאהבת עולם הגם שכן יש מעלה גם כן באהבת עולם היא אהבה שכלית כמבואר שם וכ"ד.

עוד קשה דמבואר בפמ"ד לענין אהבה טבעי' הנ"ל שאם הם רק במוחו לבד מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה (וכאן משמע שאה"ט עולים מצד עצמו ביצי' וכן משמע בפל"ט) והיינו להעלותו לעולם היצי' כמבואר שם אח"כ. וע' שרש מצות התפלה פמ"א וע' בענין ב' המעלות מאה"ט ואהבה שמצד השכל באריכות בביאור ד"ה משכני אחריך נרוצה14, ושם הובא גם כן ד"ה אדם כי יקריב15 שמשם מובן גם כן ההפרש, ושם נזכר גם כן שיש אהבה למעלה מאהבת הבן אל האב והיא אהבה עצמי' כמו שאוהב את עצמו שא"ז אהבה מב' דברים נפרדים שאוהבים זא"ז, וכענין אהבת הכלים להדבק באורות והיא גם כן מסותרת בכאו"א מישראל ע"ש, והעיקר שאף האהבה מסותרת שבמוחו אינה בגילוי אמיתי במוחו כמו שהיא אחר שבאה מצד השכל והיא למעלה ממנו כי אם שהיא בדמיון השכל משצייר אהבה זו (וכמו עשיר שמצייר סגולת אוצרותיו המסותרים ושמח בהם שאין בזה גילוי האוצר ממש אף במוחו וד"ל), שע"כ כ' שם16 ואף שנדמה לו לכאורה שהוא כח דמיוני לא יחוש כו', וכן באהבה הב' כו' ע"י ציור אהבה זו במוחו, הרי מפורש שא"ז אהבה ממש אפילו במוחו כי אם הציור והמ' ממנו, לכן מצד עצמו לא היו עולים אף ביצי' כמו בלא אהבה ויראה כלל, אך מפני שהקב"ה מצרף המחשבה והציור למעשה וה"ז כאלו הי' באמת במוחו ותעלומות לבו לכן עולים על ידי הצירוף ליצי', אבל האהבה מסותרת סתם כשיוצאים לידי גילוי במוחו ותעלומות לבו מעצמן ע"י זכרון מסירות נפש כמ"ש ספל"ח לא רק בציור ודמיון השכל מהתבוננות הנ"ל, אז מקומן גם מצד עצמו ביצי' כמ"ש פל"ט, וה"ה באהבה הנ"ל אם הוציאם בגילוי במוחו באמת לא על צד הדמיון והציור לבד. ומ"ש כאן בלא"נ עולים כו' ר"ל דאף שנתבאר כאן דאהבה שבמוחו ותעלומות לבו אין עולים מצד עצמו כי אם על ידי הצירוף לאו כללא הוא כי אם היינו דוקא באהבה ויראה שכלית שבמוחו אבל בלאה"נ עולים כו' והיינו ע"י אהבה ויראה טבעי' כמ"ש לקמן בפל"ט שעולים מצד עצמו ביצי'.

וזה כלל גדול כו' למשול ולשלוט כו' ולשלוט על הלב: אולי וי"ו ד"ולשלוט" מיותר, ועיין.

