פרק י"ז

כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו: לכאורה צ"ל כי באמת אינו מובן הפסוק אם חשיב מלמעלה למטה הי' צ"ל בלבבך ובפיך לעשותו היינו מחשבה דבור ומעשה, כי בלבבך הוא ענין מחשבה, ובפיך הוא ענין דיבור, ולעשותו היינו בחי' מעשה, ואם הי' חשיב מלמטה למעלה היינו מעשה דיבור ומחשבה היה צ"ל בהיפך לעשות בפיך ובלבבך, אך הענין הוא כי בפיך קאי על התורה שלומדה בפיו שנותנת כח ועוז לבא לבחי' בלבבך לעשותו, והשתא אתי שפיר.

והתורה היא נצחית: פירוש שבא לפרש שאל יאמר האומר שזה קאי דוקא על דורו של משה, לזה אמר שזה אינו כי אם התורה היא נצחית

וכמ"ש בגמרא אטו יראה מלתא זוטרתי וכל שכן אהבה: הנה הגמרא קאי על הפסוק ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, וידוע שיש ב' מיני יראה, יראה תתאה ויראה עילאה, והיראה עילאה הוא למעלה גם מאהבה, אמנם הפסוק ועתה ישראל כו' כי אם ליראה קאי על יראה תתאה כנודע וכמ"ש במ"א, ועכ"ז מתמה הגמרא אטו יראה מלתא זוטרתי וכ"ש אהבה דידוע בסדר המדרי' דחילו ורחימו שאהבה למעלה מיראה תתאה כנודע.

והמוח שליט בטבעו כו' ועל כל האברים: נמצא דצריך להיות מקודם מוח ואח"כ לב ואח"כ כבד שהוא ענין המעשה ר"ת מל"ך מוח לב כבד, אבל הרשעים שהם ברשות לבם והעיקר אצלם הלב היינו המדות ואח"כ המוחין ר"ת למ"ך לב מוח כבד.

אם לא מי שהוא רשע באמת: ר"ל רשע דגמרא, עדמ"ש בפ"א והא דאמרינן בעלמא כו' מחצה על מחצה מקרי בינוני א"כ רוב עוונות אז נקרא רשע שהוא רובו רע, ולא על מדרי' רשע המבואר בתניא, כי רשע וטוב לו יכול להיות שיהי' רובו זכיות, אך מאחר שאינו מתגבר במחשבה או בדיבור כו' ה"ה נקרא רשע וגם אצלו שייך לומר מוחו ברשותו, אך על רשע דגמרא דוקא אמר שהם ברשות לבם לזה אמר רשע באמת, באמת דייקא.

הם ברשות לבם ואין לבם ברשותם כלל: הנה צ"ל כפל הלשון, כי לישנא יתירא הוא מאחר שכבר אמר הם ברשות לבם מובן ממילא דאין לבם ברשותם, וגם מה מוסיף בתיבת כלל. ולהבין זה צ"ל לכאורה הסתירה מרישא לסיפא דמתחלה אמר צדיקים לבם ברשותם, דמשמע דוקא צדיקים אבל בינונים הם ברשות לבם, ואח"כ בסיפא אמר רשעים הם ברשות לבם, משמע דוקא רשעים הם ברשות לבם, אבל בינונים לבם ברשותם, וקשיא רישא לסיפא.

והענין דהנה יש ב' מיני לבם ברשותם, הא' הוא בצדיק גמור שלבו ברשותו היינו לגמרי, כמ"ש בשני יצריך דגם הנפש הבהמית יש לו אהבה לאלקות, וזהו בצדיקים דוקא. ויש עוד מדריגה בלבו ברשותו היינו בבינוני שלבו ברשותו היינו שהמוח שליט על הלב, ולא שאין עולים לו הרהורים כלל כמו בצדיקים, אלא עולים רק שהמוח שליט על הלב כנ"ל פי"ב כו'.

