פרק כ"ב

רק שהתורה דברה כלשון ב"א: דהנה נת"ל דאפילו אחר שיצא דיבורו ית' אל הפועל ה"ה מיוחד עמו כמו קודם שיצא אל הפועל, רק שלעינינו נראה העולם ליש ודבר ונדמה לנו כאלו הדבור הוא נפרד ממקורו, אבל באמת לגבי א"ס ב"ה ה"ה כמו קודם שנבראו העולם.

וא"כ צ"ל למה כתיב דיבור ויאמר אלקי' כו', כיון שלגבי' אינו צמצום, וזה אין אנו יכולים לאמר כיון שלגבינו הוא צמצום משו"ז כתיב דיבור, זה אינו, כי זהו רק כמו דמיון והתורה היא תורת אמת ואיך יכולים שהיא בדרך דמיון לבד כו', ועל זה אמר רק שהתורה דברה כלשון בנ"א ונקרא בשם דיבור ממש משום שבאמת כן הוא דרך ירידת והמשכת החיות לנבראים הוא ע"י צמצום, והצמצום הוא אמת כמו שהא"ס הוא אמת כמו"כ הצמצום הוא גם כן אמת, שהוא כח מא"ס (וצריך להיות ע"י צמצום דוקא כמ"ש לקמן בשער היחוד והאמונה פ"ד ד"ה כי הנה כתיב ע"ש באריכות), ולכן נקרא בהתורה בשם דיבור לפי שבאמת הוא צמצום גם לגבי א"ס, אלא שלגבי א"ס אינו מסתיר כלל ח"ו, כמו למשל השפעת הרב לתלמיד כנ"ל ספכ"א, אבל באמת הוא צמצום ומה גם שלגבי הנבראים הוא צמצום גמור שלהם נראה כאילו הדיבור הוא נפרד ממקורו, ולכן נקרא בהתורה בשם דיבור לפי שבאמת הוא צמצום ואינו דמיון כלל.

רק שהתורה דברה כלשון ב"א כו' בשם דבור ממש כדבורו של אדם לפי שבאמת כך הוא דרך כו': כוונתו בזה לבאר מה שאמרנו לעיל שהצמצום אינו ע"ד דמיון ממש לגבי הנבראים וכענין אחיזת עינים ח"ו, כי אם שהצמצום אמיתי לגבי הנבראים והוא כח אלקי ממש לצמצם ולהסתיר ולהעלים האור והחיות, שלכן נקרא בתורה גם כן בשם דבור, כדבור האדם לפי שבאמת כ"ה דרך כו', אלא שמכל מקום דברה התורה כלשון בנ"א, דאלו לגבי' ית' ממש אין הצמצום מעלים כלל כי הוא המצמצם את הצמצום כהדין קמצא דלבושי' מיני' ובי'1, ולמשל כמו באדם חכם גדול שמלביש חכמתו הגדולה והעמוקה במשל זה שלא יובן כלל למקבלים כל עומק החכמה, שא"ז העלם כלל לגבי החכם בעצמו שהוא הוא הלביש חכמתו בהמשל הזה, ששרש המשל הוא גם כן מעומק חכמתו כנ"ל על פכ"א וד"ל, לכן לגבי עצמותו ית' אין שייך שם דבור בעצם רק שהתורה דברה כלשון בנ"א שאצלם הוא באמת ענין דבור וכנ"ל.