ויראת ה' במוחו כו' ואהבת ה' בלבו כו': אף שבאמת היראה עיקרה במוח מפני שהוא בחי' ביטול ואהבה עיקרה בלב מפני שהוא בחי' התפעלות, עכ"ז צ"ע למה לא כ' כאן גם כן ופחד ה' בלבו כמ"ש פ"ג ופ"ט ופל"ח, אמת שבפל"ח לענין אהבה ויראה שכליים כתב גם כן לשון הזה יראה עילאה במוחו ואהבת ה' כו' שבלבו, ואולי נרמז בזה שאף אם היראה אינה בהתגלות לבו כי אם במוחו לבד רק שהאהבה היא בהתגלות הלב עכ"ז העבודה שמחמתן עולה מצד עצמו לעולם הבריאה מפני שעיקר השרש לעשה טוב הוא האהבה, רק שמכל מקום צריך לעורר היראה גם כן במוחו על כל פנים שבל"ז אין זה עבודה, וכ"מ לכאורה בפל"ט ופמ"א. עוי"ל שכוונתו כאן על יראה עילאה והיראה עילאה התגלותו במוח לבד, וכ"מ בפל"ח שכתב מפורש היראה עילאה במוחו ע"ש, ור"ל היראה עילאה שבכח הנפש להשיגה במוחו על ידי התבוננות, ע' אגה"ק ססי' ט"ו והערה לתיקון חצות17 וע' היטיב מענין מהות אהבה מסותרת ואהבת עולם לקמן על מסירות נפש ששם נתבאר היטיב.

ע"י אור ה המאיר לנפש האלהית שבמוחו: עי' לעיל על פרק י"ג.

מסותרת במוחו: היינו דההתבוננות מחייב שצריך לאהוב אותו שתכלה אליו נפש כל חי.

הגהה: והסיבה לזה הוא מפני היות המוחין שלו ונר"נ שלו מבחינת עיבור והעלם תוך התבונה ולא מבחינת לידה והתגלות כו': דהנה ידוע דמעלה יש עבור ז"א18 ולידת ז"א, ובלשון הקבלה הוא ענין חסדים המכוסים וחסדים המגולים, לידת ז"א היינו מדות דאצילות שיצאו ונתגלו מבחינת בינה מהעלם להגילוי, ועבור ז"א הוא ענין חסדים המכוסים ביסוד אימא היינו שהמדות דאצילות הם עדיין בבחינת עיבור והעלם בתוך התבונה בבחינת עבור בבינה כמו הולד בבטן האם על דרך משל, כמו"כ בינה נקרא אם הבנים19, וזהו הנקרא מדות שבבינה, ולכן מי ששרש נר"ן הוא מלידת ז"א אזי האהבה אצלו בהתגלות לבו ומוחו, ומי ששרש נר"ן שלו מבחינת עיבור והעלם ז"א תוך התבונה אזי גם אהבתו היא מסותרת במוחו ותעלומות לבו. היינו גם כן מדות שבשכל ותעלומות לבו.

שהלב מבין כו': דהנה ידוע דיש ג' מדרי' חב"ד חג"ת נה"י, חב"ד היינו הטעם של המדה שמפני זה הוא אוהב כו', חג"ת היינו התפעלות המדה בלב, ונה"י היינו הבכן של המדה היינו שמביא לידי מעשה, ובלשון הפרדס20 הוא מושכל מורגש ומוטבע, מושכל היינו חב"ד, ומורגש היינו חג"ת התפעלות המדה שנרגש בלב, ומוטבע היינו חוש המביא לידי מעשה (בל"א חוש הפרומקייט) שיש בכאו"א מישראל, וזהו שאמר שהלב מבין היינו שמבין הטעם של המדה.

וגם נפשו ורוחו: נפש הוא ענין המביא לידי מעשה, ורוח מדות שהוא מחשב שכך יאתה להיות כלות אליו כו' כן הוא מחשב בשכלו כו', ומה שלא הזכיר נשמה, הענין הוא כי נשמה היינו חב"ד, וחב"ד יש אצלו, וד"ל.

