פרק כ"ז

ואם העצבות אינה מדאגת עונות: עד הנה נתבאר איך שיכול ליפטר מעצבות מדאגת עוונות בין שנופלות לו בשעת התפלה או שלא בשעת התפלה, יידע שאין הזמן גרמא לזה, הגם שידוע מהבעש"ט ז"ל1 שיכול ליפול לכל אחד ואחד הרהורי תשובה מצד הבת קול שמכרזת בכל יום שובו בנים שובבים, אך אף על פי כן זה העצבות אינו מצד הבת קול, כי אם הי' מצד הבת קול הלא אדרבה הי' צריך להיות לו חיות בדבר זה ולא עצבות, ע"כ ידחה כנ"ל. ובזה הפרק יבאר העצבות שמהרהורים רעים כו' גם כן ידחה.

הוא מסיח דעתו מהן: דבלאו הכי מה לו להיות עצב הרי אדרבה הוא רוצה בזה כו'.

ואין הכתוב מדבר בצדיקים: כי כן משמע מלשון הפסוק ולא תתורו כו' אשר אתם זונים אחריהם, משמע שיש להם רצון לשם, והראיה שהם זונים אחריהם, אך שמזהיר הכתוב שלא תתורו כו', וזהו על כרחך בבינונים כי בצדיקים הרע מאוס בתכלית או שלא בתכלית כנ"ל פ"ו.

שאינו מכיר מקומו כו' שהוא רחוק מאד ממדריגת צדיק: שהוא חושב שהוא אמנם רחוק מן הצדיק אבל הוא בערך, אבל באמת אינו כן אלא רחוק הוא מאד ממדרי' צדיק מאד דוקא בלי גבול, שלא זה הוא המין ולא זה הסוג ממש כבהמה לגבי אדם, ועל דרך משל שאין שייך לומר שירצה אדם להיות שמש על דרך משל שהוא גם כן נברא והוא נברא נעלה וגבוה הרבה מאד, הרי כלל לא שייך לומר זה וכל השומע יצחק לו, וכן עני מקנא לעני כמותו שהוא אדם כמותו ויש לו על כל הצטרכות, אבל לא יקנא למלך או לעשיר גדול מאוד, כמו"כ יחקור ויראה שהוא רחוק מאד בלי גבול ממדריגת צדיק.

כד אתכפיא ס"א . . דלעילא: מקור הקליפה המגביה כנשר להסתיר על אלקות.

כד אתכפיא סט"א אסתלק כו': דזהו יותר מעלה באתכפיא מה שאין באתהפכא, דע"י אתכפכא שבצדיקים והם המקיימים את המצות, הרי אינם ממשיכים אלא הארה בעלמא דרמ"ח פיקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא, אברין לבד, וכמו האבר שהוא רק כלי לבד להארת הנפש (ולא עצם הנפש, כי עצם הנפש הוא למעלה מגדר התחלקות והתלבשות באיברין כי כל עצם בלתי מתחלק ובלתי מתפשט כנודע), וכמו"כ המצות נקרא אברין שהוא המשכת אורות בכלים, אבל ע"י אתכפייא ממשיך אור פנימי עצמו"ה ממש.

וזהו שכתב יתיר משבחא אחרא: דעל ידי השבח וההילול ממשיך גם כן אוא"ס, ולכך יש ב' פירוש בהילול2, א' לשון הילול ושבח, והב' ל' גילוי כמו בהלו נרו על ראשי3 [עי' ד"ה שרש מצות התפלה אות ט'], וכ"ז רק הארה, אבל ע"י אתכפיא ממשיך בחי' עצמות אוא"ס ב"ה, וז"ש ל' אסתלק דלכאורה אינו מובן מהו לשון אסתלק דבכ"מ פירוש של סליק הוא לגריעותא כמ"ש בזהר4 קוב"ה בגלותא סליק לעילא לעילא, והכוונה שהוא בבחינת העלם בבינה ובכתר, שזהו ב"פ לעילא ולעילא כמ"ש במ"א, וכאן הכוונה מה שאמר אסתלק הוא לשון גילוי, ומ"ש כאן סליק זה מורה על המשכת סוכ"ע שהוא בחי' מקיף וסילוק, ולכן א' סליק שהוא בחי' מקיף, ועיקר ענין מה שע"י אתכפיא ממשיכים בחי' סוכ"ע, זהו מצד כי ע"י אתכפיא על ידי זה בטל הקליפות שמסתירים על אוא"ס עצומ"ה ממילא מאיר עצמות אוא"ס למטה, אבל המצוות נקרא אברים שהוא המשכת הארה לבד וכנ"ל.

ולא ירע לבבו מאד: הכוונה במה שכתב מאד, י"ל כי קצת צריך לירע לבבו על שאינו צדיק לקיום השבועה שמשביעין אותו תהי' צדיק (כנ"ל בפי"ד).

ממרירו למתקא ומחשוכא לנהורא: ממרירו למתקא זהו בנפש שמהפך הרע שהוא בחי' מרירו למתקא לטוב, ומחשוכא לנהורא זהו בעולם, ועיקר ענין הוא מרירו למתקא זהו מלמטה למעלה בנפש, ומחשוכא לנהורא זהו בעולם מלמעלה למטה שיאיר גילוי אלקות בעולם, היינו שלא יהא נראה כאלו העולם מתנהג בטבע ח"ו, רק יהא נראה ונגלה שהעולם ומלואו מתנהג מלמעלה מהטבע, שלצדיקים דוקא יהי' טוב וכן בשאר דברים, וזהו גילוי אלקות בעולם כו'.

שנעשו מעדנים להשיב הנפש: כמו על דרך משל ריח חזק מועיל למי שנתעלף ומריח הריח ומשיב נפשו, והענין מה שעל ידי הריח דוקא משיב הנפש, כי זיל בתר טעמיה זה מה שנתעלף אין זה שנסתלק הנפש ממנו לגמרי ח"ו, כי אזי לא יחיה גם ע"י ריח חזק, תדע דאל"כ הלא לא יהי' מי שימות כשיתנו לו ריח חזק וישיבו את נפשו, אלא דוקא למי שנתעלף ונפשו לא נסתלקה ממנו לגמרי אלא שנשארה עליו בבחינת מקיף, וזה ידוע שהריח מגיע למקיף הנפש, ולכן אם נסתלק הנפש אל המקיף אז על ידי הריח חוזר נפשו אליו.

אפילו שעה קלה: ואח"כ עשה זאת, נקרא גם כן אתכפיא.

וקדושתו לעילא הרבה: כמ"ש באגה"ת פי"ב משל מהלוך והעתקת הצל בארץ טפח לפי הילוך גלגל השמש ברקיע אלפים מילין כו', ולאו דוקא אלפיים מילין כדאי' בס' הטבע והחקירה אשר ברגע א' (הנקרא בל"א סיקונדע) הולך השמש יותר מי"א אלפים מילין, וזהו בזה העולם גופא, מכ"ש בעולם אחר הרי האור הוא הרבה יותר שלא לפי ערך האתכפיא למטה.

לסייעו סיוע רב: גם כן שלא לפי"ע עבודתו כו'.

1) מהבעש"ט ז"ל: ראה לקו"ת שלח מו, ב.

2) ב' פירוש בהלל: ראה בדרך מצותיך ענין הלל קמח, א.

3) בהלו נרו: איוב כט, ג.

4) כמ"ש בזהר: זח"ג ז, ב.