פרק ל"א

והנה אף אם כשיאריך הרבה להעמיק בענייני' הנ"ל כו' יבא לידי עצבות גדולה לא יחוש כו' אעפ"כ הרי כך היא המדה לאכפיא לס"א במינה ודוגמתה כו' אך באמת כו' והנה לעתים צריך לעורר בחי' גבורות הקדושות כדי להמתיק הדינים כו' כי אין הדינים נמתקין אלא בשרשן כו': יש להבין כיון שבאמת מרירות אינו עצבות שמצד קליפת נוגה כי אם גבורות קדושות, למה כתב מתחלה אעפ"כ כך היא המדה לאכפיא לסט"א במינה ודוגמתה, ומה הפרש יש בין לאכפיא לסט"א בדוגמתה ע"י עצבות שמטוב דנוגה לבין המתקת הדינים בשרשן בחי' גבורות קדושות דמרירות, ועוד צריך להבין מה שנמצא לפעמים דהמתקת הגבורות הם בחסדים ולא בגבורות כמובא בפרק מ"א ופרק מ' בהג"ה ובכמה דוכתי, וא"כ יש בענין זה ג' חילוקים, א' לאכפיא סט"א במינה ודוגמתא ע"ד מיני' ובי' אבא כו' ע"י טוב דנוגה, וע' מזה בלק"ת ד"ה נחש הנחשת1, הב' המתקת הגבורות בשרשן גבורות קדושות, הג' המתקת הגבורות בחסדים, וכל הג' מדרי' נתבאר בפ' זה.

והענין הוא דהנה פירוש ענין המתקת הגבורות הוא על דרך משל המתקת מים הרעים במים היפים וערבים ומתוקים שעצם המים הרעים מתמתקים על ידי התערבותן במים היפים ובטל מרירותן ברוב המתוקים, וכמו וימתקו המים דמי מרה ע"י משה שמי המרים נעשו מתוקים, ויש בזה ב' מדרי' א' אם יתערבו עם תבלינין חריפין או משקים חריפים וחזקים עד שיבטלו מרירותם בחריפות המשקים והתבלין ויהפכו גם הם להיות משקין חריפין להשיב הנפש וכמשנ"ת בתניא פכ"ז בשני מיני מעדנים, מתוקים בעצם וחריפים מתוקנים בתבלין, כן על דרך זה בב' מיני משקין הא' מים המרים כשיתוקנו כנ"ל, הב' מים המרים כשיומתקו במים הערבים ומתוקים, ועוד יש אופן להעביר מרירות המים ע"י תחבולה שישלכו לתוכם דבר מר ממהות מרירת המים באופן שיקלוט כל מרירות לתוכו, וכענין מצא מין את מינו ועל ידי זה יטהרו המים, (ואף שאפשר שבמשל בגשמיות אינו נמצא תחבולה כזו, אבל בנמשל ברוחני' יובן מזה הענין היטב), אבל לא שנעשו על ידי זה מתוקים או חריפים כי אם שבטל מרירותן באופן שאח"כ הוא בנקל לתקן מים האלו בתערובותן עם מים מתוקים או משקין.

כן על דרך זה יובן הנמשל בנפש בהמתקת הדינים של היצה"ר ונפש הבהמית כשגוברים ח"ו על האדם הוא בג' אופנים הנ"ל, הא' הוא על ידי העצבות ממילי דשמיא שמטוב שבנוגה שעל ידי זה אתכפיא סט"א במינה ודוגמתה היינו שהרע דנפש הבהמית נעשה כפוף מהעצבות שהוא גם כן מהנפש הבהמית, רק שהוא מהטוב שבו להתעצב ממילי דשמיא, אבל לא שנהפך ממהותו לגמרי רק שבשעה זו בטלו רצונותיו הזרים ברתיחת הדמים מפני שעצב על שהוא רחק מה', ועז"נ מיני' ובי' אבא לישדי' בי' נרגא2, שהוא על דרך משל כשחוצבים הבית יד של הגרזן מהיער וע"י חוצבים אח"כ היער גופא, שעצי היער הם המדות רעות של הנפש הבהמית, ומדת העצבות הוא גם כן מהם, ועל ידה נתקן הבית יד לחצוב בעצים שהוא הטוב שבנוגה, העצבות ממילי דשמי' שנעשה בית יד להנפש האלקית (שהוא הגרזן) לאכפירוש הרע שבנפש הבהמית, ולהיות שהעצבות הוא גם כן מהנפש הבהמית מהטוב שבו לכן ישמע לו הרע דנפש הבהמית להיות כפוף ובטל על כל פנים, מה שאין כן מדות הנפש האלקית שעצמם כמו אהבה ויראה ותבונה לא יוכלו לאכפיא להרע דנפש הבהמית מתחלה, כי אם ע"י שמתחלה יוכפף הרע על ידי הנפש הבהמית בעצמה על ידי הטוב שבו, שהוא העצבות ממילי דשמי' כנ"ל, אז אח"כ בנקל שיפעלו בו גם כן המדות דנפש האלקית, והעיקר הגבורה שהוא ענין המרירות ושמאל דוחה שיהפך גם הוא ולא ע"ד אתכפיא לבד וכמשי"ת. ויובן על דרך משל כשרשע א' יעשה עול ורע לא ישמע להמוכיחים אותו ולא יכנסו דבריהם באזניו כלל, כי אם כשרשע אחר רעהו הטוב ממנו יוכיחו על פניו ויראה לו איך שהוא עול ורע וכן לא יעשה אז ישמע לו, ובנקל לו אח"כ לחזור למוטב על ידי המוכיחים וכנ"ל. וכ"ז הוא אופן הא' הנ"ל שאינו נקרא עדיין בשם המתקה כל כך.