ובזה יתורץ שני הדיוקים יחד דמה שמשמע דצדיקים דוקא לבם ברשותם, והבינוני אין המוח שליט על הלב זהו כאופן הא' שגם הנפש הבהמית יהי' לו אהבה כו', וזהו רק בצדיקים ולא בבינונים, והוא באופן הא' דלבם ברשותם הנ"ל להיות לו אהבה בכל זמן שירצה, ואח"כ בסיפא שהרשעים הם ברשות לבם ומשמע שדוקא רשעים ולא בבינונים, ר"ל כאופן הב' בלבו ברשותו כנ"ל וע"ז אמר שהרשעים ברשות לבם לגמרי ואין לבם ברשותם כלל, הוסיף תיבת כלל, מפני שאף בינוני אין לבו ברשותו באמת כמו בצדיקים למאוס ברע, שע"כ נא' בצדיקים דוקא לבם ברשותם ולא בבינונים, אלא דלגבי רשעים נקרא בינוני לבם ברשותם היינו שהמוח המוח שליט על הלב כו', ובזה יתורץ גם כן כפל הלשון, וד"ל.

וזה עונש על גודל ועוצם עונם: עי' לקו"ת ד"ה יחיינו מיומיים פ"ב1 שפירוש שם שהעיקר ע"י פגם הברית, ונכלל בזה ברית הלשון וברית המעור וברית הלב, ואף שעוסק בתורה אינו מועיל ע"ש, מה שאין כן בבינונים שהתורה נותנת כח להנ"א ומתשת כח של הנפש הבהמית, שזהו שהקדים בפסוק בפיך קודם לבלבבך שעל ידי התורה דוקא קרוב גם כן לובלבבך, (כן פירוש בד"ה צעקו וה' שמע2).

וזהו עונש על גודל ועוצם עונם: על פי פשוט הוא בדרך כלל בכל העוונות, אך עיקר המסך המבדיל הוא ע"י פגם הברית, דהנה כתיב מי יעלה לנו השמימה3, ר"ת מילה וס"ת הוי', והכוונה שמי שלא נפגם בפגם הברית (ר"ת מילה) לו נתגלה ס"ת הוי' שממשיך את השם הוי', אבל אם להיפך ח"ו אזי אינו ממשיך את שם הוי', דהנה מתחלה אמר לא בשמים היא וגו' אלא קרוב אליך וגו', וזה נאמר למי שלא פגם בריתו, אבל מי שפגם בבריתו ח"ו עליו אני קורא מי יעלה לנו השמימה, כי בשמים היא ורחוקה היא ממנו.

כי באמת אי אפשר לרשעים להתחיל כו' והיא בחי' תשובה תתאה להעלות ה' תתאה כו' בחי' וניצוץ אלקות המחי' את נר"ן כו' ונר"ן כבושים בגולה כו': עי' מה שנרשם על פ"ב שיש בכל נשמה ב' בחי' נר"ן דאצילות וגם כן ח"י וניצוץ קטן דאצילות, וכ"ז לבד המקיפים כלליים ח"י האמיתים ל' מ' דצלם, וכן יש נר"ן דבי"ע חלק האם שבנשמה וגם כן בחי' ח"י מכתר וחכמה דבריאה וניצוץ קטן ממל' דאצילות המלובש בהן, (ע' ד"ה כי תצא הב' והביאור4), ועל ניצוץ קטן דנר"ן דבי"ע ע"ז הכוונה כאן להעלות ה' תתאה כו' בחי' וניצוץ אלקות כו' שע"ז שייך בחי' גלות ושבי', (ע' כי תצא הנ"ל בענין וראית בשבי', וע' אגה"ק סי' ד), ומכל מקום אינו דומה לבחי' גלות הנר"ן שע"ז כתב: ונר"ן כבושים בגולה, ועל הניצוץ כתב: מוריד וממשיך לשם, אך אינו על דרך כבישה ממש.

והענין י"ל ע"ד שמבואר באגה"ק סי' ל"ז5 וז"ל: כי באמת כל זמן שאין האדם זוכה שיתגלה אור ה' מבחינת איתן בנקודת פנימית לבבו ליבטל ביחודו ית' מעומקא דליבא עד כלות הנפש ממש, אזי באמת יש רחמנות גדולה על הניצוץ שבנפש כי הניצוץ נמשך מבחינת חכמה עילאה ממש וכשאינו יכול להאיר מבחינתו לתוך פנימיות הלב ששם מקום גילוי הארה זו ה"ז בחי' גלות ממש, וע"י רחמים רבים העליונים יוצא מהגלות והשביה ומאיר כו', עכ"ל. מזה מובן דאף שאינו בהתלבשות ממש חלילה כהנר"ן עצמם שמתלבשים ממש בתענוג ורצון ושכל ומדות דעניני עולם הזה בע"כ, כי אם שהיא בהעלם והסתר אז ושורה בבחינת מקיף שזה גם כן ענין העלם, זה נקרא גלות ושבי' אצלה כנ"ל בלשונו הק'.

