פרק י"ט

ולתוספת ביאור: ר"ל ביאור על אהבה מסותרת חכמה שבנפש.

שישראל הקרוים אדם: כמארז"ל אתם קרוים אדם1.

מפני שאור האש: אש היינו עצם האש אש היסודי, אור האש היינו פעולת האש והוא אור הנראה לעינינו.

מפני שאור האש: דקדוק לשון אור האש ולא אש סתם, אולי כוונתו על האשא חיוורא2 ולא על האשא תיכלא שאין בו הרצוא כל כך, ע' ביאור והי' לכם לציצית3 בענין ד' גווני אשא, וכאן הכוונה על בחי' יחידה שבנר"ן שאינה מלובשת בגוף כל כך.

חפץ בטבע ליפרד כו' ולידבק בשרשו למעלה כו' שתחת גלגל הירח: היינו משום שיסוד האש הכללי הוא תחת גלגל הירח4 שהוא למעלה לזאת גם הוא תמיד מתנענע להמשך לשרשו, ואילו היו מגביהים אור האש למעלה מיסוד האש הכללי אזי היה מתנענע למטה, הגם כי לכאורה בכל הדברים אנו רואים שנמשכים לשרשם ויסודם כמו מים יורדין מגבוה לנמוך והיינו למקורם שהוא למטה בארץ וגם עפר יורד למטה וכנראה בחוש כאשר זורקין אבן או עפר מיד יפול למטה לארץ ליסודו, אך הענין הוא דבשאר דברים כגון מים יורדין דוקא למטה כשהם במקום גבוה או האבן והעפר דוקא כשזורקין אותם אבל כשמניחן במקום השוה אזי אין נראה בהם התנועה שנמשכים למקורן, אבל לא כן באור האש כו'.

ולידבק בשרשו: לשון לידבק ולא להיכלל ולהבטל, ית' בהנמשל.

ואף שעל ידי זה יכבה ולא יאיר כלום למטה וגם למעלה בשרשו יתבטל אורו במציאות בשרשו: דקדק לומר יתבטל אורו ולא יתבטל סתם, גם כפל ב"פ בשרשו, דבאמת אין הכוונה שהאש בטל לגמרי במציאות כאלו לא נברא כלל, דאם כן אין שייך להבטל בשרשו הלא לא יהי' גם בשרשו כלל ומה החפץ הטבעי בזה להיות אפס המוחלט, אלא הכוונה שיתבטל גילוי מציאותו שהוא בחי' אורו, והיינו שע"י שידבק בשרשו שהוא יסוד האש הרוחני יתהפך להיות רוחני כמוהו, והנה על ידי זה יכבה ולא יאיר כלום למטה, היינו שלמטה לא נשאר כלל לא מגילוי מציאותו ולא מעצמותו וגם למעלה בשרשו יתבטל אורו במציאות, היינו גילוי מציאותו כמו שהוא למטה אש הגשמי חם ויבש ומאיר, אבל ישאר עצם יסודו מופשט ממהות אש גשמי כי אם יתייחד בשרשו ויתהפך להיות מהות ועצם אש יסודי שהוא ההיולי והיסוד דק ורוחני לכל מיני אשים, ואף שלא יהי' שם מהות לעצמו כמו למטה כי אם נכלל ומיוחד במקורו כמו זיו השמש בכדור השמש, וזהו הפירוש לידבק בשרשו היינו לא להבטל לגמרי להיות אפס המוחלט כי אם לידבק בשרשו ולהשאר במהות שרשו, וזהו שכפל תי' בשרשו כלומר שם בשרשו מתבטל מהותו הראשון כו' ואף שם אינו בגדר מציאות לעצמו כי אם שרשו, וכ"ה הנמשל.

יתבטל אורו במציאות: הכונה שיהי' שם כמו אור וזיו השמש בשמש שבודאי יש שם הזיו והאור הזה, במכ"ש וק"ו שמאחר שנמצא בארץ הרי הוא שם וודאי גם כן, אך שם אינו עולה הזיו הזה בשם כלל, (ועיין לקמן בשער היחוד והאמונה פ"ג) או כמו שרגא בטיהרא, שבודאי יש אור הנר גם ביום, והראיה שאם יסתמו חלונות הבית שלא יכנס בה אור השמש בודאי יאיר אז אור הנר הזה, אמנם כשפותחין החלונות אז אין מאיר הנר הזה כלל וזהו שרגא בטיהרא מאי אהני, והטעם לזה מאחר שיש שם אור גדול יותר לזאת הקטן אינו במציאות היינו שאינו מאיר וגם כאן הכוונה ממה שאמר במציאות היינו שלא יאיר כו' ולא שלא יהי' כלל, וז"ש לידבק היינו להכלל ולא להבטל לגמרי, וד"ל.

כך נשמת האדם וכן בחי' רוח ונפש: פירוש שמלובשת בגוף האדם ממש וכמ"ש לעיל בפי"ח שהחכמה מתפשטת בכל הגוף מבחינת ראשה עד בחי' רגלה.

וכן בחי' רוח ונפש: כמש"ל אפילו נפש דנפש דמל' דעשי' מלובש בה חכמה שבה אוא"ס ב"ה שבחכמה דאצילות, ופירוש החכמה שבה הוא בבחינת חי' שבה כי כל בחי' ובחי' מהנר"ן שבכל העולמות היא כלולה מה' בחי' נרנח"י, לכן אפילו בחי' רוח ונפש דעשי' היא כלולה מנרנח"י, ובבחינת החכמה בחי' חי' שבה מתלבש בה אוא"ס ב"ה ע"י אמצעית היחידה שבה, כי היחידה הוא בחי' כתר שהוא הממוצע וכנ"ל על פי"ח בענין יו"ד וקוצו שהוא באות א'. ופירוש יחידה כתר הוא החפץ הטבעי שית' כאן, וידוע בענין השתלשלות הכתרים זה מזה5 שאף שת"ת דאימא נעשה כתר לז"א ות"ת דז"א נעשה כתר לנוק' וכן מל' דאצילות נעשה כתר ועתיק לבריאה, מכל מקום שרש כל הכתרים הוא מכתר הכללי שע"ז נתבאר ד"ה ויקהל6 שרצוה"ת הוא כלי לרצוה"ע שלמעלה מהשכל, אף שהמוחין שרש רצוה"ת הם למטה הרבה מרצוה"ע ואינו שורה בהן, והיינו אחר שהוא מהות רצון שרשן מכח הרצון וכידוע בד"ה קרח7 שהעגולים שנמשכים מהקו שרשן מהעיגול הגדול שלפני הקו אף שנמשכים על ידי הקו.

