פרק כ

הנה אחר שנתבאר בפי"ח וי"ט שרש האהבה המסותרת, וענינה ומהותה שהוא החפץ והרצון הטבעי שבכל נפש מישראל לדבקה בה' למעלה מטעם ודעת, ויראה כלולה בה שלא ליפרד מה' אוא"ס ב"ה המלובש בנפשו, שהוא יחודו ואחדותו ית' אפילו במסירות נפש ממש כשיבוא לדבר נסיון באמונת ה', אפילו בלבושים החיצונים שלא לעבוד ע"ז ח"ו, צריך עתה להבין מהו מהות קליפת ע"ז שבה יהי' נפרד מיחודו ואחדותו ית', וע"ז אמר:

והנה מודעת זאת לכל: היינו כי נתבאר לעיל איך קרוב אליך הדבר מאד, לפי שיש לכל אחד אהבה מסותרת שהיא חכמה שבנפש שמזה מוסר נפשו על קידוש ה', וזה שעובר עבירות היינו משום שחושב דעדיין לא נעשה נפרד, ולכן אמר ע"ז בפי"ז כי קרוב אליך הדבר מאד היינו שיכול לזכור תמיד האהבה המסותרת שאינו רוצה להיות נפרד, שבכל עבירה ה"ה כעובד ע"ז כלקמן אי"ה, ועל ע"ז הרי הוא מוסר נפשו כמו"כ יבא למסירות נפש על כל פרט ופרט, שבכל פרט עבירה ה"ה כמו עובד ע"ז ח"ו, וע"ז אמר כאן והנה מודעת זאת לכל כו' שמבאר כאן איך הוא כעובד ע"ז ע"י שארי עבירות גם כן כו' וד"ל.

והנה מודעת זאת לכל כי מצות ואזהרת ע"ז שהם שני דברות הראשונים: כי הם דבר א' ממש, כי במה שמקיים מצות האמונה בה' שמדבור אנכי בזה הוא גם כן מקיים אזהרת הל"ת ולא יהי' לך, וכן במה שהוא עובר ח"ו על לא יהי' לך בזה הוא מבטל המ"ע ח"ו של אנכי שלכן כאחד נאמרו כידוע.

כי דבור אנכי כולל כל רמ"ח מ"ע: שבהם נכלל גם כן מצות דרבנן.

ולא יהיה לך כולל כל שס"ה ל"ת: שבהם נכלל כל איסורי דברי סופרים. שבכל ל"ת שעובר ה"ה עובר על לא יהי' לך, וזהו כללות התורה שאין בכלל אלא מה שבפרט ואין בפרט אלא מה שבכלל, ובזה ההקדמה יובן איך שמוס"נ על כל פרט ופרט שבכל פרט ה"ה עובר על אזהרת לא יהי' לך ולכן מוס"נ ע"ז, אלא שצריך לבאר איך נכלל כל השס"ה ל"ת בלא יהי' לך, דמה שאנכי כולל כל רמ"ח מ"ע זה מובן כדאי' במד"ר1 בתחילה קבלו מלכותי ואח"כ קבלו גזרותי, וזהו הכוונה אנכי פירוש מלכותי ועל ידי זה אח"כ קבלו גזרותי כו', אבל צריך להבין איך נכלל כל השס"ה ל"ת בלא יהי' לך, אמנם לפי מה שית' לקמן אתי שפיר כי באמת בכל איסור קל של ד"ס ה"ה נעשה נפרד מאחדותו כמו ע"ז ממש, ועל ע"ז הרי שפיר קאי הפסוק לא יהי' לך, כמו"כ על כל איסור כי בכל איסור קל ונעשה נפרד כו' וד"ל.

ולכן שמענו כו' מפני שהם כללות כל התורה כולה: והנה מזה מובן שבכל מ"ע מלובש הכלל של אנכי (כי ממנו יצאו ונמשכו כל הפרטים), היינו שעל ידיהם בא לדבקה באנכי כו', וכן כל המל"ת מלובש בהם הכלל של לא יהי' לך (אחר שממנו נמשכו כל הל"ת), היינו כשעובר עליהם נפרד על ידי זה מיחודו ואחדותו ית' כמו בע"ז, וצ"ל זה איך מתייחסים שאר הל"ת שאין בהם מהות וענין ע"ז כלל, ולזה צריך תחלה להבין היטב מהות קליפת ע"ז שממילא מזה יתבאר איך שכל הל"ת הם מהות וענין ע"ז ממש, ונפרד ע"י מיחודו ואחדותו ית' כמו בע"ז ממש. ועל זה אמר:

ולבאר היטב ענין זה צריך להזכיר תחלה בקצרה ענין ומהות אחדותו של הקב"ה: שממילא יובן שההיפך ונגד אחדותו האמיתית זהו מהות קליפת ע"ז, וזה ית' ספכ"ב, ועיין בפכ"ג שע"י קיום כל הרמ"ח מ"ע הוא מיוחד באוא"ס ב"ה ממש ות"ת כנגד כולם, ואח"כ יתבאר ממילא בפכ"ד איך שע"י כל הל"ת הוא נפרד מה' כמו בע"ז, ועל ידי זה ישוב אל הכוונה בפכ"ה בביאור תיבת מאד שהתחיל בפי"ח איך שבאמת קרוב לעשות ולקיים כל הרמ"ח מ"ע ולשמור כל הל"ת בזכרו ענין המסירות נפש רק שלא להיות נפרד בלבד וכ"ש לדבקה בו לעולם ועד ובפרט שהם יסורים קלים ממסירות נפש כו', וע' בקיצור הא' של תניא2.

ענין ומהות אחדותו: שלא כמו שסוברים שאחדות ה' הוא שמאמין שאין בורא אחר זולתו ח"ו, זה אינו כמשי"ת בלקו"א ח"ב בתחלתו: וכי תעלה על דעתך שיש אלקים נשרה במים מתחת לארץ כו', אלא הענין הוא אחדותו נקרא שהוא לבדו הוא כמו קודם שנברא העולם הי' הוא לבדו הוא כו' כמו"כ לאחר שנברא העולמות והברואים הרי כל העולמות בטלים במציאות ממש, וע"ז מורה תיבת אחדות שנלקח משורש מלת אחד כמו אלף אחד כמ"ש במ"א, וזהו אחדות אמיתי שאין דבר שחוץ ממנו גם לאחר שבנברא כמו קודם שנברא כנ"ל, וכמ"ש במ"א באריכות יעו"ש, וממילא היפך אחדותו נקרא היינו מה שמשים עצמו ליש ודבר נפרד, כי באמת אין לך דבר שחוץ ממנו כו', ועל פי זה מובן איך שבכל שס"ה ל"ת ה"ה עובד ע"ז ממש כיון שעובר רצונו ית' ועושה את עצמו והדבר ההוא ליש ודבר נפרד, ממילא זה גם נקרא עובד ע"ז, וכאשר יתבונן בזה יבוא למסו"נ ע"ז כו' וד"ל.

שנקרא יחיד ומיוחד וכל מאמינים שהוא לבדו הוא: פירוש אף דפירוש יחיד הוא מורה על למעלה מבחינת אחד כמ"ש בתו"א ד"ה וארא3 ובכ"ד, עכ"ז מצינו לשון יחיד על בן יחיד שלא ישולל בזה נמצא זולתו, אבל הבורא ית' נקרא יחיד באמת שמושלל בזה שום מציאות זולתו ית' כלל, אפילו לומר שמתאחדים ומתכללים בו כהע"ס שמיוחדים בו ית', שע"ז מורה תי' אחד כידוע, לכן נקרא יחיד ומיוחד בכל צד יחוד שאפשר.

(אפשר לומר בלשון הקבלה אחד הוא בזו"נ יחיד הוא בחכמה מיוחד בכתר ששם מתכללים אחד ויחיד וזהו לשון מיוחד).

וכמ"ש אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא כו' פירוש הוא ממש בלי שום שינוי כדכתיב אני ה' לא שניתי: פירוש לשון אתה הוא מורה על התגלות לנוכח, ולשון הזה אינו נופל כי אם אחר שנברא העולם שאז שייך לשון גילוי, ולשון הוא מורה על נסתר ונעלם שהוא עצמותו ית' כמו שהי' קודם שנבה"ע, (ובלשון הקבלה אתה הוא בחסד או בחכמה, והוא בבינה או בעתיק והכוונה אחד), וע"ז אומרים אתה הוא עד שלא נבה"ע שאז בחי' אתה הי' נכלל ומיוחד בבחינת הוא, ע"ד עד שלא נבה"ע הי' הוא ושמו בלבד, ששמו הוא בחי' הגילוי של בחי' אתה והי' נכלל בבחינת הוא לבד, ואתה הוא משנברא העולם שעתה הוא גם כן אתה נכלל ומיוחד בבחינת הוא בלי שום שינוי כלל.

כי עולם הזה וכן כל העולמות העליונים אינן פועלים שום שינוי באחדותו ית' בהבראם מאין ליש: פירוש מלבד מה שנתבאר במ"א פירוש לא שניתי שאין שינוי בעצמותו ית' מברה"ע, לא כמו בענין שפע שפועל שינוי והתפעלות במשפיע, כמו בהשפעת הרב לתלמיד שאף שאין ערוך כלל שפע השכל להתלמיד למהות ועצם שכל הרב, עכ"ז מוכרח להשתנות בעת ההשפעה שאינו יכול אז להשכיל השכלות אחרות וכיוצא, והיינו מפני שמתלבש ממש בהשפעה והוא טרוד ומטורד ומוגדר בההשפעה ההיא, לא כן למעלה בו ית' שהוא ע"ד אור וזיו ממנו ית' שאין פועל שינוי בהמאור כידוע ומבואר במ"א, ע' ד"ה ונקדשתי4 וד"ה קול דודי5 וד"ה שבתותי6, הנה מלבד זה פירוש כאן ענין לא שניתי שאין שום שינוי באחדותו ית' מבה"ע, ולא כמו זיו השמש שאף שאין פועל גם כן שינוי בהשמש, עכ"ז הזיו הוא גם כן איזה מציאות להאיר לארץ ולדרים רק שצריך להתמיד לקבל מהשמש ואינו מציאות נבדל לעצמו, מה שאין כן המשכת הזיו ממנו ית' לברוא עולמות אין שום מציאות כלל כי הוא מיוחד ונכלל תמיד במקורו עצמות אוא"ס ב"ה, וכנ"ל בפירוש אתה הוא משנבה"ע וממילא אין שום שינוי גם באחדותו ית' שכמו שהי' הוא לבדו הוא יחיד ומיוחד קודם שבראם כך הוא לבדו הוא יחיד ומיוחד אחר שבראם מפני דכולא קמי' כלא חשיב וכאין ואפס ממש, כי התהוות כל העולמות כו' אינו אלא דבר ה' כו'.

אינן פועלים שום שינוי באחדותו: דהייתי יכול לומר הגם שבעצמותו אינן פועלים שום שינוי וח"ו לומר שפועלים, אבל לאחר שנברא ה"ה יש דבר כמו על דרך משל גרגיר חול א' לגבי כפת שמים שאינו בערך אפילו לגבי כפת הארץ, והארץ הוא כגרגיר חרדל לגבי השמים שאינו תופס מקום, אבל אין יכולים לומר שהוא אין כי הרי יכולים לראות ולמשמש אותו, וכן גם כאן הייתי יכול לומר כזאת, לזה אמר אינן פועלים שום שינוי באחדותו פירוש גם באחדותו כו' וד"ל.

יחיד ומיוחד קודם הבראם: כי ח"ו לומר שהעולמות היו בהעלם בעצמותו, הגם שנמצא בכמה דוכתי שהעולמות היו בהעלם בא"ס, זהו לאחר שעלה ברצונו שם שייך לומר שהעולמות היו בהעלם בא"ס, ועפ"י לשון קבלה הוא א"ק, אבל קודם שעלה ברצונו ח"ו לומר כן שהעולמות היו בהעלם אלא שנבראו מאין ליש, וגם על א"ק איתא שהוא יש מאין והתהוותו הוא גם כן מאותיות דטהירו עילאה שהם הרל"א שערים, ומשו"ה גם עליו שייך לומר שבטל לאוא"ס ב"ה שלמעלה מעלה מהאותיות שהרי האותיות נקרא רשימו בלבד. ועי' בביכול המצות לאדמו"ר בעל הצ"צ נ"ע ד"ה בשרש מצות התפלה פרק ל"ח עי"ש מענין ביטול הנאצלים והנבראים באורך. נמצא שקודם הבראם הי' הוא לבדו הוא כמו"כ לאחר שנבראו גם כן לבדו הוא. (ועוד יש פירוש בזה, אך אין כאן מקום ביאורם).

שלא יחזרו להיות אין: דאינו דומה לאומן שעושה כלי שלאחר שעשה א"צ הכלי להאומן, שהרי הוא יש מיש כמ"ש בשהיוה"א פ"א, יעו"ש.

לדבר דבורים לאין קץ ותכלית כו': ומה שאינו מדבר אלא ע' שנים, זהו מפני שנחלשו כלי הגוף ונתקלקלו כידוע, אבל מצד הנפש עצמה הרי יכול לדבר דברים עד אין קץ ממש, והראיה מענין הגלגולים שאותה הנפש עצמה מתלבשת בגוף אחר ומדבר עוד כו'.

מהות ועצמות הנפש שהם עשר בחינותיה: עי' ביאור לא תשבית בלקו"ת7 אשר כאן בלקו"א קורא לעשר כחות הנפש עצמות הנפש ובאמת אינו מבואר כל כך כאן, כי עצם הוא למעלה מעלה מעשר כחות הנפש כידוע ומבואר במ"א, ומה שקורא כאן הכחות בשם עצמות זהו רק לגבי הלבושים, ולגבי עצם הנפש הם נקראים בשם גופא כו'.

שהן אותיות כלשון עם ועם המדברים כו': שבהנפש אינו רק כ"ב אותיות, רק החלוק בהצרופי אותיות שאצל אומה זו הצירוף כך ואצל אומה אחרת הצירוף באופן אחר.

ולמשל כמו בנפש האדם כשמדבר דבר א' כו' - עד סוף פרק כ"א.