ויובן יותר על פי המבואר בדרוש ואולם חי אני6 בענין טעות המרגלים שטעו בטענותם כי חזק הוא ממנו אין בעה"ב כו', מפני שחשבו ענין התלבשות השכינה בע' שרים וק"נ כהתלבשות הנפש האלקית בהנפש הבהמית שבע"כ מושלת הנפש הבהמית על הנפש האלקית ומלבישן בלבושים צואים, כן חשבו התלבשות השכינה חלילה, אבל שגו ברואה כי וכבודי לאחר לא אתן ואין מתלבש בהם בפנימי' חלילה, כי אם שורה עליהם בבחינת מקיף מלמעלה כידוע מענין מקיף דלבונה כו', וכן י"ל בפרט לענין הנפש האלקית הוא בחי' נר"ן דבי"ע שמתלבשים ממש בע"כ בגוף ונפש הבהמית ומלוכלכים בע"כ בלבושים צואים, שהנפש הבהמית מלובש בהם, מה שאין כן הניצוץ אלקי המחי' את נר"ן והוא כנשמה לגוף הנר"ן, אינו ע"ד התלבשות ממש כי אם שיורד ונמשך לשם ע"י שמחי' את הנר"ן והם מלובשים כו', וממילא אינו יכול להאיר להם ולהחיותם בגילוי רב כי אם בצמצום והסתר, וזהו גלות ושבי' אצלו כנ"ל.

והוא ממש ענין גלו לאדום שכינה עמהם7, דהפירוש שאין התגלות והתלבשות השכינה בהם חלילה כי אם בישראל עמו, אך ע"י שישראל גלו שם ממש בע"כ ומקבלים על ידי השר שלהם כענין התלבשות הנפש האלקית בנפש הבהמית, ולכן כשהשכינה מתלבשת אח"כ בישראל כמו גילוי אותות ומופתים כו', והמה תחת השר ממילא הרי השכינה יורדת ונמשכת לשם להאיר להם שם במקום שהם, והוא ענין נסים הנסתרים בלבוש הטבע, כמו נס דאסתר וכדומה שהוא לבוש שק גס ועב, וריח רע מהסתר הטבעי' כמשל הבורסקי דזהר בחקותי, ע' בבה"ז הנ"ל, ובד"ה דומה דודי ובהביאור8.

כמו"כ בשכינה הפרטי' של כל אחד מישראל כשעושה מעשה אדום חלילה ומלביש את נר"ן שלו בלבושים צואים דהנפש הבהמית, ומכל מקום מקבלים הנר"ן גם אז חיות ממקור חיותם הוא הניצוץ אלקות שיורד ונמשך אליהם במקום שהם להאיר להם הרהורי תשובה ואהבה ויראה ודביקות שזהו חיות הנפש האלקית, והנר"ן מקושרים אז בע"כ בגוף ונפש הבהמית ולבושיהם מחשבה דיבור ומעשה שעל ידי זה אינו יכול הניצוץ אלקות להאיר להם בגילוי רב כמו אהבה רבה וכלות הנפש, כי אם בהסתר והעלם כמו לפי טבע הגוף ונפש הבהמית לכן זהו גלות ושבי' להניצוץ, אבל לא שמלובש ממש בלבושים צואים חלילה, ועכ"ז הוא צער גדול ויסורים גדולים לאין קץ להניצוץ אלקות המלובש בנר"ן כשמלובשים בלבושים צואים, כמשל א' המנוול באשפה ומלוכלך בצואה ואסור בקופה של שרצים, אף שכ"ז הוא להגוף בלבד וא"ז שייך להנפש ממש, עכ"ז הם יסורים גדולים להנפש מאד מאד מאחר שהנפש מלובש אז בגוף להחיותו, כן ממש הנמשל ועוד יותר לאין קץ צער ניצוץ אלקות בהיותו אז מלובש בהנר"ן להחיותם שהם אצלו כגוף לנשמה, וז"ש ספכ"ד משל מי שאוחז ראשו של מלך וטומן פניו בתוך ביהכ"ס מלא צואה שזה עלבון וצער גדול לנפש המלך, אף שאין אוחז אלא ראשו הגשמי ואין ליכלוך הצואה נוגע להנפש הרוחני וד"ל.