ופירוש הענין יובן מאדם שעלה ברצונו לבנות בנין שמהרצון הכללי ה"ה בא להשכיל איך להוציא אל הפועל בנינו ועי"כ בא לכמה השכלות פרטיות, עד שנמשך מהם רצונות פרטיים לכמה וכמה אופנים שונים ומשתלשל מרצון לרצון ע"י אמצעות השכל, עכ"ז מהות כל הרצונות הם שוים למהות רצונו הכללי שממנו בא לכל השכלים הפרטים והוא למעלה מכולם, וכן התענוג מתלבש בכל הרצונות הפרטיים ממהות תענוג הכללי שמלובש ברצון הכללי אחר שבכולם כוונה אחת להשלים רצונו וחפצו, מה שאין כן כל ההשכלות האמצעים אין מתלבש בהם ממהות העונג והרצון הכללי, כלומר אין רצונו וחפצו במהות ההשכלות כי אם הנה על ידם הם רק אמצעיים להרצונות, אף שהוא בהתלבשות גמור בכל ההשכלות אינו כי אם מפני שאי אפשר בלא הם להשלים הרצון. (ודע שכל המשל הזה אינו כי אם לרצונות שמלובש בהם התענוג במהותם וממילא גם הרצון הוא למהות דבר הנרצה לא על צד ההכרח לסבה אחרת והנמשל הוא לסטרא דקדושה וד"ל).

ומזה יובן טוב טעם ענין הכתרים משתלשלים זה מזה, וכן י"ל בבחינת החכמה שהוא בחי' א' עם הכתר בזה וכנ"ל ופנימי' אבא פנימי' עתיק כו', ובכ"מ שרש הנשמות הוא מבחינת פנימי' הכתר והחכמה שבאותו עולם, ומזה נמשך בחי' היחידה חי' שבהנשמה ורוח ונפש שבאותו עולם שהוא ההתקשרות והביטול של הנשמה לאוא"ס ב"ה שזהו עונג ורצוה"ע שתהא הנשמה בבחינת זו, (ואפשר זהו הפירוש יחידה שרשה מכתר). וזהו עומק הענין שבכל נפש מלובש בחי' אוא"ס ב"ה שמלובש בחכמה דאצילות ממש, אף שהיא ע"י כמה התלבשות מינים ממינים, והיינו מפני שמהות העונג והרצון אינו משתנה וכנ"ל, וכן בנפש מהות ההתקשרות והביטול שוה בכולם וכנ"ל וד"ל.

חפצה וחשקה בטבעה ליפרד ולצאת מן הגוף ולידבק בשרשה ומקורה בה' חיי החיים ב"ה: הנה חפץ וחשק הטבעי הזה אינו ע"ד מהות אהבה או מהות רצון אפילו שלמעלה מהטעם והשכל, כי כ"ז נופל בדבר נבדל על כל פנים שימשך אחריו למעלה מהטעם ברצון וחשק, וכמו אהבה ורשפי אש של צבא מעלה כמו חיות הקדש שבוערות כמראה הלפידים שהם נבראים נבדלים על כל פנים שנבראו מאין ליש, (ולכן כשמשיגים קדושת אלקות מהם מתלהבים ומתלהטים להכלל ולהבטל באוא"ס ב"ה, וממילא יש שינוים באהבה על פי המשכת אוא"ס בהם בתוס' וגרעון, וכמו בעמדם תרפינה כנפיהם8 ועולים ויורדים על פי עבודת ישראל למטה כידוע, וכשנמשך עליהם גילוי אוא"ס ב"ה יותר על חוק הקצוב להם מתבטלים לגמרי וכמו הושיט כו' ושרפם9, שכ"ז מפני שהם נבראים בע"ג שנבראו מאין ליש.

מה שאין כן הנשמות שאינם בבחינת נבראים מאין ליש כי אם מהות אלקות ממש שנתצמצם להיות מהות נשמה כמ"ש בד"ה איהו וחיוהי10 שהם מעין בחי' כלים דאצילות, ע' בה"ז פנחס במא' אילת השחר11 (ואף נשמות דבי"ע הלא בפנימיותם מלובש אצילות ממש כידוע), לכן אהבתם ותשוקתם היא טבעית ממש כמו אהבת אדם לנפשו שע"ז נאמר עזה כמות אהבה, וכמו שם הוי' שנקרא אהבה שתשוקת הכלים לידבק באורות דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד שא"ז ע"ד הרגש אהבה ורצון כמו שהגוף אינו מרגיש האהבה לנפש על דרך משל, וע' ד"ה כאשר השמים החדשים12 כי הם מיוחדים בעצם.

וזהו לשון חפצה וחשקה בטבעה, בטבעה דוקא לא ע"ד הרגש כדבר נבדל (ונזכר מזה על פי"ח ע"ש), וזהו בחי' ניצוץ אלקות השורה בבחינת יחידה או בחכמה בכלל ובחי' זו נקרא דבקות, שיש בזה ב' דברים, א' שעל ידי הדבקות נעשה עצם א' ממש, והב' שלא יפרדו זה מזה לעולם והא בהא תליא, שהעצם אינו מתחלק ואינו משתנה, והוא למעלה אף מבחינת יחוד שיש בזה על כל פנים ב' דברים המתאחדים, וע' בסידור ד"ה אחרי13 בענין ובו תדבקון.

וז"ש לשון חפצה וחשקה כו' ולידבק בשרשה כו', ולא כ' להבטל כו', כי מדריגה זו למעלה מבחינת ביטול אף מבחינת ביטול דיראה עילאה אמיתית שענין הביטול מורה על דבר נבדל שבטל ולא מהעצם אל העצם, ואף שבאמת בחי' הדבקות הנ"ל הביטול יותר נעלה ונפלאה מבחינת יראה עילאה כמ"ש לקמן הגם שתהי' אין ואפס כו', אך מעוצם ההתאחדות לעצם א' לא יורגש הביטול כמו שהאברים לא ירגישו איך שבטלים להרצון והנפש אף שהם בביטול נפלא מאד, והיינו מפני עוצם התאחדותם בנפש וכנ"ל.