רק שבע"כ חיות כו' וצרורות בו כאלמנות חיות: אלמנה חי' נקרא מי שהלך בעלה למדה"י לא שאין לה בעל כלל, אלא יש לה בעל רק שהלך למדינה אחרת, כמו"כ הנפש ורוח שלו יאתה להן להיות כלות אליו, והענין הוא דנש"י נקרא אשה וקוב"ה נקרא בעל כמ"ש כי בועליך עושיך21 וגו' וכמ"ש נודע בשערים בעלה22 ואי' בזה"ק23 דקאי על קוב"ה דאתידע ואתדבק בכל חד לפום שיעורא דיליה, ולמעלה הוא ענין יחוד קוב"ה ושכינתי', וזהו דוקא כשהוא בגילוי במדת המל' למעלה ובנש"י למטה, אבל כשאינו מאיר אצלו בהתגלות אזי נקרא אלמנה חי' דאית לה בעל שהלך למדה"י ואין ביניהם ענין היחוד, והכוונה שאינו מאיר בגילוי, כי אם נסתלק בבחינת בינה שהוא הנקרא מדה"י כו'.

כמשל המחבק את המלך הנ"ל: ר"ל סוף פ"ד.

בכל לב ונפש ומאד: היינו בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך.

קיום התרי"ג כו' וידיעת התורה כנ"ל: וכ"ז הוא מחשב בדעתו ואהבתו מסותרת במוחו ותעלומות לבו כנ"ל, ובלשון הקבלה זהו בחי' זו"ן בבחינת עיבור בבטן אימא בבינה, ובנפש הוא ענין שז"א היינו בחי' אהבה בדרך כלל ומל' היינו בחי' מעשה המצות הם בהעלם במחשבתו, וזהו מעלה ומדריגה יותר גבוה שיש כאשר האהבה היא מסותרת במוחו שאינו בבחינת יש מי שאוהב היינו שאין מזה יניקת החיצונים, מה שאין כן כאשר האהבה היא בהתגלות הלב יכול להיות יניקת החיצונים מזה דהרי הוא בבחינת יש מי שאוהב, וזהו מה שאנו רואים שלאחר התפלה יכול להיות לו אהבה גם לעניני העולם כו' וד"ל, אמנם יש מעלה בהאהבה כאשר היא בהתגלות הלב, והוא שכדי להפוך טבעו הוא על ידי התפעלות הלב דוקא ועל ידי זה יוכל לשנות הטבע יותר, אך להעלם יש מעלה כנ"ל.

אך הדחילו ורחימו כו' גבהו דרכיהם למעלה מעלה מבחינת המעשה: דקדק לשונו מש"א ב' פעמים למעלה מעלה, הא' בא לרמז על בחי' המדות שגבהו דרכיהם למעלה מבחינת המעשה, והב' הוא השכל כי השכל גבוה במעלה גם מהמדות, לזה אמר ב' פעמים למעלה מעלה.

ואי אפשר להם להתלבש כו' אם לא שהקב"ה מצרפן ומחברן לבחי' המעשה כו': להבין באמת הטעם מפני מה הקב"ה מצרפן ומחברן למעשה כו', הלא גבהו למעלה מעלה מבחינת המעשה ב"פ כנ"ל, וזהו לא דחילו ורחימו טבעיים ולא דחילו ורחימו שכליים, ולקמן פל"ט אמר שדוקא דחילו ורחימו טבעיים בעולם היצי' ודחילו ורחימו שכליים בעולם הבריאה ע"ש, ולמה אמר כאן שגם הדחילו ורחימו שבתבונת מוחו ותעלומות לבו עולים לעולם הבריאה.

אך הענין הוא דבתחלה צ"ל איך יבוא מהעלם מוחו לידי מעשה הלא גבוה מהם ב' מדרגות כנ"ל, ומה גם שבחי' בינה הוא בחי' מקיף ולא בחי' פנימי' כהמדות, ולכן אי' דבינה עד הוד אתפשטת24, עד הוד לבד אבל לא ליסוד שהוא ענין התקשרות אל המעשה (כי יסוד הוא בקירוב אל המל' ומל' בדרך כלל נקרא מעשה), ולכן אנו רואים כמה אנשים שמתבוננים הרבה ויודעים הרבה מגדולת ה’ ויוכל להיות שלא יבא מזה למעשה, ולכן צותה התורה והשבות אל לבבך דמההתפעלות בלב יבוא לידי מעשה אבל לא מהתבוננות בלבד, (ולכן כתיב גבי יוסף יפה תואר ויפה מראה ר"ת יתום25 והענין הוא כנ"ל כי יוסף הוא בחי' יסוד כנודע והוא יתום מאמו ר"ל מבחינת בינה, דמבינה יכול להיות שלא יבא לידי התקשרות אל המעשה).