אבל עיקר ענין מיתוק הגבורות בשרשן הוא גם בשרש הטוב שמהעצבות שבנפש הבהמית שהוא לעורר גבורות קדושות בנפש האלקית ממקור הגבורה שהוא בינה שבנפש האלקית כנזכר פי"ג, להתבונן ולהעמיק דעת בגדולת ה' ב"ה איך שכולא קמיה כלא חשיב והוא לבדו הוא, שעל ידי זה יבין היטב גודל ריחוקו מה' ויבא על ידי זה למרירות אמיתית כנזכר בפרק כ"ז להתבונן בגדולת ה' אשר חטא לו ע"ש, ובאגה"ת פ"ז: ואיך נשבר הלב ונדכה להיות ממארי דחושבנא ע"ש, ולעורר ר"ר על נפשו וליעקב אשר פדה את אברהם ממילא יתגלה מדת האהבה שבנפש האלקית עד שגם הנפש הבהמית ישוב לאהבה את ה' ברשפי אש האהבה, וזה נקרא באמת המתקת הגבורות בשרשן, כי המדות רעות עצמן דנפש הבהמית יהפכו להשתוקק ולאהבה את ה' ולא ע"ד אתכפיא בלבד. וזהו שנתבאר כאן בהמתקת הגבורות בשרשן, אבל עכ"ז גם שנהפך האהבה לה' אינו כי אם שחפץ ומשתוקק להבטל ולהכלל, אבל אינו נכלל ממש ומיוחד באלקות אבל שיוכללו ממש הגבורות והדינים דנפש הבהמית באלקות ממש זהו על ידי המתקת הגבורות בחסדים שית' לקמן בסוף הפרק, שהוא ע"י עסק התורה ומצות דוקא ולא ע"י אהבה ויראה בתפלה לבד כדלקמן.

והנה יש עוד ענין בהמתקת הגבורות שהוא ענין גבורות ודינים של יסורים ח"ו בעולם הזה, ויש בזה גם כן דרך כלל ב' ענינים, המתקת הדינים בשרשן שזהו על ידי התבוננות בשרש כל הדינים שאין רע יורד מלמעלה ובשרש הכל טוב אך הוא טוב הגנוז ואינו מתגלה למטה ממש לכן הלבוש הוא רע המדומה, וע"ד שנתבאר בפכ"ו בענין אשרי הגבר אשר תיסרנו י"ה ובלק"ת ד"ה נחש הנחשת ועל ידי זה נמתקו הדינים גם למטה כנזכר סד"ה להשכילך בינה באגה"ק סי' י"א, אבל עיקר המתקת הגבורות הוא גם בגבורות דקדושה שהוא שרש היסורים ח"ו שיומתקו בחסדים, והוא על ידי התבוננות בעצמות אוא"ס שלמעלה מכל ההשתלשלות דלית שמאלא בהאי עתיקא והכל טוב וחסד ממש כידוע מענין שלעתיד לבוא הוי' אחד כולו הטוב והמטיב, וזה נקרא המתקת הגבורות בחסדים שנמתקו הגבורות למעלה ממילא אין שרש לרע ח"ו ובטלו כל הדינין לא מיתוק הדין להחלישו לבד.

וזה נתבאר בכוונת המקוה מהבעש"ט ז"ל ע"ש בסידור3, והוא גם כן ע"י עסק התורה וכ"ש ברזין דאורייתא, כנזכר בענין זמירות היו לי חוקיך באגה"ק סי' ל"ו ובתו"א ד"ה מקץ הב'4 ובלק"ת ד"ה ואהי' אצלו אמון5, ואפשר מה שנזכר בכמה דוכתי בענין שמחה של מצוה הוא גם כן ממתיק דינים הוא גם כן ע"ד הנ"ל, ע' ד"ה ה' לי בעזרי6 ובד"ה שוש אשיש בפ' תזריע7 ומענין שמחה של מצוה בשה"ש בביאור על פסוק צאינה וראינה הא'8 שהוא באמת בי' על פסוק שוש אשיש הנ"ל כנזכר שם בפנים.

ואפשר לומר שהמתקת הדינים בשרשן הוא בבינה, ושמחה הוא חסדים דבינה, אבל עיקר המתקת הגבורות בחסדים הוא בחסדים דאבא ואבא מקור כל החסדים כידוע, אך בסידור דרוש המקוה הנ"ל משמע שע"י בינה גם כן המתקת הגבורות בחסדים, ואפשר לחלק בין גבורה דבינה לחסדים דבינה, שחסדים דבינה הוא כענין המתקת הגבורות בחסדים, וגבורה דבינה הוא המתקת הגבורות הדינים בשרשן, אבל איך שיהי' לפי מה שנתבאר כאן יש חילוק גדול בין המתקת הדינים בשרשן לבין המתקת הגבורות בחסדים, אלא שצ"ע מ"ש אדמו"ר נבג"מ בהג"ה בד"ה קומה ה' למנוחתיך9 על מאה"ז שבבה"ז ויצא (הוספות) שכתב שם שי"ל שהכל בבינה ובחסדים דבינה ושניהם אמת ע"ש, ובכמה דוכתי משמע שיש חילוק בזה כמובן מלק"ת ד"ה נחש הנחשת הנ"ל ע"ש היטב. ודקדקתי בכמה מקומות בכתבים וכהאריז"ל ומצאתי בכ"מ שהובא המתקת בשרשן והוא כנ"ל שהמתקת הגבורות הוא גם בגבורות דקדושה לכן הם בחסדים, והמתקת הדינים הכוונה הוא ברע ויסורים ח"ו לכן הוא בשרשן גבורות דקדושה וזה דקדוק נכון, וי"ל שאדמו"ר ז"ל מוסיף שם עוד תי' וישוב ע"ז, אבל אינו סותר בזה מה שמשמע בכמה דוכתי.

