פרק כ"ה

להעביר רוח שטות והשכחה: הנה יש ב' מיני שטות (כנ"ל פי"ד,ועי' משנ"ת ע"ז), וע"ז אמר כאן להעביר רוח שטות, והיינו שחושב שלא נעשה נפרד, והשכחה ר"ל ששוכח שיש לו אהבה מסותרת.

וז"ש ובלבבך: ונתבאר הקושיא איך קרוב הדבר, והתירוץ ע"ז כאן דמוחו ברשותו ויכול בכל עת להתבונן ומשו"ז הוא קרוב כו', ומ"ש קרוב מאד היינו מצד האהבה מסותרת שיש לו תמיד, וע"ז מסיים ובלבבך פירוש האהבה המסותרת שהיא בלב.

והרי גם בע"ז יכול לעשות תשובה אח"כ: דהנה לכאורה הי' אפשר לחלק בין שאר עבירות לע"ז, שבע"ז לאחר החטא ה"ה נפרד מה שאין כן בשאר עבירות אינו פוגם אלא קצת לכן לא ימסור נפשו, וע"ז אמר והרי גם בע"ז יכול לעשות תשובה אח"כ ואעפי"כ אינו סומך על התשובה שאח"כ ומוס"נ, מפני שאינו רוצה להיות נפרד אפילו שעה קלה, כמו"כ בשאר עבירות הגם שלאחר המעשה אינו פוגם אלא קצת אבל מכל מקום בשעת מעשה ה"ה נפרד כמו בע"ז ממש ולכן צריך למסור נפשו על כל שאר עבירות כמו בע"ז ממש.

ואף שהאומר אחטא ואשוב אין מספיקין: ור"ל ולכאורה משמע ממ"ש אין מספיקין היינו שאין מניחים אותו לעשות תשובה והוא נשאר במילא בלא תשובה, והדרא קושיא לדוכתא ונאמר דמשום הכי אינה דומה לע"ז, כי בע"ז נעשה נכרת לגמרי ובשארי עבירות אינו כן, על זה אמר דאין הפירוש אין מספיקין שאין מקבלים תשובתו, דהרי אם דחק השעה ועשה תשובה כו' הרי אין לך דבר העומד בפני התשובה, ומכל מקום ה"ה מוס"נ ע"ז ואינו רוצה לעבור עבירה על סמך שיעשה תשובה אח"כ, כמו כן צריך להיות בשארי עבירות ממש.

על דברי תורה כשור לעול כו' וכן לתפלה בכוונה1 וכן בעבודת ה' כו' הצדקה: הנה חשיב כאן הג' עמודים שהעולם עומד עליהם והם הג' קוין, תורה ועבודה שהיא תפילה ודבר שבממון שהוא גמ"ח.

שלא ליפרד מיחודו ואחדותו ית' כו': ומה גם שאינו אלא לפי שעה, ומכ"ש שיש לו לידבק בלימוד התורה בא"ס, וגם הוא לעולם ועד, ומפרש מקודם איך הוא נדבק, ואח"כ הוא מפרש איך הוא לעולם ועד.

קבוע בלבו תמיד ממש: והכוונה מ"ש ממש הוא כי בתמיד יש ב' אופנים הא' הוא כמו קרבן תמיד שהוא רק פ"א ביום, אבל כאן הכוונה תמיד ממש שהוא כל היום כו', לכן א' תמיד ממש.

1) וכן בתפלה בכוונה: לא שייך לומר בתפלה "עיון" כמו שאמר בתורה, כי רק בתורה הוא יכול להתעמוק לעיין לארכה ולרחבה, מה שאין כן בתפילה העיקר הוא הכוונה לכוון פירוש המלות ולפני מי הוא מדבר. – הלקח והלבוב.