פרק ל"ג

עוד זאת תהיה שמחת הנפש האמיתי': דהנה נתבאר לעיל שמחה שמצד הנפש האלקית לבד, וכאן הוסיף עוד ואמר שמחה אפילו מצד הגוף ונפש הבהמית.

לזככה ולהאירה: לזככה קאי על הכלי ולהאירה על המשכת האור בהכלי.

ענין יחודו ית' האמיתי: היינו דיש יחוד שמייחדים אותו שהוא בורא אחד, ויחוד האמיתי היינו שהוא לבדו הוא ואפס בלעדו כו', כידוע מענין אחד ויחיד כמ"ש במ"א, וזהו הנקרא יחוד האמיתי.

הוא כבודו ית': אין הפירוש הארה בעלמא כבכל מקום, אלא הכוונה על אוא"ס ב"ה שהוא מלא כל הארץ, ואח"כ מביא המשל מזיו השמש בשמש דבודאי ישנו שם והראיה שמאיר למרחוק למטה מוכרח לומר שבודאי בשמש עצמו יש שם בודאי הארה זו, אלא ששם הוא ביתר שאת מהארתו למטה, הא' ששם הוא מאיר בלא נרתק, דלמטה מאיר ע"י נרתק דאל"כ לא היו יכולים לקבלו, והב' ששם הוא בקירוב מקום להשמש וכאן הוא בריחוק מקום כו', והזיו שלמטה שם הוא בטל במציאות באותו הזיו, ולקרב יותר אל השכל הוא על דרך משל משרגא בטיהרא שבודאי יש שם התפשטות מאור הנר, והראיה שכשסותמין החלונות אז מאיר הנר אף ביום אבל בטיהרא לא מהני, והוא מצד שבטל במציאות באור השמש (ועיין לעיל על פי"ט), והמשל הזה אינו אלא על דבר הוי' מל' דאצילות מקור דבי"ע שהוא בטל במציאות בעצמות אוא"ס, וממשלים הנ"ל יובן זאת.

אבל על העולמות עצמן אינו שייך לומר כזאת שהם גופא המה הדבר הוי', שהמה נבראים בחי' יש מאין שאינם בערך למקורם המהוום, וע"ז איתא משל אחר והוא מכח הצומח שבארץ שבוודאי יש התפשטות כח הצומח בהנצמחים, כי מכוח הצומח הם נצמחים, אעפי"כ הפירות אינן בערך למקור הכח הצומח שזה רוחני וזה גשמי, ועל דרך זה יובן בהעולמות והנבראים שהם נבראו יש מאין שאינם בערך למקורם המהוום, ואינו שייך לומר ע"ז המשל מזיו השמש, כי מזיו השמש נשמע שהם בטלים במציאות, וזה אינו שייך אלא על דבר הוי' כנ"ל, אבל על עולמות שייך לומר המשל מכח הצומח שאינו בערך כו'. וד"ל. (ועיין לקמן בשער היחוד והאמונה פ"ג באריכות).

בהתקרבותו למלך בשר ודם: דהנה גם אפילו מקורב לאדם גדול הרי גם כן הי' גדולה שמחתו ובפרט בהתקרבותו למלך בשר ודם ולא זו בלבד אלא שנתאכסן ודר עמו.

בא חבקוק והעמידן על אחת: והיא האמונה, דהיא יסוד דכל המצוות שיהי' לו בנקל לקיים כל המצוות, דהאמונה היינו אחדות ה' האמיתי.

תתעלה נפשו למעלה מעלה על כל המונעים: דהמונעים הוא מכח הצמצום, אבל ע"י שתתעלה נפשו למעלה מענין הצמצום אזי לא יהי' לו מניעה לקיים המצוות.

מבית ומחוץ: מבית היינו מגוף ונפש הבהמית, ומחוץ היינו מהעולם שלא יסתיר.

שאוירם טמא: ולכן גזרו טומאה על גושה ואוירה, דידוע דארץ ישראל מקבלת השפע מלמעלה ע"י לבוש דיצי' וחוץ לארץ מקבל ע"י לבוש דעולם העשי' והוא קליפת נוגה דעשי', ולכן ישראל שבחו"ל נקראים עובדי ע"ז בטהרה, מפני שעולם העשי' מסתיר על האלקות עד שיכולים לומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, ולכן אמרו כל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלקה ח"ו, כי אין מרגיש החיות האלקי אשר הוא הנותן כח לעשות חיל (עי' בד"ה וידעת רנ"ז), ומכל מקום נקרא עובד ע"ז בטהרה לפי שיש עליהם לימוד זכות על זה, מפני שהעולם מסתיר.

ואין שמחה לפניו ית' כאורה ושמחה ביתרון אור הבא מן החשך דייקא: וכמו"כ בחו"ל גופא מקום שההסתר ביותר ושם הוא עובד ה' על ידי זה השמחה למעלה גדולה יותר כו'.