הנה לכאורה ישתומם המשכיל להבין בנמשל, מהו החידוש בבריאת העולם מאין ואפס המוחלט אל היש, אשר הם בו על צד האמת גם אצלו ית' לא על צד הדמיון אצל הנבראים בלבד, מאחר שהדבור עליון שרש ומקור הנבראים הוא מיוחד שנכלל במקורו עצמות אוא"ס ב"ה, גם עכשיו שיצא אל הפועל בברה"ע הוא כמו קודם שיצא אל הפועל וכמו קודם שנבה"ע ממש בלי שום שינוי כלל כי אין דבר חוץ ממנו, וכדבור האדם בעודו בכח העצם ומהות הנפש שהוא מיוחד ונכלל בעצם הנפש, א"כ מה שהי' הוא שיהי' כי מה שאצל הנבראים הוא התחדשות אינה אמיתית בעצם כמ"ש בפכ"א, רק שהשינוי הוא אל הנבראים כו' ולכן נדמה להם כו', ובאמת זהו היפך האמת והאמונה שנצטווינו להאמין האמת שהקב"ה ברא הכל מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין מאין ואפס המוחלט ממש שלא הי' שום מציאות אחר זולתו ית' האחד הפשוט בתכלית הפשיטות, ואינו שייך כלל לומר ענין התכללות מקור העולמות בו ית' אפילו בדרך מעלה ועילוי רב מאד כמו זיו השמש בגוף כדור השמש או אפילו כניצוץ האש בתוך צור החלמיש, או כמו דבור האדם בעצם הנפש שהוא בכח ובהעלם מאד, עכ"ז אין זה התחדשות ממש מאין המוחלט, אבל הבורא ית' ברא הכל מאין ואפס המוחלט ממש כמ"ש בראשית ברא כו' ומחדש בכל יום כו' ואין ערוך אליו ית' כלל, וכמו שאין שייך לומר שאבנים ועפר וכל דצח"מ הגשמיים היו בהעלם תחלה במקורם ואח"כ יצאו לידי גילוי דרך עילה ועלול, כי הוא הנחה מקויימת גם אצל החוקרים שרבבות מיני השתלשלות לא יועילו להתהוות הגשמי מהרוחני, שלכן אמרו שהתהוות הגשמי מן הרוחני אין לך יש מאין גדול מזה, וכן ויותר מכן לאין קץ אין שייך כלל לומר שהחכמה דאצילות (ואפילו בחי' א"ק) היה תחלה בהעלם ובכח בעצמות אוא"ס ב"ה (ואפילו כהעלם הניצוץ בצור החלמיש) וכ"ש בחי' דבור העליון שהוא למטה הרבה מהחכמה עילאה שאין שייך לומר שהי' כלול ומיוחד בעצמות אוא"ס ב"ה כדבור האדם בנפשו ושגם עתה הוא מיוחד וכנ"ל (ע' לק"ת ד"ה ענין ק"ש8 וד"ה ששים המה מלכות9).

נמצא קשה כאן בב' דברים, הא' שאין שייך כלל לומר שהדבור מקור העולמות הי' כלול תחלה במקורו וגם עכשיו הוא כן דאם כן מה שהי' הוא שנהי', וחלילה לומר כן שאין כאן התחדשות באמת לאמתו לפי זה רק אצל הנבראים, ועוד שבאמת אא"ל שהעולמות והנבראים בטלים במציאות ממש כמו קודם שנבה"ע במכ"ש שהדבור מקורן גם כן בטל ומיוחד דאם כן מהו שא' ויהי בששת ימי בראשית יהי אור, יהי רקיע, ותראה היבשה, (והיבשה איננה במציאות כלל) וכל אשר חפץ ה' עשה, ועלה ברצונו לברוא את העולם, ואיך לא נעשה רצונו ח"ו כי אם בדמיון אצל הנבראים שזה א"א כלל.

ב) והנה באמת הבנת הדבר לאשורו על בוריו איך שהכל אמת, היינו שבאמת הוא לבדו הוא כמו קודם שנבה"ע ממש בלי שום שינוי כלל וכלל באחדותו ית', ושמכל מקום ברא כל העולמות מאין ואפס המוחלט ומחדשם בכל יום תמיד וממציאם מאין ליש בתמידות, ושמכל מקום אני ה' לא שניתי כלל וכלל כו', ושמכל מקום ממך הכל שהוא לבדו הוא הבורא והמשגיח עליהם מצמצום הראשון עד חול דק שבעפר הארץ, וכל התוארים והכינוים והשמות והמדות עליונות הכל בו לבדו ית' ואין דבר חוץ ממנו, ושכולם מיוחדים בתכלית בו ית', ושמכל מקום אם צדקת מה תתן לו, ושמכל מקום נחת רוח לפני כו', וכן להיפך הפושעים בי כו' והכל אמת, זהו יסוד ועיקר כל החסידות שנתגלה על ידי הבעש"ט ז"ל והרב המגיד ז"ל ונתפרסם ונתבאר ע"י אדמו"ר הזקן נ"ע, שכ"ז נכלל בענין היחוד דשני שמות ה' אלקים, אף שמצד עצמו ית' הוא מרומם ונשגב למעלה עד אין קץ מגדר ובחי' מקור לעולמות, עד שא"ק ודומם הגשמי לפניו הם שוים בהשוואה אמיתית ממש, כי אין ערוך אליו כלל וכלל בדרך כלל בשם הוי' סוכ"ע (עיגול הגדול), ומכל מקום אחר שברצונו הפשוט צמצם את עצמו בבחינת מקור לעולמות (המשכת הקו) והאציל וברא ויצר ועשה כל הנפעל הוא מתייחד עמהם בתכלית עד שאין דבר חוץ ממנו, וממילא כולם מיוחדים ונכללים בו ית' בהמצאם תמיד ממנו מאין ליש ע"י מדת מל' ית' עד שאין נופל עליהם שם יש כלל, אף שנבראו, מפני כי בטלים תמיד במקורם כזיו השמש בשמש, אף שהזיו ישנו ביתר שאת בכדור השמש מכל מקום אין עליו שם יש כלל ואין פועל שינוי בעצם השמש, כן כל הנבראים אף שבודאי הם מציאות באמת ברצון ה' אך שכן נבראו על אופן שיהיו בטלים במקורם באמת בלי הרגש מציאות, אלמלא ניתנה רשות לעין לראות מקורם המהווה ומחי' אותם בתמידות כמ"ש בשעהיו"א 10 (רק שם דבר בדרך פרט התהוות בי"ע מאצילות).

ובאמת לולא סוד הצמצום11 שנתגלה בעת רצון מלמעלה על ידי האריז"ל מפי אלי' ז"ל, לא הי' מושג זה לאמיתו, שלכן אפילו החסיד הקדוש הרמ"ק ז"ל שנגלה לו גם כן אליהו ז"ל לא הי' עדיין עת רצון מלמעלה שיתגלה בעולם חכמת האמת על פי דרך האריז"ל, ולכן לא ידע סוד הצמצום המבואר בכהאריז"ל, וחשב שהמשכת הכתר מא"ס הוא ע"ד עילה ועלול, ומכל מקום כתב הרמ"ע בשמו שאין ערוך הכתר לגבי א"ס יותר הרבה ממה שאין ערוך הדומם הגשמי לגבי הכתר, והוא הפלא ופלא מאד מאד להמתבונן בזה ושפתים ישק פה קדוש, מכל מקום על פי סוד הצמצום הנזכר בכהאריז"ל ונתפרש לנו ע"י אדמו"ר הזקן נ"ע הוא נעלה יותר הרבה הפלא ופלא עד אין קץ.

והענין שעל פי דרך הרמ"ק ז"ל הכתר הוא קרוב יותר על כל פנים להא"ס מהדומם הגשמי מאחר שהוא עלול הראשון, והדומם אחרון במדריגה אחר רבוא רבבות אלפים השתלשלות עד אין קץ ותכלית כלל כידוע, אלא שאעפ"כ מהכתר לא"ס אין ערוך יותר הרבה, אבל מכל מקום אין שייך לומר ששוין במעלה א' נגד א"ס מפני שעל כל פנים הכתר הוא עלול ממנו (בדרך רחוקה ונפלאה מאד כנ"ל אבל לא ע"ד הנברא מהבורא שאין ערוך כלל), מה שאין כן על פי הקדמות האריז"ל בסוד הצמצום שנתפרש לנו בדא"ח הם שוים במעלה אחת ממש לגבי א"ס (ע' ד"ה אוא"ס למעלה עד אין קץ12), וכך הי' מרגלא בפומא דרבינו הגדול נ"ע שלגבי א"ס הדומם הגשמי עם בחי' א"ק שוים ממש (ע' ד"ה ג' בחי' אדם13) והיינו מפני ששניהם נבראים מחודשים מאין ואפס המוחלט.

והענין הוא כי א"ס ב"ה עצמו קדוש ומובדל מכל בחי' גדר מהות גילוי והתפשטות כלל וכלל ולא אתרמיז בשום אות ולא בשום קוץ כלל, עד שבאמת גם שם א"ס לא יתכן עליו, כי שם א"ס מורה שא"ס להתפשטותו והוא למעלה מגדר ההתפשטות, וכן כל השמות והכנויים לא יתכנו עליו בעצם שכולם מורים על בחי' התגלותו לנבראים, והוא מושלל מבחינת גדר גילוי כו', ומ"ש שם הוי' הוא שם העצם ראיתי בדרוש א' (שוב מצאתי שכן שמע הרה"ק ר"ה ז"ל מאדמו"ר ז"ל וע' בד"ה לאתקנא רזא דשמי'14 מזה באריכות), שהכוונה שהוא מורה על פעולת דבר שא"א לבד העצם שהבריאה הוא בחיק הבורא דוקא ממש כו'. ועוי"ל שהכוונה על ההתפשטות וד"ל, (ע"ה שבאמת הכוונה בכל השמות והכינוי' על עצמותו ממש כמ"ש אליו ולא למדותיו רק שא"ז ע"ד שם התואר שנתפס בו העצם כי אם אחר הצמצום, והמ"י).

אך הנה א"ס ב"ה הוא שלם בתכלית השלימות א"כ לא חסר ממנו חלילה גם כח ההתפשטות וכח היכולת שהוא כח ההיולי כללי וכל מיני גילוי' והתפשטות כללי' העצם (ע"ד שכ' בס' עבה"ק15 לענין כח הגבול שבא"ס, א"כ גם אנו נאמר כן גם לענין כח הבלתי בעל גבול וד"ל), וע' בסוף דרוש ד"ה ע"ח היכל השביעי16 לענין אין להנמנעות טבע קיים בחיק הבורא, והנה כח היכולת הזה נקרא בשם א"ס שא"ס להתפשטותו ויכולתו, ולכן לא נקרא אין לו תחלה כי יש לו תחלה שנמשך מעצמותו כאשר עלה ברצונו כו', ומה שנקרא אוא"ס הכוונה אור שהוא א"ס ולא אור של א"ס, והנה אוא"ס הזה הוא שנקרא שמו הגדול ועז"נ עד שלא נבה"ע הי' הוא ושמו בלבד שמו הוא כח היכולת ואוא"ס והוא הוא המאור המקור לאור שבבחינת האור הוא נכלל ובטל בו כזיו השמש בשמש שאינו עולה בשם כלל ולכן נקרא גם כן שמו, שאור ושם הם מורים על שאינו נוגע לעצמותו כלל, ולבד, הוא עצמות ממש שאינו אפילו בבחינת מקור לאור ולכן קודם שנבה"ע הי' בחי' הוא ושמו נכללים בבחינת לבד (כן פירוש הרה"ק ר' הלל נ"ע).

והנה באור הזה ושם הגדול והנכבד והנורא הזה הוא שהי' בו הצמצום ומקום פנוי הנזכר בכהאריז"ל, שענינו הוא סילוק והעלם האור לגמרי במאור, כי מצד עצמו האור שהוא א"ס הי' יכול להאציל רבוא רבבות ספירות עד אין קץ ותכלית כלל לא מערך וסוג ודמיון הע"ס שנאצלו כי אם למעלה מעלה מהן ברבבות אופנים שונים אשר לא ישוער כלל, וע"ד הלשון שנתבאר במ"א כי לא זהו עיקר האלקות מה שהעולמות מתהווים ממנו (ד"ה חייב אינש הב'17 ובי' שחורה הב'18), אך שעלה ברצונו הפשוט (ענין שם רצון כאן לשלול החיוב וההכרח כענין זיו השמש חלילה ע' ד"ה אנכי19) שיהי' סדר השתלשלות כמו שהוא עתה ע"ס וד' עולמות כו', לכן סלק והעלים אורו הגדול בעצמותו עד שלא ישאר כי אם בחי' אחרונה מה שאפשר להיות בהאור, וכדי לשכך את האזן נא' ע"ד הארה מהאור שאינו נוגע להאור כלל ובחי' זו נקרא אותיות הרשימה, כי כל בחי' גילוי הוא ע"י בחי' אותיות המתהווים מהתמצית ובחי' אחרונה של דבר המתגלה, כמו אותיות השכל שמתגלה על ידם הם מבחינת תמצית ובחי' אחרונה של השכל וכן יש אותיות התענוג שמתגלה על ידם כו', וכן יש אותיות עד רום המעלות, עד שגם גילוי אוא"ס ב"ה שהי' ממלא כל מקום החלל הוא ע"י בחי' אותיות לשכך האזן והם בחי' אותיות של שמו הגדול ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, אך זהו הארת הרשימה שרשי הכלים והשמות, אך כללות האותיות של הרשימה הם בחי' אותיות רל"א שערים.

והנה כמו למשל השכלה מופלאה שמלובשת באותיות הכתב, כמו דבור תוס' ור"ן שמצד עצם האותיות אינו מושג כלל מהות השכל למי שאינו חכם ומבין מדעתו כי אם שרואה ומשיג האותיות בלבד, כמו נער קטן אף שהחכם מבין ומשיג מהאותיות מהות השכל ממש, מפני שבאמת בהעלם מלובש בהאותיות מהות ועצמות השכל רק שאינו בהתגלות כלל, לכן מי שאין לו שכל לא יבין כלום מהאותיות אף שיודעם היטב.

וכן ע"ד דוגמא יובן למעלה קצת ענין הרשימה, שהוא העלם האור לגמרי מהאותיות, וכן יובן שמכל מקום אין בהם שינוי כלל שגם אחר ההעלם באמת מלובש בהם אותו האור ממש רק שאינו בהתגלות שלכן נקרא רשימה מהאור, וכן בהאור אין שינוי כלל כי אם שנכלל מהגילוי אל ההעלם במאור, כמו למשל חכם שיודע מסכת אחת עם כל העמקות והפלפול שבה לאשורה על בוריה כגון מסכת יבמות ועוסק אח"כ במסכת אחרת וממילא מסתלק אז משכלו הגלוי כל פלפול המסכת יבמות, ומכל מקום הוא בשלימות גמור אצלו במוח הזכרון שלו כמו שהיא בשעה שילמוד בה יתגלה אצלו כל המסכת עם הפלפול שבה, א"כ אין זה שינוי כלל לעצמו בהעלם השכלי עם האותיות שבו.