וביאור הענין יובן ממה שנתבאר במ"א (הוא בד"ה תקעו תרל"ד14 ושם יש תירוץ ב'). הקושיא מפני מה אינם מתבטלים הכלים דאצילות בהתוסף עליהם תוספת אור מהמאציל ב"ה ע"י עבודה דתורה ומצות שהם להוסיף אורות באצילות15 כידוע ותוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר16, א"כ הוא שלא בערך כלל, וכידוע מענין הקרבנות שנמשך ע"י אורות דתהו המרובים באצילות דתיקון שהכלים מועטים כו', ובמלאכים מצינו שהושיט הקב"ה אצבעו הקטנה ביניהם ושרפן, והגם שבאצילות גם כן יש בחי' אחליפו דוכתייהו שהכלי בטל לקבל אור אחר, אך מזה גופא מוכח שאינו ביטול לגמרי, ואדרבה הכלי היא במהותה הראשון רק שמתלבש בה אור אחר, דאל"כ מה אחליפו איכא ומה דוכתייהו איכא, ועיקר התירוץ שם דלא דמי כלל, דאצילות הוא בחי' גילוי ההעלם מאלקות ולשון אצל וסמוך שהוא אלקות ממש ע"י צמצום, לכן אינו שייך שיתבטלו דאיהו וחיוהי חד ואיהו וגרמוהי חד, ואוא"ס ב"ה מתייחד עמהם ע"ד יחוד הנפש עם הגוף, וביטולם לאוא"ס אינו ע"ד הרגש חלילה לכן אינו שייך בהם ביטול וכנ"ל, מה שאין כן המלאכים שהם נבראים בע"ג שנבראו מאין ליש בדרך הסתר הבורא מהנברא, לכן כשיגיע אליהם אוא"ס יותר על חוקם יתבטלו לגמרי, ומזה יובן גם בענין הנשמות שהם מפנימי' הכלים וכנ"ל, וגם מזה יובן היטב מענין אהבה דנפשי אויתיך דלקמן פמ"ד איך שהיא כלולה מאהבה רבה, ומה שנקרא גם כן אהבת עולם יתבאר במקומו.

חפצה וחשקה בטבעה ליפרד כו' ולידבק בשרשה כו' הגם שתהיה אין ואפס ותתבטל כו': הכוונה שלא תתבטל הוא כנ"ל בענין לדבק והיינו להכלל ולא לבטל לגמרי, כי מה בצע לה כשלא תהי' כלל בחי' נשמה, אלא היינו להכלל כמשנת"ל ממשל אור השמש ושרגא בטיהרא, וז"ש הגם שתהי' אין ואפס כו' ולא ישאר ממנה ממהותה ועצמותה הראשון ממהותה הראשון דוקא, היינו שתתבטל מעשר כחות שלה רק שתהי' בבחינת רצון שרוצה להכלל במקורו.

אלא למעלה מהדעת ושכל המושג והמובן והיא בחי' חכמה שבנפש: מ"ש והיא בחי' חכמה שבנפש היינו כידוע שבתניא אינו מדבר למעלה מבחינת החכמה, ולזאת יקרא כל הבחינות עליונות בשם חכמה, אבל באמת הוא למעלה מהחכמה והוא בחי' יחידה רק שמכנה אותה בשם חכמה, ויחידה הוא ענין הרצון כידוע דנפש הוא ענין מלכות, מעשה רוח, מדות נשמה, בינה חי', חכמה ויחידה רצון. אך באמת כד דייקת שפיר תמצא שהוא עוד למעלה מבחינת רצון, כי רצון ה"ה יש מי שרוצה שמרגיש הרצון, וע"כ בעץ חיים יקרא בחי' היחידה ניצוץ נברא והטעם הוא משום שיש לו הרגש הרצון, אבל כאן הכוונה שלא יש לו שום הרגש הרצון כלל, והוא הניצוץ אלקי המלובש בבחינת יחידה שהוא אלקות ממש שטבעו הוא לעלות למעלה, (בל"א ער גייט אויס צו אלקות און הערט גאָר ניט אַז ער גייט אויס און ער ווייס ניט צוא וואס ער גייט אויס און ער גייט אויס בכל כוחותיו, ומה שנתבאר במ"א שזה הבחינה קאי על בחי' יחידה, הכוונה על הניצוץ אלקי שמלובש ביחידה), תדע שהרי המשיל זה לאור האש והרי באור האש אין שייך לומר שיש לה רצון והוא מרגיש הרצון שהרי לאו בר שכל הוא, אלא הכוונה שטבעו הוא כך למעלה ממהות רצון, כמו"כ כאן הכוונה גם כן שטבעו הוא כך למעלה ממהות רצון והוא הניצוץ אלקי שנמשך למקורו כנ"ל, אך בתניא קורא זה בשם חכמה.

הגם שתהיה אין ואפס ותתבטל שם במציאות לגמרי ולא ישאר ממנה מאומה ממהותה ועצמותה הראשון אעפ"כ זה רצונה וחפצה בטבעה: לכאורה הוא סתירה למש"ל שבעצם הנשמה אין שייך שתתבטל לגמרי כמו בכלים דאצילות, אך כבר מתורץ שם שבאמת שם הביטול יותר נפלא, והענין הוא שאין הכוונה בזה שתהי' שם אפס ממש ע"ד הושיט כו' הנ"ל, שזה אין שייך בנשמה שהיא אלקות כנ"ל, כי אם הוא ע"ד שנתבאר על אפס בלתך לימות המשיח בד"ה אין ערוך17 שבחי' אפס הוא למעלה מבחינת אין, כי בחי' אין הוא המקור להשתלשלות מעלה ומטה (והוא בחי' א"א) לכן שייך בזה אהבה וכלות הנפש לעלות ממטה למעלה עד שיכללו בבחינת אין, והוא כל ענין הגן עדן בעילוי אחר עילוי, אבל לימוה"מ יתגלה בחי' אוא"ס שלמעלה מעלה מבחינת השתלשלות מעומ"ט שקמי' מעומ"ט שוין דכולא קמיה כלא חשיב (והוא בחי' עתיק), ולא שייך בזה עליות וכלות הנפש למעלה, כי גם למטה יתגלה אלקותו איך דכקכל"ח ולא יהי' אז מהות נפרד לעצמו כלל כי עין בעין יראו שאין עוד מלבדו, ובחי' זו נקרא ביטול במציאות אין ואפס היינו שלא יהי' נרגש שום מציאות כלל עד שיהי' בחי' אפס, היינו שאף הביטול העצום לא יהי' נרגש כלל כי אין מציאות מהות אחר כלל מלבדו שיתבטל וזה יהי' נתפס ומלובש בעצם הנשמה וכנ"ל בבחינת יחידה שנתגלה אז, וז"ש הגם שתתבטל במציאות היינו שלא יהי' מהות מציאות לעצמו כמו למטה כו' ולא ישאר ממנה מאומה ממהוא ענין הראשון היינו השכל ומדות שבה נקרא מהותה שמתגלים ע"י והרצון שבה נקרא עצמותה שהוא מקור השכל ומדות גם כן יתבטל, כי עצם הניצוץ אלקי הוא למעלה גם ממהות רצון וכ"ש ממהות שכל ומדות וכנ"ל, והיינו שיסתיר אז כל פרצופה רק תהא נשארת בנקודה העצמי שלה וכנ"ל. וז"ש כאן, אעפ"כ זה רצונה וחפצה בטבעה וטבע זה כו' עד בחי' חכמה שבנפש שבה אוא"ס ב"ה. זה מובן על פי הנ"ל, וע' בשרש מצות התפלה פרק מ'.

