פרק י"ח

ולתוספת ביאור1 באר היטב מלת מאד: הנה עד כאן דבר באהבה ויראה הנולדים מהשכל, ומעתה יתחיל לבאר האהבה המסותרת שלמעלה מהשכל וטעם ודעת, ונקרא אהבה רבה בכל מאדך ולכן מרומזת במלת מאד.

ולתוס' ביאור כו' מלת מאד: אם היות שכבר נת"ל איך הוא קרוב, והוא ע"י מוח שליט על הלב כי מוחו ברשותו ויכול להתבונן בכל אשר יחפוץ כו' כנ"ל, אך עכ"ז צריך לבאר בתוס' ביאור איך הוא קרוב מאד כי על כל פנים צריך להתבונן ואיך הוא מאד, וית' בהקדם שיש לכאו"א אהבה מסותרת בירושה מאבותינו כו'.

שרש אהבה זו וענינה: דיש אהבה כרשפי אש, ויש אהבה כדי לדבקה בו, ומהוא ענין אהבה זו ומה פעולתה.

ואיך היא ירושה לנו ואיך נכלל בה גם דחילו: דמתחלה אמר בדחילו ורחימו שהיא אהבה מסותרת א"כ איך נכלל בה גם דחילו כו'.

האבות הן הן המרכבה: ע' לקמן פל"ד בתחילתו: שכל ימיהם לא הפסיקו אפילו שעה אחד מלקשר דעתם ונשמתם לרבון העולמים בביטול הנ"ל, שנת"ל פל"ג שהוא הביטול דיחודא עילאה איך דכולא קמי' כלא חשיב והוא בחי' קרבת אלקים ממש ע"ש. וע' בעץ חיים שער מ"א פ"ג בחי' אלקים אתם ניצוץ קטן, וע' שע"ק ח"ג ש"ב גם כן כמ"ש בעץ חיים הנ"ל, והכוונה שע"י עוצם ביטולם בכלות הנפש בתמידות ברצוא ושוב נעשו מרכבה ממש לבחי' חג"ת דאצילות, וממילא העלו גם כן המדות דאצילות לבחי' שרשן ומקורן עצמו' אוא"ס ב"ה דלאו מכל אילין מדות איהו כלל בחי' עתיק, כי ז"א בעתיקא אחיד ותליא, ועל ידי זה המשיכו מלמעלה למטה בחי' עצמו' אוא"ס ב"ה שיתלבש בחו"ב יחוד פנימי או"א להוליד נשמות חדשות כידוע, שזהו ענין המרכבה שנושא את הרוכב עלי' אף שהרוכב הוא למעלה ממנו, והיינו מצד שרשה ומקורה למעלה מערך מהרוכב (כידוע בענין תהו ותיקון אדם ובהמה), כן האבות נעשו מרכבה לחג"ת דאצילות, וכן חג"ת דאצילות נעשה מרכבה לבחי' או"א דאצילות (כידוע מענין מרכבתא עילאה חיוון עילאין) מצד שרשן בעתיק, ולכן המשיכו מאוא"ס שבעתיק להתלבש בחו"ב להוליד נשמות חדשות שיתלבש בהם אוא"ס שלמעלה מהחכמה, וזהו למעלה מעלה משרש עצם הנשמות שעלו במחשבה בחי' כלי החכמה כידוע שרש הנשמות מפנימי' הכלים כנ"ל פ"ב וע' בנרשם שם.

האבות הן הן המרכבה: כי כמו על דרך משל למעלה במרכבתא תתאה דבריאה פני אריה פני שור כו' ה"ה מרכבה שמעלין את הכסא ואת האדם היושב על הכסא כמו"כ האבות כו', אך באמת הם למעלה ממרכבה דבריאה כי הם נבראים ונברא אינו יכול להיות בטל במציאות כי אם ביטול היש, אבל האבות הן הנקרא מרכבתא עילאה דאצילות והוא חג"ת דאצילות והם מעלין את הכסא היינו בינה דאצילות כי בינה נקרא כורסייא כנודע מענין בינה עילאה מקננא בכורסיא, ואדם שעל הכסא הוא בחי' חכמה והם מעלין אותם לבחי' כי לא אדם הוא שהוא אוא"ס דלמעלה מאו"א, מפני שז"א בעתיקא אחיד ותליא כו' וד"ל. ועי' בתו"א בד"ה האבות הן הן המרכבה.