וכן יובן למשכיל למעלה שאין שינוי כלל לא בהאור ולא בהרשימה וכ"ש במאור עצמו שבו נכללים תמיד האור והרשימה עד שאינן עולים בשם כלל כי אם שם מאור בלבד, כביטול זיו השמש בגוף כדור השמש ויותר מכן לאין קץ (וא"כ ממילא כל סדר ההשתלשלות שנמשך ונתהווה מהרשימה והקו כדלקמן, נכללים ומתבטלים בהמאור עצמו שהוא מקור האור והרשימה וא"כ הוא לבדו הוא באמת, וזהו תוכן עומק המשל שמבואר בפרק הזה מביטול הדיבור בשרשו עד מהות ועצמות הנפש לרמוז כן למעלה על התכללות וביטול אותיות הרשימה במקורם עצם המאור וכן מבואר בלק"ת בהוספות20 ע"ש).

רק לא מפני זה נאמר שהצמצום אינו אמיתי כלל חלילה, כי אם באמת צמצם אורו הגדול ברצונו הפשוט שלא יאיר ויתגלה כמו שהוא שלא הי' אפשר להיות אז מציאות ההשתלשלות על אופן כמו שהם עתה כנ"ל, אך על ידי ההסתלקות והעלם האור בעצמותו אז על ידי הקו והרשימה האציל וברא ויצר ועשה כל האבי"ע על אופן שהם עתה מבלי הגלות עליהם אור עצמותו כמו שהוא, רק על פי אופן קו המדה שנמשך אליהם על פי רצונו וחכמתו ית', אך לגבי עצמותו ית' שהוא היודע ומכיר מהותו ועצמותו (ענין שם ידיעה כאן הוא לשכך האזן) שהוא למעלה מעלה מהצמצום ולפניו נגלו כל תעלומות הצמצום ומקום פנוי שהוא המצמצם את הצמצום ומתלבש בהרשימה כהדין קמצא דלבושי' מיני' ובי' כידוע, א"כ ממילא בטלים ונכללים כל ההשתלשלות בו ית' והוא לבדו הוא כמו קודם הצמצום מאחר שנתהווים מאין ואפס המוחלט על ידי הקו והרשימה שנכללים ומיוחדים בו ית' ולכן קמי' ממש כולא כל"ח, ואף גם זאת כלא בכ"ף הדמיון ולא לא ממש כמו שקודם שנבה"ע שהי' הוא ושמו בלבד ולא הי' שייך לומר כלל מציאות איזה מקור ושרש אף בהעלם היותר אפשר לצייר (כמו ניצוץ האש בצור החלמיש כמו שחשבו המקובלים שלא ידעו סוד הצמצום והמשילו בחי' ע"ס הגנוזות במאציל להעלם ניצוץ האש בצור החלמיש, שאף שהוא משל נמרץ מאד למשכיל, עכ"ז לא יצדק זה אלא בהשתלשלות עילה ועלול שכל עלול משיג עילתו והעילה מתלבש בו וממילא יתכן אז אף בעלול היותר אחרון במדריגה אחר רבוא רבבות השתלשלות אין קץ שיהי' לו מכל מקום איזה מקור למקור בהעלם היותר אפשר אף בעילה הראשונה, וכ"ז לא יתכן ע"ד האריז"ל אלא בבחינת א"ק שנקרא עילה הראשונה לכל השתלשלות העולמות אבל התהוות א"ק מא"ס הוא ע"י צמצום ומקום פנוי הנ"ל, ולכן נקרא אדם דבריאה בכללות העולמות שלשון בריאה מורה על ענין ההתהוות מאין ואפס המוחלט ממש ולכן קודם הבריאה לא שייך כלל מציאות איזה מקור להנברא כנ"ל) לבחי' ע"ס לעולמות, ומ"ש בחי' שמו הי' הוא ושמו או לשון אור א"ס שהוא מורה על מקור ההתפשטות היינו כנ"ל שהא"ס ב"ה הוא שלם בתכלית וא"כ בודאי לא חסר ממנו גם כח היכולת להתפשט כשיעלה ברצונו הפשוט אבל קודם שעלה ברצונו (ע' רצון כאן הוא לשכך האזן) אין שייך כלל גילוי מציאות מקור כו', ואין משל לזה אלא מענין שם שאינו נוגע להאדם כלל כי אם לזולתו וגם זה אינו כשם האדם ממש, שעל כל פנים נשרש איזה חיות מהנפש בהשם כידוע, אבל בו ית' אינו שייך כ"ז לגמרי א"כ הוא באופן ריחוק היותר נפלא ולכן נקרא שמו ואכמ"ל, ע' ד"ה ענין הלל21 וד"ה ואני נתתי לך שכם22 כו' ושם מבואר.

ועוד דבאמת דגם בהמשכת הקו והרשימה לאחר הצמצום וכ"ש באוא"ס שלפני הצמצום אין שייך שיהיה בהם איזה מקור ושרש לההשתלשלות, מפני שהקו והרשימה הם ממהות אלקות ממש המצומצם, ובהעלם וצמצום מלובש בהם אוא"ס שלפני הצמצום שהצמצום אינו שינוי בעצם כנ"ל כי אם מגילוי להעלם, וממילא הם באמת נכללים ומיוחדים בהמאור העצמות ממש ולכן גם אחר הצמצום לכשיתהווה בחי' א"ק מהרשימה אינו ע"ד עילה ועלול ח"ו כי אם מאין ואפס המוחלט ממש כנ"ל, ואין ערוך מבחינת א"ק להקו והרשימה שבתוכם אוא"ס ב"ה, עד כי בחי' א"ק והדומם הגשמי שוין בהשוואה אמיתית לגביהם כנ"ל, א"כ קודם שנתהווה בחי' א"ק שהוא מחשבה הקדומה של כללות ההשתלשלות, אין שייך מציאות איזה מקור לא"ק אף בהעלם היותר נפלא, שכ"ז שייך בעילה ועלול כנ"ל אבל לא בנברא לגבי בורא וזה פשוט ומובן, אבל לאחר התהוות ובריאת העולמות אין נופל עליהם שם לא באמת כי הוא צוה ונבראו ומחדש בכ"י כנ"ל וממציאם מאין ליש תמיד ודברך נצב בשמים כו', אלא מפני שנתהוו מאין לא כמו עשיית האדם כלי שהכלי אינה צריכה אליו לאחר עשייתה מפני שלא עשאה מאין כי אם מיש ליש רק שמשנה הצורה מה שאין כן בהתהוות יש מאין שצריך להיות כח ההתהוות תמיד ביש להוותו, ואלו הי' מסתלק כרגע כח המהווה מן המתהווה הי' חוזר להיות אין ואפס כשהי' כמבואר כ"ז בשעהיוה"א23.

נמצא לפי דרכנו בדרך כלל שכל עיקר התהוות כללות השתלשלות הוא מהרשימה שנשאר אחר הצמצום ואלולי הצמצום ומקום פנוי לא הי' אפשר להיות מציאות השתלשלות כלל, דהיינו שהי' אז ע"ד עילה ועלול והי' הכל א"ס אפילו אחר רבוא רבבות השתלשלות עד אין קץ, כי זה כלל בכל עילה ועלול כי יש השתוות וערך מעילה היותר ראשונה עם העלול היותר אחרון כמובן ופשוט, רק על ידי הרשימה שהוא ענין העלם האור לגמרי על ידי זה יוכל להיות הסתר הבורא מהנברא, וא"כ מובן בקל שאם הי' מתגלה אוא"ס שלפני הצמצום כמו שהוא א"ס אל הנבראים לא הי' אז במציאות נבראים כלל כי אם בבחינת א"ס, מאחר שכל מהות נברא הוא היותו איזה מציאות בידיעתו והא"ס הוא לבדו הוא ואין בלתו וא"כ קמי' ית' שאין הצמצום מעלים לפניו כי הוא המצמצם את הצמצום והוא היודע ומכיר (בדרך השאלה) עצמותו שהוא א"ס, א"כ כל ההשתלשלות כלא חשיב לגבי' היינו שנכללים ומיוחדים בו ית' שמאמיתית המצאו נמצאו כל הנמצאים, היינו שהוא לבדו הוא שהמציאם מאין ליש על ידי הסתר הבורא מהנברא שהוא ענין הרשימה, ומכל מקום א"ז לא ממש אפילו קמי' ית' כי הצמצום הוא אמיתי לגבי נבראים והוא שהמציאם מאין ליש אחר הצמצום להיות בבחינת נבראים בידיעתם אבל לענין הביטול במציאות הוא שוה ממש כמו קודם שנבה"ע שאין שינוי באמת על ידי הצמצום ולכן כולא קכל"ח ממש ומכל מקום לא לא ממש וההסבר לזה הוא ממשל זיו השמש כשהוא בגוף כדור השמש ממש.

ג) והנה נחזור לעניננו ונזכיר בקצרה ענין הקו שנמשך מאוא"ס שלפני הצמצום שנקרא עיגול הגדול שלפני הקו לתוך הרשימה, שענינו הוא גילוי האור שלפני הצמצום בתוך כל סדר ההשתלשלות שנתהווה מהרשימה, אך שהוא גילוי המשכה מצומצמת מאד ולכן נקרא קו, אך שאינו צמצום כענין הרשימה שהוא העלם האור לגמרי מהאותיות, אף שבהעלם מלובש בהם כל האור כבתחלה אך שאינו בגילוי כלל בהרשימה כמובן מהמשל הנ"ל, אבל ענין צמצום הקו הוא בכדי שיוכל להיות גילוי מהות ועצמות האור שלפני הצמצום על ידי הקו, והוא על דרך משל לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה, שהכוונה הוא שיכלול כל האריכות בדברים קצרים (אף שנזכר משל זה בלק"ת24 לענין הרשימה היינו לענין שגם באותיות הרשימה מלובש בהעלם כל האור כנ"ל, אבל מכל מקום הוא בהעלם, וכאן הכוונה לענין גילוי האור בתוך העלם), עד דלאחר מ' שנין דקאים אדעתי' דרבי'25 ישיג כל עומק המושג של שכל הרב ממש והוא מה שלעתיד יאיר ויתגלה כללות האור שלפני הצמצום ממש ע"י עבודתינו עכשיו בהמשכת הקו בהשתלשלות ע"י תורה ומצות.

וכן מבואר זה מהמשל הנמרץ שבמד"ר לענין צמצם שכינתו בין ב' בדי ארון, מענין מראות גדולות ומראות קטנות, שאין שינוי בהבבואה שנראה בהמראות אם תהא מראה גדולה או קטנה כי אם מגדלות וקטנות לבד, כן הוא ענין צמצום המשכת הקו שעל ידי הצמצום מתגלה העצם והוא כלול מב' הפכים חסד וגבורה צמצום והתפשטות, שלכן אי' ששרש הקו הוא בת"ת הנעלם26 שהוא עצם המאור, שלמעלה מהאור ומרומז בוי"ו דוהנורא והיו"ד שבראשו שרשו מחכמה הנעלמה בעצמות ממש (וכ"ז לשכך האזן כי אין שייך שם כלל שם ספירות רק מפני שכינו האור שלפני הצמצום בשם מל' דא"ס תפסו שמות הספירות גם בהמאור עצמו בשגם שהקו שהוא הארה משם מתלבש הארתו בהספירות ממש), וזהו ששרש האור פנימי למעלה משרש המקיפים ששרשן מהעיגול הגדול והקו הוא שרש האור פנימי שמאיר בגילוי, ולכן אפילו האורות המקיפים נמשכים גם כן על ידי הקו כידוע שהקו הוא מתעגל וחוזר ומתעגל (עיקר הפ' שהקו מתעגל ע' על פי"ט וע' לק"ת ביאור מטות27 וסד"ה אני לדודי28), והיינו שגם הארת הסובב (עיגול הגדול) הוא על ידי הממלא דוקא כי עצם הסובב א"א להתגלות ולכן נקרא סובב כידוע, (אך ענין הארתו הוא עצמו הארת הממלא כי הוא הפועל וממשיך הארת הממלא ממנו), וכדי שיאיר ויתגלה מקצת הארת העצם הסובב הוא על ידי התלבשות בממלא, וזהו לבד הארת הממלא גופא שהוא עצמו פעולת הסובב מה שמאיר וממשיך ממנו הארה בממלא שא"ז ב' דברים ח"ו כי אם שהסובב עצמו מאיר הארת הממלא, והוא עצמו נשאר בבחינת העלם ומקיף שלכן נקרא סובב כידוע במשל הארת הנפש המתלבש בגוף, כח הראיה בעין ושמיעה באוזן שבודאי הנפש עצמה מאירה ממנה כחות וחיות הללו אף שהיא עצמה היא בבחינת העלם בגוף, ובהסתלקות הנפש כרגע ח"ו ממילא מתבטלים כחותי', כן למעלה כל ענין הארת הממלא באור פנימי בכל ההשתלשלות הוא נמשך תמיד מהסוכ"ע עצמו' אוא"ס ב"ה שלפני הצמצום וגם הוא נמשך תמיד מהמאור עצמו שאין דבר חוץ ממנו ובו נכללים ומיוחדים תמיד אור הסוכ"ע עיגול הגדול שלפני הקו, וכן הקו והרשימה שלאחר הצמצום שאין הצמצום שום שינוי בו ית' כלל כנ"ל, כי אם אל המקבלים שמוסתר ונעלם מהם עצמותו ית' והאור המאיר ממנו לפני הצמצום, ולגביהם שייך לכנות בחי' עיגול הגדול בשם סוכ"ע בכללות ההשתלשלות, מפני שמוסתר ונעלם מהם, והמשכת הקו ואותיות הרשימה שהוא שרש האורות (מהקו) והכלים (מהרשימה) בשם ממכ"ע, מפני שנמשך ומתגלה עליהם על כל פנים בהשתלשלות אחר צמצומים רבים, ובדרך פרט הנה הקו הוא שרש האורות שבעשר ספירות שנקרא ע"ס בלי מ"ה, כי האור הוא פשוט בתכלית שהוא הארת הקו שהוא הארה והמשכה מאוא"ס ב"ה שלפני הצמצום, שמצדו הי' יכול להאציל רבוא רבבות ספירות, רק שבא בצמצום ומיעוט בהתלבשות בכלים לפי ערך הכלי, ומצד הכלי משתנה האור להקרא אור החכמה מצד התלבשותו בכלי החכמה ואור החסד מצד התלבשותו בכלי החסד כגוון המים שמשתנים לפי גוון הכלי, אך מכל מקום מוכרח שיש איזה שייכות גם להאור עצמו להקרא אור החכמה או החסד, דאל"כ יקשה מה"ע אחליפו דוכתייהו כיון שהאור שוה בכולם, אך לגבי מהות הכלי נקרא אור פשוט כענין שתוק כך עלה במחשבה אף שיש טעם כמוס לזה רק מפני שא"א להתגלות בחכמה נקרא למעלה מהטעם, כמו שהעין הגשמי אינו יכול לראות מהות השכל, כן בחי' אור החכמה לגבי כלי החכמה שהכלי הוא כמו ערך מוח הגשמי לגבי האור וכן אור החכמה לגבי ח"ס מקור האור הוא כמו ראיית העין לגבי ראיית השכל, ולכן נקרא עלה במחשבה למעלה מהטעם.