יש להבין עוד ענין ביטול במציאות של הנשמה ע"ד משה רבינו ע"ה שאמר ונחנו מה הוא בחי' מ"ה דחכמה, ושכינה מדברת מתוך גרונו18 ואמר ונתתי כו' כידוע, היינו שלא הרגיש שום מציאות לעצמו ואף עוצם ביטולו לא הרגיש כלל, כי הי' בבחינת אצילות אף למטה, ועכ"ז הי' קיים בנשמתו וגופו, וכן על דרך זה ענין ביטול של הנשמה להיות אין ואפס וכנ"ל, (וע' בד"ה ומשה ניגש אל הערפל19), והנה הגם שמה שנתבאר לעיל בענין הדביקות של הניצוץ אלקות של הנשמה הוא אמת נכון כמו שנתבאר (וע' מזה בביאור על פסוק דבר כו' וישובו20 בענין כדמותינו שנקרא כן ובכ"ד), עכ"ז היינו בניצוץ אלקות שמלובש בחכמה ממש שהוא בבחינת דבקות והתאחדות ממש כנ"ל, והוא בחי' שרש ועיקר של בחי' חכמה בחי' חי' שבחי' שנת"ל שאינה מלובשת בלבוש שק דקליפה כדלקמן, אבל כאן הכוונה על בחי' חכמה עם אוא"ס המלובש בה המתפשטת בכל הנפש כולה להחיותה כנ"ל, והוא בחי' הארת החכמה נר"ן שבחי'.

וכל לשונו מוכיח כן, הא': שכ' כך נשמת אדם וכן בחי' רוח ונפש, משמע שכוונתו על נר"ן ממש שבגוף לא על בחי' ח"י שבנר"ן, הב': מ"ש ליפרד ולצאת מן הגוף, ועצם החכמה אינו מלובש בגוף ממש כי אם בבחינת מקיף, הג': מ"ש ולידבק בשרשה ועצם החכמה היא בבחינת דבקות תמיד ומהו לידבק, הד': מ"ש כי בחי' החכמה כו' עם הניצוץ כו' הם בבחינת גלות כו', וכן כ' עוד ולכן נקרא אה' זו שבנפש האלקית שרצונה וחפצה לידבק בה' (שזהו האהבה שנת"ל) בשם אהבה מסותרת כי היא מסותרת ומכוסה בלבוש שק כו', ועצם החכמה אינה מלובשת בלבוש שק כמ"ש בסמוך, לכן מכל הלין נראה ברור שכוונתו על הארת החכמה וניצוץ אלקות שמלובש בנר"ן להחיותו, שהחפץ טבעי הנ"ל הוא בהארת החכמה עצמה המלובש בנר"ן ונקרא גם כן נר"ן דחכמה כנ"ל, כי עצם הנר"ן דבי"ע רחוקים מבחינת כליון זה וכנ"ל.

וכך נשמת אדם וכן בחי' רוח ונפש: פירוש הניצוץ אלקות שמלבוש בהם נר"ן דחי' הנ"ל, והוא ענין מה שלמעלה נהורא תתאה קארי תדיר לנהורא עילאה ולא שכיך בחי' נר"ן דמל' (ט"ס שבה) שיורדים לבי"ע לברר בירורים ועולים בבחינת צמאון ותשוקה באצילות, שהוא ממש כענין מה שלמטה נר"ן דחכמה מתלבשים בנר"ן דבי"ע שבגוף וכנ"ל, ועמש"ל על פי"ח בזה, ובחי' הכתר שבה נשאר באצילות ואינו יורד בבי"ע, אך הוא מאיר משם להט"ס לכלותם ולהעלותם פירוש לפעול בהם בחי' כליון הנ"ל, (ע' ביאור במדבר הב' פ"ג21), וזהו כדוגמת עצם החכמה ובחי' ח"י שמלובש בהם הניצוץ אלקות מבחינת כתר שבמל' שאינו מתלבש כו'. אך בד"ה בי' הנ"ל פירש שהכתר דנוק' הוא ענין הרצון שבה ליכלל במאצילה, א"כ לפי זה שייך ענין רצון לידבק כו' אף בבחינת כתר כו' שאינו יורד.

וי"ל בב' אופנים הא' שהוא ע"ד הרצוא של הכלים עצמן להכלל באוא"ס שנת"ל ברצוא ושוב כענין דפיקא דליבא שברוח חיים דרצוא ושוב , אף שאוא"ס מתייחד עמהם ואיהו וגרמוהי חד כיחוד הנפש בגוף תמיד על דרך משל. והב' ע"ד שנתבאר סד"ה כדכד הב'22 שגם בכתר מל' יש ב' בחי' שבכתר דאצילות בחי' עתיק ובחי' א"א, וידוע שבחי' א"א הוא ענין הרצון ועתיק הוא ענין התענוג בחי' תחתונה שבמאציל, וכענין אהבה בתענוגים שלמעלה מבחינת אהבה רבא ושם הוא ענין הדבקות ממש.

נמצא לפי זה יש ג' מדרי' ובחי' בהניצוץ אלקות שמלובש בחכמה שבנפש ע"י בחי' היחידה שבה (הוא בחי' כתר וחכמה דבריאה), הא' הוא מט"ס שבמל' המלובשים בנר"ן שבחכמה שמתלבשים אח"כ בהנר"ן ממש להחיותם ובכלל הוא בחי' הארת החכמה. הב' הוא בחי' כתר שבמל' שמתלבש בעצם החכמה בחי' חי' וגם שם שייך ונופל ענין הרצון הטבעי הנ"ל כי כתר הוא בחי' רצון. והג' הוא מבחינת עתיק דנוק' ששורה בפנימי' היחידה, וכן בפנימי' החכמה כי פנימי' אבא פנימי' עתיק והוא למעלה מבחינת רצון וכנ"ל, ולפי המבואר ד"ה ששים המה מלכות23 בשם המ"ח בענין פרצוף הפנימי דמל' בחי' כלת משה שרש עצם הנשמה, י"ל שהוא גם כן למעלה מבחינת עתיק דבריאה שכ"ז מבחינת חיצוניות המל' שנעשה עתיק לבריאה ומתלבשת בראש הבריאה הוא בחי' א"א דבריאה. וי"ל שיש לחלק גם בפרצוף הפנימי כל הבחי' שבמל' החיצונה (ובכל הפרצופים) עד בחי' עתיק שבפנימי' המל', והוא שרש הנשמות, ולפי השטה שהנקודה תחת יסוד הוא בחי' כתר שבה היא היא בחי' הנ"ל מה שאין כן להשטה שהוא מל' דמל'.