ועיין מענין המתקת הדינים והמתקת הגבורות בבה"ז פ' במדבר10 ד"ה ע"ד בענין מחנה רפאל, ושם בפ' קרח בד"ה ויקומו לפני משה11 בענין תנופת אהרן את הלוים ושם בענין אלמלא אשתכחו דינין בעלמא ומעלת הגבורות על החסדים, ובסדור דרוש המקוה מהבעש"ט ז"ל ושם ד"ה אד' שפתי תפתח12 ובד"ה ע' תקיעת שופר13 על פי כוונת הבעש"ט ז"ל בסופו, ובכ"ז יש לפרש המד"ר14 על פסוק ויורהו ה' עץ גו' וימתקו המים דחד א' שהעץ הי' הרדופני עץ מר (סם המות לבהמה הנפש הבהמית) וחד א' זית וח"א ערבה, דהרדופני הוא כענין מיני' ובי' אבא כו' טוב דנוגה עצבות ממילי דשמי' כו', וזית הוא גבורות קדושות מרירות כו' כידוע וכמבואר בד"ה בהעלותך ושם בד"ה מנורת זהב, וערבה י"ל מדת הנצח שע"י גם כן יומתק הרע כמבואר בכמה דוכתי והעיקר בענין הנצח זו ירושלים בד"ה מקול מחצצים15 ובד"ה עד שהמלך במסיבו16

בסופו בענין מור בפירוש צרור המור דודי לי, ובזהר פירוש שהוא עה"ח תורה והוא המתקת הגבורות בחסדים כנ"ל, והוא ענין השוב שאחר הרצוא מהגבורה דשמאל דוחה כנ"ל, והוא מה שית' בפרק זה אחר הדברים והאמת האלה כו', אלא שבזה גופא יש בחי' שוב חסדים דבינה שמחה של מצוה בשעת התפלה וחסדים דאבא מקיום התורה ומצות במחשבה דיבור ומעשה שעל ידם עולים ונכללים גם כחות שבנפש הבהמית והגוף ממש כמשי"ת בענין, וכ"ז דרך אפשר, אף שרוב הדברים אלה ראיתי בדרוש א' המתחיל והי' אם17, אלא שעל פיהם הוספתי קצת דברים.

כך היא המדה לאכפיא לס"א במינה ודוגמתה: ר"ל דהעצבות ממילי דשמיא הרי המה יכופו להעצבות ממילי דעלמא, טוב דנוגה יכוף להרע דנוגה, מאחר שיהי' עצב ממילי דשמיא לא יהי' עצב ממילי דעלמא.

וע"ז נאמר בכל עצב יהי' מותר: פירוש שיש יתרון מן העצב והוא השמחה. אך באמת אין זה עצבות דהרי העצבות הוא כמו בלא חיות כמו למשל כשמבטשין לגס רוח דאז נעשה כמו בלא חיות, אבל כשיתבונן שהוא רחוק מאלקות וכדומה לא יהי' אז בלא חיות כי אם יהי' במרירות ויוריד דמעות דהיינו שזהו מרירות אמיתי על עוצם רחוקו מה', וזהו מבחינת גבורה דנפש הבהמית כי השמחה הוא מבחינת חסדים והמרירות מבחינת גבורות, ועל ידי זה ממתיקין הדינין, והמתקה נקרא על דרך משל כמו שממתיקין מים הרעים במים היפים כמ"ש וישלך עץ וימתקו המים18 שעצם המים המרים נעשים טובים לשתיה, ובעבודה הוא ענין שמהפך עצם נפש הבהמית לטוב, וזה נקרא המתקת הדינין, כי ענין דינין שבאים על אדם ר"ל בבני חיי ומזוני, ובנפש הוא ענין נפש הבהמית ששולט ומושל על נפש האלקית, והא בהא תליא כי על ידי זה שהנפש הבהמית שולט על הנפש האלקית ממשיך מלמעלה דינין קשין ר"ל כמ"ש על כי אין אלקי בקרבי19 מצאוני כל הרעות גו', וצ"ל המתקת הדינין והוא שמהפך נפש הבהמית לאלקות שירצה אלקות, וזהו הנקרא המתקת הדינין וע"ד חילך לאורייתא20 שעצם רשפי אש שהי' לו בתאוות יהי' לו בתורה ועבודה, וזהו שבעלי תשובה גדולים מצדיקים גמורים שממשיכים בחילא יתיר, מפני שהרשפי אש שלהם הי' גדול בעולם הזה ואח"כ נתנו אותו לאלקות לזאת ממשיכים הם דוקא בחילא יתיר, וזהו המעלה במרירות יותר מעצבות, דבעצבות אמר לעיל דאינה רק לאכפיא שהוא כופה התאוות אבל לא שמהפכן לטוב, אבל על ידי המרירות הרי הוא מהפך הרע לטוב וזהו המתקת הדינים כנ"ל.