וכמו"כ אנו רואים בחוש דבינה הוא רק מקיף שהרי יכול להתבונן ולחשוב גם בדבר שהוא נגד רצונו, כמו לחשוב במוחו אודות שונאו כו' והיינו כנ"ל שבינה הוא רק מקיף לבד, אבל המדות ה"ה עצמיים ופנימים והראיה שא"י להלביש המדות ולאהוב מה שהוא נגדו וממאס ושונא כו' ואפילו רגע א' אינו יכול להלביש המדות בזה כו', מה שאין כן בהבינה שהוא רק בחי' מקיף.

ולכאורה יפלא איך יבא מהבינה לידי מעשה, אלא בהכרח לומר שבכאן מעורר כח היותר גדול מבינה והוא כח החכמה שבנפש, ועל בחי' החכמה נא' יסוד אבא ארוך שמתפשט עד בחי' היסוד ומשפיע גם במעשה, על פי הכלל דכל הגבוה ביותר כו' והוא ענין ביטול כח מה שלמעלה מהשגה והבנה כמ"ש לקמן דזהו ענין חכמה שבנפש ועל ידי זה יוכל לבוא לידי מעשה, ולכן הקב"ה מצרפן למעשה מפני שהמעשה הוא על ידי החכמה שבנפש שהוא שכל ושכליים מקורם בעולם הבריאה כנודע, אך לפי זה למה צריך להצירוף שיצרף כו', הרי כך היא המדה ששכליים בעולם הבריאה. הענין הוא שכן אמת שלאחר שמעורר כח החכמה אזי עולים לעולם הבריאה, 26ומ"ש הקב"ה מצרפה י"ל כי הקב"ה הוא יסוד אבא והיינו יסוד אבא שבנפש זהו מצרפה למעשה כו' כנ"ל.

בהג"ה. ולפעמים התבונה יורדת להיות מוחין בנוק' דזעיר אנפין: דהנה לפי סדר השתלשלות הרי מת"ת דאימא נעשה כתר לז"א27 (ובנפש הוא ענין בל"א פון דיא גיפעלינקייט פון שכל ווערט איין רצון אויף דיא מדות) ומת"ת דז"א נעשה כתר לנוק', ומנה"י דז"א נעשה מוחין לנוק', (ובנפש הוא ענין הבכן של המדה נעשה מוחין לנוק' היינו למעשה המצות בדרך כלל), אמנם לפעמים כגון בר"ח וכדומה הרי התבונה יורדת להיות מוחין לנוק' דז"א, דבר"ח הוא ענין עליות המל' מקום אבא, והיינו כנ"ל שמאיר במל' על ידי הבינה כמ"ש בהג"ה, ובנפש הוא ענין שמההתבוננות לבד בלי אמצעות המדות בא לידי מעשה, וזו מדרי' נעלה מאד שאין מזה יניקת החיצונים מה שאין כן התפעלות המדות כנ"ל וד"ל.

אך לכאורה צ"ל דהרי ממה שנת"ל הרי יש מעלה גדולה כאשר האהבה הוא בתעלומות מוחו ולבו משום שאין מזה יניקת החיצונים, ולכאורה הרי אדרבה זה הענין נקרא גלות בכמה מקומות ונתבאר בכמה מקומות שהענין הזה נקרא עיבור ז"א בבטן אימא והוא גלות מצרים.