ועל כן זכו להמשיך נר"ן לבניהם אחריהם עד עולם מעשר ספירות דקדושה כו' שבתוכה כו' שבה מאיר אור א"ס ב"ה ממש: שלמעלה מהחכמה, וזהו על ידי הירושה מהאבות נוסף על עצם הנשמות בשרשן, (כן שמעתי מפי אדמו"ר הרש"ב שיחי' ואמר שכן מצא והבין מכתב א' של זקנו אדמו"ר נבג"מ, שוב ראיתי שהוא בהגהות אדמו"ר הרמכל מקום נבג"מ על התניא במקומו2), וע' בתו"א יתרו בי' זכור ושמור הב' דע"ד ע"א3 שכ': וכן על דרך זה האבות הן הן המרכבה כו', ושם ע"ב4 כ' אך ההפרש שבין חיוה"ק שבמרכבה ובין האבות כו' עד מה שאין כן לחדש הנשמות כו', ושם בד"ה להבין בי' ענין האבות הן המרכבה דע"ה ע"א5 עד ומה שאמרו ישראל עלו במחשבה בלבד כו' ע"ש, שמשמע גם כן שירושת האבות למעלה משרש הנשמות, אך התי' שם בענין אחר קצת, וע' בי' בחקותי פ"ד בלק"ת6 בענין בעבר הנהר כו', וע' אותיות החקיקה שפירוש שם ענין עלו במחשבה חכמה סתימאה שהוא עצמו שרש האבות, אך על ידי האבות שהי' רועים ומפרנסים לנש"י יכול כל אחד לבא לשרשו במחשבה בחי' טהורה היא, וא"ז סתירה למ"ש לעיל, והיינו שבאמת שרש ומקור הנשמות גבוה מאד כמ"ש בד"ה יונתי והביאור הא'7 (בבחינת כתר וא"ק ולמעלה יותר וכידוע בענין במי נמלך), אך ששרש עצם הנשמה הוא למעלה מעלה מהתלבשות בגוף אפילו בבחינת העלם ומקיף, ושרש הנשמות שיכולים להתלבש בגוף הוא אחר המשכתן מפנימי' הכלים דאצילות ואחר העיבור בבחינת מל' כידוע, אבל האבות ע"י עבודתן והילוכן בקדש עד שהיו בבחינת מרכבה ממש להו"ק דאצילות עם המוחין שלהם שהוא ט' ספירות דז"א, היינו שהאיר בגופם ממש בחי' נר"ן דאצילות ממש (בינה ת"ת ומל' וכל אבריהם הגשמי' הי' בטלים ומרכבה אליהם ע' פכ"ג, ובנשמתם היו מרכבה לבחי' או"א דאצילות אחר שנשמתם הוא מבחינת חג"ת שנקרא מרכבתא עילאה לאו"א כידוע, ע' במא' ביאור זכור הנ"ל) ובדעתם ונשמתם בחי' חג"ת הי' מרכבה לאו"א (ע' פל"ד) הנקרא אדם עילאה, ועל ידי זה העלו בחי' או"א לבחי' כי לא אדם הוא בחי' עתיק ואריך מצד שרשן בעתיק כידוע וכנ"ל.

וע"כ זכו להמשיך נר"ן לבניהם אחריהם: לכאורה צ"ל מ"ש שהאבות המשיכו נר"ן לבניהם אחריהם, הלא נש"י עלו במחשבה כנ"ל בפ"ב, וכדאי' במד"ר מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, אך הענין הוא דכן הוא הדבר שמקודם היה גם כן נשמות אך שנמשכו גם באוה"ע, אבל האבות המשיכו שיהי' דוקא לבניהם אחריהם לבניהם דוקא ולא לאוה"ע כמ"ש במדרש על פי כי מי גוי גדול אותה אומה דכתיב בה גדול, מעמיד אני ממך.

ועוי"ל שמלבד זה שיהי' דוקא בנש"י (כי גם זה אמת), אך י"ל עוד שהמשיכו מדריגה יותר גבוהה בנש"י, דנשמות הם מחכמה (כמש"ל בפ"ב באריכות) ובכלל הם הם מפנימיות הכלים, אבל הם המשיכו גם מהאורות מהאוא"ס שלמעלה מהאור המלובש בכלים, וכמו שנת"ל שהאבות הן הן המרכבה שמעלים או"א לאוא"ס שלמעלה מאו"א, וממשיכים שעצמות אוא"ס יאיר בחכמה, וממילא מובן מאחר שנשמות הן בחכמה גם מהאור כו', כן כתב אדמו"ר הצ"צ נ"ע8.

וע"כ זכו להמשיך נר"ן כו': היינו להמשיך שרש הנשמות שיתלבשו בגוף לכאו"א.

מעשר ספירות דקדושה שבארבע עולמות אבי"ע: בדרך כלל נשמה בבריאה כמ"ש נשמת שדי תבינם9, ובינה מקננא בבריאה10 (כנ"ל מענין אמא עילאה מקננא בכורסייא), ורוח ביצי' כתרגום אונקלוס לרוח ממללא כמ"ש במ"א, ונפש בעשי' כידוע בכ"מ, ובדרך פרט יש בכל עולם ע"ס שמהם נמשכו הנר"ן, וכמו באצילות נשמה היא בבינה כנ"ל וזהו בריאה שבאצילות, ורוח בז"א וזהו הנקרא יצירה שבאצילות, ונפש במל' נפש דוד וזהו הנקרא עשי' שבאצילות, והנה כמו שנת"ל על פי"ז שהנר"ן דבי"ע הניצוץ אלקי שבתוכם הוא ממל' דאצילות שהוא חכמה תתאה, וזהו בדרך כלל, וכמו"כ בדרך פרט באצילות גופא הנר"ן הם בינה ת"ת ומל' כנ"ל, והניצוץ האלקי שבתוכם הוא מחכמה דאצילות מהאור שמלובש בחכמה.