והנה כ"ז הוא הקדמה להבין מהות אהבה מסותרת וענינה, אך למה נקרא מסותרת ע"ז כתב:

וזהו כלל בכל סטרא דקדושה שאינו אלא מה שנמשך מחכמה שנקרא קדש העליון הבטל במציאות באוא"ס ב"ה המלובש בו ואינו דבר בפ"ע כנ"ל ולכן נקרא כ"ח מ"ה כו': הנה להבין פירוש הדברים הבטל במציאות כו' דאז אינו מציאות כלל א"כ מהו נקרא חכמה, ואם הכוונה ששם מושג הביטול במציאות א"כ מה ההפרש בין חכמה לשאר ספירות, דודאי בכל אצילות מושג הביטול במציאות דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד ומהו קדש העליון הבטל במציאות דוקא, וגם צ"ל דמצינו גם כן לשון הזה בשער היחוד והאמונה פ"ז לענין מקום הגשמי, וז"ל: כי הכל הוא בחי' מקום הבטל במציאות באוא"ס ב"ה המתלבש בו ע"י מדת מלכותו המיוחדת בו ית' עכ"ל, וצריך להקדים לזה מ"ש בלק"ת בחקותי ד"ה בשברי לכם מטה לחם24 כי יש בחי' סתים וגליא, גליא הוא בחי' מקום ו' קצוות מעלה ומטה וד' רוחות גשמיים, ובאמת גם שרש הו"ק למעלה הוא גם כן בחי' מקום ונקרא מקום רוחני, והיינו הו"ק דאצילות שהם בחי' מעומ"ט וד"ר, מה שיש בו ביטול יותר נקרא מעלה כו', וחסד וגבורה אהבה ויראה נקרא דרום וצפון, אבל בחי' חו"ב הוא למעלה לגמרי מבחינת מקום אפילו מקום רוחני וזהו בחי' סתים, ע"כ הקיצור ממ"ש שם.

ולהבין זה הנה אי' בפע"ח25 פנימי' אבא פנימי' עתיק ואיני זוכר הטעם, ופירוש אדמו"ר הזקן נ"ע26 בכמה דרושים שהוא למעלה מהטעם לגמרי, וביאור הענין הנה אמרז"ל מקום הארון אינו מן המדה27 וכידוע שהי' נראה בחוש הראות שלא הי' תופס מקום כלל, והיינו מפני שבו היו עומדים הלוחות דאורייתא מחכמה נפקת, לכן הי' מאיר בו אוא"ס ב"ה שלמעלה מבחינת מקום לגמרי, לכן הי' המקום בטל בבחינת האור שלמעלה מבחינת מקום, ואף שבאמת הי' בו גם בחי' מקום ומדה וב' אמות וחצי ארכו כו', מכל מקום הי' מאיר בו גם כן למעלה מבחינת מקום כי המקום לא הי' תופס מקום, וזהו בחי' מקום הבטל במציאות באוא"ס ב"ה המתלבש בו כי צמצם שכינתו28 בין שני בדי ארון כידוע, וכן פירוש בד"ה להבין ענין אוא"ס29, הענין ששמעו דבור אנכי מכל הד' רוחות, והיינו שהאיר אז למטה בחי' דבר ה' שמהווה בחי' המקום לכן הי' אז המקום בטל, וזהו ענין ששמעו דבר אנכי מכל הד' רוחות ע"ד הנ"ל במקום הארון רק שבארון הי' זה בתמידיות כו'.

ועל דרך זה יובן גם בבחינת מקום דאצילות דאף דאיהו וגרמוהי חד מכל מקום נקרא בחי' מקום כנ"ל, רק שעז"נ הנה מקום אתי שמתייחד עמהם, וכן בחי' חכמה דאצילות אף שהוא למעלה מהו"ק מכל מקום מאחר שנושא עליו שם ומהות בחי' חכמה ה"ה בחי' מקום ברוחניות (כלומר ה"ה מוגבל בשם ומדה זו ולא שם ומדה אחרת, וכל גבול ומדה אף ברוחניות הוא בחי' מקום, כי אוא"ס הוא פשוט בתכלית הפשיטות), וכמ"ש כמה פעמים30 ו"ק דאבא רק שהוא בחי' מקום דאצילות, ומכל מקום בזה הוא יתרון מעלת החכמה שבתוכה ופנימיותה מלובש אוא"ס ב"ה הפשוט בתכלית הפשיטות, לכן אף המקום הרוחני דאצילות שבה הוא בטל באוא"ס ב"ה המלובש בו שלמעלה מבחינת המקום כלל (אף דאצילות), ואף שבאמת הוא גם כן בחי' מקום (דאצילות) רק שהוא בחי' מקום (דאצילות) הבטל במציאות באוא"ס ב"ה המתלבש בו, והוא ממש כדוגמא מה שבגשמיות מקום הארון אינו מן המדה במקום גשמי, כן מקום הארון דאצילות הוא בחי' חכמה אינו מן המדה דאצילות, והנה זהו שתי הפכים בנושא א' מקום ולמעלה מהמקום (בין בעשי' ובין באצילות) והוא הפלא ופלא יותר מקי’ ספירות שלא הי' שם שתי הפכים בנושא א', והוא כח הא"ס ממש שמלובש בפנימי' חכמה שע"י יתאחדו ההפכים והנמנעות לגמרי בשכל אנושי, (ומזה הביא ראיה אדמו"ר הזקן נ"ע31 שאין לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא, כידוע מחלוקת הפילוסופים32 בזה).