וכ"כ גברו ועצמו הצמצומים והסתר פנים העליונים עד שיוכלו להתהוות ולהבראות גם דברים טמאים וקליפות וס"א ולקבל חיותם וקיומם מדבר ה' כו': וזה לבד ריבוי הצמצומים עד א"ס, כי אם גם הצמצומים בעצם הם הסתרים והעלמות עצומים מאד, וזהו גברו ועצמו, והכוונה על ענין שבירת הכלים שנקרא גם כן צמצום, אך אינו בערך הצמצומים שבין המאציל לנאצלים ששם ענין הצמצום הוא הגילוי בדרך קצרה וכנ"ל, וכענין צמצם שכינתו בין שני בדי הארון שהצמצום הוא סבת הגילוי, אבל הצמצום הנקרא שבירה ענינו הסתר והעלם לגמרי בלי שום גילוי כלל, וזה הצמצום הוא להיות גילוי מציאות בי"ע נבראים נפרדים על ידי הסתר הבורא מהנברא לגמרי, וזהו ששורש בי"ע הוא משבירת הכלים שנפלו בבריאה שהפירוש הוא שהתהוות בי"ע הוא ע"י צמצום הנקרא שבירה, אף שנתהוו ע"י דבר ה' דמל' דאצילות. אך הפרסא שבין אצילות לבי"ע שמתלבש בה הדבר ה' להוות בי"ע הוא מבחינת האותיות והכלים שנפלו ונשברו, וכידוע ההסבר מזה במ"א ששרשם מעולם התוהו ועל ידי זה יוכל להיות הסתר הבורא מהנברא.

אך בי"ע דקדושה הוא שנתקן על ידי המשכת שם מ"ה בהם כמו השרפים והאופנים וחיות להיות על כל פנים בבחינת ביטול היש לאין, אבל בחי' הנוגה שבבי"ע הוא מה שצריך בירור ותיקון ולכן פרסא מפסיק בין קדושה לק"נ שהוא בחי' אותיות דכלים דתהו שלא נתקן שעל ידי זה נתהוו הפירוד דנוגה מדבר ה' כו' וכנ"ל, וכ"ש הקליפה וסט"א שהוא על ידי הבדלה ופרסא אחרת שמפסיק בין נוגה לג' קליפות הטמאות שהוא גם כן בחי' שבירה והסתר היותר עצום שע"י לבוש זה מהווה דבר ה' גם ג' קליפות הטמאות לגמרי ולכן כולם מתהווים מדבר ה' ומכל מקום שרשם מתהו ושבירת הכלים, וע' בביאור מטות2 ובביאור מי מנה3 וע' בביאור קול דודי4 שהמל' כשהיא באצילות נקרא בשם אדם וכשיורדת לבריאה להחיות ולהוות בי"ע נקרא בהמה ושם ב"ן וידוע דהכלים נפלו בשם ב"ן דבריאה שהוא בחי' מל' הנ"ל, לפ"ז שרש התהו אינו מצד הפרסא לבד כי אם גם מצד המל' בעצמה וכן משמע בביאור מטות.

ומ"ש ששרש היש הוא מסוכ"ע ורצון העליון גם זה אמת כידוע שהתהו נקרא כתר ושרש השבירה הי' בז' מלכין דב"ן דא"ק שכללותו הוא הכללי וכנ"ל על פ"כ, ועל פי הנ"ל בענין הפרסא ששרשו מתהו י"ל שזהו מ"ש בשער היחוד והאמונה5 בענין שמש ומגן ה"א דדבר ה' שבעשרה מאמרות נקרא שמש ומצדו לא הי' מתהווה היש נפרד כי אם על ידי המגן ונרתק דשם אלקים שמסתיר על הדבור עד שיהא הנברא בחי' יש לעצמו, וזהו דשם אלקים המגן שפועל היש שרשו מתהו, וכענין הפרסא הנ"ל, ומכל מקום עיקר ההתהוות הוא מדבור דעשרה מאמרות, ולפי זה יתכן יותר ששרש היש דבי"ע הוא מתהו ושמכל מקום הוא דבר ה' כנ"ל, וע' בהגהות לד"ה נח6 שכ' שם שאפשר שההתהוות הוא ע"י אותיות שברצון, ע"ש היטב.

כאדם הנותן כו' כי מחזיר פניו: לפי שנותנו שלא ברצונו לכן גם בגשמיות מחזיר פניו ממנו ולכן נקרא בשם אחוריים, אבל כשנותן לו פנימיות הרי מחזיר פנים בפנים ולכן נקרא בשם פנים, וע' לעיל בפ"ו.

פנימית הרצון העליון: פנימית הרצון נקרא רצון שיש בו תענוג וזהו פנימית הרצון.