אך הענין28 דהנה מבואר בלקו"ת מהאריז"ל פ' וישב29 ד"ה ועתה נבאר סוד יוסף דהגרון הוא מצרים דקדושה כו' וכשיורדין המוחין דקטנות הם יורדים במקום הגרון ולכן גרון עם הכולל בגימט' ג"פ אלקי'30 דמוחין דגדלות הם בחי' שם הוי', אמנם מוחין דקטנות זהו בחי' שם אלקים, וגרון הוא ממוצע31 בין חב"ד לז"א, וכמו בציור גוף האדם הגרון הוא באמצע בין ראש לגוף, כמו"כ ברוחניות שלהיות המשכת המוחין למדות שבלב הוא ע"י אמצעות הגרון דוקא, כידוע דיש עורקים דקים שבהם וע"י נמשך המוחין שבראש להמדות שבלב.

וביאור הענין על פי חסידות בעבודה בתפילה, כשמתבונן בגדלות ורוממות אוא"ס ב"ה איך שהוא ממכ"ע וסוכ"ע וכולא קמיה כלא חשיב כו' ה"ה בבחינת דביקות במוחו בהענין האלקי, ואח"כ כשנשאר הבכן והתמצית מההשגה והוא איך שהאלקות הוא טוב, הנה הבכן הזה הוא מקור שנמשך ונתהווה מזה מדת אהבה בלב כו' מכל מקום אנו רואין בחוש דגם כשנשאר אצלו הבכן מכל מקום לא תיכף ומיד נולד מזה המדה שבלב, ובהכרח הוא שיהי' כעין איזה הפסק ושהות זמן עד שיולד המדה ובשהיית הזמן והפסק הזה אינו לא בהתפעלות המוחין ולא בהתפעלות המדות,

(וכמו במוחין כשצריך להיות המשכה חדשה מלמעלה מן השכל דהיינו מהמשכיל מקור השכל לשכל הגלוי (שהוא גם כן המשכה ממהות למהות כו' כמ"ש במ"א) צריך להיות ביטול השכל הנקרא השתוממות ששמם לגמרי ממציאות השכל כמ"ש והאיש משתאה מחריש כו' כמ"ש במ"א32, ועל ידי זה דוקא נמשך מן המשכיל אל השכל הגלוי, אלא ששם ההשתוממות הוא מלמטה למעלה שהוא העלאת החכמה וביטולה לגבי מקורה כו'. אמנם כמו"כ יובן בדוגמא כזאת מלמעלה למטה בההמשכה מן המוחין אל המדות יש גם כן כענין ביטול הנ"ל, והוא ענין הסתלקות המוחין שנתעלם כל אור אותו השכל והטעם שהי' לו במוח הבינה בהסבר גדול, וכן הקיצור והתמצית גם הוא נסתלק למקורו וכאילו לא הי' כו').

ואח"כ בא ללב בבחינת התפעלות המדות כו', וטעם הדבר הוא להיות כי מוחין ומדות הם ב' מהותים רחוקים זה מזה, דמוחין הם בבחינת ביטול ודביקות דוקא בהעדר הרגשת הישות, ומדות הם בבחינת הרגש הישות דוקא כו' כמ"ש במ"א, ולזאת כאשר נמשך השכל להיות מדה שבלב ה"ה בא בבחינת שינוי המהות, לכן ההכרח שיהי' ממוצע ביניהם (והוא בחי' הפסק הנ"ל כמשי"ת), והממוצע הוא הגרון.

וביאור ענין הממוצע דהגרון דהנה ידוע דהגרון נקרא מיצר הגרון שהוא מקום צר כו' כנ"ל בשם הלקו"ת מהאריז"ל, וענינו ברוחניות הוא שהמוחין מתצמצמים ומתעלמים שם והיינו בחי' הפסק הנ"ל שאינו לא מהות שכל ולא מהות מדות כו' שירד ממהותו הראשון שהי' מהות שכל ולמהות השני שהוא מהות מדות עדיין לא הגיע, ולכן נקרא מקום היותר צר להיותו אין, דהיינו לא מוחין ולא מדות כו', וזהו שהגרון נקרא מצרים מצר מי וכידוע דמי הוא בחי' בינה ומיצר מי היינו בחי' צמצום והעלם המוחין וההשגה דבינה שזהו במיצר הגרון כנ"ל וזהו בקדושה, ומזה משתלשל מצרים דקליפה.