אך כ"ז הוא הניצוץ המחי' הנר"ן שלו נר"ן דבי"ע ששרשו ממל' דאצילות שמלובש ממש בנר"ן, ונקרא הארת החכמה שמתפשטת בכל הנפש כולה להחיותה בתניא פי"ט, ונקרא גם כן הארת פנימי' נקודת הלב בלק"ת ד"ה כי תצא והביאור ושם נקרא גם כן אשת יפ"ת, ונר"ן דאצילות שבבי"ע ושרשם נר"ן דאצילות ממש שבתוכם מלובש נר"ן דחכמה דאצילות (ונקרא נר"ן לגבי בי"ע ממש שמתלבשים בהם כנשמה לגוף, אבל באצילות ממש נקרא גם כן בי"ע דאצילות) והם בחי' גוף ממש לנר"ן דחי', היינו שבי"ע דאצילות הם בחי' בינה ת"ת ומל' דז"א דאצילות והם בחי' גופא לבחי' נר"ן דחי' דאצילות המתלבשים בהם כנשמה לגוף, וזהו גם כן למעלה באצילות ענין הארת החכמה (נר"ן דחי') שמתפשטת בכל הנפש כולה (בי"ע דאצילות) להחיותה כנשמה לגוף, וכ"ה למטה בנר"ן דבי"ע ממש שמלובשים בגוף שבהן מתלבש ניצוץ אלקות מנר"ן דמל' דאצילות שמקבלת מנר"ן דאצילות, היינו שנר"ן דאצילות מתלבשים בנר"ן דמל' דאצילות וחי' דאצילות מתלבשת בחכמה דמל', וכן נר"ן דחי' דמל' מתלבשים בנר"ן שבה, ואח"כ מתלבשים בנר"ן דבי"ע ממש וגם כן מלובש בהן נר"ן דחכמה דבריאה כו', (ע' ד"ה שבת שבתון בהביאור פ"א9 בשם הע"ח שער מ"א פ"י10, ובד"ה אנת הוא שלימו דכולהו שלא נדפס11 ובד"ה כי תצא ובהביאור), אבל עצם הנשמה בחי' מזל ומקיף ששרשה מחכמה דאצילות ממש ל' דצלם ונקרא יפ"ת ועצמות נקודת הלב ושרש ועצם החכמה וכ"ש יחידה האמיתי' ששרשה מכתר ממש אינה מתפשטת כלל בהנר"ן דבי"ע ונשאר למעלה, וע"ז אין שייך שום בחי' גלות ושבי' כלל כי היא מסותרת מצד עצמו ולא מצד לבוש שק דקליפה ואדרבה כל הקליפות בטלי' נגדה כמ"ש בתניא פי"ט.

והיא בחי' תשובה תתאה להעלות ה' תתאה: דהנה ידוע דיש ב' אותיות ה' בשם הוי' ב"ה ה' עלאה וה' תתאה, ה' עילאה בנפש הוא ענין תשובה עילאה, דתשובה הוא אותיות תשוב ה'12, וה' תתאה שבנפש הוא ענין תשובה תתאה להעלות ה' תתאה בחי' מל' כנס"י מקור נש"י.

גלו לאדם שכינה עמהם כו': ובכלל קאי המאמר הזה על כללות השכינה, ובפרט יש בכל אחד גלות השכינה והוא הניצוץ אלקי המחי' את נר"ן שלו, דנר"ן בכלל הם מבי"ע, דנשמה היא מבריאה כמ"ש ונשמות שדי תבינם13, ובינה מקננא בכורסייא14 שהוא עולם הבריאה, ורוח ביצי' כי רוח הוא בלב והוא ענין הששה מדות ושית ספירן מקננין ביצי'15, ונפש בעשי' הוא ענין המעשה, ועז"נ אתה בראת שנקרא נברא ואח"כ יצרת, נפחת כו', מה שאין כן הניצוץ האלקי הוא ממל' דאצילות, ואינו בערך נברא לגבי אלקות, והוא כמו שבהתלבשות נר"ן בגוף בג' אברים כללים מוח. לב. כבד כו' כמו"כ הנר"ן דנפש האלקית מלובשים בנר"ן דנפש הבהמית, ויש ניצוץ אלקי המחי' נר"ן דנפש האלקית ואינו בערך, יותר ממה שאין ערוך הגוף לגבי הנפש דזה רוחני וזה גשמי, יותר מזה אין ערוך הנר"ן דנפש אלקי לגבי ניצוץ אלקי שמלובש ומחי' הנפש האלקית, דזה נברא וזה בורא, והוא אלקות ממש כו'.