כי אין הדינים נמתקין אלא בשרשן: דשרש הדינין ה"ה בגבורה מקו השמאל, וע"י שמעורר מרירות שהם גם כן מקו השמאל על ידי זה ממתיק הדינין.

בשעה שהוא עצב בלא"ה ממילי דעלמא או כך בלי שום סיבה אזי היא שעת הכושר כו': והטעם לזה על פי פשוט הוא מפני שכל היום צ"ל העבודה בשמחה דוקא (ועיי"ל על פרק א') כמ"ש עבדו את הוי' בשמחה21, רק בשעה שהוא עצב בלאו הכי שה"ה אז בהקליפה, דהעצבות הוא מקליפה, אז יותר טוב להיות במרירות, ועוד יש טעם לזה וגם זה הטעם על פי פשוט, והוא להיות דנפש האלקית מלובש בנפש הבהמית וכשצריכים לעורר הנפש האלקית לדבר מה צריך בתחלה לפעול על נפש הבהמית לזו הדבר, לכן בכדי שיהי' מרירות לנפש האלקית צריך שיהי' מקודם הגוף בעצבות ואז הוא כלי למרירות הנפש על ריחוקה, דוגמא לזה היא שמחת יו"ט שהעיקר מהשמחה הוא מאלקות דוקא המאיר ביו"ט ההוא, או בשמחה של מצוה צריך להיות השמחה דוקא מהמצוה, רק אי אפשר שיאיר השמחה של הנפש האלקית בתוך הגוף אלא אם כן שמקודם יהי' הנפש הבהמית בשמחה, וזהו שבזמן שביהמ"ק הי' קיים הי' די בשמחת בשר, כי אז הי' מאיר גילוי אלקות והי' די בשמחת בשר שלמים גם כן, אבל כשחרב ביהמ"ק אז אין שמחה אלא ביין, משום שאינו מאיר גילוי אלקות כל כך רק ע"י יין נעשה כלי שישרה בו גילוי אלקות מהנפש האלקית דאם יהי' בעצבות אז אינו כלי לשמחה, כמו"כ כאן אינו כלי למרירות רק בעת שהוא בעצבות בלאו הכי, אבל אם הי' בשמחה אז אינו כלי כלל למרירות בשום אופן.

ועוד יש טעם לזה והוא העיקר, והוא שייך וקאי על מה שהוא עצב בלאו הכי, דהנה באמת צ"ל על מה הוא עצב מאחר שהוא בלא שום סיבה אלא מהו הסיבה, אך הענין דזהו הוראה דאז דנין אותו למעלה (כי אדם נידון בכל יום וע"י בלקו"ת ד"ה והי' ביום ההוא יתקע22 וש"נ על פסוק ויגמל שקדים23 ע"ש), ואע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי, והוא מה שהנשמה רואה שדנין אותה למעלה ולכן הוא עצב, כמשנ"ת בכהאריז"ל דאם נופלים להאדם בר"ה ויוהכ"פ בכיה אז ירבה בתשובה דזהו הוראה שדנין אותו למעלה ולכן הוא בוכה, וזהו כמשנ"ת, ובאמת אדם נידון בכ"י ולכן נופלים לו עצבות, דזהו הוראה שאז דנין אותו, והעצה לזה הוא שיעורר מרירות על נפשו וכיש דין למטה אין דין למעלה ובטלה כל הדינין ומקטריגים שעל נפשו, וכמ"ש בזהר שבעת ווידוי דברים אז בטלו כל הדינין ומקטריגים מאחר שהודה מעצמו, וזהו שאומרים אשמנו בגדנו כו', וזהו שאמר ובזה יפטר מהעצבות שממילי דעלמא לא מבעי מהעצבות שהוא בלא שום סיבה, כי זהו עיקר הסיבה שדנין אותו למעלה כו', וממילא כאשר יודה מעצמו אזי יפטר כנ"ל, אלא אפילו מעצבות שממילי דעלמא דזהו גם כן סיבה מלמעל' דאין אדם נוקף אצבעו כו' ובזה הוא יפטור כנ"ל.

