פרק ל"ב

בשרשן ומקורן באלקי' חיים: אלקים סתם הוא בחי' מל', ואלקים חיים הוא בחי' בינה1, ושם הוא שרשן ומקורן.

בשגם שכולן מתאימות ואב א' לכולנה: זה קאי על בחי' החכמה הנקרא אב על זה אמר שכולן מתאימות שאין שם התחלקות, כמו על דרך משל כבן הנמשך ממוח האב שבעת שהטפה עדיין במוח האב הרי אז אין שם התחלקות האברים, כמו"כ נשמות ישראל עלו במחשבה (כנ"ל פ"ב) על זה אמר שכולן מתאימות, ועל בחי' הבינה דיש שם ציור התחלקות כמו כשהטפה נמשכת בבטן האם יש שם התחלקות האברים, (ומשו"ז המתפלל לאחר מ' יום2 שיתהפך הולד ה"ז תפלת שוא משום שנצטייר באברים זולת ע"י רחמים רבים כמו בלאה, עיין בברכות ה' כמ"ש במ"א), כמו"כ בינה נקרא אם שיש שם ציור ההתחלקות עז"א מקודם מי יודע גדולתן ומעלתן כו' באלקים חיים שהוא בחי' בינה.

כי יסוד ושורש כל התורה הוא להגביה ולהעלו' הנפש על הגוף כו' עד עיקרא ושרשא: היינו3 בבחינת מל' דאצילות מקור נש"י הנקרא כנס"י, וא"א להעלות הנפש כו' כי אם ע"י מצות ואהבת לרעך כמוך, ולהבין זה איך תלוי העלאת הנפש בקיום מצות ואהבת לרעך כו', צריך להבין תחילה מה שנהגו לומר קודם התפלה ואהבת לרעך כמוך, מאי שנא מצוה זו משאר המצוות, ומסתמא יש שייכות מצות ואהבת כו' לתפלה.

ויובן בהקדם דידוע דהאריז"ל4 הי' אומר כל הוידויים הגם שלא הי' שייך לזה כלל. אך הענין דידוע דכל הנשמות דשית אלפי שנין נקרא פרצוף א' שלם, (זולת דחד חרוב יהי' נשמות חדשות אשר אני עושה) וכל הנשמות נמשכו מנשמת אדה"ר שהי' נשמה כללית5, יש שנמשכו מחב"ד שלו שהם בעלי השגה כו' ויש מהידים בעלי מעשה, וגם אהבה ויראה יש להם כי חסד דרועא ימינא כו', ויש מהרגלים בעלי מעשה לבד בחי' נה"י לבד מאיר בהם, ויש גם מהצפרנים כו', נמצא דכל הנשמות הם פרצוף א' כו', כמו על דרך משל אברי הגוף דכל אחד כלול מחבירו, דיש גידים ועורקים דקים שנמשכים מאבר א' לזולתו, והדם הולך מאבר א' לזולתו על ידי הגידים כו' ומהאברים עולים להלב לקבל הדם כי ליבא פליג לכל שייפין, ואח"כ הולך מהלב להאברים כמ"ש כל הנחלים6 הולכים אל הים והים איננו מלא למקום שהם הולכים שם הם שבים ללכת, וגם מהלב עולה להמוח דכללות החיות הוא במוח ומשם הוא מקבל חיות ופליג לכל שייפין דהחיות שורה בהדם כמ"ש כי הדם הוא הנפש7, ולכן אנו רואים שיכולים לרפאות כאב הראש בזה שמקיזים הרגל (עי' לקו"ת אתם נצבים8), וגם אם יארע איזה כאב באבר א' נרגש גם בראש, נמצא דכל האברים כלולים זה מזה, וכל זה כשהם בריאים היינו שעולה מזה האבר לכל האברים, וכן גם מקבל מכל האברים אזי נקרא אבר בריא ועולה הדם ממנו ללב, וכן גם ה"ה מקבל מהלב, אבל אם יארע איזה קלקול איזה אטום באבר א' אזי יעכב הדם בזה האבר ולא יומשך ממנו לכל האברים, וגם כן לא יקבל מכל האברים, וזהו אבר מקולקל היינו שאין יכול לעלות הדם ממנו להלב וגם לא יקבל מהלב.

וכמו"כ יובן בנמשל בנש"י שהם גם כן פרצוף שלם, לכן אם הוא מקיים מצות ואהבת לרעך כו' וגם חבירו מקיים מצוה זו, ה"ה נותן לחבירו וחבירו נותן לו, ואזי ה"ה מקבלים זה מזה, ממילא כאשר הם כלולים יחד אזי יכול הנפש לעלות למקורה ושרשה הנקרא לב כמ"ש צור לבבי9, אבל אם הוא שונא לחבירו ח"ו היינו שנפרד מחבירו ממילא אינו כלול מכל האברים, וגם כל האברים אינם כלולים ממנו ממילא איננו יכול לעלות אל הלב, נמצא דהעלאת הנפש תלוי במצות ואהבת לרעך כו', לכן תקנו לומר זה קודם התפלה כי עיקר העלאת הנפש הוא בתפלה, וכן גם בתורה יש העלאה והוא ענין הרצוא, דתורה בגימטריא רצוא ושוב .