ושרש הכלים הוא מהרשימה שנשאר אחר הצמצום שהוא בחי' אותיות כנ"ל שאוא"ס מאיר בהם בהעלם כלפני הצמצום ממש, רק שאינו בגילוי למקבלים כי אם הארה בעלמא שכלא חשיב, ולכן נקרא רק רשימה והוא מה שאוא"ס ב"ה יכול להאיר בבחינת גבול ומדה שזהו ענין הכלים, אף שבאמת גם הכלים הם בחי' א"ס דאיהו וגרמוהי חד ממש ואינם מהות חכמה או חסד ח"ו, רק שנקרא חכמה או חסד שזהו השם להכלים (כי האור פשוט כנ"ל) מפני שהם מקור החכמה בבי"ע, שמהם נמשך אחר הצמצום והפרסא שבין אצילות לבי"ע מהות בחי' חכמה בג"ע דבריאה וכן ביצי' ועשי' עד שכל אנושי הגשמי שהוא השתלשלות וצמצומים רבים עד א"ס ממש.

עכ"ז לגבי פשיטות האור שהוא למעלה מעלה גם מהיות מקור לחכמה, והכלי היא על כל פנים מוגבלת בזה שהיא מקור לחכמה ולא לחסד על דרך משל, אף שעצם ההתפשטות הוא א"ס לכן נקרא בחי' גבול לכן שרשה מהרשימה שהוא כח הגבול שבא"ס, כלומר לא שהוא בבחינת גבול ח"ו כי אם שהוא כח הא"ס ב"ה שיהי' בחי' גבול ולכן הוא רק רשימה והארה בעלמא מאור א"ס ב"ה הבלתי בעל גבול שלפני הצמצום ומכל מקום כבר מבואר מהמשל הנ"ל שבעצם אותיות הרשימה אין שינוי מקודם הצמצום כלל, שגם עכשיו מאיר בהאותיות כל אור שלפני הצמצום כמו שהוא ממש רק שהוא בהעלם להמקבלים.

כן לפי דברינו שפירשנו שענין הרשימה הוא כח הגבול (שזהו בחי' אותיות המגבילים) שבא"ס הוא גם כן על דרך זה שמצד עצמו כח הגבול הלא מלובש בזה כל כח הבלתי בעל גבול ממש כי בזה ניכר כח הא"ס הבלתי בעל גבול, שרק בכחו ויכולתו לברוא יש מאין בבחינת גבול על ידי הסתר הבורא מהנברא, או להאציל כלים דאצילות שג"ז נקרא יש מאין לגבי א"ס, (כי אפילו א"ק נקרא אדם דבריאה29) כי אלמלא מתכנשים כל באי עולם30 אינם יכולים לברוא אפילו כנף יתוש א', ולא באי עולם הזה לבד אלא גם כל הנמצאים בכל סדר השתלשלות מא"ק עד דומם הגשמי אינם יכולים לברוא יש מאין, (ומה שע"י כלים דאצילות הוא בריאה יש מאין בבי"ע הוא על ידי התלבשות אוא"ס בהם בהקו וברשימה), כי הבריאה הוא בחיק הבורא ממש א"כ מלובש בזה אוא"ס ב"ה שלפני הצמצום ממש, אך שמכל מקום להמקבלים אינו בגילוי ממש כי אם כח הגבול והכח הבלתי בעל גבול הוא בהעלם מהם לכן נקרא רק רשימה והארה בעלמא מהאוא"ס הבלתי בעל גבול, ועכ"ז נקרא רשימה מהאור אף להמקבלים מפני שעל כל פנים ניכר בזה אף להמקבלים שהוא כח האוא"ס ממש, כי אלמלא מתכנשין כו' כנ"ל א"כ יש התגלות קצת מהאוא"ס הבלתי בעל גבול שרק בכחו ויכולתו לברוא יש מאין וזה נקרא גם כן התלבשות הסובב בממלא וד"ל.

ומה שאמרנו לעיל לענין גילוי הקו שהוא גם כן גילוי הסובב עיגול הגדול בממלא אור פנימי, ומה גם בהמשכת אור מקיף על ידי הקו כנ"ל בענין שהקו מתעגל כו' ומה ההפרש, אך באמת לא דמי כי המשכת הסובב על ידי הקו הוא בא ונמשך בבחינת גילוי וקירוב המהות ממש לא בבחינת העלם כלל, ולכן הוא צריך להתצמצם ולהתמעט בבחינת קו דק לפי ערך המקבלים שהוא הארה בעלמא מעצמות אוא"ס רק שהארה זו היא עצמית, ע"ד לעולם ישנה31 כו' דרך קצרה שמפני שממשיך לו המהות השכל ממש לכן מוכרח לקצרו בדברים קצרים לפי ערך המקבל, שהוא הארה בעלמא מכל האריכות השכל כמו שהוא אצל הרב ממש, רק שבהארה זו מלובש מהות השכל ממש, אבל הארת הסובב על ידי הרשימה וכח הגבול הוא בא בבחינת העלם המהות הבלתי בעל גבול כי הגילוי אינו כי אם כח הגבול רק שממילא ניכר בזה ומתגלה קצת כח האוא"ס הבלתי בעל גבול ממש שרק בכחו ויכלתו לברוא יש מאין בבחינת גבול שזה עצמו הוא כח הא"ס הבלתי בעל גבול שאין חסרון בשלימותו כמ"ש בשם העבודת הקדש, ודוגמא לזה משכל עמוק מאד שא"א לגלותו להמקבל בבחינת גילוי מהות השכל כי אם שע"י שמלבישו במשל גשמי, אף שהמשל עצמו הוא דבר זר ואין לו ערך למהות השכל, מכל מקום יובן ממנו דוקא עצם מהות השכל ממש מה שלא הי' מתגלה אף בדרך קצרה בגילוי המהות, כידוע בענין המשלים ששרשם למעלה מגילוי השכל למקבל כי אם מעצם השכל ממש ודוקא מי שהוא חכם גדול יכול למשול משלים, כמו משלי שלמה ומשלי דר"מ ומשמת ר"מ32 בטלו מושלי משלים מפני שהי' חכם גדול מאד מאיר מקור האור ור' נהוראי שמו33 שמנהיר עיני חכמים, לכן תיקן משלים שע"י יובן עצם השכל ממש מפני ששרשן מקדמות השכל, אף שמצד עצמו המשל הוא דבר זר והארה בעלמא מהנמשל כו', וכן יובן הענין הרשימה וכח הגבול שעל ידי זה יובן כח הא"ס הבבלי גבול וכנ"ל, ואף שבלק"ת הביא ענין המשלים לענין אורך הקו, מכל מקום יובן גם כן מזה ענין הרשימה בשגם שיש דעה במקובלים שהקו נמשך מאור הרשימה לתוך האותיות ושרש הכלים הוא מהאותיות עצמן, ואפשר לכן נזכר במ"א שהקו הוא כח הגבול שבא"ס ע' ד"ה להבין מה שאצילות נקרא אדם34, אך עיקר ענין המשלים הוא שייך להבין מהם ענין הפרסאות והמסכים כידוע.

והנה מזה יובן שיש מעלה יתירה בגילוי אוא"ס ב"ה על ידי הרשימה שרש הכלים מהגילוי של המשכת הקו שרש האורות, והיינו כי גילוי המשכת הקו אף שנמשך מאוא"ס שלפני הצמצום עיגול הגדול בגילוי המהות כנ"ל, מכל מקום הוא בא ונמשך בצמצום ומיעוט מאד דרך קו דק ובא בהתלבשות לפי"ע הכלים באורך כל ההשתלשלות עד מל' דמל' דעשי' כמ"ש בלק"ת ענין האורך דקו ע"ש, מה שאין כן גילוי אוא"ס ב"ה שנמשך על ידי הרשימה שרש הכלים כח הגבול שבא"ס, שבזה מלובש עצמו' א"ס ב"ה בלתי בע"ג, שרק בכחו ויכולתו לבוא בבחינת גבול וצמצום בכלים דאבי"ע ומתגלה על ידי זה עצמותו ממש שלמעלה מהצמצום ולא בבחינת מיעוט וצמצום האור כלל, כי אדרבה כל מה שהכלים יותר מוגבלים ומצומצמים עד עולם הזה הגשמי שהוא יש מוגבל היותר אחרון מתגלה בזה יותר כח הא"ס ב"ה הבלתי בעל גבול, ושוה ומשוה עד שיוכל להיות מציאות גבול גשמי וחומרי על ידי הסתר הבורא מהנברא לגמרי, להיות בחי' יש מאין המוחלט אף שהוא המהווהו ומקיימו תמיד, א"כ כח הא"ס המלובש בזה ומושג ע"י אינו בצמצום כלל.

ושרש הדברים הוא שמצד המשכת הקו וגילויו בהשתלשלות שהוא שרש ומקור האורות אינו מוכרח וניכר כח הבורא לברוא יש מאין כי אם רק כח ההשתלשלות עילה ועלול, לבד שאין מלובש בזה כח הא"ס ממש (כי אם מה שאחר הצמצום שאז מבריאת א"ק ולמטה שייך עילה ועלול), מה שאין כן בגילוי כח הגבול בהכלים וכ"ש למטה יותר שזה א"א מצד עילה ועלול לבד, כי מהבלתי בעל גבול אינו יכול להשתלשל מציאות גבול כידוע א"כ מוכרח וניכר בזה כח הבורא שהוא א"ס קודם הצמצום וד"ל, וז"ש במ"א ששרש הגשמי הוא מסוכ"ע וכח הסובב ניכר בהתהוות הגשמי יותר מבהתהוות כלי החכמה, וזהו הפירוש שברשימה נשאר האור שלפני הצמצום, אף שהוא רשימה בעלמא כנ"ל, כי באמת מצד מהות הגילוי מתגלה יותר הארת הקו שבא בהתלבשות גילוי המהות והוא שרש האורות שהאור פשוט כנ"ל, (ומכל מקום הוא לפי"ע הכלים), אבל הארה שמלובש בכח הגבול שרשה יותר נעלה אף שאינה מתגלה כל כך כנ"ל, והוא העלם הא"ס שלפני הצמצום וע' בהגהות לד"ה ויאבק שבתו"א35, ובזה סרה תלונות הידוע על אדמו"ר מהר"ש נ"ע בתו"א ד"ה הן עם אחד36.

וראיתי העתקה מקצת דרוש ד"ה קן צפור37 בענין הרשימה והקו, וזהו קיצור הענין:

הרשימה אף שהיא רשימה בעלמא עכ"ז היא רשימה מכללות האור שלפני הצמצום ממש, מה שאין כן הקו אינו בערך כללות האור כי אם כטיפה לגבי הים ויתר ממנו לאין קץ וערוך, או כמו המשכת השערות מהמוח שהיא הארה מועטת מאד אף שהוא ממהות המוח. והענין הוא כי ענין הרשימה הוא כח הגבול שהי' כלול באוא"ס הבלתי בעל גבול שקודם הצמצום כמו מנה בכלל מאתיים או רבוא רבבות, והוא שנשאר אחר הצמצום כמו שהי' כלול קודם הצמצום, א"כ גם כח הבלתי בעל גבול יש גם כן הכח לפעול בגבול, וכמו על דרך משל הרב שמסביר לתלמידו הקטן טעם דדין סוכה שלמעלה מכ' אמה פסולה שהוא פשוט דלא שלטא בה עינא. והנה בהטעם הזה יש עמקות גדול שאינו בערך שכל התלמיד, ובפרט הטעם הפנימי והסוד מהטעם של הלכה זו ע' זהר פנחס דרנ"ה ב', והנה התלמיד מבין רק קיצור הטעם משום דלא שלטא בי' עין הגשמי, אבל הטעם הזה הפשוט וקצר הי' גם כן כלול בשכל הרב כמנה בכלל מאתים או רבוא רבבות, כן יובן ענין כח הגבול שהי' כלול באוא"ס הבלתי בעל גבול והוא ענין הרשימה, (וענין הקו י"ל שהוא ע"ד השפעה להתלמיד פרט א' מן העמקות והסוד, אך שהוא כטפה מאקיינוס והוא כענין הארה מכח הבלתי בעל גבול היינו שהוא המשכה להיות ע"ס בלבד, אף שההתפשטות האורות שבהן הוא עד א"ס ובלי גבול, וזהו פירוש הארה מהבלתי בעל גבול אבל א"ז רק הארה כו'), ע"כ תוכן הענין, והמוסגר הוא המובן לי משם.

ולכאורה צ"ע ליישב זה המשל הנזכר כאן, שלא יסתור להמשל הנז"ל לענין המשכת הקו שהוא גם כן כענין לעולם כו' דרך קצרה ומראות גדולות ומראות קטנות, ובאמת יש כמה בחי' בהמשכת הקו ראשית המשכתו מהעיגול קודם שיורד בעיגולי א"ק וירידתו אח"כ בהשתלשלות שבודאי מתמעט ומתצמצם יותר כידוע, אבל הרשימה הוא בחי' כוללת כל ההשתלשלות בשוה וד"ל, וגם אפשר שלפי השיטות שמפרשים בהאורות יתפרשו גם כן בהקו שהוא מקור האורות, אך זה אינו כי ענין הקו והרשימה לא נזכר כלל במקובלים הראשונים, אף שנרמז בזהר הקדוש ונתגלה מהאריז"ל והוא שפירשו שהוא נמשך מא"ס ממש רק שהוא בצמצום וכנ"ל.