אך שעת הכושר שהיא שעה המיוחדת וראויה לכך לרוב בני אדם היא בשעה שהוא עצב בלא"ה ממילי דעלמא או כך בלי שום סבה אזי היא שעת הכושר להפך העצב להיות ממרי דחושבנא כו' ובזה יפטר מהעצבות כו': להבין זה ראיתי מי שהעתיק לפרש דברים אלה מענין א' מהדרושים הישנים של אדמו"ר הזקן נ"ע, וזה ענינו אף שאיני זוכר הלשון היטב, הנה הטעם לשעת הכושר לעצבות ממילי דשמי' בשעה שהוא עצב בלאו הכי הוא מפני שני דברים, הא' להיות הנפש האלקית מלובשת בנפש הבהמית לכן לא תוכל הנפש האלקית להוציא ולהתגלות איזה כח ופעולה ממנה כי אם לפי טבע ומזג הנפש הבהמית אז באותה שעה, על דרך משל כשהנפש הבהמית אז בשמחה מאיזה ענין ממילי דעלמא אז שעת הכושר גם להנפש האלקית לעורר שמחה בלב מעבודת ה', אחר שנמצא כלי מוכן בלב אז להתגלות שמחה, מה שאין כן כשהגוף והנפש הבהמית אינו שמח אינו בנקל גם לנפש האלקית לעורר שמחה בלב כי מזג הלב אינו מוכן לזה אז, וכל שכן כשיהי' הגוף ונפש הבהמית אז במדה ההפכית כמו בעצבות ומרה שחורה אז קשה מאד להנפש האלקית לעורר שמחה כי מזג הלב אז הפכית ממדה זה, (וכמ"ש באגה"ק ספ"י, ועכשיו בדור יתום הזה שאין הכל יכולים להפך לבם כרגע מהקצה אל הקצה (כלומר ממרירות לשמחה) כו' עכ"ל ע"ש, וכדמשמע גם כן בתניא פמ"ג שכתב שם וגם מי שאין מדת אהבה שבנפשו מלובשת כלל בשום תענוג גשמי או רוחני יכול להלהיב, וכנ"ל), וכעין זה הוא מארז"ל אל תרצה חברך24 בשעת כעסו, כי מדת הכעס הוא ההיפך ממדת הרצון שמרוצה לכל (ע' ד"ה ענין ברכת חתנים25 על פסוק בעטרה כו'), וכן להפך אם הגוף ונפש הבהמית אז בשמחה מאיזה ענין ממילי דעלמא, אז קשה לעורר עצבות ומרירות ממילי דשמי', וכעין מ"ש אל תוכח לץ26 כו' מפני שהליצנות הוא משמחה והוללות דקליפה היפך ממדת הרוגז והעצבות על עצמו שהוא ענין תוכחה, רק אז שעת הכושר לעורר שמחת הנפש האלקית בהתבוננות דברים המביאים לשמחת הלב בעבודת ה' כו', (וכן ראיתי במ"א לענין לימוד ספרי מוסר ויראת שמים שטוב לעסוק בהם בשעה שרואה שלבו פתוח ותאב לקבל תוכחה ויראת ה' כו' מה שאין כן כו' והוא כנ"ל), ולכן שעת הכושר לעורר מרירות בנפשו הוא בשעה שעצב בלאו הכי או ממילי דעלמא או בלי שום סבה, כי אז מזג הלב מוכן לזה ובנקל להפוך כו'.

והב' דהנה עיקר הסבה למיני עצבות שבלי שום סבה (ממילי דעלמא כי אם על ידי התגברות המרה שחורה) הוא להיות כי הלב יודע מרת נפשו כי אז יש עליו דין למעלה ודנים אותו (כמ"ש אדם נידון בכ"י) ומזלי' חזי לכן נופל עליו עצבות למטה, וכעין זה הוא ענין הבת קול שמכרזת שובו כו' שפירוש הבעש"ט ז"ל27 שהוא ענין ההרהורי תשובה שנופלים לאדם בלי הכנה כלל כידוע, כן לענין הדין שדנים אותו מזלי' חזי ומתעצב (מאמר בשם אדמו"ר הזקן נ"ע28 בזה"ל הכל שומעים הבת קול רק יש שמבינים אותו ע"י שתיית יי"ש, שוב ראיתי כן בס' תוי"י29, והכוונה שלפעמים נופל עצבות לאדם גם כן מהבת קול שמכרזת, מפני שהלב אינו מוכן אז לקבל הרהורי תשובה שהוא איזה גילוי על כל פנים, וכשאינו זוכה לזה אז הוא רק במרה שחורה והוא אינו יודע ושותה יי"ש להפיג צערו), ולכן אז שעת הכושר לעורר מרירות בנפשו על ריחוקו מה' וירגיז על הרע שבו, וכשיש דין למטה אין דין למעלה, ועל ידי זה בטלו הדינים למעלה ויומתקו בשרשן, ע"כ הענין מה שראיתי כתוב שם.

ועפ"ז י"ל גם בעצבות ממילי דעלמא שעיקר הסבה לזה ממה שיש עליו דינים למעלה אם מפני שזה גופא הוא דרך עונש ח"ו, כי אין אדם נוקף אצבעו למטה כו' וגילוי מלתא בעלמא הוא על כל המאורעות הבאות לאדם שהכל מלמעלה כל פרט ופרט ממש, ואם מפני כדי לעוררו לשוב לה' על ידי המרירות שבנפשו שאינו דרך מקרה ח"ו, והוא כענין הבת קול או המרה שחורה שנת"ל רק ששם לא נתלבש בלבוש גשמי כל כך, וכאן נתלבש ונסתר עוד בלבוש גשמי מעניני עולם הזה, ובתוכו מלובש חסד עליון להשיבו לה' ע"י מדה זו (ודבר זה מבואר הרבה פעמים מתלמידי הבעש"ט ז"ל בספריהם הקדושים), וא"כ איך שיהי', קרוב הדבר מאד להפך העצבות ממילי דעלמא, או העצבות בלי שום סבה, לעצבות אמיתית שממילי דשמיא, ואז הוא דוקא שעת הכושר לזה, אך דרך פרט מ"ש כאן ב' מיני עצבות ממילי דעלמא או כך בלי שום סבה, הוא מכוון לב' דברים הנ"ל בטעם שעת הכושר אז, טעם הראשון הוא שייך לעצבות שממילי דעלמא, וטעם הב' הנ"ל הוא שייך לעצבות שבלי שום סבה וכנ"ל, אך בדרך כלל ב' טעמים הנ"ל שייכים בשניהם וכמובן.