והענין הוא כדאי' בלקו"ת33 דגרון בגימטריה חרן עם הכולל, דלהיות הגרון הוא בבחינת קטנות וצמצום המוחין בתכלית ההעלם כו' כנ"ל, לכן הוא בבחינת חרן כי הדינין והגבורות נמשכי' מבחינת קטנות המוחין דוקא, וכמו התינוק שהוא מלא דינים וגבורות מצד קטנות שלו מה שאין כן בגדול כו', וזהו ענין פרעה דקליפה דפרעה אותיות הערף34 והיינו שעומד אחורי הגרון ומונע ומעכב את ירידת והמשכת המוחין ללב, שהגם שמתבונן במוחו ומשיג גדולת ורוממות הא"ס, מכל מקום לא יתפעל בלבו באהבה ויראה כנ"ל (ועי' בד"ה ויהי בעצם היום הזה תרנ"ה35, ובתו"א בפ' וארא בהביאור דלכן אמור36) נמצא דענין הגרון הוא מה שאינו לא שכל ולא מדות כנ"ל באריכות, וזהו על ידי הגלות הנזכר בכ"מ, אבל כאן אדרבה הרי אור השכל הוא בגילוי אצלו במוחין ולכן לא שייך לאמר שיהי' מזה יניקה כו', אלא אדרבה שבאופן כזה לא יהי' בשו"א יניקה. (ועי' בלקו"ת בד"ה ביאור והי' מספר37 ובתו"א בד"ה כי אתה אבינו38).

1) בד"ה תולדות נח תוך סי' ז': אוה"ת בראשית כרך ג תרה, ב ואילך וז"ל: אך הדחילו ורחימו שבתבונות מוחו ותעלומות לבו גבהו דרכיהם למעלה מעלה מבחינת המעשה:

ור"ל . . שבדחילו ורחימו שבהתגלות לבו שהן בחי' גילוי ממש באדם ע"כ הם מוחין וחיות למעשה המצות, מה שאין כן דחילו ורחימו שבמוח שהן קצת בחי' מקיף והעלם על האדם לכך א"א להם כו', א"כ אף אם מצד עצמם גבהו דרכיהן כו' מכל מקום הדחילו ורחימו שבהתגלות לבו גבוהים מהם לגבי האדם.

2) בד"ה ברוך שעשה ניסים: אוה"ת בראשית כרך ה תקנז, ב. וראה ד"ה זה בפלח הרמון בראשית סוף דרושי חנוכה.

3) והי' מספר בנ"י בלקו"ת: במדבר ו, ד.

4) וביאור אלה מסעי פ"א ד"צ א': נעתק להלן בהערה "תעלומות לב".

5) ובד"ה והי' מדי חדש ספ"ג בהג"ה: לקו"ת ברכה צז, ד: ועיין עוד בסש"ב ח"א פט"ז בענין הקב"ה מצרפה למעשה כו' גבהו דרכיהם למעלה מעלה מבחינת מעשה כו' ע"ש סד"ה רע"מ תשא: אולי הכוונה לביאה"ז לאדה"א נד, ד ששם מדבר בענין יסוד אבא.

6) וסד"ה רע"מ תשא: בביאוה"ז לאדמו"ר האמצעי נד, ג-ד.

7) ובתו"א ד"ה כי אברהם לא ידענו: צג, א ואילך.

8) תו"א ד"ה לכן אמור: נח, ב ואילך.