ד) והנה בחי' הרשימה והקו, אף שהם אחר הצמצום ומקום פנוי הנ"ל שאין ערוך לעצמות אוא"ס שקודם הצמצום שהוא א"ס ופשוט בתכלית הפשיטות, עכ"ז אינו שינוי המהות לגמרי ח"ו להקרא בשם התחדשות ח"ו, כי אם הם ממהות האלקות א"ס ממש שקודם הצמצום, וכנ"ל המשל ממשנה דרך קצרה שהקיצור סובל כל עומק השכל ממש, רק שהרשימה הוא ע"ד משל האותיות שהשכל מלובש בהם בהעלם והגילוי הוא רק האותיות והוא בחי' כח הגבול שבא"ס, והקו הוא הארה והמשכה מא"ס הבלתי בעל גבול, ואף שנזכר שהוא כענין צמצום המוח בשערות עכ"ז היניקה של השערות הם ממהות המוח ממש כידוע בענין צמיחת שערות הזקן בבן כ'38 דוקא שנשלמו לו המוחין, וא"ז התחדשות לגמרי כי אם צמצום, ולכן כדי שיוכל להתהוות מאותיות הרשימה (אחר צמצום ב' שהי' ברשימה שנזכר בקצת כהאריז"ל, ע' מק"מ בבראשית דט"ו39 והובא בהגהות לד"ה שבתותי40, וכבר מבואר שכל צמצום אינו שינוי מהות ודבר חדש כי האור מעין המאור41) אור הכללי של כללות ההשתלשלות אבי"ע שהוא נקרא בשם א"ק בזהר וכהאריז"ל, עדיין לא הי' אפשר שיהי' ע"ד עילה ועלול שהעלול מוקף מעילתו ובטל בו והעילה מלובש בהעלול בגילוי המהות, דאם כן הי' הכל מהות א"ס בצמצום אפילו אחר רבוא רבבות השתלשלות, ולא כמו שהם עתה ד' עולמות וע"ס ומהם היכולת ומלאכים ונשמות עד אין קץ ותכלית, ברבוא רבבות מיני התחלקות בבחינת גבול ומדה לכאו"א כידוע, ולכן כדי שיתהווה בחי' א"ק מההארה שלאחר הצמצום הוא ע"ד בריאה יש מאין בכח הא"ס ב"ה המלובש בהעלם בהרשימה שאחר הצמצום שהוא רצה"פ ית' (ע' רצון לשכך האזן). וע"ד הסתר הבורא מהנברא, ולכן נקרא אדם דבריאה דכללות שנקרא בשם בריאה להורות איך שאין ערוך ממנו לא"ס (אפילו להקו והרשימה שאחר הצמצום) כרחוק מהנברא להבורא, ונמצא בבחינת יש מאין מא"ס והכוונה של יש מאין אף שממך הכל והוא לבדו הממציא כל הנמצאים ברצה"פ (כנ"ל) ע"י כח הגבול שבו ית' רק מפני שאינו מושג ונגלה כלל להנברא מהות כח המהווה (שאלו הי' מושג לו הי' כמוהו והי' מתבטל) היפוך מבחינת עילה ועלול ה"ה כאלו נתהווה מאין ואפס המוחלט.

ועוד בפירוש יש מאין ואפס המוחלט, להורות שלא הי' קודם לנברא הזה שום עילה וסבה אחרת זולת הבורא (וזה יצדק רק בבחינת א"ק, אבל בהתהוות אבי"ע הוא על ידי השתלשלות והתלבשות א"ק ואינו שייך אפס המוחלט).

ועוד ר"ל יש מאין שהמקור המהווה הוא גם כן בחי' אין וכל"ח לגבי א"ס ב"ה, וכל הפירושים שייכים במציאות א"ק מהא"ס, ופירוש מקור וכח המהווה אף שבאמת הוא לבדו המהווה כנ"ל. אך זהו שאמרנו לעיל שהתלבשות הסובב הוא על ידי הממלא דהיינו שההתהוות בעצם הוא מבחינת הארה בעלמא ואין, אך כדי שיתהווה מהארה זו הנבראים הוא כח הסובב ורצון העליון.

ה) והנה ידוע42 שכללות ההשתלשלות נבחנו בג' בחי' כללים, והם ג' בחי' אדם, א"ק, ועתיק וא"א, ואצילות, ונקרא בחי' בי"ע דכללות, א"ק נקרא בריאה דכללות ועתיק וא"א נקרא יצי' דכללות ואצילות נקרא עשי' דכללות, ובמ"א בעץ חיים43 כתב כללות העולמות הם בציור אדם אחד בחי' א"ק וכתר הוא הנשמה שלו ואצילות הוא בחי' הגוף שלו ובי"ע בחי' לבושים שלו, לפי זה הג' בחי' בי"ע הם עולמות א"ס נקרא בריאה, ואצילות נקרא יצי', ובי"ע הם עשי', ואלו ואלו דא"ח ומבואר במ"א, ואצילות דכללות הוא בחי' אוא"ס שלפני הצמצום וכן בחי' הקו שלאחר הצמצום נקרא גם כן אצילות כי האור מעין המאור רק שנקרא אצילות שהוא מקור לבי"ע כי הקו נעשה בחי' עתיק לא"ק, וכן י"ל בחי' הרשימה שנזכר בכהאריז"ל שהי' צמצום ב' ברשימה עד שנשאר בחי' רשימה מהאותיות (כמו צמצום הא' שנשאר רשימה מהאור) הוא בחי' אחרונה שבהם, ונקרא בכהאריז"ל ע"ד דוגמא בחי' תיו רשים רשימה לעתיק44, על דרך זה י"ל בהקו, רק ההפרש הוא בהרשימה להקו שהרשימה הוא מקור לכלים בכ"מ, והקו הוא מקור להאורות כנ"ל (ובא"ק הוא ד"כ).

והנה ענין מה שא"ק נקרא אדם דבריאה, דלכאורה הוא היפך הקדמות ואיך נכלל בשם א' בריאה וקדמון, הדבר מבואר במקומו באריכות ע' דרוש ג' בחי' אדם45, אך בקצרה ע"ד הרמז הנה א"ק הוא כתר הכללי דאבי"ע כמו שכתר דאצילות הוא פרטי לאצילות לבד, ופירוש כתר הכללי הוא ענין הרצון הכללי שנמשך מא"ס ב"ה על ידי הצמצום ומקום פנוי והתגלות כח הגבול שממנו ית' שנקרא רשימה להתהוות ע"ס דאבי"ע, ונקרא רעווא דכל רעווין שהוא הסכם והחלט הרצון לבא לכלל גילוי בעשר ספירות דאבי"ע שבכללם נכללו כל העולמות והנשמות והמלאכים וההיכלות שהיו ושיהיו, ואפילו כל המעשים שנעשו ויעשו, אצ"ל כללות הענינים כמו בנין בהמ"ק וחורבנו ב"פ וזמן הגלות והגאולה וימות המשיח ותחית המתים ועליות נ' אלפים יובלות, שזהו הכוונה העצמית והפנימית שבבריאת העולם, אלא אף כל מעשי איש ואיש ועניניו ומחשבותיו וכל הנעשה תחת השמש הכל נכלל ועלה ברצון הפשוט של בריאת העולם ונקרא מחשבה הקדומה ומחשבה אחת שצופה ומביט עד סוף כל הדורות, ומובא שהמגיד נ"ע46 הי' קורא לבחי' א"ק אור כללי מפני שהוא כללות הבריאה וההשתלשלות מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין שנבראו ברצון ומחשבה א' כי לא מחשבותי מחשבותיכם, וכשעלה ברצונו הפשוט התהוות עולמות אבי"ע מיד נתהוו מרצונו וכלולים ומיוחדים במהות רצונו הפשוט ומחשבה הקדומה (שהוא גילוי רצונו לגבי עצמו כבי' באותיות מחשבתו ית', וז"ש רצון הקדום, וגם מחשבה הקדומה), ובדרך פרט כלולים שם ע"ס פרטים כמו המשכת כח הרצון להיות רצון לחכמה והוא נקרא כתר דחכמה, וכן רצון להיות חסד הוא כתר דחסד, עד י' רצונות להיות רצון לי’ ספירות דאצילות היינו הכתרים שבהם, וכולם נכללו ברצון העיקרי והכללי שבכולם, שהוא לבא לידי גילוי מהות רצון שהוא הנקרא גולגלתא דא"ק שבתוכו מלובש הקו ממל' דא"ס שנעשה עתיק לא"ק, כמו שמל' דאצילות נעשה עתיק לבריאה שלמעלה יותר הוא ענין התענוג והרצון הפשוט שבעצמות א"ס להתלבש במחשבה דאנא אמלוך (ששם נקרא שם תענוג ורצון ומח' ע"ד השאלה, כי אין שייך שם מהות ספירות כלל כנ"ל), שעל ידי זה הי' כל עיקר הצמצום ומקום פנוי לבא לידי גילוי בבחינת גבול שהוא שרש להיות נופל שם מלוכה, שהשרש לכ"ז הוא הרצון הכללי דאבי"ע שבבחינת א"ק שהוא שרש דשרש להיות ע"ס וד' עולמות לכן בו מלובש התענוג הפשוט שבעצמות על ידי הקו שנמשך אחר הצמצום, וע' בסידור ביאור אחרי47 ובלק"ת ס"פ מסעי בביאור על פסוק מוצאיהם48 ובביאור שחורה הב' ספ"א49 ובביאור שבתותי50, וע' מענין עיגולים ויושר דא"ק בד"ה להבין ענין עיגולים ויושר51 שנמצאים בכל עילה ועלול.

והנה ידוע שעצמו' א"ס ב"ה פשוט ומופשט מכל בחי' וגדר מציאות רצון אפילו ע"ד רעוא דכל רעוין רצון הפשוט דא"ק שהוא המקיף והכולל כל העולמות אבי"ע כאחד ואצילות ועשי' שוין קמי', כי כמו שרצה להיות התהוות אצילות כן רצה להיות התהוות עשי' ושניהם נתהוו על ידי הרצון הזה בבחינת כלל הקדום דרצון הקדום, עכ"ז הרי הוא רצון מוגבל בערך הא"ס בב' דברים, א' במדידת הרצון להיות רק ע"ס וד' עולמות, (וא"ת הלא הקו הוא גם כן נמדד רק לע"ס וכן הרשימה), ועוד והוא העיקר שהוא מוגבל במהות מציאותו להיות נמשך ממנו בדרך עילה ועלול מהות הכלים דבי"ע מהעלם אל הגילוי, ועז"נ קורא הדורות מראש52 דקאי על א"ס דאצילות שנקראים ונמשכים מהכלים דא"ק, ולכן נקרא אצילות קנין כידוע53 שיצא מרשות מוכר לרשות לוקח בלי שינוי המהות שזה מורה על היות מהות רצון דא"ק בערך הע"ס הנמשכים ממנו, ואף שנתבאר והחכמה מאין תמצא שקאי על בחי' חכמה דאצילות שנמשכה מאין דכתר בבחינת יש מאין, י"ל בב' אופנים א' שהוא ע"ד המשכת השערות מהמוח שאף שהוא הארה מצומצמת מאד, עכ"ז מלובש בה מהות המוח ואינו דבר זר לגמרי כידוע, כן המשכת החכמה מהכתר וא"ק, כן כ' בד"ה להבין מ"ש באד"ר נשא54 ע"ש.

ועוי"ל ע"ד התירוץ שנתבאר במ"א כמדומה בדרוש ג' מיני אדם55 שפעם נתבאר שהחכמה מאין תמצא ופעם נתבאר שהוא מהעלם לגילוי, ותירץ שלגבי ג"ר דא"א הוא מאין ולגבי ז"ת דא"א הוא מהעלם אל הגילוי כידוע, א"כ אנו נאמר כדוגמא זו גם לענין כתר הכללי דא"ק. ועוי"ל ע"ד אפשר שהכוונה בהמשכת הי’ ספירות מא"ק מהכלל אל הפרט הוא רק בהכתרים של הספירות כמו כתר דחכמה וכן כל הכתרים, ואף כתר דבי"ע שהיו כלולים בכתר הכללי דא"ק שזהו בדרך כלל אצילות שבבי"ע שהוא גם כן בדרך קנין ולא נקרא בריאה כמבואר במ"א איהו וחיוהי, אבל עצם מהות הספירות שנקרא לפעמים בי"ע שבאצילות היינו הכלים דע"ס ואצילות נקרא האור מהקו המלובש בהם הם בבחינת יש מאין, וזה לא מצאתי אך הוא נראה נכון מאד.

ולפי תי' האחרים יתבאר ויובן יפה מה שלכאורה מוקשה לפי התירוצים הראשונים איך אנו אומרים שא"ק מקיף הכללי לאצילות ועשי' בשוה, כידוע שרגלי א"ק מסתיימים בעשי' וכנ"ל שלגבי הרצון שוה כו', ואיך לפי זה אצילות נקרא קנין לגבי א"ק ובי"ע הוא יש מאין וא"כ א"ז שוה ממש, (עוי"ל דכמו בחי' א"ק אף דהוא בריאה כדומם הגשמי מכל מקום א"ס מתייחד עמו בתכלית יותר מאצילות כן באצילות אף שאין ערוך לא"ק מכל מקום אחר האצילות הספירות איהו וחיוהי חד לכן מצד זה נקרא קנין), ואף שלפי תי' הא' ממשל השערות מתורץ גם כן, מכל מקום לפי תי' הג' מובן יותר מאחר שבחי' א"ק הוא רעדכ"ר שהוא רצון הכללי שממנו נמשכו כל רצונות הפרטים הם הכתרים דאבי"ע (ובדרך פרט גם כן הכתרים של כל הספירות) לכן בהרצונות שייך דרך קנין שכבר נכללו במהותן ברצון הכללי, אבל אחר המשכת רצונות הפרטים כמו כתר דאצילות שהוא רצון הפרטי שיתהווה י’ ספירות דאצילות אז התהוות הי’ ספירות מהרצון הוא דרך יש מאין על דרך משל השערות, וכ"ז י"ל לגבי נה"י דא"ק שהוא המשכת וגילוי הרצון דא"ק למטה אבל בעצמות א"ק אין ערוך יותר כי הקו מאוא"ס ב"ה מלובש שם בגילוי שראשית גילוי הקו הוא בחכמה דא"ק ולכן נא' בסידור ביאור אחרי56 ובלק"ת ד"ה למנצח על השמינית57 ששם לית מחשבה תפיסא בי' כלל כי ראשית הגילוי מהעלם דא"ק בבחינת צמצום דרך קצרה הוא בעקודים היוצאים מפה דא"ק ושם שרש הכלים בבחינת כללות כידוע דהכלי א' בעקודים שזהו ענין הצמצום דרך קצרה כמבואר ד"ה קרח58, וע"ד אפשר י"ל שפירוש הכלי א' זהוא ענין הרצון כללי שאף שנכללו בו כל הכתרים די’ ספירות שהוא ענין ע"ס הגנוזות במאצילן (דא"ק נקרא מאציל לגבי בי"ע) מכל מקום הכלי הוא הגילוי הוא מהות א' שהוא הרצון הכללי וד"ל, נמצא כל התירוצים הנ"ל עולים כהוגן.