וזהו פני' אבא פנימי' עתיק (א"ס) והוא למעלה מהטעם כנ"ל, והיינו מפני כי ה' בחכמה, אף כי בחכמה עשית והוא כעשי' גופנית לפניו ית' והחכמה מאין תמצא בריאה יש מאין, ואפילו אור החכמה כמבואר ד"ה תקעו הב'33 ע"ש, עכ"ז אחר שהוא בחי' אין וביטול שורה בה אוא"ס ב"ה בבחינת קירוב מקום ומלובש בה בחי' אחד האמת (פל"ה בהג"ה) יותר מבחינת א"א שלמעלה מהחכמה עד שפנימי' אבא פנימי' עתיק, (לפי זה אוא"ס המתלבש בחכמה אינו בחי' אור החכמה שנמשך ע"י שערות ממו"ס, וצ"ע בריש בי' בשעה שהקדימו בלק"ת34 ובד"ה להבין מ"ש באדרא רבא נשא35, אמנם לפי מה שנתבאר בד"ה מצה זו בלק"ת36 לענין מוחין דאבא שמתלבש בו אוא"ס ב"ה מה דאפילו בחי' כתר אוכם הוא כו' אתי שפיר, וכן משמע בכמה דוכתי). זה הנ"ל לקחתי מד"ה ממכ"ע וסוכ"ע37.

ומעתה יובן מ"ש קדש העליון הבטל במציאות אף שהוא בחי' מציאות אור פרטי ובריבוי השתלשלות עילה ועלול וצמצומים רבים נמשך ממנו בחי' חכמה דבי"ע עד בחי' חכמה דנפש דנפש דמל' דעשי' שהוא בחי' ראש ראיית הביטול בנשמה דעשי', עד שעל ידי הפרסא בין קדושה לק"נ נמשך ממנו שכל אנושי לגמרי, שהוא השגה גשמית שבמוח הגשמי בחכמה חיצונית (ומכל מקום גם ע"י יושג קצת בבחינת שמיעה בהשגת אלקות והוא טוב שבנוגה), מכל מקום מאחר שהוא התגלות מהות כח הביטול מאוא"ס ב"ה שיוכל להיות גילוי אין עוד בכל השתלשלות, (שזהו הכוונה הפנימית ועונג העליון שנתאוה הקב"ה כו', ואפשר זהו הפירוש כולם בחכמה עשית וזהו פנימיות אבא פנימיות עתיק כו', וזהו מוחין דאבא וכ"ז דא"פ), ממילא נתפס בזה מהוא ענין אוא"ס שבאמת הוא לבדו ואין עוד שממילא גם מהות כח הביטול נכלל באין עוד, מאחר שהוא הגילוי של אין עוד שזהו מדרי' החכמה, והוא הכלל בכל סטרא דקדושה מה שנמשך בו מהות בחי' קדש העליון שהוא הביטול האמיתי לבחי' אחד האמת, וזהו מה שאצילות נקרא חכמה בכללות העולמות דאבא מקנן באצילות, מפני שבאצילות מתגלה הביטול לאוא"ס ב"ה ולכן איהו וחיוהי וגרמוהי חד.

קודש העליון הבטל במציאות כו':38 ולכן נקרא כ"ח מ"ה, דזהו החילוק בין חכמה לשאר הספירות, הגם שבטלים במציאות אבל מכל מקום ה"ה בבחינת גבול שהכלי מגביל את האור שחסד אינו גבורה, וכן להיפך גבורה אינו חסד, אבל חכמה דאצילות נקרא כ"ח מ"ה שבה מאיר אוא"ס ב"ה שלמעלה ממהות חכמה, וגם הכלי דחכמה יקרא בשם חיוהי כידוע, ומשו"ה לא יקשה המעיין דהרי לקמן בשער היחוד והאמונה בפ"ג אמר גם על גשמיות של כל נברא שהוא בטל במציאות ממש לגבי כו' עי"ש, וכן שם בפ"ז אמר הלכך גם בחי' המקום והזמן בטילים במציאות ממש לגבי מהוא ענין ית' כו' עי"ש, אך הכוונה היא כנ"ל שעם היות שגם הם בטילים אך הם בבחינת גבול, לא כן בבחינת החכמה כו', אך צ"ל איך אפשר זאת שהוא בחי' החכמה ואינו חכמה, אמנם באמת זהו מן הנמנעות כידוע מענין מקום הארון אינו מן המדה וכמ"ש במ"א, ועי' לקמן בשער היחוד, וז"ש בעץ חיים דפנימי' אבא פנימי' עתיק ולא ידעתי הטעם, ואמר אדמו"ר הזקן נ"ע פירוש שהוא למעל' מן הטעם, וזהו גם מדריגת חכמה שבנפש היא גם כן בטילה במציאות כו',

והוא הפך ממש מבחינת הקליפה וס"א כו' וכן הרשעים כו' ולכן נקראת כו' אהבה מסותרת כו' אלא שגלות הזה כו' רק שהיא בבחינת שינה ברשעים כו': כ"ז מתבאר על פי הנ"ל, ועמ"ש על פי"ז דהגלות הוא להניצוץ המחי' את הנר"ן שלו ונקרא הארת החכמה נר"ן דחי' שבתוכו מלובש ניצוץ ממל' דאצילות, ומכל מקום אינו דומה לגלות הנר"ן ממש שהם כבושים בגולה ממש ע"ש, וע' ד"ה ציון בלק"ת39 בענין ציון שגם היא בגלות ושבי' שהם ב' חללי הלב הם בשבי' ממש, וע' בד"ה תצא40 בענין ושבית שביו וראית בשבי' שהם ב' בחי' הנ"ל, ועל דרך זה הכוונה כאן.

ולכן נקראת אהבה זו כו' בשם אהבה מסותרת כו': שבכאו"א היא מוסתר לפי ערך וד"ל.

וממנה נכנס בהם רוח שטות: דיש ב' מיני שטות, הא' שסובר שאינו נעשה נפרד בזה, והב' ששוכח אהבתו לה' כנ"ל על פי"ד.

אלא שגלות הזה כו' אינו אלא לבחי' המתפשטת ממנה: וביאור הענין הוא, דהנה ידוע דכמו שיש ג' אברים כללים בהגוף למשכן הג' בחי' מהנפש והם מוחא ולבא וכבדא, שבהם שורה הג' בחי' נר"ן, נשמה במוח, רוח בלב, נפש בכבד כנודע, ויש נשמה לנשמה והיא בחי' ח"י כו' שהם בבחינת מקיפים, (ולכן מצוה היא שכל אחד מישראל יהי' לו ב' מקיפים על הראש כו', ומזה הטעם אסור ללבוש ב' בגדים כאחד, ועי' בשו"ע האריז"ל מענין זה), כמו"כ בהנשמה עצמה יש ניצוץ אלקי המחי' אותה, ובהניצוץ אלקי גופא יש גם כן ה' מדרי' נר"ן ח"י, והנשמה לגבי הניצוץ הוא כגוף לנשמה, והג' מדרי' שיש בהניצוץ והמה נר"ן מחי' את הנר"ן של הנפש, וזהו נקרא התפשטות החכמה, וע"ז שייך רוח שטות שמכסה אותו, אבל שרש ועיקר של בחי' חכמה זהו ח"י דהניצוץ שע"ז אינו שייך גלות.

