הקדמה בקצרה1

יש להקדים כי לכאורה הי' צריך להתחיל ספר התניא בפסוק כי קרוב אליך הדבר מאד לבאר איך הוא קרוב בדרך ארוכה וקצרה שהרי ע"ז מיוסד כל ספר התניא כמ"ש בשער הראשון.

אך הענין, כי מהו כל ענין החסידות שמוסיפה על ספרי מוסר הקדמונים, דהנה לפני החסידות היתה כל עבודת האדם רק בחיצונית העבודה בלבד (היינו עתה שאנו יודעים מהו פנימיות העבודה, אנו קוראים אותה חיצונית העבודה), פירוש חיצונית העבודה היינו שמקיים המצות במחשבה דיבור ומעשה ונקרא חיצונית לא מפני שאינו עיקר, כמו בכל מקום שאנו אומרים חיצוניות היינו שאינו עיקר, מה שאין כן בענין זה אדרבה זהו העיקר לקיים תורה ומצות בפועל ממש, אלא שנקרא חיצוניות מצד שהעבודה אצל האדם הוא עם האברים החיצוניים שלו בלבד ולא עם הפנימיות שלו מהנפש ונקרא עבודה גופנית. ונמצא לפי זה ענין צדיק ורשע הוא דמי שמקיים תורה ומצות נקרא צדיק ומי שאינו מקיים תורה ומצות נקרא רשע.

ובכלל כל ענין עבודת האדם לה' נחלקה בתורה לשני חלקים, האחד הוא ד' חלקי שו"ע ששם מדובר איך לעשות המצות בכל פרט, והשני הוא ספרי המוסר המדברים אודות הכרחיות המצות שהאדם מוכרח בהם ואיך הוא מוכרח, וכיון שהעבודה הוא גופנית ע"כ ההכרח לעבודה היא גם כן גופנית היינו שכר ועונש, ומפני זה גם כן מונה בספר חרדים מצות התלויות בכל אבר בפרט, בראש וברגלים וכו' כיון שהעבודה היא עם הגוף ע"כ מונה לאיזה אבר שייכת כל מצוה כו', ולפי אופן העבודה הזאת נמצא ב' דברים הא' שאינו שייך לומר לשון מדריגה, כמו משה רבינו ע"ה שידוע שהיה גדול שבנביאים, וכן הנביאים שהיו גדולים מהתנאים ואמוראים, ולפי העבודה הזאת אינו שייך לומר בקיום תומ"צ ענין מדריגות ביניהם כי אם קיום התורה ומצות בפועל ממש, דהאם נאמר שמרע"ה קיים כל התרי"ג מצוות והנביאים לא קיימו זה בוודאי אי אפשר לומר, והב' שלא שייך בהעבודה הזאת אונאת עצמו, כמו למשל שהניח תפילין יאמר שלא הניח כיון שבפועל הניח או כששומר את השבת יאמר שלא שמר, זה א"א לומר, והיינו הכל לפי עבודה חיצונית.

אבל חסידות חידשה עבודה אחרת, היינו לא שהוסיפה עוד מצות כי אם שתהי' עיקר העבודה אצל האדם בהפנימיות שלו, וממילא יהיה שלם בחיצוניות העבודה, אבל לא שהחיצוניות תהי' עיקר העבודה. כי אם עיקר עבודתו תהיה בפנימיות היינו עבודת הנפש, והוא כמו למשל גוף מת כשרוצים לנענע גופו צריכים ליקח כל אבר בפ"ע לנענע אותו, מה שאין כן כשהוא עם מעט חיות ה"ה מנענע כל גופו בפעם אחד, וזהו ע"י זה שיש בו חיות, כך היא מעלת ענין החסידות על שאר ספרי מוסר, ששאר ספרי מוסר הם בדוגמת כמו שהאדם הוא מת וכשמנענעים אותו צריכים לנענע כל אבר בפ"ע. כמו"כ כשמעוררים את האדם לעבודה הרי הם מעוררים כל אבר בפני עצמו, היינו שהם מדברים אודות השכר ועונש של כל מצוה בפרט היינו שבעד העדר הנחת תפילין העונש בגיהנם כך וכך וכן בכל מצוה. אבל ענין החסידות היא כמו הנשמה שבכל המצוות כנ"ל, היינו החיות שנותנים באדם וממילא מתנענעים כל האברים ביחד.

ומפני זה מתחיל הספר בהברייתא משביעין אותו, מכיון שכל ענין החסידות הוא החידוש דהעבודה פנימית על כן מתחיל בזה הברייתא, שמביאור הברייתא מוכרח לומר שיש מציאות של עבודה פנימית, ומשו"ז מתחיל בתניא משביעים אותו תהי צדיק ואל תהי רשע, ומדבר כאלו לא היינו יודעים מעבודה פנימית. וזהו עד קטע המתחיל "אך ביאור הענין".

ואח"כ מתחיל לומר שכיוון שחדשנו שמוכרח לומר שיש מציאות של עבודה פנימית צריכים אנו לידע מהו הפנימיות שהעבודה תהי' בהם, בשלמא כשנאמר שכל עבודת האדם היא רק עבודה חיצונית היינו עבודת הגוף הרי זה אנו יודעים, אבל עתה שחידשנו שיש עבודה פנימית היינו עבודת הנפש, צריכים אנו לידע מהו הנפש, ומשום זה מתחיל לדבר אודות שתי הנפשות שגם בזה חידש שיש ב' נפשות ולא אחת וכמו שיתבאר בארוכה בתניא.

1) הקדמה בקצרה: נמצא רק בכת"י אחד ובהנדפס.