ו) ושרש הענין הוא על פי מה שנתבאר בד"ה זהר תרומה אתה הראת59 דכדי להיות ממוצע בין המאציל לנאצלים שהוא א"ס הוא ע"י בחי' א"ק כתר הכללי, ויש בו ב' בחי', בחי' אחרונה שבמאציל הוא הפנימי' א"ק והוא הקו מאוא"ס המלובש בו שהאור הוא מעין המאור, ובבחינת זו אין שייך לומר שיהי' כלל לפרטים כנ"ל בכלל הקדום דא"ק כי הוא בחי' תחתונה שבמאציל כדוגמת עתיק שהוא א"ס ממש, ובחי' זו באמת לא נקרא בריאה כלל (כי אם אצילות דכללות כנ"ל), ושם שורש התורה ונשמות שגם הם עלו במחשבה הקדומה, רק שהם מפנימי' המחשבה פנימי' א"ק, ובחי' הב' הוא שנקרא אריך דד' עולמות אבי"ע והוא חיצוניות א"ק והם אח"פ דא"ק, ובחי' זו נקרא הכלל הקדום ששם נכללו כל ההשתלשלות אבי"ע וכל הנבראים ועניניהם כנ"ל, ואיך דרך התכללותם זה אין מושג לנו כלל, ובחי' זו נקרא בריאה שהיא כוללת הבריאה מאין המוחלט ליש כידוע בשם הרמב"ן ר"פ בראשית בלשון בריאה בלה"ק שהוא נופל על החומר ההיולי הרוחני חומר של הד' יסודות שהוא נברא מאפס המוחלט שזה דוקא נקרא בריאה בלה"ק, ועל צורת היסודות והתגשמותם בעשי' זה נקרא יצי' ועשי' שהוא בחי' השתלשלות מהעלם אל הגילוי לבד, כן בריאה הכללית דא"ק שהוא האריך דאבי"ע נקרא גם כן חומר ההיולי דד' עולמות דאבי"ע שנגד ד' יסודות והוא שנתחדש מאין ליש דוקא כי אין ערוך כלל ממנו לא"ס כמו שאין ערוך מדומם הגשמי לא"ס כנ"ל באריכות, ולא עוד אלא אפילו לגבי הפנימי' שבו שהוא הקו מא"ס אין ערוך כלל כנ"ל, ולכן הוא דוקא נקרא בריאה מאין ליש, דעיקר הפירוש והכוונה במאין ליש אף שהוא לבדו הבורא ואין זולתו וממך הכל, אלא שהארה והזיו שהאיר ממנו ית' אחר הצמצום כנ"ל אינו נגלה ומושג כלל להנברא אף אפס קצהו, אף שמתלבש ממש בהנברא להוציאו מאין ליש תמיד, וכמו על דרך משל שהנפש מלובש ממש בגוף ומכל מקום הגוף אינו משיג מהות הנפש כי אם מציאותו, וכן הארת הנפש שהוא השכל המלובש במוח, מכל מקום האדם אינו משיג מהות השכל הרוחני כי אם מציאותו כידוע, ועל דרך זה כל נברא אף שהאור האלקי מלובש בו להוותו עכ"ז אינו מושג ונגלה כלל וכאלו אינו כלל, היפוך מבחינת עילה ועלול שהעלול משיג עילתו כידוע, לכן נקרא מאין ליש בדרך חידוש ממש שפירוש חידוש הוא מה שלא הי' שום מציאות טרם המצאו, לא כמו עילה ועלול שהעלול הי' תחלה גם כן מציאות בהעלם בהעילה, על דרך משל זיו השמש בשמש שהי' מציאות גם כן בהשמש עצמה כי האור מעין המאור אלא שיצא מהעלם אל הגילוי ולא נקרא חידוש, וכן ניצוץ האש בצור החלמיש שהי' תחלה מציאות רוחני מהות יסוד האש שבצור ואח"כ יוצא מהעלם וכח אל הגילוי בפועל, ולא נקרא גם כן חידוש מאין המוחלט (אף שהוא חידוש יותר מזיו השמש) שהי' תחלה בכח המקור המוצאו יהי' באיזה העלם שיהי', אבל ההתהוות מאין אלקי הוא חידוש נפלא מה שלא הי' תחלה בכח המקור המוצאו כלל כי אם בכח הא"ס ממש כל יכול נברא התהוות חדשה על ידי הארה וזיו ממנו ית' המלובש בהנפעל שאור מעין המאור לכן נקרא בריאה יש מאין כנ"ל.

וזה הכוונה בא"ק שנקרא גם כן אדם דבריאה הוא בחי' חיצוניות שלו שהוא נמצא מחדש מהאוא"ס שאחר הצמצום בכח הא"ס ממש בבחינת בריאה מאין ליש, ואח"כ כשנמשך ממנו בחי' עתיק וא"א ואבי"ע הוא נקרא השתלשלות יצי' ועשי' מהחומר ההיולי דא"ק כנ"ל, ולא יש מאין ממש, כי היו כלולים בא"ק, וכ"ז בעשר ספירות דעשי' בבחינת הנשמה שלהם שהוא אלקות ממש מאצילות, וכן בי’ ספירות דבריאה יצי' בבחינת הנשמה שלהם שהוא אלקות מאצילות ממש מל' כלים דמל' אצילות שנעשו נשמה לבי"ע לכן הם בבחינת ההשתלשלות בדרך כלל לגבי בחי' בריאה א"ק מא"ס שהוא יש מאין ממש, וע"י צמצום ומקום פנוי שאין ערוך כלל מהצמצום לבחי' הפרסא שבין אצילות לבי"ע, וכן מבריאה ליצי' ומיצי' לעשי', וכ"ז בבחינת הנשמה של הי’ ספירות דבי"ע, אבל בחי' כלים די’ ספירות דבי"ע, וכן האורות נפש רוח, וכן ההיכלות דאצילות ואצ"ל המלאכים וההיכלות דבי"ע הם בבחינת בריאה יש מאין ממש ולא בהשתלשלות עילה ועלול, (במ"א מבואר שגם פנימיות הכלים דבי"ע הם אלקות ממש, ע"ד הנשמה שלהם והיינו שפנימי' הכלי מתאחד ממש עם האור, לכן בע"כ הם גם כן אלקות), וכמו ברי' א"ק ממל' דא"ס אחר הצמצום כן בהתהוות עולם הבריאה ממל' דאצילות שהוא בחי' א"ס לגבי בי"ע, אחר הפרסא, וכמו בבי"ע דכללות ממל' דא"ס בריאה דא"ק לבד הוא מאין ליש, ויצי' ועשי' דכללות שהם עתיק וא"א ואצילות הם בבחינת השתלשלות מא"ק כנ"ל, כן בבי"ע הפרטים ממל' דאצילות הבריאה לבד מאין ליש, (נ"ר דבי"ע והיכלות ומלאכים כנ"ל), ויצי' ועשי' הם בבחינת השתלשלות, וכ"ז ע"ס דעשי' נפש רוח והכלים, וכן ההיכלות ומלאכים, אבל התהוות עולם העשי' הגשמי ממש הם בבחינת בריאה מאין ליש ממש על ידי הנשמה דמל' דמל' דעשי' שהוא מחיצוניות הכלים דאצילות ממש שהוא אלקות, והקו מאוא"ס במל' דא"ס ממש מלובש בהם כמו התהוות עולם הבריאה מאין ליש ממל' דאצילות מל' כלים שבה שהקו מלובש בהם, כי התהוות הגשמי מהרוחני אין לך בריאה יש מאין גדול מזה, ועז"נ אף עשיתיו אף הפסיק הענין להורות שפרסא מפסיק להיות יש מאין ממש בריחוק מקום, וזהו ג' קוין דאות ה' שנים מחוברים והשלישי נפסק בריחוק מקום שהוא בריאה יצי' ועשי' הגשמי, ומכל מקום מהאי טעמא אף מרבה בחי' רביעית שהוא אצילות ממש, שכמו להתהוות הבריאה מאין ליש הוא ע"י אלקות דאצילות כן להתהוות עשי' הגשמי הי' צ"ל הגילוי להוות יש מאין ממש מאלקות דאצילות מהקו, וכן י"ל באבי"ע דכללות שיצי' ועשי' הם באים בבחינת השתלשלות מא"ק דבריאה כנ"ל.

וכ"ז בבחינת י’ ספירות דאצילות שהוא עשי' דכללות, אבל ההיכלות דאצילות הם בחי' בריאה מאין ליש ממש, כמ"ש באגה"ק ד"ה איהו וחיוהי מראשית הבריאה הוא בחי' היכלות דאצילות שנבראו מאין ליש מהכלים שהקו מלובש בהם, ולכן הוא גם כן ע"ד אף עשיתיו הפסיק הענין וגם כן מרבה בחי' רביעית שהוא הקו מאצילות דכללות, שכמו להתהוות בריאה דא"ק הוא על ידי הקו מא"ס אצילות דכללות כן להתהוות ההיכלות דעשי' דכללות מהכלים הוא כח הא"ס להוות יש מאין ממש, והיינו שבאצילות הנקרא עשי' דכללות מלובש בו אוא"ס ממש מאצילות דכללות שהוא מל' דא"ס על ידי הקו להוות יש מאין ממש בבי"ע, ולכן אוא"ס ב"ה ממש המלובש בחכמה דא"ק הוא מלובש בחכמה דאצילות על ידי התלבשות חכמה דא"ק כמ"ש בפל"ה בהג"ה בשם ע"ח שמ"ז ומבואר בזה"ק פקודי שהוא למעלה מעלה מהגילוי שבכתר דאצילות יצי' דכללות, וזהו פנימי' אבא פנימי' עתיק כמבואר לעיל.

ובדרך פרט הוא במל' דאצילות והיינו מפני כי נעוץ תחלתו בסופו וסוף מעשה עלה במחשבה תחלה ועשי' לעילא, וכן בעשי' דכללות שהוא מציאות אורות וכלים ממש בציור אדם שהוא מקור להיות בי"ע ממש ששם נשלם הכוונה של אנא אמלוך, שהוא הסבה לכל הצמצום וההשתלשלות ולא בבחינת התכללות לבד, ע"ד בריאה ויצי' דכללות, (וע' מאמר ג' בחי' אדם), ועל דרך זה בעשי' הגשמי ממש שעז"נ אף עשיתיו יש בה גילוי אוא"ס ב"ה מאצילות ממש ששרשו מאצילות העליון ממש והוא הקו כנ"ל, והוא שמצינו כח הא"ס ממש מלובש בכח המוליד שבכל חי ומדבר להוליד בדומה לו מאין ליש, כידוע שמהות הטפה השרשית שבלחלוחית המוח אינו טפה גשמית דאם כן הי' נחסר מהמוח, אלא טפה רוחנית ממש והוא בחי' אין והולד שנולד מזה הוא יש מאין ממש, וכן בהנולד יש כח המוליד עד א"ס ממש אלו הי' העולם מתקיים ברצון ה' רבבות אלפים שנה מכל מקום לא הי' כלה לעולם ולא הי' מתמעט כלל כמובן, ובדרך פרט הוא בעפר הארץ שנקרא עשי' דעשי' הגשמי' דומם ממש, (ע"ד הגילוי דמל' דאצילות שהוא גם כן עשי' דעשי' דכללות שהמל' הוא עשי' דאצילות כידוע) בכח הצומח שבה שהוא כח א"ס ממש להצמיח רבוא רבבות מיני עשבים ופירות וזרעים שונים בכל שנה ושנה ולא הי' כלה לעולם כנ"ל וכמבואר במאמר איהו וחיוהי60 ע"ש, והוא גילוי א"ס ממש ממל' דא"ס שנעוץ תחלתו בסופו וכנ"ל, וגם מתחת זרועות עולם שהעיגול הגדול הוא קרוב לעשי', ע' איהו וחיוהי.

ז) ואף שבאמת הכל הי' כלול בכלל הקדום דמחשבה א' דא"ק עד רגלי העשי', שהוא נקרא בריאה הכללית של כל ההשתלשלות וממנו ולמטה אין כל חדש וכנ"ל, מכל מקום התכללות העולמות והנבראים הוא שם בדרך דקות ורוחניות אלקות עד שנכללים במהות הרצון ומחשבה וכנ"ל שהוא נקרא רעוא דכל רעוין הרצון הכללי לכל הרצונות הפרטים שיסתעפו בריבוי השתלשלות לכן כשיתהוו אח"כ בסדר מציאותן כמו שהם עתה הוא בריאה מאין ליש ממש, ובאמת גם התהוות חכמה דאצילות מהכתר הוא בבחינת יש מאין וכנ"ל בענין והחכמה מאין תמצא, שלכן נקרא עשי' דכללות שהוא כערך הגשמי לגבי הרוחני וכמו המוח הגשמי לגבי השכל השורה כו', ולכן נקרא מאין דח"ס, ומה שמכל מקום נקרא השתלשלות ומהעלם אל הגילוי מתורץ לעיל מענין השערות, והעיקר שלגבי בריאת א"ק מא"ס שהוא מאפס המוחלט ממש נקרא הכל מה שלמטה מא"ק המשכה מהעלם אל הגילוי וכ"ש בחי' אצילות שהוא אלקות ממש והקו מתייחד בהם, מה שאין כן בי"ע שהם נפרדים ממש שאף שבודאי גם כן נכללו במחשבה הקדומה דא"ק מכל מקום לכשיתהוו כמו שהם עתה הוא בחי' מאין ליש ממש מהנשמה דבי"ע שהוא ל' כלים דמל' דאצילות שהקו מלובש בהם כנ"ל וכהתהוות החכמה מאין דכתר ויותר. (וצ"ע אם הוא יותר לפי מה שנתבאר שהחכמה כמוח גשמי לגבי השכל לגבי ח"ס, והוא מד"ה תקעו הב' ע"ש, וגם נתבאר בד"ה להבין ענין אוא"ס61 שמהחכמה לבחי' עתיק אין ערוך כלל וחכמה ועשי' שוין, אך לפענ"ד הכוונה לגבי פנימי' עתיק שהוא א"ס ממש, כי באמת מוכרח שאף לגבי א"ק בבחינת הכלים יש ערך בכל ההשתלשלות, מאחר שנקרא עילת כל העילות ועילה ראשונה, ע' מק"מ על פ' בראשית דכ"ב בשם הרח"ו ולגבי א"ס הוא כדומם הגשמי בשוה כנ"ל) שהאצילות א"ז התחדשות גמורה לגבי הכתר (כנ"ל שפירוש התחדשות שלא הי' בכח המקור המוצאו) שעל כל פנים הוא אלקות ממש כמ"ש איהו וגרמוהי חד, אלא שהוא בצמצום יותר ע"ד שערות, מה שאין כן בי"ע מאצילות א"א שיהי' כלל איזה גילוי מהאין דאצילות שמהווה בי"ע כי אם ע"ד הסתר הבורא מהנברא שהוא הסתר לגמרי עד כאלו האין אינו כלל שלכן נקרא אין כנ"ל, שלכן הנברא הוא התחדשות גמורה, שוב מצאתי כן מפורש בד"ה שטת הריקאנטי ספ"ו62 (ואף ששם נתבאר זה לפי שטת המערכת שאצילות הוא גילוי ההעלם לבד מא"ס, עכ"ז על כל פנים אנו נאמר כן לגבי א"ק שנקרא מאציל לגבי אצילות), וכ"ש בהתהוות עשי' הגשמי' שהוא יש מאין יותר מבבחינת בי"ע הרוחני לגבי אצילות כנזכר בד"ה עד שהמלך במסבו63 בענין עילת כל העילות שהחכמה דאצילות הוא ראשית גילוי הממלא ובא בבחינת השתלשלות עילה ועלול עד התהוות שכל אנושי אחר רבוא רבבות השתלשלות וצמצומים רבים, (וקרא זה בחי' השתלשלות עילה ועלול, אף שבודאי אין ערוך שכל אנושי להחכמה שבמזלות דעשי' כמו ערך מתיקות התפוח למתיקות רוחני שבמזל השופע בו, וכ"ש לגבי שכלים הנבדלים דיצי' שפרסא מפסיק בין יצי' לעשי'.