וחפצו האמיתי: קאי על אמיתת התענוג שזהו עיקר תכלית הכוונה להשפיע לכל מי שבטל אליו, וזהו נקרא חפצו האמיתי.

שלא ברצונו רק כדי להעניש כו': כי הנה לא שייך ח"ו למעלה לאמר שנותן בהכרח כמו שלמטה בגשמיות שייך לאמר זאת, כי מי יכריח לו כן, אך כשעלה ברצונו להיות נבראים נראים ליש ושיהי' ביטול היש שזהו עיקר ענין עבודה, ע"כ צריך להיות העלמות והסתרים, וכידוע מענין כי מנסה ה' כו' כמ"ש במ"א כדי שיהי' ענין העבודה כי התורה אמרה ועבדתם, וע"כ פנימיות הכוונה אינה הקליפה ח"ו רק שהיא נבראת כדי שיהי' ביטול הקליפה והסט"א כו' וע' לעיל פ"ט.

והנה רצון העליון בבחינת פנים הוא מקור החיים: ולכאורה צ"ל הלא בע"מ נברא העולם כו' בדבר ה' שמים נעשו7, בראשית נמי מאמר הוא8 וחכמה היא ראשית ההשתלשלות, ואיך אמר שרצון העליון הוא מקור החיים, ובאמת מצינו כך ב' פסוקים כתוב א' אומר בדבר ה' שמים נעשו וכתוב א' אומר כל אשר חפץ ה' עשה9, הרי דההתהוות הוא מרצון, אך הענין הוא דמעשרה מאמרות לא הי' יכול להיות התהוות העולמות דאפילו מרוחניות אל גשמיות אינו בערך, כמו שאנו רואין דמשכל על דרך משל לא הי' יכול להיות בשו"א אבן גשמי, ואם הי' יכול להיות משכל אבן גשמי בודאי היו אומרים שזהו כח אלקי שמפליא לעשות, נמצא דרוחניות אפילו שהוא נברא אינו בערך לגשמיות, כ"ש וכ"ש אלקות שהוא למעלה גם כן מרוחניות הוא בוודאי אינו בערך אל הנבראים שלמטה ובכדי שיהי' התהוות מעשרה מאמרות ומדבר הוי' זהו רק מצד רצון ה' שכך עלה ברצונו ית' שמעשרה מאמרות יהי' העולם, נמצא דרצון הוא סיבה וגרם שעל ידי זה יהי' התהוות העולמות, ועל זה אמר הוא מקור המחייה את העולמות דזהו בחי' סוכ"ע, דעש"מ הם בחי' ממכ"ע שהם מתלבשים בפנימיות, ורצון הוא סוכ"ע שאינו מתלבש בפנימיות אלא ע"י שרצה רק משו"ז נעשה כך.

והנה רצון העליון בבחינת פנים הוא מקור החיים: יובן על פי המבואר במ"א בתו"א ד"ה יביאו לבוש מלכות והביאורים10 ובלק"ת ביאור אחרי11 בענין כל אשר חפץ ה' עשה ומכל מקום בדבר ה' שמים נעשו, שזהו ההפרש בין סוכ"ע לממכ"ע שאף שחיות והתהוות העולמות הוא מדבר ה' בעשרה מאמרות שנברא העולם, היינו כח הפועל בנפעל שמלובש בכל נברא להוותו ולהחיותו, וכענין לעולם ה' דברך נצב בשמים, אך שיתהווה הישות וההגבלה שבכל נברא מדבר ה' שהוא אלקות ממש ואין ערוך בין נברא לבורא שלכן הוא יש מאין וכנ"ל, זהו אינו מדבר ה' לבד שהוא הארה בעלמא כי אם מחפץ ורצון העליון שכל אשר חפץ עשה וכל יכול, אך שהוא על ידי התלבשות בדבור עליון שזהו ענין הארת הסובב על ידי הממלא, וכ"ה עד רום המעלות החיות הרוחני שבנבראים הוא מהממלא (והוא גם כן נמשך מהסובב כי מן העיגול נמשך הקו), והיש של הנבראים הוא מרצון העליון הסוכ"ע הכל יכול שמתלבש בדבר ה' הממכ"ע, נמצא שעיקר החיות בין הרוחני' ובין הישות והגשמי' הוא מסוכ"ע מקור החיות, וז"ש כאן והנה רצוה"ע בבחינת פנים הוא מקור החיים, היינו שדבר ה' הממכ"ע נקרא חיים שמתלבש בכל נברא להוותו ולהחיותו, אך הכח לזה הוא מסוכ"ע שנקרא מקור החיים דממכ"ע והוא רצון העליון ב"ה שכל אשר חפץ עשה, ומ"ש בתו"א ד"ה מזוזה מימין12 (וכ"מ בלק"ת בי' מי מנה13) שהחומר של הנברא שרשו מדבר ה' והצורה שרשו מרצון העליון, כבר מתורץ זה בביאור על פסוק יביאו לבוש מל' שלא נדפס כמדומה פ"ג14 ואין כאן מקומו.