כפי מדריגתו: היינו שרש נשמתו למעלה בא' מד' עולמות אבי"ע.

וכפי מעשיו: היינו הגם ששרש נשמתו מעולם העשי' אבל ע"י מעשיו פירוש ע"י איזה זכות זוכה למדריגה עליונה יותר, כדאי' בזהר11 זכה יתיר יהבינן לי' רוחא זכה יתיר יהבין לי' נשמתא כו', וזהו הכוונה במה שאמר לפי מעשיו.

נפש דנפש דמל' דעשי': ר"ל כי עולם עשי' הוא עולם היותר תחתון במדריגה (כי אינו שייך לאמר מעלה ומטה במקום כי שם הוא למעלה ממקום וזמן כי אם במדריגה) מארבע עולמות דאבי"ע, ובעשי' גופא יש ע"ס חב"ד חג"ת נהי"מ, ומל' היא בחי' אחרונה שבעשר ספירות דעשי', ובמל' גופא יש נר"ן ונפש דמל' היא בחי' אחרונה שבנר"ן דמל', ובנפש דמל' גופא יש נר"ן ונפש דנפש דמל' הוא בחי' אחרונה שבנר"ן דנפש דמל' (כי זהו הכלל דבקדושה הוא הכל בהתכללות) וז"ש נפש דנפש דמל' דעשי' כו' שהוא בחי' היותר תחתונה מאד וזה נמשך אפילו לקל שבקלים.

ועל כל פנים אפילו לקל שבקלים כו' שבתוכה כו' שבה מאיר אור א"ס ב"ה: והיינו אפילו נשמה פחותה מאד יאיר בה בהעלם שרשה האמיתי באוא"ס שלמעלה מהחכמה שעל ידי זה בא לבחי' מסירות נפש והיא האהבה מסותרת וכנ"ל, ומכל מקום צ"ע מאחר שגם מלבד האבות נמצאים הנר"ן של ישראל אך שהם המשיכו שרש שרשם אוא"ס שלמעלה מהחכמה שישרה בנשמותיהם, א"כ מה זה שכתב זכו להמשיך נר"ן, וצ"ל שבהמשכת וירושת האבות יש ב' דברים, א' מה שהמשיכו הנר"ן ממש לבניהם אחריהם דוקא, כי אף שיש למעלה נש"י, לולי עבודת האבות לא הי' נמשכים דוקא לגופות בניהם אחריהם עד סוף כל הדורות, אבל הם הורישו שיומשכו דוקא לבניהם אחריהם ועוד שהמשיכו תוס' אור בהנשמות מאוא"ס המלובש בחכמה.

ובזה יובן מ"ש כ"פ בתניא ובכמה דוכתי על אהבה מסותרת שלמטה ממסירות נפש גם כן לשון ירושה מאבותינו, אף ששרשן בעצם הנר"ן והיינו כנ"ל, וע' אגה"ק סי' ט"ו ואפילו נפש דעשי' כו' וע"כ גם בנשמת האדם מאיר אוא"ס ב"ה מלובש וגנוז באור החכמה שבה, וע' עוד בלק"ת ביאור לא תשבית פ"א12 ובאגה"ק סי' ל"ה שמובן משם שהארת אוא"ס בחכמה שבנפש הוא מצד הנפש בעצמה אף ששרשה מזו"נ דעשי' ולא שרק האבות המשיכו כנ"ל, וכ"מ הלשון בתניא פ"ז דענין ירושה והמשכת האבות אינו שייך כי אם להגופים והנפש הבהמית של בניהם אחריהם עד סוף כל הדורות, שיומשך ויתלבש בתוכם נר"ן מי’ ספירות דקדושה היא כלולה מכולם כו', אבל שיהי' פעולת ירושת האבות גם להנפש האלקית ונר"ן שהוא בחי' הארת אוא"ס הנ"ל זה לא משמע כאן, מדפירוש בלשונו ואעפ"כ מאחר שהיא מע"ס קדושות היא כלולה מכולן גם מחכמה דעשי' שבתוכה כו', נמצא תלה טעם התלבשות אוא"ס בנפש בהתכללות הי’ ספירות דקדושה ולא בירושת האבות, אלא דטעם מציאות הנר"ן כו' בכאו"א מישראל זה תלה בירושת האבות שהם שזכו להמשיך כו', אבל בודאי גם זה אמת מ"ש לעיל שעל ידי האבות יש תוס' הארה רבה ועצומה בנש"י מהארת אוא"ס וכנ"ל וכנזכר בלק"ת בחקותי הנ"ל. שוב לאחר זמן הרבה מצאתי בהגהות אדמו"ר לתניא כמ"ש כאן.