ובזה יפטר מהעצבות שממילי דעלמא: הוא פשוט על פי הנ"ל, אין צריך לומר בהעצבות שבלי שום סבה שבודאי יפטר ממנה, כי כשיומתק הדין בשרשו ויתוקן הסבה של העצבות ממילא יהא בטל העצבות למטה, וגם העצבות שממילי דשמיא אפשר שיתוקן בשרשו כנ"ל, וכמבואר לעיל בענין המתקת הגבורות בשרשן, ועל כל פנים מהות העצבות שממילי דעלמא יתבטל ממילא (אף אם לא יתוקן הענין גשמי ח"ו) כי למה יתפיש הטפל לעיקר ויותר יתעצב על הסבה שגרם לו העצבות שהוא הריחוק מאלקות, וכמ"ש על כי אין אלקי בקרבי מצאוני30 כו'.

ואח"כ יבוא לידי שמחה אמיתי' דהיינו שזאת ישיב אל לבו לנחמו בכפלים, אחר הדברים והאמת הנ"ל לאמר ללבו הן אמת כו' אבל מכל מקום יש בקרבי כו' והרחמנות עלי' גדולה מאד ולזאת אשים כל מגמתי להוציאה כו' כשאשים כל מגמתי בתורה ומצות כו', ובפרט במצות תפלה כו' ואף שהגוף כו' מכל מקום תיקר נפשי כו' בחי' זו היא בחי' יציאת מצרים כו': הנה עד כאן נתבאר ענין העצבות ומרירות הן גבורות קדושות שבנפש האלקית שהן ממקור הגבורה שבבינה עילאה (כנזכר פי"ג), שהוא ההתבוננות בענין ריחוקו מה' שהוא בחי' שמאל דוחה שמשפיל את עצמו מאד ועל ידי זה נמתקים גם כן הדינים והגבורות שבנפש הבהמית ויצה"ר, ואח"כ כל המשפיל את עצמו הקב"ה מגביהו להמשיך עליו חסדים וימין מקרבת, ועתה יבאר שאח"כ יעורר בחי' חסדים שבנפש האלקית להמתיק הגבורות הנ"ל, והוא בחי' שמחת הנפש בצאתה מגלותה והתקרבותה לשרשה שהוא בחי' חסדים שבבינה שנעשו בחי' ימין מקרבת להנפש האלקית ע"י תורה ומצות שמקיפים את הנפש, ובפרט במצות תפלה שהיא מצוה מיוחדת לזה להשיב את הנפש למקורה ע"י אריכת ההתבוננות בק"ש וברכותי' (ועל ידי זה נמתקים הגבורות קדושות בחסדים שבבינה הוא בחי' שמחה שבבינה, וכן כתב אדמו"ר נ"ע על מא' הזהר ויצא31 קומה ה' למנוחתיך שההמתקה בשמחה הוא חסדים שבבינה והוא בחי' שוב לאחר הרצוא שמגבורות שבלב שממתיק הרצוא, וכאן אף שאין זה בחי' רצוא כל כך דבחי' אהבה כי אם גבורה ומרירות, מכל מקום גם כן השמחה הוא בחי' מיתוק להם בשגם שהמרירות הוא כעין רצוא להיות מואס בחייו וכנודע).

תשובה ומעשים טובים: מע"ט הם גם כן ע"י תשובה שממשיכים ע"י את הנפש למקורה ושרשה, וזהו שמחבר אותן ביחד תשובה ומע"ט כי הם הכל א'.

ואין לך שמחה גדולה כו': דהנה יש שמחה דאור ישר ושמחה דאור חוזר, שמחה דאור ישר הוא כמו שיש לו תענוג לאיזה דבר כמו לעניני העולם, וכ"ז הוא רק הארת הנפש שאינו בערך לעצם העונג שבנפש, מה שאין כן שמחה באור חוזר כמו כאן שמקודם הי' מרוחק ואחר כך מקורב וזהו אור חוזר דאור חוזר לקדמותו.

לא נהפך לטוב: הגם שנתבאר לעיל (בפרק כ"ג) דגם כח התנועה נכלל בקדושה, אך זהו רק כח המעשה של המצוה אבל לא עצם נפש החיונית.

שלא לערבב ולבלבל שמחת הנפש בעצבון הגוף: זה מיירי בבינוני שלא חטא מימיו רק שעם כל זה הרע אצלו בתקפו, והעצה לזה שלא יבלבל שמחת הנפש בעצבון הגוף, אבל מי שחטא אין העצה לזה שלא יבלבל כו' אלא צריך לזה תשובה מקודם, וממילא כשיעשה תשובה אזי יהי' לו עצבות מצד מה שחטא, ואז העצה לזה שלא לערב שמחת הנפש בעצבון הגוף.

היא בחי' יציאת מצרים: מפני שכך היתה ברוחניות, משום זה הי' צריך להיות כן בגשמיות.

