פרק כ"ח

אל ישית לב אליהן: דאם ישית לב אליהם הרי בשעת התפלה בעת שמחשב בזה המחשבה זרה לא יתפלל, אלא צריך להסיח דעתו לגמרי.

וגם אל יהי שוטה לעסוק בהעלאת המדות כו': דהנה בצדיקים נופלים לפעמים מחשבות זרות לא משל עצמן כי אם מהזולת אשר שרש נשמתו הוא משרש אחד עם הצדיק בכדי להעלותם, דבכל מחשבה יש ניצוץ קדושה וצריך להעלותם לקדושה להעלות אותם לשרשם, כמו אם נופלים לו מדת כעס על דרך משל זה סימן שאחד שנלקח משורש אחד עם נפשו חשב זה המחשבה לכן נופל להצדיק בכדי להעלותן, וכעס שרשו למעלה מבחינת גבורה רק שבדרך שבירה ונפילה נפל למטה בקליפה והוא הכעס הזה והצדיק יעלה אותו לשרשה, ובנפש נעשה אח"כ בחי' יראה באלקות יותר, וכידוע מענין המעשה דגבי יוסף הצדיק1 שנפל לו מחשבה מבחינת ההתפארות כנודע, והענין שזה נפל מלמעלה מבחינת הת"ת והתחיל להעלות לשרשה, וזהו ענין דיוקנו של אביו וידוע דיעקב הוא מדת הת"ת ובזה העלה, והראיה ע"ז שבצדיקים לא משלהם כי אם מזולתם הוא כי אצל הצדיקים המחשבה בלי התפעלות ותשוקת וחמדת הלב רק האותיות מהמחשבה זרה נופלים לו, וזהו הוראה שאינם שלהם וצריך להעלותם מה שאין כן בבינוני.

דרך הנלחמים: היינו זהו להרוג לגמרי, ובעבודה הוא ענין מלחמת [תאוות] איסור.

וכן הנאבקים יחד: זהו לא להרוג לגמרי, ובעבודה הוא ענין מלחמה רק תאוות היתר. [וע' בד"ה פדה בשלום2 בשער התפילה לאדמו"ר האמצעי].

והוא כמשל אדם המתפלל: כיון ששתי נפשות הן יותר טוב להבין על דרך משל משני בנ"א.

שזאת עצתו בודאי: היינו כשיודע שבא לבלבלו ע"ז הוא העצה.

שלא להשיב לו: מאומה שאם ישיב לו אזי הוא עוד יותר יבלבלנו, מאחר שעיקר ותוכן כוונתו הוא רק לבלבלו, אבל אם בא לשאול אצלו איזה דבר ואם ישיב לו שאלתו אזי לא יבלבל אותו יותר, ואם לא ישיב לו אזי יבלבלו ולא יניחנו להתפלל אזי יותר טוב שישיב לו על שאלתו, כמו"כ הוא ענין ברוחניות בעבודה הרי כל אינש יודע בנפשו היטב אם הנפש הבהמית והיצר באו לבלבלו אזי הוא העצה כנ"ל, ואם בא לידי ענין נחוץ שצריך לו ונוגע לו מאוד אזי הוא יותר טוב שיסביר לעצמו שאין צריך לזה, או אם צריך יחשוב אחר התפלה וכדומה, וזה תלוי כאו"א לפי מה דידע בנפשו.

אזי ישפיל נפשו לה': ויעורר רחמים, דשפלות הוא הכלי לבחי' רחמים דעל מי מרחמים על מי ששפל בתכלית.

ולמענו יעשה: י"ל על ב' אופנים, הא' קאי על אוא"ס ב"ה שלמענו יעשה (ל' הבטחה), והב' דקאי על הניצוץ אלקי המלובש בנפשו שלמענו יעשה כי חלק הוי' ממש עמו, אבל לא יבקש ע"ע (עי' בתו"א בפ' שמות ד"ה קול דודי בענין יעורר ר"ר ולא על עצמו כי אדרבה הוא מעורר דינין כו').

אך לכאו' צ"ל דבמ"א בלקו"ת ד"ה שיר המעלות ממעמקים3 בענין תהיינה אזנך קשובות לקול תחנוני וז"ל: הוא המדרי' הפחותה מכולם דהיינו מי שמבקש ע"ע (ולא שמעורר רחמים על חלק אלקה שבו שירד מאגרא רמא כו', ולכן נא' קול תחנוני ולא בקולי) והיא לא פרחה לעילא מעצמה, לזה אמר תהיינה אזניך הם המלאכים הנקראים אזני הוי' קשובות לקול תחנוני דוקא דהיינו תחינה שלי שמבקש על עצמו שהם יעלו התפילות למעלה, משמע להיפוך קצת שמותר להתפלל ע"ע רק שעולה על ידי המלאכים אבל לא שמעורר דינים מצ"ע, אך אפשר לומר שב' מיני נשמות יש, לנשמות גבוהות אסור, אבל לנשמות נמוכות כו' כי אם למענו כו'.

1) ראה מגיד דבריו ליעקב, רמזי תורה פ' ויצא ד"ה ורחל באה.

2) ד"ה פדה בשלום: מט, א ואילך.

3) בלקו"ת ד"ה מעמקים: ר"ה סג, ב.