פרק כ"ט

אך עוד אחת צריך כו': כי עד הנה נתבאר עצות לעצבות, וכאן מתחיל לבאר עצות לטמטום הלב.

וגם לפעמים לא יוכל להלחם עם היצר לקדש עצמו במותר לו: הגם דבינוני אינו עובר על מצות עשה וכאן הקידוש במותר הוא מצות עשה דוהתקדשתם קדש עצמך במותר לך, הענין הוא דהיכא שייך לקרותו בשם רשע וטוב לו רק כשעושה כן תמיד (רק שבינתיים מתחרט), מה שאין כן אם עובר רק לפרקים לא הפסיד השם בינוני.

אעא דלא סליק ביה נהורא מבטשין ליה כו': ואין העצה להרבות באש דוקא כי אם די בזה האש גופא רק צריך לבטש זה העץ כדי שיהי' סליק כו' נהורא, כמו"כ בנפש אין העצה להרבות בהתבוננות דוקא ובאהבה וביראה ותורה אלא די בזה שצריך לבטש את הגוף כו'.

שאור הנשמה והשכל אינו מאיר כל כך: דקדק בלשונו במ"ש שאור הנשמה והשכל, דהנה עצם הנפש היא דבוקה למעלה ואינו מאירה בגוף, רק הארת הנפש, דעצם הנפש הוא נשאר למעלה, רק שאור הנשמה והשכל שהוא ראשית הגילוי אינו מאיר כל כך בהגוף.

אינו נתפס ונדבק במוחו כו' למשול על חומריות הלב: כולל בזה ב' דברים טמטום המוח וטמטום הלב.

על אור קדושת הנפש האלקית: קדושת נפש האלקית נקרא חכמה שבמוח דהיא נלקחה מחכמה עילאה דאצילות הנקרא קדוש והיא מרגשת איך שהוא ית' קדוש ומובדל ואיננה רוצה להיות נפרד בשום אופן, ועל עצם החכמה אינו מסתיר הקליפה ורק על אור קדושת נפש האלקית היינו על התפשטות הנפש האלקית.

וא"כ הוא רחוק מהוי' בתכלית הריחוק: יותר מקליפה וסט"א, דהרי יכול לעבור על רצונו ית' מאחר שהוא מלובש בגוף גשמי וחומרי כנ"ל בפ' כ"ד באריכות.

טומאת נפשו בחטאת נעורים: זהו למטה בנפשו.

והפגם שעשה בעליונים: הוא דעשי' או דיצי' והרי פוגם גם בשרש, לבד מה שפוגם בנפשו למטה כו'.

והלב יש בו בחי' ומדריגות רבות: כמ"ש ממעמקים קראתיך1 כו' דיש הרבה עומקים עומק ועומק לעומק.

או שרוצים להעלותו לתשובה עילאה יותר: דהנה יש שמאל דוחה וימין מקרבת, כמ"ש שמאלו תחת לראשי2 וימינו תחבקני, דימין מקרבת זהו שנותנים לו כח מלמעלה כר' אלעזר בן דרודיא שיצאה נשמתו בבכי', או ע"י תורה ומצות, ויש בחי' שמאל דוחה שנוטלים ממנו כל האהבה שלו בכדי שיכיר ויבין שצריך לתשובה עילאה ביותר.

נעשה מרכבה בעת זו להיכלות הקדושה: דיש ז' היכלות נגד ז' מדות עליונות, ואם מדבר דיבורי אהבה נעשה מרכבה להיכל האהבה דלמעלה וכן ביראה, ולהיפך בלעו"ז.

ומודעין ליה בחלמא: ולפעמים מודעין לו גם עתידות ע"י שדים שיודעים עתידות.

ולזמנין דחייכן ביה: יעוי"ש בזהר דשם נתבאר עוד ענינים גרועים, אך כאן מדבר בבינונים שאין בהם רע בפועל רק שמתאווה לתאוות, ולכן א' רק שמחייכן בי' כו'.

בראיה חושיית ולא בחי' שמיעה והבנה לבדה: דשמיעה והבנה הם הכל אחד, דמה לי ששומע מפי אחרים או מפי ספרים שאינו רואה מהות הדבר כו', והשגה אינו פועל ביטול.

שלכן נמשלה לחשך שאין בו שום ממשות כלל: דחשך היינו העדר האור.

ולכן היא בטילה לגמרי: אלא הוא על דרך משל כביטול העבד לפני השר או כעני לפני עשיר.

אמרו כי חזק הוא ממנו: כביכול שאין בעה"ב יכול להוציא את כליו משם, מה שנפל בשבירת הכלים ונפלו ניצוצים כנודע אמרו דהתלבשות הניצוצי אלקות בהקליפה הוא על דרך משל כהתלבשות הנשמה בגוף שהגוף שולט ומושל על הנשמה, והראיה שיכול לעבור על רצון הוי', כמו"כ חשבו כו', אבל באמת אינו כן כי אם זהו בחי' הסתר כו' כנודה ומבואר במ"א.

ספיקות על אמונה כי הם דברי רוח הס"א: כנודע הראיה שאין אומרים שבודאי אינו ח"ו, אלא רק ספק מטילים בו כו', ואם היו מכריחים אותו לכפור ח"ו אזי בודאי הי' מוסר נפשו ע"ז רק שספיקות מושלים בו כו', והעצה שלא יאמין כמ"ש כאן כי הוא מסט"א, אבל ישראל עצמם מאמינים כו'.

1) ממעמקים קראתיך: תהלים קל, א.

2) שמאלו תחת לראשי: שה"ש ב, ו. ח, ג.