בחי' זו היא בחי' יציאת מצרים: הוא יציאת נפש האלקית ממאסר הגוף אחר בחי' וימררו את חייהם בעבודה קשה הוא בחי' שעבוד הגוף ונפש הבהמית ברצונות זרים, שעל ידי זה יתמרמר הנפש האלקית מאד כנ"ל ויעורר רחמים, כידוע מענין מרור בקו האמצעי בד"ה קול דודי32 ע"ש, וז"ש כאן והרחמנות עלי' גדולה מאד, ואז יבוא לבחי' יציאת מצרים הוא בחי' עלמא דחירו דבינה עילאה, כי המתקת הגבורות בחסדים הוא ע"י מדת הת"ת שהוא בחי' רחמים שרובה חסדים כמבואר בד"ה נחש הנחשת33 ע"ש, אבל בחי' זו של יציאת מצרים הוא להנפש האלקית בלבד, כי הגוף עומד בשיקוצו ותיעובו בחי' ברח העם, ועיין שרש דברים אלו בד"ה וספרתם שבפ' אמור והביאור ע"ז שהוא ד"ה והניף34 עיין שם הענין כי השני בחי' תשובה ושמחות שנתבאר כאן הוא ממש שני בחי' יציאת מצרים ומתן תורה שנתבאר שם.

ואף שגם שמחה זו של בחי' יציאת מצרים הוא שמחת הנפש בקיום התורה ומצות שהוא גם כן בירור הגוף ונפש הבהמית, עכ"ז הוא הכל על דרך משל השמחה שבשעת התפלה לבד שאז אינו מרגיש השמחה כי אם נפש האלקית בלבד והגוף עומד כו' שלמעלה הוא ענין עלית ז"א לבד וע' ד"ה וספרתם ובי' הנ"ל.

ולהיות בחי' תשו' זו ביתר שאת: כאן מדבר על שמחת הנפש החיונית שגם היא עולה ע"י תורה ומצות כנ"ל פכ"ג, וזו היא מדרי' מ"ת, מקודם מדבר על בחי' יציאת מצרים שהוא רק יציאת הנפש האלקית, וכאן מדבר שמחת הנפש אפילו הנפש החיונית וזוהי מדרי' מ"ת כו'.

ולהיות בחי' תשובה זו ביתר שאת ויתר עז מעומקא דלבא וגם שמחת הנפש תהיה בתוספת אורה ושמחה כאשר ישיב אל לבו דעת ותבונה לנחמו מעצבונו ויגונו לאמר כנ"ל הן אמת כו' ולמה עשה ה' כזאת כו' כי אם ירידה זו היא צורך עליה להעלות לה' כל נפש החיונית כו' וכל לבושיה כו' על ידי התלבשותן במעשה דבור ומחשבת התורה כו': הנה בחי' שמחה ותשובה זו היא לא לנפש האלקית בלבד כנ"ל, כי אם גם לנפש הבהמית והגוף ממש שיתעלו ויוכללו ממש במהות רצוה"ע ע"י קיום התורה ומצות במחשבה דיבור ומעשה כנפש האלקית ממש כמבואר בפכ"ג לעיל ובפל"ה ובפל"ז לקמן, ולמעלה הוא בחי' עליית שם ב"ן ויחודו עם שם מ"ה ממשנ"ת ד"ה הנ"ל, והוא מבחינת מ"ת שלמעלה מיציאת מצרים. וזהו בחי' המתקת הגבורות בחסדים דאבא ממש שמהפך הגבורות למהות חסדים ממש שלמעלה מבחינת המיתוק ע"י בינה שהוא ע"ד אתכפיא וחלישות הגבורות לבד, כי אף שנפש האלקית הוא בבחינת הרצוא בשעת התפלה ופועלת גם כן רצוא בנפש הבהמית, ויתמתקו גם גבורות קדושות שבה על ידי השוב בשמחה של מצוה, לא נתהפכו ממש עדיין להיות כמהות אלקות שבתורה ומצות.

אבל בקיום התורה ומצות ממש וכן מעין זה בשמחת הנפש בקיום התורה ומצות, ובירור הנפש הבהמית בשעת התפלה שהוא כדי לעשות נח"ר לקונו שנתאוה הקב"ה כו', לא מפני שעל ידי זה יתעלה הנפש למקורה ושרשה לבית אבי' כנעורי' לבד, אלא מפני שכך עלה ברצון ה' להיות עלי' זו מירידה זו והוא שמח במה שכן יעשה, ויעשה נח"ר לקונו, זהו למעלה עד אין קץ משמחה הנ"ל של יציאת הנפש ממאסרה, ולכן זהו ע"י חסדים דאבא ממש שהוא תכלית הביטול של הנפש שנתהפכה למהות אלקות מתורה ומצות, מה שאין כן ע"י חסדים דבינה הנ"ל אף שהוא גם כן מיתוק והיפוך הגבורה אין זה כי אם ע"ד בחי' רצוא באהבה ולא היפוך למהות אלקות ממש.

והנה נכלל בפרק זה כל סדר התפלה שהוא כנגד עבודת הקרבנות, מתחלה הוא בחי' כובד ראש הכנעה ושפלות, שהוא נגד בחי' תרומת הדשן שהי' בבהמ"ק כמבואר בסי'35 ובלק"ת ד"ה ושאבתם36, והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה הוא בחי' דחיית העצבות שממילי דעלמא לחוץ, ובמקום טהור הוא ענין להפוך העצב למילי דשמיא, ואח"כ תרומת הדשן שנבלע במקומו, הוא ענין המרירות אמיתי שבא אח"כ שהוא גבורות קדושות ממש, ואח"כ הקרבת התמיד הוא בחי' שמחת הנפש שבתפלה, ואח"כ עסק התורה שאחר התפלה, ובחי' זו אפשר לומר שהוא בחי' נסכים שבתמיד המשכת אלקות למטה כמבואר בענין הנסכים בפ' שלח37. או י"ל שהוא ענין החלב שבתמיד שהוא ענין התענוג בחי' מילוי הרצון כמבואר בד"ה צו את בנ"י השני38.