9) ובלקו"ת ד"ה ונטעתם כל עץ מאכל: פ' קדושים כט, ד ואילך.

10) בד"ה ראו: כנראה הכוונה ללקו"ת בשלח ב, ד. וצ"ע הכוונה.

11) ובתו"א וקיבל וביאורו: צו, ג ואילך.

12) לכן בריאה נקרא חשך: ראה תו"א מט, ג ובכ"מ.

13) שבינה מקננא: ת"ז תי' ו [כג, א]. ע"ח שער מ"ז פ"ג. תניא פל"ט, ובכ"מ.

14) בביאור ד"ה משכני: ראה אוה"ת שה"ש ע' סג.

15) ד"ה אדם כי יקריב: לקו"ת ויקרא ב, ג.

16) כ' שם: בתניא פ' מד.

17) והערה לתיקון חצות: סידור קא, ג ואילך.

18) עבור ז"א: ראה ע"ח שכ"ח שער העיבורים.

19) בינה נקרא אם הבנים: תהלים קיג, ט. זח"א ריט, א. זח"ב פד, א. פרדס ערכי הכינויים ערך אם הבנים. לקו"ת שמע"צ פח, ד, ובכ"מ.

20) וכלשון הפרדס: שער הנתיבות.

21) כי בועליך עושיך: ישעי' נד, ה.

22) נודע בשערים בעלה: משלי לא, כג.

23) ואי' בזה"ק: זח"א קג, א. ראה לקו"ת מסעי פה, ב.

24) בינה עד הוד אתפשטת: ראה זח"ג רכג, ב. ע"ח שער הנסירה פ"ח. באיה"ז לאדה"א נד, ג.

אמרי בינה שער התפילין קכ, ד.

25) יפ"ת וי"מ ר"ת יתום: לקו"ת להאריז"ל על פי ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה. לקו"ת ואתחנן י, ב. אדה"ז כתובים א רטו. ביאה"ז לכ"ק אדה"א נד, ג. המשך מים רבים תרל"ו פרק קצה.

26) בהעתקות שאר כת"י: "אך בכדי שיעורר כח החכמה צריך לזה צירוף מהקב"ה שיתן לו כח לעורר בחי' החכמה אזי יצרף למעשה אע"ג דלא הי' לו דחילו ורחימו בהתגלות וד"ל". ובכת"י 1823 הוסיף "וצ"ע בהדברים האלו כי אינם מובנים לי מאד. ואח"כ העביר ע"ז קו מחיקה וכתב כבפנים.

27) מת"ת דאימא נעשה כתר לז"א: ע"ח שכ"ה דרוש ה. ראה לקו"ת צו יא, א. שה"ש מז, ג ובכ"מ.

28) אך הענין: המבואר בקטע זה מיוסד על ד"ה ויהי בעצם היום הזה תרנ"ה ע' עא כמ"ש להלן.

29) בלקו"ת מהאריז"ל פ' וישב: ראה תו"א נח, ב.

30) גרון בגימט' ג"פ אלקי': לקו"ת להאריז"ל ר"פ ויצא.

31) גרון הוא ממוצע בין חב"ד לז"א: ראה ביאוה"ז לצ"צ שם.

32) והאיש משתאה מחריש כו' כמ"ש במ"א: סידור עם דא"ח צא, ג ואילך.

33) לקו"ת להאריז"ל ר"פ ויצא.

34) דפרעה אותיות העורף: לקו"ת להאריז"ל פ' וישב (מ, א). ור"פ שמות, ובכ"מ. – הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע לקו"ש חל"א ע' 31.

35) בד"ה ויהי בעצם היום הזה תרנ"ה: ע' עא ואילך.

36) ובתו"א . . בהביאור דלכן אמור: נח, ב.

37) בלקו"ת . . והי' מספר: במדבר ו, ד.

38) ובתו"א . . כי אתה אבינו: צג, א ואילך.