ולפי שאינו שורה כלל על הס"א: פירוש שלשון שורה נופל על בחי' מקיף שאינו בא בהתלבשות בפנימי' כי אם בהשראה ומקיף, וזהו בחי' רצון העליון שהוא בחי' מקיף לעלמין כידוע, אך כ"ז בסטרא דקדושה שחפץ בה ה' נקרא על כל פנים השראת רצון העליון עליהם בבחינת גילוי המקיף, (אך בתורה ומצות הוא בחי' התלבשות ממש שהם הם בחי' רצון העליון ב"ה, וכענין אבא מלבוש הפנימי לאריך) אבל בסט"א אין שורה אף בבחינת מקיף והשראה כלל, כי הם היפוך פנימי' רצונו.

וגם בחי' אחוריים של רצון העליון אינו מלובש כו' אלא מקיף כו': אין הפירוש שהוא מקיף מלמעלה במקום כו' אלא כמו בקדושה יש ממלא וסובב, ממלא זהו דבר ה' ונקרא ממלא הגם שאין מרגישין את החיות אלקי אבל מכל מקום הרי מזה נתהווה, וסובב נקרא שאינו רק סיבה שעל ידי זה נתהווה, כמו"כ אחוריים דרצון העליון הוא בבחינת מקיף עליהם שזהו סיבה שיתהווה, וזהו מצד המקיף ונקרא אלקי' אחרים שמקבלים מבחינת אחוריים דרצון העליון, וכידוע דחיות הקליפות הוא מהל"ת כמו לא תאכל חלב ולא תאכל דם כו' ושאר הל"ת כמ"ש במ"א, ואין כאן ביאורו.