ואעפ"כ מאחר שהיא מעשר ספירות קדושות היא כלולה מכולן גם מחכמה דעשי' שבתוכה מלובשת חכמה דמלכות דאצילות: כי הנה חשב כאן בסירוגין כו', והכוונה מובן כי באמת כך הול"ל חכמה דמל' דעשי' שבתוכה חכמה דעשי' שבתוכה חכמה דמל' דיצי', שבתוכה חכמה דיצי' שבתוכה חכמה דמל' דבריאה שבתוכה חכמה דבריאה שבתוכה חכמה דמל' דאצילות כו'.

שבה מאיר אוא"ס ב"ה: ונמצא שאוא"ס ב"ה מלובש בבחינת חכמה שבנפש כו', והטעם הוא מפני כי בחי' חכמה הוא ענין הביטול כמ"ש לקמן פל"ה בהגהה, ועיין לקמן על פי"ט מענין זה עי' שם.

ובחי' החכמה שבה עם אור א"ס ב"ה המלובש בה מתפשטת בכל בחי' הנפש כולה להחיותה מבחינת ראשה עד בחי' רגלה: זה נת"ל על פי"ז שהוא בחי' ט"ס נר"ן שבחיה עם הארת אוא"ס המלובשת בהם ממל' דאצילות, ונקרא ניצוץ המחי' את נר"ן שלו שמתלבש בהנר"ן להחיותם מבחינת המוחין עד בחי' נה"י שלהם שהוא נקרא ראש ורגל, וכ"ה בפרט בכל עולם ועולם יש בחי' נר"ן ח"י ונר"ן דח"י של אותו עולם עם הארת אוא"ס שבהם שמקבלים על ידי הכתר בחי' יחידה של אותו עולם כנשמה לגוף ונקרא נשמה לנשמה, כמו שהגוף חי ומתנענע בכל רמ"ח אברים שבו שהם בכלל ג' בחי' מוחא לבא וכבדא, או ראש גוף ורגל (משכן לנר"ן), על ידי הנר"ן שמתפשטים בהם להחיותם נשמה במוח רוח בלב נפש בכבד, וכ"ז הוא הארה בעלמא מעצם הנשמה בחי' חיה וכש"כ יחידה, שהם אינם מתלבשים בגוף בגילוי כי אם בהעלם, כן בנר"ן דנפש האלקית של כל עולם ועולם שהוא בציור אדם חב"ד חג"ת נה"י שהוא הביטול וההשגה והאהבה ויראה והעבודה, ובפרטיות מתחלקים לרמ"ח המשכות ברמ"ח מצות ושס"ה המשכות ע"י שמירת שס"ה ל"ת שכולם נעשים ע"י חב"ד וחג"ת ונה"י בכללי', לכן הם כעין גוף לבחי' הנשמה שמתלבש בהם (כלומר נשמה לנשמה בחי' חיה) להחיותם וכן כאן, רק הארת הנשמה מתלבש בהם והיינו נר"ן דחי', אבל עצם הנשמה לנשמה הוא בחי' חכמה שבחכמה או חי' דחי', (לקמן על פי"ט נתבאר בע"א והוא הנכון ע"ש, ונקרא לקמן שרש ועיקר של בחי' חכמה) נשארה בבחינת העלם ואינו מתלבש בהנר"ן לכן אין בה גלות ושבי' כדלקמן פי"ט כי אם בחי' שינה עד שבא לדבר נסיון באמונה שזהו בחינתה כדלקמן.

(ועוד י"ל מה שצריך נר"ן דחי' להתלבש בהנר"ן היינו מפני כי הנר"ן שמתלבשים בגוף הם רק הארה בעלמא מעצם הנשמה שעיקרה היא בחי' חכמה ולכן צריכה תמיד להאיר ממנה הנר"ן כענין הארת השמש שבהסתלק גילוי השמש בטילה הארתה, וגם כשמאיר השמש הארה זו אינה מקבלת מעצם השמש כי אם כח הגילוי שבה להאיר לארץ ולדרים כידוע בענין אור ושפע, כן במהות הנפש שהוא בחי' חי' אינה מתפשטת מעצמותה להאיר בנר"ן כי אם הגילוי שבה שהוא הנר"ן שבה, והוא כעין היו"ד ומילוי יו"ד, וענין להחיותם ברוחניות דנפש האלקית הוא המשכת הביטול בכל בחי' ובחי' מהנר"ן שזהו עיקר החיות של ההשגה או האהבה ויראה או העבודה שיהי' בחי' ביטול לאוא"ס ב"ה ובלא החיות של הביטול הם כגופא בלא נשמתא כדכתיב והחכמה תחי').