וענין הפרסא64 הוא כהתלבשות השכל במשל ואינו מושג רק המשל שהוא אור של תולדה, (עכ"ז האור מעין המאור לענין שנקרא מהות אור), וכ"ש מלאכים דבריאה שאין ערוך יותר, וכ"ש חכמה דבריאה וכנ"ל, וכ"ש וק"ו חכמה דאצילות שהוא וחכמתו א', מכל מקום נקרא בדרך השאלה השתלשלות עילה ועלול במה שהחכמה על כל פנים הוא מקור למקור לשכל אנושי ולא החסד מפני שעל כל פנים יש איזה ערך ויחוס להשכל עם החכמה אחר רבוא השתלשלות, אבל התהוות הגשמי מהרוחני הוא מבחינת סוכ"ע שלמעלה מהשתלשלות שהוא בחי' רצו"ע שכל אשר חפץ עשה (והוא גם כן על ידי הארת הממלא) שריבוא רבבות השתלשלות וצמצומים רבים לא יועילו להיות גשמי מרוחני, כמו למשל להיות אור גשמי' מהח"ע שנקרא אור שאי"ז מערך כלל וכלל, אלא שהוא ע"י רצוה"ע הסוכ"ע וכל אשר חפץ עשה, וכן נתבאר בד"ה ביום השמיני דתקע"ב65 ובתו"א ד"ה יביאו לבוש מל' והביאורים66 (אלא דלפי זה צ"ע טובא במשנת"ל מד"ה תקעו שהחכמה לגבי ח"ס הוא כמוח הגשמי לגבי השכל ולפי זה אין ערוך כלל מחכמה לח"ס, ואא"ל כן דידוע אבא יונק מבחינת שערות דמזלות דח"ס שהוא על כל פנים איזה ערך וכנ"ל).

ומ"ש בריש ד"ה להבין מ"ש באד"ר נשא שהגשם של הדצח"מ הוא בחי' צל והארה בעלמא מרוחניות המלאכים המהווה אותם, צ"ל שהכוונה על מתיקות והרוחניות שבהם, אך נרשם שם עי' שעה"י פ"ג67 ויש ליישב, אך לגבי התהוות א"ק כלל הקדום מהא"ס שהוא מאין ואפס המוחלט שלא הי' שום עילה וסבה שקדם לא"ק בלתי הא"ס לבדו, נקרא הכל בדרך כלל השתלשלות עילה ועלול מפני שעל כל פנים יש ערך גם מהגשמי לרוחני והרוחני מתלבש בגשמיות השכל במוח וכיוצא, ואפילו הדומם לגבי א"ק יש ערך ששניהם מחודשים, מא"ס, אבל לא"ס ואפילו להקו אין ערוך כלל כמבואר בלק"ת ד"ה ענין ק"ש68 ובסי' ד"ה אנת הוא חד69, והיינו שא"ס ב"ה אינו בגדר רצון כלל אפילו רעוא דכל רעוין דא"ק והרצון גם כן נברא ומחודש, וקושיא של שינוי רצון נדחה בשתי ידים וקושיא מעיקרא ליתא, וגם לא שייך מ"ש הרמב"ם בידיעת עצמותו יודע כל הנבראים כו', כי עצמותו קדוש ומובדל כנ"ל אלא אחר התלבשות בא"ק ואצילות, אז יצדק באמת בידיעת עצמותו והוא המדע כו' כי באמת ממך הכל כו' והוא לבדו הממציא מציאות א"ק מהארה שאחר הצמצום ברצונו הפשוט (לשכך האזן) ומיוחד במהותו ועצמותו ית' בתכלית היחוד, עד שהוא לבדו הוא ממש שקודם הצמצום, הוא נקרא הרוצה על ידי הרצון דא"ק שהוא הרצון הכללי כנ"ל כמ"ש רוצה ה', כל אשר חפץ ה', לא יחפוץ ה' (יחזקאל ל"ו) וכהנה רבות, שהכוונה על עצומ"ה ית' כידוע אחר התלבשותו ית' בא"ק.

ומה שנקרא בשם בריאה, אין הכוונה שהוא מציאות נבדל ח"ו דאפילו באצילות שאחר כמה צמצומים עצומים (כידוע בצמצום א"ק וצמצום הדיקנא והפרסאות שבין א"ק לעתיק ובין כתר לחכמה), מכל מקום איהו וחיוהי וגרמוהי חד, וכ"ש בא"ק שהוא א"ס לגבי אצילות ונקרא בשם מאציל כידוע, אלא הכוונה בשם בריאה אינו אלא להורות שהוא מחודש מא"ס ואין ערוך בינו להא"ס כמו מבין נברא לבורא, אבל עצם מציאותו הוא אלקות ממש והא"ס מתייחד עמו בתכלית ביתר שאת לאין קץ מיחודו ית' באצילות עד שבאמת יצדק בידיעת עצמו יודע כל הנבראים שהוא הידיעה הכללית דא"ק שהוא אור כללי של כל ההשתלשלות, שלכן נקרא בשם קדמון שהוא העילה הראשונה שקדם לכל ההשתלשלות ולא שום עילה וסבה קדם לו זולת הא"ס כנ"ל, ולא נקרא בשם ראשון שזה הי' מורה שהוא בערך ההשתלשלות, ע"ד ראשון ושני וכמו אדם הראשון, ואין הענין כן אלא שהוא כולל כל ההשתלשלות כא' ומקיף את כולם בשוה כנ"ל, וממנו נמשכו כל ההשתלשלות כפרט מן הכלל לכן לא שייך ליקרא ראשון כי אם קדמון, ולכן נקרא גם כן אדם שהוא שם הכולל כל הבחי' ומדריג' מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, שלכן גם כן ישראל נקרא אדם כמ"ש אתם קרוים אדם70 (ע' בי' והניף71) כי נפה"א מושרשת במחשבה הקדומה דא"ק, ולמעלה מעלה כי היא מפנימיות א"ק כו', וכן הולך ומשתלשל עד התלבשותה בגוף, ומצד נפש הבהמית הוא כלול מתחתית המדרי' דעשי' עד פסולת הגוף ממש, מה שאין כן אוה"ע שאין בהם נפה"א אין קרוים כלל אדם, וכמו"כ למעלה פרצוף א"ק נקרא אדם דוקא מצד היותו כלל הקדום מכל הפרצופים עד רגלי עשי', וגם אדם אדמה לעליון72 מצד פנימיותו שהוא א"ס ממש, זה הועתק מד"ה זכור את יום השבת מאה"ז מאדמו"ר הר"ד73.

ח) והנה מכל המבואר לעיל יובן שכללות הבריאה מאין ליש ממל' דא"ס אחר הצמצום שהוא מבחינת א"ק עד דצח"מ הגשמי' שבעולם הזה, הכל נכלל בב' פעמים בי"ע שהוא בי"ע הכללי' ג' בחי' אדם הנ"ל ובי"ע הפרטים, ובחי' אצילות הוא בדרך כלל הקו ממל' דא"ס היורד ונמשך ומתלבש בבי"ע הכללים והפרטים, ובדרך פרט אצילות דכללות הוא מל' דא"ס לפני הצמצום, ואצילות דבי"ע הוא בחי' אדם דעשי' דכללות שהוא א"ס לגבי בי"ע והקו מלובש בו בבחינת איהו וחיוהי וגרמוהי חד כנ"ל.

והנה מלכותך מלכות כל עולמים כתיב לומר שמל' דא"ס ממש הנקרא מל' הוא היורד ונמשך אחר הצמצום (בבחינת הקו והרשימה כנ"ל) להתלבש בכל בחי' מל' של כל עולם כללי ופרטי להוות ולהחיות כל הנמצאים ונבראים של אותו עולם עד מל' דמל' דעשי', להוות ולהחיות דצח"מ דעשי' שרק בכחו ויכולתו לברוא יש מאין ברצונו הפשוט רק שמתלבש בבחינת לבוש מל' של כל עולם כללי ופרטי ובהפרסא והמסך של כל עולם שלפי ערך העולם ההיא ששרש כל הפרסאות הוא מהצמצום הראשון שנשאר חלל שאין פועל שום שינוי בו ית' כי את השמים ואת הארץ אני מלא, רק שהוא בהעלם להמקבלים כנ"ל בארוכה, והוא כמ"ש בתניא פנ"ב בענין ירידת והתלבשות מל' דאצילות בבי"ע שזהו גם כן מלכותך מלכות כל עולמים יע"ש, כן ממש התלבשות מל' דא"ס אחר הצמצום בבי"ע הכללים וכן בפרטי' וכנ"ל, ובכ"מ הכתר הוא מאיר במל' כי אין כתר אלא למלך מריש כל דרגין מרצון הפשוט שבעצמות ממש שמאיר בבחינת מל' דא"ס בסוד רצון ומחשבה דאנא אמלוך שזה סבת הצמצום ומקום פנוי לבא לידי גילוי מדת המלוכה על ידי התורה וישראל בסוף כל ההשתלשלות, ומזה נמשך שמל' שבעליון נעשה כתר לתחתון עד סוף כל דרגין במל' דמל' דעשי' שבה מלובש בהעלם הרצה"פ (ע"ד השאלה) שבעצמות ממש ומתגלה בשעשועים דתורה וישראל, וד"ל.

ט) ומעתה נחזור לביאור פ"כ שבתניא מביטול הדבור בשרשו, רק שצריך להקדים עוד הקדמה א' שנתבאר על פסוק כי א-ל דעות ה' (ומובא בכמה דוכתי בדא"ח) שיש ב' דיעות מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, שבדיעה העליונה הוא הגילוי שהבריאה הוא מיש לאין שהוא היש האמיתי ומה שלמטה הוא כלא חשיב, ולפי זה פירוש אין הוא אין באמת שהוא אפס, ובדעה שמלמטה למעלה הוא הגילוי שבריאה הוא מאין ליש שהנברא הוא נראה ליש ונברא מאין, פירוש אין שאינו מושג המהווה כלל כאלו אינו, ופירוש הענין בקצרה שכללות בריה"ע מא"ס ב"ה שהוא היש האמיתי הוא על ידי האין הממוצע (שהוא גם כן הארה מא"ס).

ונבין מדרך פרט בהתהוות בי"ע מאצילות שהוא אלקות ממש וא"ס לגבי בי"ע, דהנה התהוות בי"ע הוא ממל' דאצילות שהוא בחי' אין לגבי י’ ספירות דאצילות כידוע מענין מלך שמו נקרא שהוא שם והארה בעלמא, ויש בבחינת אין זה שתי בחי', האין כמו שהוא כלול ביש האמיתי ונקרא אין של היש האמיתי, והב' הוא האין שנעשה מקור ליש הגשמי ומתלבש בו ונקרא אין של היש הגשמי, וכן בבחינת מל' ידוע שיש בה ב' בחי' מל' דאצילות כמו שהיא עדיין בבחינת אצילות, ובחי' מל' שנעשה עתיק לבריאה ומתלבשת בראש הבריאה שהוא ג"ר דא"א דבריאה שאין ערוך לגבי מל' כשהיא באצילות ממש, ומכל מקום בהתהוות בי"ע ממנה הוא ע"ד יש מאין ממש, ולכן באצילות מאיר איך שבאמת הוא היש האמיתי והנבראים הם מאין ואפס, היינו האין של היש האמיתי הוא גם כן אין וכל"ח, ובבי"ע הוא להיפוך ששם נראים הנבראים ליש והאין של היש הנברא גם כן אינו מושג אצלם לכן אצלם הוא מאין שאינו מושג ליש.

ועל דרך זה נבין בבי"ע הכללי' ממל' דא"ס שיש בזה גם כן ב' בחי' אין, אוא"ס שלפני הצמצום שנקרא אור וזיו כידוע והקו והרשימה שלאחר הצמצום, וכן על דרך זה בכל סדר השתלשלות אפילו בהשתלשלות עילה ועלול הוא כן, שאי אפשר להיות יש מיש כי אם ע"י בחי' אין באמצע, ובאין זה יש ב' בחי' ואכמ"ל, (כידוע מענין תהום ומעין ונהר ובמעין ב' בחי').