וגם בחי' אחוריים של רצון העליון אינו מלובש בתוכה ממש אלא מקיף עליה מלמעלה: וכנ"ל שלכן ענין גילוי הרצון אינו אלא בבחינת מקיף והשראה אף בסטרא דקדושה, ולכן נקרא סוכ"ע שמקיף לעלמין כמ"ש בפכ"ג, וכמ"ש ההסבר מזה בביאור יביאו לבוש מל' שלא נדפס15, ומכל מקום בסטרא דקדושה יש גם כן התלבשות הרצון ממש על ידי המשכת הארת הרצון המלובש בחכמה, וז"ש רפכ"ג רצון העליון וחפצו האמיתי המלובש בכל העולמות כו', והיינו מפני שהם בטלים להרצון וגם ענין השראה הוא בחי' גילוי ממש רק שהוא גילוי בבחינת מקיף, וכענין השראת השכינה גבי עשרה או בבית הכנסת מקדש מעט שהוא פועל הארה בפנימי' כידוע, אבל בסט"א אין שייך אף גילוי המקיף אפילו מאחוריים דרצון העליון, מאחר שאין בטלים כלל לרצון העליון, ולכן כ' באגה"ק להבין מ"ש כו' צוואת הריב"ש16 ששרתה ר"ל נתלבשה מפני שלשון שרתה מורה על בחי' גילוי הארה וא"ז שייך בסט"א כלל, אבל לשון נתלבשה משמע גם כן העלם ההתלבשות כמו התלבשות השכינה בע"ש והתלבשות הדבר ה' בכל נברא שהוא בהעלם לגמרי (ומשמע גם כן התלבשות בגילוי), ולכן אחוריים דרצון העליון אינו אלא בבחינת מקיף על הסט"א מלמעלה כלומר בבחינת ריחוק והפלאה מהם וזהו ענין מקיף דלבונה זכה שהיא בחי' הי"א שבסממני הקטורת שלנגד עשר כתרין דמסאבותא והמקיף שעליהם שאינו מתאחד עמהם כלל, לא כמו בקדושה רק ע"ס ומהם נמנה גם הכתר שהוא רצון העליון מפני שהחיות של רצון העליון מתאחד עמהם שהם בטלים אליו, מה שאין כן בסט"א שהמקיף דקדושה בחי' לבונה מובדל מהם לגמרי ולכן נחשב בחי' י"א, וכמו שבקדושה יש כעין בחי' זו שהוא בחי' עתיק שאינו נמנה בי’ ספירות מפני שהוא מובדל מעולמות מלשון המעתיק הרים כידוע, והוא בחי' חד ולא בחושבן ע"ס, כן בסט"א הוא בחי' אחוריים דרצון העליון מקיף דלבונה, ומכל מקום מקבלים חיות ממנו בבחינת ריחוק והפלאה מצד שרשן מתהו שלא הי' האורות בבחינת התלבשות בהכלים כידוע (ולכן נשברו), ולכן גם אחר שבירת הכלים יכולים לקבל אף בבחינת ריחוק והפלאה שאינן בטלים להאור והחיות כלל, (מה שאין כן בסטרא דקדושה שהוא מעולם התיקון התלבשות אורות בכלים שהוא ע"י ביטול להאור והחיות דוקא), וע' בהגהות לד"ה ויאבק17 ומענין מקיף דלבונה ע' בד"ה ראה ריח בני18, ובפ' וישלח19 ובלק"ת ד"ה שחורה אני20 והביאור בענין אהלי קידר21, ועי' עוד בתו"א בראשית ד"ה הן האדם22 כו' בהמוסגר שם בענין מקיף דלבונה ויו"ד ניצוצו' המובלעים בקליפה, והוא כמש"נ כאן, וכ"ז נכלל בבחינת אחורים דרצון העליון ששרשו מבחינת דכחשיכה כאורה, וענין אחורים דא"א בד"ה ואני נתתי לך כו' ובהביאור בהוספות תו"א23 ובד"ה עבדים היינו בסידור24.

כי מעט מזעיר אור וחיות כו' הוא בבחינת גלות ממש בתוכה: דהנה ממל' דעשי' הוא נעשה בחי' עתיק לקליפה, ומה שנמשך לקליפה בפנימיות זהו רק הארה מעט מן המעט זעיר שם, וזה ההארה היא גם כן בבחינת גלות שהם חשובים שהם נפרדים, ונקרא אלקים אחרים ממש שהם יש ודבר בפ"ע ואינם בטלים לאור אלקי המחי' ומהווה אותן כמו בקדושה כו', (וע' לקמן לפכ"ד מענין ב' מיני קבלת החיות, ועל אופן הב' כוונתו כאן שהוא בבחינת מקיף וד"ל), ומקודם אמר שמצד המקיף נקרא אלקי' אחרים שמקבלים מבחינת אחוריים דרצון העליון ואמת הוא וד"ל).