עוד י"ל בענין ב' בחי' שמחות הנ"ל שהוא כמבואר בד"ה ביום השמע"צ שמאלו תחת לראשי פ"ד39 שיש שני מיני נח"ר לפני המלך הא' בבוא אליו בנו מארץ מרחקים, והב' מקיום רצונו, ומבואר שם שהוא חסד וגבורה שבתענוג אור ישר ואור חוזר והם התענוג שמתורה ומצות, והתענוג שמתשובה שהוא יותר פנימי ע"ש, (הובא בד"ה אני הב' דפ' ציצית40), ושני בחי' אלו נזכרים בתניא בפרק מ"ד וז"ל: והנח"ר הוא כמשל שמחת המלך מבנו שבא אליו מצאתו מבית האסורים כנ"ל, או להיות לו דירה בתחתונים כנ"ל עכ"ל, והכוונה על שני בחי' אלו שנזכרו כאן, אלא שצריך עיון ששם כתב שהנחת רוח מבנו הוא יותר פנימי ועמוק בחי' עתיק כו' ומקיום רצונו הוא התענוג שמלובש ברצון בחי' אריך ע"ש, וכאן כתב להיות תשובה זו ביתר עז וגם השמחה תהי' בתוספת אורה ושמחה, ואולי י"ל שהשמחה שבנפש הוא להיפך ממה שלמעלה, וצ"ע.

1) בלק"ת ד"ה נחש הנחשת: חקת סא, ד ואילך.

2) מיני' ובי' אבא לישדי' בי' נרגא: סנהדרין לט, ב.

3) בכוונת המקוה . . בסידור: קנז, א ואילך.

4) ובתו"א ד"ה מקץ הב': תו"א לא, ג ואילך.

5) ובלקו"ת ד"ה ואהי' אצלו אמון: במדבר יח, א ואילך.

6) ד"ה ה' לי בעזרי: לקו"ת שמע"צ פח, ד ואילך.

7) ובד"ה שוש אשיש בפ' תזריע: לקו"ת תזריע כ, ג.

8) בשה"ש בבי' על פי צאינה וראינה הא': לקו"ת שה"ש כב, ב ואילך.

9) בהג"ה בד"ה קומה ה': ראה ביאה"ז לצ"צ ח"ב ע' תרפה ואילך.

10) בבה"ז פ' במדבר ד"ה ע"ד בענין מחנה רפאל: לאדה"א פו, א ואילך.

11) בפ' קרח בד"ה ויקומו לפני משה: ביאה"ז לאדה"א צב, ד ואילך.

12) ד"ה אדני שפתי תפתח: סידור שער ר"ה רלו, ג ואילך.

13) ובד"ה ע' תקיעות שופר: סידור שער ר"ה רמז, א.

14) המד"ר על פסוק ויורהו ה' עץ: שמו"ר פכ"ג, ג. שם פ"נ, ג. וראה אוה"ת מסעי ע' א'שצא.

15) בד"ה מקול מחצצים: אוה"ת בשלח ע' תרע.

16) ובד"ה עד שהמלך במסיבו:

17) בדרוש א' המתחיל והי' אם:

18) וישלח עץ וימתקו המים: שמות טו, כה.

19) על כי אין אלקי' בקרבי: דברים לא, יז.

20) חילך לאורייתא: בבא מציעא פד, א.

21) עבדו את ה' בשמחה: תהלים ק, ב.

22) בלקו"ת ד"ה והי' ביום ההוא: ר"ה נח, ב.

23) וש"נ על פי ויגמול שקדים: בלקו"ת שם מציין: ועמ"ש מזה בפ' קרח על פי ויגמול שקדים [=לקו"ת קרח נה, ג]. ועמ"ש בפ' ראה על פסוק וברכך בכל אשר תעשה [ראה אוה"ת פ' ראה ע' תשכב].

24) אל תרצה חברך בשעת כעסו: אבות פ"ד מי"ח.

25) ד"ה ענין ברכת חתנים ע"פ בעטרה:

26) אל תוכח לץ: משלי ט, ח.

27) שפירוש הבעש"ט ז"ל:

28) מאמר בשם אדמו"ר הזקן:

29) בס' תוי"י: = תולדות יעקב יוסף.

30) על כי אין אלקי בקרבי מצאוני: דברים לא, יז.

31) אדמו"ר נ"ע על מאמר הזהר ויצא: ביאה"ז לצ"צ ח"א ע' קיד. אוה"ת ויצא קעט, ב ואילך.

32) בד"ה קול דודי: ראה תו"א נא, א.

33) בד"ה נחש הנחשת: לקו"ת חקת סב, א.

34) בד"ה וספרתם שבפ' אמור . . ד"ה והניף: לקו"ת אמור לה, ה ואילך.

35) כמבואר בסי': שחרית ל, ג ואילך.

36) ובלק"ת ד"ה ושאבתם: שמע"צ עט, ב.

37) בענין הנסכים בפ' שלח: לקו"ת מ, א ואילך.

38) בד"ה צו את בנ"י השני: לקו"ת פנחס עז, ג ואילך.

39) בד"ה ביום השמיני . . פ"ד: לקו"ת שמע"צ פג, ד.

40) בד"ה אני הב' דפ' ציצית: לקו"ת שלח מח, ב.