שוב ראיתי שמשנ"ל בהעוד י"ל שבהמוסגר לענין צורך הארת החכמה להתפשט בנר"ן להחיותם שהוא כמשל הארת השמש, זהו נכון רק לבחי' הארת החכמה עצמה שצריכה לקבל מהמאור הוא עצם החכמה, כענין הסובב שצריך להאיר ולהמשיך תמיד הארת הממלא אף שעצם הסובב הוא בהעלם, אבל הארת החכמה שתאיר בנר"ן הוא כמשנ"ל בפנים שהוא ענין כנשמה לגוף שגם מבלעדי הנשמה תתקיים הגוף אבל הוא בלי חיות רוחני, כן בנר"ן דבי"ע (או בי"ע דאצילות) הכלים שבהם הם כערך הגוף לגבי אוא"ס שמתפשט בהם על ידי התלבשות החכמה להחיותם חיות אלקות ממש וכנ"ל.

ויובן זה היטב ממה שבכללות הנה ד' עולמות אבי"ע הם נר"ן חי' (וכתר דאצילות הוא בחי' יחידה) כידוע שאבא מקנן באצילות, בחי' חי' אימא מקננא בבריאה נשמה, ו"ק מקננין ביצי' רוח מל' מקנן בעשי' נפש, ונתבאר בד"ה תצא הב'13 בשם הרמ"ז וס' הגלגולים לענין עצמות נקודת הלב והארת נקודת הלב שישנם מדרי' בנר"ן, הא' נר"ן דבי"ע ממש מפנימיות הכלים שבהם, הב' נר"ן דאצילות שבפנימיות בי"ע, הג' נר"ן דאצילות ממש.

והנה נר"ן דבי"ע עצמן הן המלובשים בגוף בגילוי, ונר"ן דאצילות ממש הוא בחי' עצמות נקודת הלב בחי' ל' דצלם בחי' חי', שאצילות בכללו הוא בחי' חכמה והארת נקודת הלב הוא התלבשות נר"ן דאצילות בפנימיות בי"ע, והוא ממש כמשנ"ל שנר"ן דחי' מתלבשים בהנר"ן שבגוף להחיותם, שהוא ענין הארת החכמה שמתפשטת בכל הנפש כו', וכידוע שנר"ן דאצילות נעשה נשמה לבי"ע וכנ"ל.

וכן יובן באצילות עצמו שיש גם כן בי"ע דאצילות ומתלבש בהם נר"ן דחי' ממש וכמובא לעיל על פי"ז בשם ד"ה אנת הוא שלימו כו'. וע' עוד מזה בסוף ד"ה במדבר הא'14 שהעיר עוד לזה ממ"ש בד"ה תקעו15 בענין ב' בחי' שברצון העליון, הרצון שלמעלה מהשכל לגמרי והרצון העליון שמלובש בחכמה וזהו ענין הארת נקודת הלב שבשכל יאיר בחי' למעלה מהשכל, והוא גם כן מובן ע"ד הנ"ל.

ובפרטיות יובן ממה שנתבאר בביאור במדבר הב' פ"ג16 שט"ס דמל' בחי' נר"ן שבה יורדים לבי"ע לברר בירורים, (זהו כענין נר"ן דחי' ט"ס דחכמה עם הניצוץ אלקות שמלובש בהן ממל' דאצילות בחי' ט"ס שבה שמתלבשים בנר"ן דבי"ע שבגוף בינה ת"ת ומל' להחיותם), אבל בחי' כתר שבמל' נשארת באצילות כו'. (וזהו דוגמא לעצם החכמה חי' עם הניצוץ אלקות שמלובש בה מבחינת כתר שבמל', או חכמה שבה הוא במוחין בהעלם ואינה מתלבשת בלבוש שק מפני שאינה מלובשת בנר"ן בחי' בי"ע). ובגוף ענין בחי' ניצוץ אלקות המלובש בנשמה יש ליקח הסבר לזה ממה שנתבאר במ"א הגהות לד"ה מים רבים שנדפסו17 (דס"ג ע"א) בענין עולמות ונשמות ואלקות שהוא ד"כ יצי' בריאה ואצילות לפירוש הרח"ו שנשמות הוא בחי' בריאה ואלקות הוא בחי' אצילות, וזהו ענין ניצוץ אלקות המלובש בהנשמה וע' ד"ה מאלמים אלומים18.

בכל בחי' הנפש כולה להחיותה מבחינת ראשה עד בחי' רגלה: ר"ל חיות רוחני היינו מסירות נפש בכל כח מכחות הנפש, והיינו גם בהמדות כמו האהבה שלו יהי' בכלות הנפש כו' עד מעשה והיינו שגם במצוות מעשיות כמו ציצית ותפלין בכל פרט ופרט יהי' בבחינת מסירות נפש, וזהו על ידי הניצוץ אלקי שמתלבש בהנר"ן הן בנשמה להתבונן בהתבוננות אלקות, וכן ברוח היינו אהבה ויראה כו' והן בנפש המשכת הלב אל המעשה.