אך עיקר העלאה הוא בתפלה, ולכן א' האריז"ל כל הודויים כו', דכמו שהמוח שהוא כללות החיות שם יורגש הקלקול שנעשה באיזה אבר, כמו"כ נש"י מי שהם משרש א', היינו על דרך משל מיד או רגל של אדה"ר כו', הוא מרגיש גם כן הכאב של חבירו כו', ובכלל כל הנש"י שהם בחי' אברים מרגיש האחד הכאב של חבירו, וזהו הטעם שישראל ערבים זה בזה כו', והנשמה כללית מרגשת יותר זה הפגם, ולכן האריז"ל שהי' נשמה כללית והוא הי' ראש דעקב כמבואר במ"א, לזאת הי' מרגיש עוונות של כל ישראל, ולכן אמר הודויים כו', וזהו בהעלאת הנפש, וגם להמשיך אוא"ס ב"ה בכנס"י שיומשך למטה, וזהו יחוד קוב"ה ושכינתי' היינו מל' דאצילות מקור נש"י, תלוי גם כן במצות ואהבת כו', צריך להקדים תחילה מה שאמר הלל דעלך סני לחברך לא תעביד.

והענין בהקדם מה שאמרו אין אדם10 רואה חוב לעצמו, ולכאו' הלא הוא מכיר את עצמו יותר מהזולת, דהזולת יכול לרמאות שלא יהי' תוכו כברו דהאדם יראה לעינים, אמנם הוא בעצמו מרגיש ויודע כל חטאיו כו', ומה זה שאמרו אין אדם רואה חוב לעצמו כו', אך הכוונה שאינו תופס מקום אצלו החטאים שלו, ועושה את עצמו כאינו רואה כו' מצד אהבת עצמו כמ"ש על כל פשעים11 תכסה אהבה, על דרך משל ב' בנ"א שאוהבים זה לזה, כמו שאמר דוד ליהונתן נפלאת אהבתך לי12, אז אפילו יעשה לו כל היסורים מכל מקום לא יתפוס מקום אצלו מצד אהבתו כו', כמו"כ ויותר מכן אצל עצמו אינו תופס מקום כל חטאיו מצד אהבתו את עצמו, ומה שכועס על חבירו כשמגלה למוסר אזנו, לא מפני שגילה לו דבר חדש, דהרי הוא בעצמו יודע יותר מחבירו, רק שכועס על מה שתופס מקום אצלו, דהרי אני בעצמי יודע יותר ממך ואעפי"כ אין תופס מקום אצלי כלל, ואתה יודע פחות ממני ותופס מקום אצלך, ולכן הוא כועס, וכמו"כ למעלה כתי' לא הביט און ביעקב13 ולא ראה עמל בישראל, ואין פירוש שאינו רואה ח"ו הלא ק"ו הוא הנוטע אזן כו' אם יוצר עין כו', אלא הכוונה שרואה ואינו תופס מקום אצלו כמ"ש וירא און14 ולא התבונן כו' מצד אהבתו לנש"י כמ"ש אהבתי אתכם15 אמר ה’ כו' ואוהב את יעקב כו', וכ"ז גורם ע"י אהבתו שלא יהא מסך מבדיל בינם לאביהם שבשמים, אבל אם יתפוס אצלו חטאיו של חבירו וישנא אותו, גורם למעלה גם כן שיתפוס מקום העוונות ח"ו ולא יומשך גילוי אלקות בנש"י ח"ו, וזהו מה שעלך סני פירוש כמו שאצלו ירצה שלא יתפוס מקום, וזהו כללות התורה, דכללות התורה הוא להמשיך גילוי אלקות למטה, והגורם לזה הוא מה דעלך סני לחברך לא תעביד ואידך פירושא הוא זיל גמור.

אבל מי שאינו חבירו: היינו בתורה ומצות.

ואינו מקורב אצלו: היינו בתוכחה.

1) אלקים סתם . . בינה: ראה אוה"ת יתרו ע' תשצט ואילך.

2) המתפלל לאחר מ' יום: ברכות ס, א.

3) קטע זה נמצא רק בהנדפס, והוא מיוסד על מצות אהבת ישראל שבדרך מצותיך (כח,א ואילך).

4) דהאריז"ל הי' אומר כל הוידויים:

5) נשמת אדה"ר היה נשמה כללית: טעמי מצות להאריז"ל פ' קדושים כי כל ישראל סוד גוף א' של נשמת אדה"ר, וכ"ה בספר הגלגולים פ"א. נתבאר בסהמ"צ לצ"צ כח, א..

6) כל הנחלים הולכים אל הים: קהלת א, ז.

7) כי הדם הוא הנפש: דברים יב, כג.

8) עי' לקו"ת אתם נצבים: מד, א.

9) צור לבבי: תהלים עג, כו.

10) אין אדם רואה חוב לעצמו: שבת קיט, א.

11) על כל פשעים תכסה אהבה: משלי י, יב.

12) נפלאת אהבתך לי: שמואל ב יא, כו.

13) לא הביט און ביעקב: במדבר כג, כא.

14) וירא און ולא התבונן: איוב יא, יא.

15) אהבתי אתכם אמר ה’: מלאכי א, ב.