כי מעט מזער אור וחיות שיונקת ומקבלת לתוכה מבחינת אחוריים דקדושה שלמעלה הוא בבחינת גלות ממש בתוכה בסוד גלות השכינה הנ"ל: עיין במה שנתבאר לעיל על פ"ו ועל פי"ז וזהו ניצוץ מבחינת מל' דמל' דע"ס דעשי' שמלובש בקליפה להחיותם, והוא גלות השכינה מפני שאינם בטלים כלל להחיות דקדושה ואדרבה כו', וז"ש במ"א (בד"ה שכם א'25 הנ"ל ובסי' ח"א בד"ה בחרבי ובקשתי26 ובד"ה ויקח המן את הלבוש בהוספות תו"א27 ובכמה דוכתי) שהקליפות מקבלים חיות מהקדושה בב' אופנים, הא' מבחינת רוממות והתנשאות עצמותו דכחשיכה כאורה בחי' אם תגביהי כנשר (והגרם לזה הוא גאותן של ישראל בגסה"ר שלמעלה מטעם ודעת כי אם בבחינת חוצפא בעלמא), והב' הוא תוס' יניקה מסוף השתלשלות הקדושה דמל' דמל' דעשי' יתר על חוק הקצוב להם מבחינת שערות דנוק' כידוע, (והוא על ידי השפלת ישראל שממשיכים הנפש האלקית ומשפילים אותו בתאוות גשמיים ח"ו), וזהו הב' בחי' יניקה שנתבאר כאן, הא' מבחינת אחוריים דרצון העליון כנ"ל, והב' מבחינת אחרונה דסטרא דקדושה שנבלע בהם, וגם י"ל שהוא כמו בסטרא דקדושה יש ב' מיני חיות שנת"ל הא' בחי' כל אשר חפץ ה' עשה, והוא בחי' רצון העליון סוכ"ע, והב' בחי' בדבר ה' שמים נעשו הוא בחי' דבור העליון דממכ"ע שמלובש בהנפעל כנ"ל, ובחי' רצון העליון הוא מתלבש בבחינת הדבור להוות ולהחיות כן ממש הם הב' בחי' שנתבאר כאן גם בקליפה הא' בחי' אחוריים דרצון העליון שמקיף עליהם מלמעלה, והב' בחי' אחרונה דדבור עליון המלובש בהם, וגם כן בתוכו מלובש בחי' אחוריים דרצון העליון וכנ"ל, ודרך זה קרוב יותר בפשט לשון התניא, אבל גם דרך הראשון אמת ואפשר ששניהם עולים בקנה א' למעיין.

ולכן נקרא28 בשם אלקים אחרים שהיא ע"ז ממש וכפירה באחדותו של ממ"ה הקב"ה כו' ולכן אמרו רז"ל שגסות הרוח שקולה כע"ז: הנה מתחלה פירש אלקים אחרים מפני יניקתם מאחורים דקדושה, וי"ל שזהו מצד קבלת החיות בבחינת הא' שנת"ל, שאי"ז עדיין ע"ז ממש אלא דקרו לי' אלקא דאלקיא (ומכל מקום ג"ז נקרא ע"ז בכלל), ועתה פירש אלקים אחרים ע"ז ממש אני ואפסי עוד29, שזהו מצד קבלת החיות בבחינת הב' שנת"ל שהוא על ידי הסתרים רבים וצמצומים עצומים עד שהחיות נבלע בהם ממש ויכול לומר אני ואפסי עוד ממש, וע' בד"ה תער השכירה30 שהוא מבחינת שערות וזקן דקליפה עי"ש, ומכל מקום י"ל דכאן אין הכוונה ע"ד שנתבאר שם דשם הוא קליפה הכופרים ממש וכאן אינו ע"ד כפירה ממש.

נמצא מובן מכל מה שנתבאר מפ"כ כ"א כ"ב שבאמת אין דבר נפרד כלל וכלל ממנו ית', כי אם על ידי הסתר פנים של האור והחיות ממנו ית' יוכל להיות דבר נפרד בעיני עצמו עד שאינו בטל כלל להחיות המתלבש בו, וזהו שרש ועיקר מהות ע"ז מה שהוא יש נפרד בידיעתו בעיני עצמו היפך ממש מיחודו ואחדותו האמיתי דכולא קמי' כלא חשיבי ואין עוד.

דקרו לי' אלקה דאלקי': זהו מצד המקיף שפעל עליהם קצת שיקראו אותו אלקה דאלקי'.