החכמה תחי' בעלי': בעלי' היינו המדות כידוע.

[ולפעמים ממשיכים פושעי ישראל נשמות גבוהות מאד שהיו בעמקי הקליפות]: דהנה ידוע שיש נשמות גבוהות שעשוקים בידי החיצונים וע"ז נא' עושה משפט לעשוקים כמ"ש במ"א19, ומזה יש להם חיות כו', כי מאחר שהקב"ה ברא אותם הרי צריך ליתן להם איזה יניקה וחיות, ולכן כשרואים זיווג קדוש וטהור אזי אין נותנים להם הנשמה כי מה בצע להם מזה, ואדרבה יראים לשמא יהי' צדיק ויקפח שכרם, אך כשרואים זיווג של פושעי ישראל שסוברים שהוא ודאי לא יהי' צדיק אלא אדרבה כו' וממיעוט הטוב שיעשה מזה יהי' להן יניקה וחיות יותר, אבל מכל מקום יוכל להיות שיהי' צדיק מאחר שבאמת הנשמה גבוה והבחירה ניתנה ביד האדם כנ"ל על פ"א ויוכל להיות שיתגבר על הנפש הבהמית ויהי' צדיק גמור.

הנה החכמה היא מקור השכל וההבנה והיא למעלה מהבינה כו': כידוע שבתניא קורא החכמה למעלה מהשגה (ועיין לעיל על פ"ג), והוא ענין הכרת האמת שמכיר אוא"ס ב"ה איך שהוא לבדו הוא, וכמו שאנו רואים בגשמיות שבהחכמה ובהברקת השכל הוא למעלה מהבינה והמדות כו', דכל כח הגבוה ביותר מרגיש האמת ביותר, וכמו שאנו רואים שיש ב' מיני אדם, הא' הוא בר שכל גדול ויודע היטב מה שאומרים לו ומה שהוא אומר הוא גם כן בטוב טעם בהבנה טובה, ויש אדם שהגם שאינו מבין הדבר ההוא בטוב טעם ודעת ולהיות לו כח להסביר הדבר לזולתו, אך עכ"ז יודע האמת שכן הוא והוא ראית השכל שרואה שכן הוא אך אין לו כח להסביר לזולתו, וראיה לזה מש"ס פ"ק דביצה20 דאמרו ליה לרב מה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה ושתיק רב, ומכל מקום הדין הוא כרב ועי' בהרא"ש, ואיך הוא, אך היינו משום שראה האמת שכן הוא ורק לא ידע טעם לזה והוא ענין ראיית השכל, וכמו שבגשמיות כשרואה איזה דבר הגם שלא יבין את הדבר ההוא ועכ"ז הוא רואה שכן הוא, כמו"כ בראיית עין השכל שרואה אמיתית הדבר אך שהוא למעלה מהשגה, וזהו ענין חכמה שבנפש שרואה הכרת אוא"ס ב"ה שכן הוא, הגם שהוא למעלה מההשגה שלו כו'.

הנה החכמה היא מקור השכל וההבנה והיא למעלה מהבינה שהוא הבנת השכל והשגתו והחכמה היא למעלה מההבנה וההשגה והיא מקור להם: צ"ע שכפל לשונו, ואפשר מרומז כאן ב' בחי' שבחכמה כח ומ"ה, ועל בחי' כח שבחכמה אמר שהוא מקור השכל וההבנה כידוע, ועל מ"ה שבחכמה אמר שהוא למעלה מהבינה, פירוש למעלה אף מהיות מקור כו', אך אינו מתורץ בזה מה שחזר וכפל והחכמה היא למעלה כו', ולכן מתלבש בה אוא"ס ב"ה דלית מחשבה תפיסא ביה כלל.

ז"ל ביאור פקודי פ"ב21: ופירוש ענין שהחכמה הוא כח מה וביטול, הענין הוא להיות כי החכמה הוא למעלה מבחינת בינה והשגה דהיינו שמתגלה אוא"ס מה דלית מחשבה תפיסא כו', וענין גילוי זה הוא ביטול ההשגה וביטול הנשמות במציאות באוא"ס ב"ה דלית מחשבה כו', וכמ"ש בבינונים פי"ח כו' עכ"ל. וכן כתוב הלשון בד"ה מצה זו22 ע"ש, וע' בקיצור ד"ה ראה פ"א23. וע' אגה"ק סי' כ"ה24 וז"ל: מכל מקום דרך פרט חב"ד שבנפשו הן דוגמא לחב"ד שבי’ ספירות המכונות בשם או"א, וע' תניא פל"ה בהג"ה.