והנה כאן בתניא הכוונה בדרך פרט בביטול בי"ע לגבי אצילות (כמובן מכל הספר שלא נזכר למעלה מאצילות כלל, עי' פמ"ט: כי עולם האצילות הוא אלקות ממש ע"ש, רק שממילא יובן כן עד למעלה מעלה), ולא בביטול בי"ע עצמו כביטול הדבור בשרשו שזה אין שייך כלל וח"ו לומר כן, דעל כל פנים הדבור עליון שהוא מל' דאצילות יש לו שרש עד מל' דא"ס שלפני הצמצום שהוא אותיות הרשימה הנכללים ומיוחדים בעצמותו ית' ממש, ועל העולמות אא"ל כן כי נבראו מאין ואפס המוחלט ממש מהדבור עליון וכנ"ל רק שרש התתהוות הוא בא"ק וכנ"ל בארוכה, רק כאן דבר בביטול הדבור עליון גופא מקור העולמות אין של היש שהוא גם כן אין ממש ומיוחד בשרשו, על דרך משל דבור האדם שהוא בטל ומיוחד בשרשו מהות הנפש שהוא חכמה שבנפש מקור הדבור והאותיות, ולמעלה הוא ביטול ויחוד המל' עד שרשה בחכמה דאצילות (שלא דבר למעלה יותר כנ"ל), שממילא מובן ביטול דבי"ע עצמן בכ"ש וק"ו וכמובן (ומה שאמרנו לעיל שאין שייך שיהא הדבור עליון בבחינת העלם קודם הצמצום מכ"ש מא"ק שהוא בריאה מאין ואפס, היינו כלי הדבור על דרך משל באדם חומר האותיות (ע' אגה"ק ד"ה ויעש דוד שם), אבל כח הא"ס שבהם להוות יש מאין הוא מהרשימה ממש, ע' ד"ה ועתה יגדל נא74 בענין כח אדני, וכן בנפש הנפש עצמה מלאה אותיות וע' ביאור בחקותי75 בענין אותיו' החקיקה). ולענין ביטול בי"ע עצמן נזכר משל אחר בשער היחוד והאמונה ולקמן פל"ג מביטול זיו השמש בגוף כדור השמש עצמו שהיש הגשמי הוא כמשל זיו השמש מהשמש ע"ש, וגם משל זה צריך ביאור שזיו השמש מהשמש הוא יש מיש שהאור מעין המאור והזיו הי' כלול תחלה בהשמש, מה שאין כן העולמות הם יש מאין ואפס, ואין שייך כלל שהי' כלולים במקורם קודם הבראם כנ"ל בארוכה, אלא ענין המשל מהזיו השמש הוא רק לענין ב' דברים שמובן מזה, הא' שאין שום סבה להזיו בלתי מאור השמש, לא כמו אומן שעושה כלי שמשנה רק הצורה מחתיכת כסף שפועל בו רק ההעדר שהוא החקיקה לפי אופן הכלי וד"ל, ולכן אין הכלי צריך לידי הצורף תמיד, מה שאין כן מציאות הזיו שמבלעדי השמש אין לו מציאות כלל לכן צריך תמיד להשמש ובהסתלק השמש כרגע יהי' מציאות הזיו אין ואפס, והב' שגם כל השלמות שיש בהזיו (שהוא מאיר ומבהיק) ישנו ביתר שאת בהשמש עצמה, עד שבהשמש עצמה אין נופל שם יש כלל על הזיו כי אם שם אין.

ובדבר הזה אנו למדים כן בהתהוות העולמות ממנו ית', שאין להם שום סבה זולת הדבור עליון וממילא בהסתלק הדבור מהם יהי' אין ואפס, וגם כל השלימות שיש בהיש הנברא שהוא ענין החיות והרוחניות שבו אין חסר על כל פנים בהמקור המוצאו, ואדרבה ישנו שם ביתר שאת עד שאינו עולה בשם כלל כזיו השמש בשמש, מאחר שמבלעדי המקור הי' אין ואפס, וכן אופן ביטולו במקורו לא פחות הוא מביטול זיו השמש בשמש, ועוד בה שלישיה מה שאין בזיו השמש שהזיו הוא יש מיש והי' כלול במקורו טרם התפשטותו ואחר התפשטותו, מה שאין כן בנברא לגבי מקורו המוצאו מאין ואפס שאין ערוך כלל בין היש הנברא להאין האלקי מקורו ונמצא מאין ואפס ולא שייך כלל שהי' כלול תחלה במקורו טרם המצאו, שזה שייך בעילה ועלול דוקא שהוא יש מיש ולא ביש מאין וכנ"ל, וכ"ז באופן ביטולו בהאין של היש הנברא, אבל באמת גם האין של היש הוא בחי' אין ואפס לגבי מקורו האין אמיתי וכ"ש יש האמיתי, שזה נתבאר כאן ממשל ביטול הדבור בשרשו, אך אינו דומה לביטול היש במקורו שהוא מאין ואפס המוחלט ממש, מה שאין כן ביטול האין ממקורו הוא ע"ד זיו השמש בשמש שהוא מאין ואפס המוחלט ממש, מה שאין כן ביטול האין ממקורו הוא ע"ד זיו השמש בשמש שהאור מעין המאור, ואף שנתבאר בלק"ת ד"ה תקעו הב'76 שגם האין המהווה היש הוא בבחינת יש מאין מלמעלה ואפילו האור המהווה חכמה דאצילות הוא בבחינת יש מאין, מכל מקום אינו ע"ד יש הנברא מאין ואפס ח"ו כי אם הוא הארה מא"ס ב"ה, ונקרא ע"ד השאלה יש מאין מפני שהוא מקור למציאות כלי החכמה שנקרא יש לגבי למעלה מהחכמה, ועיי"ש בענין זיו השמש מהשמש שנקרא יש, וע' ביאור כי תצא הא' שלא נדפס77 ושם סיים שמזה יובן ענין הנוטע אוזן78 הלא ישמע אם יוצר עין כו' שכל השלמות שיש בנבראים הם במכ"ש בבורא עצמו כנ"ל וביתר שאת לאין קץ כמ"ש פרק מ"ב.

כי הארת הזיו מהשמש הוא ע"ד עילה ועלול וע' ד"ה מצה זו בלק"ת79 שכ' על בחי' עילה ועלול לשון הארה, והיינו לענין שהאור מעין המאור והי' כלול תחלה במהותו ממש בהמאור, אמנם לענין שאין שינוי בהמאור מההארה ואין לההארה שום מציאות בלי המאור זהו משל לענין יש מאין, וד"ל.

1) במד"ר: ראה מכילתא וילקוט שמעוני פ' יתרו כ, ג הובא ברמב"ן שם. רש"י אחרי יח, ב. וראה סה"מ תרכ"ט ע' רנג. לקו"ש אחרי כרך ג' ע' 84 ואילך.

2) וע' בקיצור תניא: קיצורים והערות לתניא.

3) בתו"א ד"ה וארא: נה, א ואילך.

4) ד"ה ונקדשתי: לקו"ת אמור לא, א ואילך.

5) וד"ה קול דודי: לקו"ת שה"ש יד, ג.

6) וד"ה שבתותי: אולי הכוונה ללקו"ת בהר מא, א.

7) לקו"ת ד"ה ולא תשבית: ויקרא ד, ב.

8) ע' בלקו"ת ד"ה ענין ק"ש: פ' ואתחנן יב, ב.

9) וד"ה ששים המה מלכות: לקו"ת שה"ש מ, סע"ב ואילך.

10) בשעהיו"א: פ"ג

11) סוד הצמצום שנתגלה . . על ידי האריז"ל . . הרמ"ק . . לא ידע סוד הצמצום: הנה הרמ"ק ז"ל בפרדס לא ידע מענין צמצום ומקום פנוי הנזכר בעץ חיים, והיה מבאר המשכת הע"ס ע"ד השתלשלות עילה ועלול, עכ"ז אין ר"ל שהתהוות הכתר מא"ס ב"ה רק ע"ד שאר עלול מהעילה שלו, שהרי כתב הרמ"ע בספר פלח הרימון שער ג' [פרק א] שהרמ"ק ז"ל עצמו כתב שרחוק מה שהיה בין הכתר לא"ס הרבה יותר ממה שהיה בינינו הנמצאים שפלים לבין הכתר עליון עכ"ל. – אוה"ת ענינים ע' קיט ראה שם באריכות בין שיטת הרמ"ק להאריז"ל.

וראה שם ע' קנו שכתב ענין הצמצום זה ביאר האריז"ל אינו דבר חדש הוא כי חכמי הקבלה שמקודם ביארו זה גופא בלשון אחר ע"ש.

ראה לעיל פרק ב.

12) ד"ה אוא"ס למעלה עד קץ: אוה"ת ענינים.

13) ד"ה ג' בחי' אדם: אוה"ת ענינים ע' עז ואילך.

14) בד"ה לאתקנא רזא דשמי': ראה אוה"ת שמות ע' קה.

15) בס' עבה"ק: ח"א פ"ח בשם ר' יצחק סגי נהור בשם אליהו. ראה אוה"ת ענינים ע' קנו. וראה שם ע' קסו.

16) ד"ה ע"ח היכל השביעי: אור התורה ענינים ע' קצב.

17) ד"ה חייב אינש הב': תו"א צט, ב.

18) ובי' שחורה הב': לקו"ת שה"ש ז, ד ואילך.

19) ד"ה אנכי:

20) בלקו"ת בהוספות: ויקרא נא, ב ואילך.

21) ד"ה ענין הלל: נדפס בדרך מצותיך.

22) וד"ה ואני נתתי לך שכם: תו"א קב, א.

23) בשעהיוה"א: תניא ח"ב פ"א.

24) שנזכר משל זה בלקו"ת: ראה ד"ה ביאור את שבתותי פ' בהר מג, ב.

25) דקאים אדעתי דרבי': ראה ע"ז ה, ב. סה"מ תרנ"ז ע' מט ואילך.

26) ששרש הקו הוא בת"ת הנעלם: ראה לעיל בפי"ט.

27) ע' לקו"ת ביאור מטות: פב, ג ואילך.

28) וסד"ה אני לדודי: לקו"ת פ' ראה.

29) א"ק נקרא אדם דבריאה: ראה לקו"ת מסעי צה, א.

30) אלמלא מתכנשים כל באי עולם: בראשית רבה פ' לך לך ס"פ לט. ראה לקו"ת ויקרא נד, א ע"ש.

31) לעולם ישנה . . דרך קצרה: פסחים ג, ב. ראה לקו"ת בשלח א, א. ביאוה"ז לאדה"א עו, ד. לאדמו"ר הצ"צ ח"א ע' שסג ואילך, ובכ"מ.

32) ומשמת ר"מ בטלו מושלי משלים: סוטה מט, א. ראה לקו"ת ויקרא נד, ג. דרך מצותיך ז, א. קה, ב. קכח, ב.

33) ור' נהוראי שמו: שבת קמז, ב. עירובין יג, ב.

34) ע' ד"ה להבין מה שאצי' נקרא אדם: ראה אוה"ת ענינים ע' רכ.

35) בהגהות לד"ה ויאבק שבתו"א: אולי הכוונה למה שנדפס באוה"ת וישלח כרך ה תתעו, א.

36) ד"ה הן עם אחד: בלקו"ת לג' פרשיות דף עד. נדפס גם באוה"ת נח כ"ו ע' תתרסח. וראה המלך במסיבו ח"ב ע' רסז ואילך. רשימות הרב"ש ע' כד-ה.

37) דרוש ד"ה קן צפור: נדפס באוה"ת כי תצא ע' תתיא ואילך.

38) שערות הזקן בבן כ': ראה לקו"ת במדבר ב, א.

39) ע' מק"מ בבראשית דט"ו: ע"א. נזכר גם בלקו"ת הוספות נג, ב.

40) הובא בהגהות לד"ה שבתותי:

41) כי האור מעין המאור: ראה ע"ח שער עיגולים ויושר ענף ב.

42) והנה ידוע: ראה לקו"ת מסעי צה, א בארוכה.

43) בעץ חיים: ראה אוה"ת ענינים ע' עז המובא לקמן.

44) תיו רשים רשימה לעתיק: זח"ג קכח, ב באדרא להאריז"ל. וראה לקו"ת בהר מג, ג.

45) ע' דרוש ג' בחי' אדם: אוה"ת ענינים ע' עז ואילך. מאמרי אדה"ז ענינים בתחלתו.

46) ומובא שהמגיד נ"ע היה קורא לבחי' א"ק: אוה"ת ענינים ע' פד.

47) וע' בסדור ביאור אחרי: כג, ד.

48) ובלקו"ת ס"פ מסעי בביאור על פי מוצאיהם: צה, א ואילך.

49) ובביאור שחורה הב' ספ"א: לקו"ת שה"ש ח, א.

50) ובביאור שבתותי: לקו"ת בהר מג, ב.

51) בד"ה להבין ענין עיגולים ויושר: ראה מאמרי אדה"ז – ענינים ע' רפ ואילך.

52) קורא הדורות מראש: ישעי' מא, ד. לקו"ת מסעי צה, ב.

53) אצי' קנין כידוע: ראה תו"א משפטים עו, א.

54) בד"ה להבין מ"ש באד"ר נשא:

55) בדרוש ג' מיני אדם: אוה"ת ענינים ע' עז ואילך.

56) בסידור ביאור אחרי: כג, ג.

57) ובלקו"ת ד"ה למנצח על השמינית: תזריע כא, א.

58) כמבואר ד"ה קרח: לקו"ת נב, ב.

59) בד"ה זהר תרומה אתה הראת: ביאה"ז לצ"צ ח"א ע' רנו.

60) אגה"ק סי' כ (קלב, א-ב).

61) בד"ה להבין ענין אוא"ס: מאמרי אדה"ז תקס"ז ע' כב ואילך, ועם הגהות הצ"מ באוה"ת ענינים ע' קסד ואילך.

62) בד"ה שטת הריקאנטי ספ"ו: אוה"ת ענינים ע' רסו ואילך.

63) בד"ה עד שהמלך במסבו: אוה"ת מג"א ע'

64) וענין הפרסא הוא בהתלבשות השכל במשל: ראה תו"א יד, ב.

65) בד"ה ביום השמיני דתקע"ב: מאמרי אדה"ז תקע"ב.

66) ובתו"א ד"ה יביאו לבוש מל' והביאורים: צב, ב ואילך.

67) ע' שעה"י פ"ג: לכ"ק אדה"א.

68) בלקו"ת ד"ה להבין ענין ק"ש: ואתחנן יא, ד.

69) ובסידור ד"ה אנת הוא חד: קסא, א.

70) אתם קרוים אדם: יבמות סא, א, וש"נ.

71) ביאור והניף: לקו"ת אמור לז, ג ואילך.

72) אדם אדמה לעליון: ישעי' יד, יד.

73) מד"ה זכור את יום השבת מאה"ז מאדמו"ר הר"ד:

74) ע' ד"ה ועתה יגדל נא: לקו"ת שלח לט, ב.

75) וע' בי' בחקותי: לקו"ת בחוקתי מה, ד.

76) בלק"ת ד"ה תקעו הב': דרושים לר"ה נה, א: ר"ל שאף גם המשכת גילוי הזיו המחיה ומתלבש בשמים וארץ הוא גם כן בבחי' יש מאין ואפס ממש, שהרי כשהיה כלול במקורו אז היה בטל ונכלל במקורו הוא המאור ואין עולה בשם אור וזיו כלל. ע"כ.

77) וע' ביאור כי תצא הא' שלא נדפס: אוה"ת כי תצא תתפח.

78) הנוטע אוזן הלא ישמע: תהלים צד, ט.

79) וע' ד"ה מצה זו בלק"ת: פ' צו יא, ד.