והרי זו כפירה באחדותו האמיתית כו': הנה כאן נתבאר איך שקרוב אליו הדבר מאד מצד אהבה מסותרת כו', והענין הוא דהנה אנו רואין שמוסר נפשו על כפירה ר"ל, כמ"כ כאשר יתבונן שבכל ל"ת ואיסור קל של ד"ס ה"ה גם כן בבחינת נפרד בפ"ע בעבירה שעשה שעבר על רצונו ית' אזי בודאי לא יאבה לו ומוסר נפשו ע"ז כי הוא נעשה נפרד ואינו רוצה להיות נפרד בשום אופן, וגם הוא רוצה לדבק בו כו' רק רוח שטות מסתיר שסובר שבזה אינו נעשה נפרד שמטעה אותו שבזה אינו דומה לעכו"ם, אבל באמת הוא כמו שנתבאר כאן שבכל ל"ת ה"ה נעשה יש ודבר נפרד וצריך למסירות נפש על כל פו"פ, והגם שמן התורה אינו מחויב למסירות נפש על כל דבר זהו מסירות נפש ממש, אבל לשבור התאווה קל מאד מאד מיסורי מיתה ה' ישמרנו ובודאי יכול לשבור רוח תאוותו כו' ועל זה אמר כי קרוב אליך הדבר מאד וזהו שמסיים בפכ"ה, יעו'ש באריכות.

1) כהדין קמצא דלבושי' מיני' ובי': ב"ר פכ"א, ה.

2) וע' בביאור מטות: לקו"ת מטות פב, ג.

3) ובביאור מי מנה: לקו"ת בלק סח, ג.

4) וע' בביאור קול דודי: לקו"ת שה"ש טז, ג.

5) בשעהיו"א: פ"ד.

6) בהגהות לד"ה נח: אולי הכוונה ללקו"ת לג"פ נח עא, ב.

7) בדבר ה' שמים נעשו: תהלים לג, ו.

8) בראשית נמי מאמר הוא: ר"ה לב, א. וראה בלקו"ת ר"פ בחוקותי. שם במדבר יב, ד ובכ"מ.

9) כל אשר חפץ ה' עשה: תהלים קטו, ג.

10) בתו"א ד"ה יביאו לבוש מל': צב, ב ואילך.

11) ובלק"ת ביאור אחרי: פ' ראה כא, א.

12) בתו"א ד"ה מזוזה ימין: מא, ד.

13) בלקו"ת בי' מי מנה: בלק סח, ג ואילך.

14) בביאור על פי יביאו לבוש שלא נדפס: ראה אוה"ת מג"א ע' פה.

15) בביאור יביאו לבוש מל' שלא נדפס: אוה"ת מג"א ע' פג ואילך.

16) באגה"ק צוואת הריב"ש: סי' כה.

17) וע' בהגהות לד"ה ויאבק: ראה אוה"ת וישלח כרך ה תתעו, א.

18) בד"ה ראה ריח בני: תו"א כ, ב ואילך.

19) ובפ' וישלח: אולי הכוונה לתו"א ד"ה ויאבק כו, ג.

20) ובלקו"ת ד"ה שחורה אני: לקו"ת שה"ש ו, א.

21) והביאור בענין אהלי קדר: לקו"ת שה"ש ז, ג.

22) בתו"א . . ד"ה הן האדם: ה, ג.

23) בד"ה ואני נתתי לך ובהביאור בהוספות תו"א: קב, ב ואילך.

24) ובד"ה עבדים היינו בסידור: רצד, סע"ב ואילך.

25) בד"ה שכם א': תו"א קב, ב ואילך,

26) ובסי' . . חרבי ובקשי: כג, ב.

27) ובד"ה ויקח המן את הלבוש בהוספות תו"א: קיט, ג ואילך.

28) ולכן נקרא: בלוח התיקון מכ"ק אדמו"ר זי"ע בסוף התניא שצריך להיות: נקראים.

29) אני ואפסי עוד: ישעי' מ, ח.

30) בד"ה תער השכירה: אוה"ת נ"ך כרך ב ע' תשסט ואילך.