ופירוש הענין שהחכמה שבנפש הוא חוש הביטול לאוא"ס ב"ה ממש לא מצד השגת גדולתו, שכ"ז אינה רק בבחינת הארה וזיו, ולא אפילו מצד שלילת ההשגה בו, ובכלל זה הוא כל מיני השגת השלילות, איך שהוא קדוש ומובדל מכל סדר ההשתלשלות, ואין ערוך אליו בכל הנמצאים העליונים שכ"ז הוא בכלל סוכ"ע דוקא, וע"ד אהבת עולם אהבה שנלקח מבחינת עולם וד"ל, ונקרא התגלות החכמה בבינה נקודה בהיכלא, ע' ביאור פקודי25, שכ"ז אינו שייך בעצמות אוא"ס שאינו בגדר השגה כלל ואף לא בבחינת שלילה, ע' שעה"י פ"ט26, והוא שמתלבש בחכמה דוקא מפני שהוא ממהות הביטול, וכן בנפש האלקית כח החכמה מהות הביטול העצמי לאוא"ס ממש למעלה מהטעם ודעת לגמרי, כי אם מצד שכ"ה האמת בבחינת ראיה בנפש במהות אוא"ס באשר הוא חלק ה' לכן מתלבש בה אוא"ס ממש מה דלית מחשבה תפיסא ביה כלל.

ופירוש ההתלבשות הוא התגלות הביטול במציאות (וזהו הניצוץ קטן שמלובש בהנשמה שנזכר בעץ חיים שמ"א פ"ג ומובא בכמה דוכתי וע' ביאור ולא תשבית פ"א27 ובקיצור ד"ה הנך יפה בסוף לק"ת28, ואף ששם נתבאר שהניצוץ הנ"ל מלובש ביחידה שבנפש שהוא ענין רצון הנעלם שבהנשמה להבטל ולהכלל בשרשה ומקורה אוא"ס ב"ה שית' פי"ט, אך באמת כ"ז נכלל בבחינת חכמה שבנפש, כי כן למעלה הכתר והחכמה מרומזים באות א', י' וקוצו, כי אוא"ס ב"ה מאיר בכולא חד בקירוב מקום כידוע והיינו על ידי הכתר שהוא הממוצע כו' שהוא ענין הרצון כו', ע' ד"ה ע"ח היכל השביעי, וכן בנפש ההתלבשות אוא"ס בחוש הביטול שלה הוא ע"י עונג ורצון שרש הנשמה שמיוחדת בשרשה בעצם בבחינת דביקות ותענוג שהוא למעלה אף מבחינת ביטול דחכמה שבה, ואצ"ל שהוא למעלה מבחינת אהבה ותשוקה, אפילו אהבת הבן אל האב או אשה לאיש, שכ"ז נופל בדבר נבדל מעצם על כל פנים, אלא על דרך משל כאהבת אדם לעצמו שעז"נ עזה כמות אהבה29 כפרידת הנפש מהגוף, שאהבת הגוף לנפש אינו ע"ד הרגש הביטול, אפילו ע"ד יראה עילאה דחכמה או הרגש האהבה כי אם אחדות ממש, וכן בכנס"י נמצא אהבה זו ורצון זה מצד שרשה בבחינת רצוה"ע הוא כ"ע, ועז"נ ולא אבה כו' כי אהבך כו', ע' ד"ה ולא אבה30 שהוא מבחינת אריך וכן אהבתי אתכם אמר ה'31 שהוא כיחוד האצילות שם הוי' עם אוא"ס ב"ה שהוא היודע והמדע כו', וזהו אחת היא יונתי תמתי תאומתי32 ע' ד"ה והקרבתם עולה אשה33 וד"ה ראה אנכי34 בענין ומל ה' את לבבך ובאגה"ק סי' ד', ולכן בבחינת אהבה ורצון זה בבחינת יחידה בה מלובש הניצוץ קטן הנ"ל, וע"י מתלבש גם כן בבחינת חכמה שבנפש להיות לה הביטול במציאות באור א"ס ב"ה וכנ"ל.

וכבר מבואר לעיל על פ"ב שא"ז סותר למ"ש במ"א שהניצוץ קטן הוא מהכלים דאצילות, וכאן נתבאר שהוא למעלה מהחכמה, ופעם נתבאר שהוא ממל' דאצילות בחי' אלקים אתם ששניהם אמת ע"ש, וגם כאן מתורץ זה עם מ"ש שבתוכה מלובש כו' שבתוכה כו' שבתוכה כו', ומ"ש לעיל פ"ו בהג"ה ע"ה בתוכו כו' שבתוכו כו' ונמצא אוא"ס מלא כל הארץ הלזו הגשמי על ידי התלבשותה כו', וא"כ מה יתרון להנשמות, דבר זה א"צ לפנים, כי הוא כרחוק מזרח ממערב ויותר לאין קץ, כי שם הכוונה מלא כל הארץ הלזו הוא בהעלם והסתר מאד אף שבעשר ספירות הוא בגילוי כו', וכאן הלא הנשמה היא חלק ה' מהע"ס א"כ מאיר בה אוא"ס ב"ה בגילוי ממש כמו בהע"ס.