אבל שרש ועיקר של בחי' חכמה שבנפש האלקית הוא במוחין כו' רק שהיא בבחינת שינה ברשעים כו': נראה דרצונו לומר על שרש ועיקר של התפשטות החכמה בנר"ן שהוא בחי' נר"ן דחי', שנת"ל על פי"ז בשם ד"ה אנת הוא שלימו שכ' בשם הע"ח שהיא נקרא שרש ועיקר של ההתפשטות, והוא ככוונת ופירוש הלשון שלקמן פנ"א ושם הוא עיקרה ושרשה של המשכה זו ע"ש ודו"ק, והוא במוחין כלולה בבחינת חי' שזה נקרא שינה העלם והסתלקות, אבל עצם החכמה שבנפש ממש כמו שהיא לעצמה אין בה בחי' שינה לעולם, ולכן כשבא לדבר נסיון באמונה שהיא למעלה מטעם ודעת ונגעה עד בחינתה היא פועלת פעולתה גם בהנר"ן שבה להתפשט בנר"ן ממש לעמוד בנסיון, ועז"נ ולבי ער41 תמיד, וע' על פי"ז בשם סד"ה במדבר, וי"ל שזהו בחי' רצון לרצון, ומ"ש ברשעים דוקא, י"ל שבינונים וכיוצא בהם בידם לעורר האהבה המסותרת בשעת התפלה עד שתצא מלבושי' שמנוגה (ע"ד שהיתר אינו אסור בידי החיצוני') ולדבקה בה' במסירות נפש כו', ולכן א"ז נקרא כל כך גלות ושינה, אף שבדרך כלל אני ישינה בגלותה בכלל ישראל נאמר מפני שאינו בשלימות כל כך כו' כידוע.

וע' מענין שינה בד"ה אני ישנה וביאור שלא נדפס42 ובלק"ת שם, ובסי' על נשמת ד"ה וה' הנה לא ינום ובמהדו"ב43 שם, וגם משם מבואר דיש ע[נין] תרדמה שהוא יותר מבחינת שינה ע"ד תרדמה דאדה"ר (דורמיטא) עד שלקח א' מצלעותיו ולא הרגיש, וכן י"ל בנפש האלקית יש בחי' תרדמה ח"ו (ע"ד מה שקורין שלאף טרונק) שאף שנוטלים נפשו ח"ו לא ירגיש (וכמו יונה באני' שכתוב וירדם כו' שהוא התלבשות הנשמה בגוף כדפירש בזהר), ואף שעז"נ ומקיץ נרדמים מכל מקום יש להבין מזה במי שלא זכה לעמוד בנסיון חלילה שהוא מטעם הנ"ל, וגם י"ל מענין כרת שנכרת הנפש שבגוף משרשה, וע' ד"ה אני לדודי בלק"ת44 מענין שאינו מרגיש הרחמנות. וגם יש להעיר מענין הנזכר בכ' האריז"ל מהסתלקות הנשמה קודם החטא.

ויקץ כישן ה': קאי על בחי' החכמה כמ"ש ה' בחכמה.

לחלקו: היינו נר"ן, פנימיות הנפש.

ולגורלו: היינו ח"י, מקיפים.

מכל מקום כשבא לידי נסיון בדבר אמונה כו': והטעם למה דוקא כשבא לידי נסיון בדבר אמונה שהוא היפך האהבה אז נתעוררת האהבה אצלו, אבל לעשות המצות שזהו עיקר ומהות האהבה לדבקה בו היא בבחינת שינה, הטעם הוא כי כל דבר ניכר מהיפוכו, על דרך משל להכיר אדם אם הוא אוהב כבוד, אינו ניכר אם הוא אוהב כבוד קודם שיהי' אצלו העדר הכבוד, וגם הוא בעצמו איננו מרגיש כי האהבה אל הכבוד הוא בקרירות אצלו, אבל כשבא לידי העדר הכבוד אזי נזדעזע ממקומו מפני שהוא היפך אהבתו, כן הוא בכל דבר להכיר מה שאוהב ניכר רק ממה ששונא, וכן גם באהבה המסותרת תגבורת האהבה הוא רק כשבא לידי נסיון בדבר אמונה שהיא היפך האהבה, אבל לעשות המצות הוא בקרירות אצלו ואינה נרגשת.

שלא יוכלו יגעו אפילו בלבושיו שהם מחשבה דבור ומעשה: וזהו מצד חכמה שבנפש והיינו רק מצד שנתעורר הניצוץ אלקי שבחכמה שבנפש כו', כי מה שמוס"נ הוא לאו משום שאסור לעשות זה שהרי עבר ושנה כמה וכמה עבירות מהתורה ולא השגיח על מה שכתוב בתורה מצד הרוח שטות כו'. ומאי שנא שכאן אינו רוצה להיות נפרד אפילו בלבושים כו', אלא על כרחך לומר משום שהאיר בו בחי' החכמה, ולזאת אינו יכול להתלבש גם בלבושים אסורים.

ויובן זה מענין קליפת נוגה דאצילות כידוע דיש נוגה דאצילות ומעמדה בעולם הבריאה, והנה נוגה דאצילות היא כולו טוב, וכמארז"ל שטן45 ופנינה לש"ש נתכוונו, והוא כמשל הזונה שבזוהר הקדוש46 (הובא בתניא פ"ט) ששכר אותה המלך לפתות את בנו ואם לא ישמע לה הבן מלך יעשרנה המלך בעושר גדול וגם להבן מלך יהי' טוב מאד כו'. הנה כוונת הזונה היא שלא ישמע ולא יאבה לה הבן מלך, אך מכל מקום בהכרח לה לפתות אותו משום ציווי המלך, וזהו ענין למעלה שטן ופנינה לש"ש נתכוונו (והיינו כמשל הזונה שחפצה הוא שלא ישמע לה הבן מלך כנ"ל), אך מצד ציווי הקב"ה הם מפתים את האדם, וזהו ענין דק"ן דאצילות כולו טוב, אך מעמדה בעולם הבריאה, דהנה אנו רואים במשל הזונה הרי המלך בעצמו אינו יכול לפתות את הבן בעצמו ואינו יכול להתלבש כלל בזה הענין והלבוש כי הוא רחוק מאד מזנות ואינו יכול אפילו להתלבש בהם גם לא באמת, ולזאת אינו יכול לפתות אותו כו', אלא דוקא הזונה כו', וגם הזונה אם המלך עומד כנגדה אזי אינה יכולה לפתותו בשו"א כי מצד שהמלך רחוק מאד מזה, לזאת גם היא לא יכולה לפתותו אם הוא עומד כנגדה, אך שלא בפני המלך אזי יכולה להתלבש בלבוש זה.