ולכן על ניצוץ אלקי אומר הלשון מוריד וממשיך לבד, ועל נר"ן אומר הלשון כבושים בגולה שנפגמו, מאחר שנר"ן מלובשים בגוף, נר"ן דנפש האלקית בנר"ן דנפש הבהמית כנ"ל ה"ה פוגם גם כן בהנר"ן, אבל בניצוץ האלקי המחי' אותם אין שייך פגם דעל אלקות אינו שייך לומר שנפגם, והראיה שלחטא גדול נחשב למרגלים בזה שאמרו כי חזק הוא ממנו, שחשבו שהקליפות מסתירים באמת על אלקות כמו הגוף על הנשמה, ולכן אמרו כי חזק הוא ממנו א"ת ממנו אלא ממנו כביכול כלפי מעלה שאמרו שאין בעה"ב יכול להוציא משם כליו משום שהקליפות מסתירים והוא נפגם, אבל באמת ח"ו לומר כן על אלקות שנפגם ח"ו, וכמו"כ כאן על ניצוץ אלקי אמר רק מוריד וממשיך לבד, אבל לא כבושים כנ"ל.

ומה שמוריד אותו כלל היינו משום שמלובש הוא בהנר"ן, ועל נר"ן עצמם אומר כבושים בגולה שנפגם גם כן, והמשל ע"ז עי' מ"ש לקמן ספכ"ד, שבעת שעושה עון דומה לטומן ראשו של מלך בבה"כ מלא כו' שאין לך עלבון גדול מזה כו', הנה מה שמתלכלך בצואה הוא גוף הגשמי של המלך ולא הנפש כו' ומכל מקום יש עלבון להנפש, דהרי הנפש מלובש בגוף בשעה שנתלכלך כו' ואדרבה עיקר העלבון הוא להנפש כי הגוף באמת לאו בר שכל הוא, אך עיקר הלכלוך הוא להגוף, כמו"כ כאן וד"ל.

(זאת צריך לדעת שמ"ש כאן הניצוץ האלקי אין הכוונה על היחידה, כי יחידה נקרא עדיין ניצוץ נברא, רק הכוונה על הניצוץ אלקי המלובש בתוכה שהוא אלקות ממש).

המולכת כו' ומושלת: מלוכה הוא ברצון כמ"ש ומלכותו ברצון קבלו כו' וממשלה בע"כ, ותחלה מולכת ואח"כ מושלת. (ועיין לעיל פ"ט).

1) לק"ת ד"ה יחיינו מיומיים פ"ב: דרושים לר"ה סג, ג.

2) בד"ה צעקו והי' שמע: סה"מ תרל"א ח"א ע' פז ואילך. ראה גם סה"מ תרע"ח ע' תכא. סה"מ תרפ"א ע' שכג.

3) מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה וס"ת הוי': ת"ז בהקדמה בתחלתה. תי' כ"ב. תי' ע' (קלא, א) וראה תו"א יג, ב. לא, ג.

4) ד"ה כי תצא הב' והביאור: לקו"ת כי תצא לה, ג ואילך.

5) באגה"ק סי' לז: ד"ה וצדקה כנחל איתן קסא, ב.

6) בדרוש ואולם חי אני: מאמרי אדה"ז תקס"ט ע' רז, וע' ריט. אוה"ת שלח ע' תריב.

7) גלו לאדום: ספרי ס"פ מסעי לה, לד. וראה בהנסמן לקו"ת שה"ש לה, ב.

8) ובד"ה דומה דודי ובהביאור: ראה אוה"ת שה"ש ע' רפב ואילך.

9) ד"ה שבת שבתון בהביאור פ"א: לקו"ת יוהכ"פ ע, ג.

10) הע"ח שעמ"א פ"י: לכאורה צ"ל פ"ז.

11) ובד"ה אנת הוא . . שלא נדפס: ראה אוה"ת וירא כרך ד תשמג, ב.

12) דתשובה הוא אותיות תשוב ה':

13) ונשמות שדי תבינם: איוב לב, ח.

14) ובינה מקננא בכורסייא: ת"ז תי' ו' [כג, א] תי' לח [עט, א]. ע"ח שער סדר אבי"ע פ"ג.

וראה תניא פל"ט. לקו"ת שלח מז, א.

אדה"ז דברים ע' רסב. קונטרסים ע' תכג.

15) ושית ספירן מקננין ביצי': ת"ז תי' ו.