ולכן כל ישראל כו' מאמינים כו' כי פתי יאמין לכל דבר: כי אמונה שייך גם לעצמו"ה ית' הגם שהוא איננו מרגיש כלל, ולא דמי למקור השכל גם כן כי שם הלא הוא מרגיש שיש לו שכל, אבל אמונה הוא בחי' מקיף, אך מכל מקום הוא גבוה משכל כי השכל לא ישיג עצמו"ה ית' אבל באמונה יוכל להאמין גם לעצמו"ה כנ"ל.

ולכן אפילו קל שבקלים כו' מוסרים נפשם על קדושת השם על הרוב: ומשמע שמיעוטם אין מוסרים וכנראה בחוש, אך זהו מה שדקדק בלשונו קל שבקלים מוס"נ על הרוב, קל שבקלים דוקא על הרוב ולא כולם, אבל בלאו הכי מוסרים כולם, וד"ל.

על ידי התלבשותו בבחינת חכמה: דהנה יש ב' בחי' בהתלבשות, הא' הוא העלם כמו התלבשות השכינה בגלות כו', וכבגד שהוא מעלים על עצם האדם כו', והב' אדרבה הוא בחי' גילוי כמו התלבשות הנשמה בגוף שהוא ענין הגילוי דוקא כו', כמו"כ כאן התלבשות בבחינת חכמה הוא דוקא ע"י גילוי כו', וד"ל.

1) ולתוספת ביאור: שעד עכשיו דיבר בדרך ארוכה, ומכאן עד פכ"ו מתחיל לבאר בדרך קצרה. – ביאור בתניא להרב ברוק.

2) בהגהות אדמו"ר . . על התניא במקומו: נדפס בהערות וקיצורים לתניא ע' יז בהוצאה חדשה ע' טו.

3) וע' בתו"א בי' זכור . . ע"ד ע"א: בהוצאת קה"ת עב, ב.

4) ושם ע"ב כ': עב, ג.

5) בד"ה להבין האבות . . דע"ה ע"א: בהוצאת קה"ת עג, א.

6) וע' בי' בחקותי פ"ד בלקו"ת: מז, א.

7) בד"ה יונתי והביאור הא': לקו"ת שה"ש טז, ד. יז, ד ואילך.

8) ראה בקטע שלפנ"ז.

9) איוב לב, ח.

10) ובינה מקננא: ת"ז תי' ו' [כג, א] תי' לח [עט, א]. ע"ח שער סדר אבי"ע פ"ג.

וראה תניא פל"ט. לקו"ת שלח מז, א.

11) זח"ב צד, ב.

12) ובאגה"ק סי' ל"ה: ד"ה להבין מ"ש בפע"ח.

13) בד"ה כי תצא הב': לקו"ת כי תצא לו, א.

14) ד"ה במדבר הא': במדבר ב, א.

15) בד"ה תקעו בחדש: ר"ה נד, ב.

16) בי' במדבר הב': לקו"ת במדבר ד, א.

17) הגהות לד"ה . . דס"ג ע"א: לקו"ת לג"פ, נדפס באוה"ת נח כרך ג.

18) ד"ה מאלמים אלומים: תו"א כז, ג.

19) עושה משפט לעשוקים כמ"ש במ"א: סידור עם דא"ח.

20) פ"ק דביצה: ו, א.

21) ביאור פקודי פ"ב: לקו"ת פקודי ו, ב.

22) בד"ה מצה זו: לקו"ת צו יא, ד ואילך.

23) בהקיצור ד"ה ראה פ"א: לקו"ת ראה יט, א: החכמה שהיא בחי' ביטול שלמעלה מהבינה והדעת כמ"ש בסש"ב ס"פ י"ח ונקרא משכיל לאיתן.

24) אגה"ק סי' כ"ה: קמ, סע"א.

25) ביאור פקודי:

26) שעה"י פ"ט: וראה בלקוטי ביאורים להרה"ק ר' הלל.

27) וע' ביאור ולא תשבית פ"א: לקו"ת ויקרא ד, ב ואילך.

28) ובהקיצור ד"ה הנך יפה בסוף לק"ת: שה"ש נא, ג.

29) עזה כמות אהבה: שה"ש ח, ו.

30) ד"ה ולא אבה: לקו"ת תצא לח, ג.

31) אהבתי אתכם אמר ה': מלאכי ג, ב.

32) אחת היא יונתי תמתי: שה"ש ו, ט.

33) ד"ה והקרבתם עולה אשה: לקו"ת שמע"צ צב, ד ואילך.

34) וד"ה ראה אנכי: לקו"ת ראה יח, א.