וכמו"כ יובן שבאצילות ששם מאיר אוא"ס בגילוי דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד, אינו שייך שם רע ח"ו כי לא יגורך רע כתיב, רק בעולם הבריאה ששם מאיר אוא"ס על ידי הפרסא המפסקת בין עולם לעולם (כידוע מענין עד הגל כמ"ש במ"א47) שם שייך ענין הרע, וז"ש ומעמדה בעולם הבריאה ששם מוסתר האור כו'. וכמו"כ יובן כאן מי שנשמתו מאצילות מוסר נפשו על כל פרט ופרט שאינו יכול לעשות רע אפילו בבחינת הנפש שהיא מדריגה התחתונה בבחינת מעשה בלבד גם כן אינו עובר, וכמו"כ בכל אדם הרי הניצוץ אלקי שבו הוא ממל' דאצילות וכנ"ל, ולכן כשבא לכפירה ח"ו אזי מוסר נפשו שזה נוגע להניצוץ אלקי שזהו בחי' אצילות שבכאו"א ולכן מוס"נ על זה כו'.

1) אתם קרוים אדם: יבמות סא, רע"א.

עיקר תואר אדם הוא בישראל – ד"ה שובה תש"ב פ"ח. קאי על הנשמות המלובשים בגוף. – ביאור תניא לר"י קאיידאנער. וראה בספר הערכים כרך א טור קכג.

2) אשא חיוורא: ראה הביאור בלקו"ת דלהלן.

3) ביאור והי' לכם לציצית: לקו"ת שלח מה, ב ואילך.

4) יסוד האש הכללי למטה תחת גלגל הירח: ראה תו"א צז, א. ובמ"מ לשם.

5) השתלשלות הכתרים זה מזה: לא כהשתלשלות עילה ועלול שהוא מהות אחר מהעילה, שכל הכתרים הם מהות אחד. עיין המשך תער"ב ח"א פע"ט, וח"ב פש"מ. לקו"ת קרח נב, ג. סה"מ תרס"ה ע' רס ואילך.

6) ד"ה ויקהל: תו"א פח, א.

7) בד"ה קרח: ראה לקו"ת קרח נב, ג ואילך.

8) בעמדם תרפינה כנפיהם: יחזקאל כד, כה. ראה תו"א סט, א בשם המגיד נ"ע.

9) הושיט כו' ושרפם: סנהדרין לח, ב. ראה לקו"ת ר"ה ס, ב. סה"מ תרל"ג ח"ב ע' תקג. המשך מים רבים תרל"ו פרק לד. ופרק קנח. ובכ"מ.

10) בד"ה איהו וחיוהי: אגה"ק סי' כ'.

11) בה"ז פנחס במאמר אילת השחר: לאדה"א קיד, ג ואילך.

12) ד"ה כאשר השמים החדשים: כנראה הכוונה לתו"א ב, ד ואילך.

13) בסידור ד"ה אחרי: כו, א.

14) בד"ה תקעו תרל"ד: סה"מ תרל"ג ח"ב ע' תקד.

15) להוסיף אורות באצי': ע"ח שער מ"ן ומ"ד דרוש יא כלל טז. וראה בהמצויין במאמרי אדה"ז תקע"א ע' מד.

16) ותוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר: ב"ר פס"א, ד. תנחומא (באבער) ס"פ חיי שרה.

17) בד"ה אין ערוך:

18) ושכינה מדברת מתוך גרונו: שבת פז, א.

19) בד"ה ומשה ניגש אל הערפל: ראה אוה"ת יתרו ע' א'ח ואילך.

20) בביאור . . דבר כו' וישובו: אוה"ת בשלח.

21) לקו"ת במדבר ד,א.

22) סד"ה כדכד הב': לקו"ת ראה כח, ב.

23) ד"ה ששים המה מלכות: לקו"ת שה"ש לט, סע"ג ורע"ד.

24) בלקו"ת . . ד"ה בשברי לכם מטה לחם: מח, ב.

25) בפע"ח פנימית אבא פנימית עתיק: ראה הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע בסה"מ קיץ ת"ש ע' 49. וראה ביאה"ז להצ"צ ח"א ע' פא. סה"מ תרל"ג ע' קפה.

26) ופירוש אדמו"ר הזקן: ראה בהמצוין בסה"מ תרל"ג שם.

27) מקום הארון אינו מן המדה: יומא כא, סע"א.

28) צמצם שכינתו: ראה ב"ר פ"ה, ז.

29) בד"ה להבין ענין אוא"ס: אוה"ת ענינים.

30) ראה לקו"ת במדבר יב,א. סא,א. צ,ב.

31) אדמו"ר הזקן נ"ע אין לנמנעות טבע קיים: ראה סה"מ תרע"ח ע' תכ.

32) מחלוקת הפילוסופים: ראה ספר החקירה לצ"צ לד, ב.

33) ד"ה תקעו הב': לקו"ת ר"ה נה, ב.

34) בריש בי' בשעה שהקדימו בלק"ת: במדבר יד, א.

35) ובד"ה להבין מ"ש באדרא רבא נשא: ביאוה"ז להצ"צ ח"א ע' תעה.

36) בד"ה מצה זו בלק"ת: פ' צו יא, ד.

37) מד"ה ממכ"ע סוכ"ע: אוה"ת נשא ע' רנא ואילך.

38) קטע זה הוא מכת"י של הביאור הקצר והוא תוכן קצר מהמבואר לפנ"ז באריכות.

39) בד"ה ציון בלק"ת: דברים א סע"ב ואילך.

40) בד"ה תצא: לקו"ת תצא לז, א.

41) ולבי ער: שה"ש ה, ב.

42) בד"ה אני ישנה וביאור שלא נדפס: יש כמה מאמרים שלא נדפסו בלקו"ת, בכולם מדבר בענין שינה. ואולי הכוונה להנדפס בסה"מ תקס"ד.

43) ובס' על נשמת ד"ה וה' הנה לא ינום ובמהדו"ב: בפיריש המלות לכ"ק אדה"א נה, ג ואילך.

44) ד"ה אני לדודי בלקו"ת: פ' ראה לב, ג.

45) שטן ופנינה לש"ש נתכוונו: ב"ב טז, א.

46) כמשל הזונה שבזוה"ק: זח"ב קסג, א.

47) כמ"ש במ"א: ראה סידור שער ל"ג בעומר דש, ד.