פרק ב

ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש: צ"ל למה אמר חלק אלוה שקאי על עצמותו ומהותו ית', הלא אפילו כללות אצילות אינו נקרא אלא אלקות (געטליכקייט בל"א) היינו התפשטות אלקות לבד ולא אלוה, ואיך שייך לומר על הנשמה, שהיא גם כן מבחינת חכמה דאצילות, שהיא חלק אלוה. ועוד צ"ל מה שייך לומר ענין חלק באלקות.

ובכדי להבין זה צריך להקדים תחילה ענין השמות שכוונתינו בהם לבורא עולם עצמות ומהות ממש, כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, וכשאנו קוראים שם מן השמות שהוא ית' נקרא בהם כוונתינו, וכן הוא האמת, על עצם אלקותו ית' שממציא כל הנמצאים מאין ואפס המוחלט (וכמו שמתרגמים בל"א על השמות - גאָט), וא"כ מהו שיחסו המקובלים שמותיו ית' למדות פרטיות, כמו שם אל בחסד1 ושם אלקים בגבורה ושם הוי' בתפארת, ושם צבאות בנו"ה, ושם שדי ביסוד, ושם אדני במלכות, והרי מאחר שכל שם מהשמות הנ"ל הכוונה בהם עליו ית' ממש, ואיך אפשר לומר ששם זה יהי' מורה רק על ספירה ידועה כמו אל בחסד כו' והרי החסד היא מציאות שנתהווה ממנו ית' כשאר כל הנמצאים שקדמם ההעדר, (ואעפ"י שהוא כח אלקי ואינו דבר נפרד, אבל מכל מקום אינו עצמותו ממש כמ"ש במ"א באריכות), וא"כ איך אפשר לומר ששם אל קאי על ספירות החסד, וא"כ איך אנו קוראים מהותו ועצמותו בשם אל, וזה ודאי הכוונה בשמות הנ"ל על עצמו"ה הבורא ית' ממש, כמו שם שכינה שנקרא בלשון מקובלים נוק' דז"א, והרי באמת עצמות אוא"ס ב"ה נקרא בשם שכינה, כמארז"ל אכל בי עשרה שכינתא שריא2, ושאל המין כו' והשיב לו משל מזיו השמש כו', וא"כ מובן מהתשובה ששכינה הוא אור וגילוי מא"ס ב"ה ממש שהאור מעין המאור ממש ולא ספירות ומדה פרטי'. וצ"ל דהלא דברי האריז"ל הם נאמנים ואמיתים, וכשקראו שכינה למדת מל' כן הוא באמת וכ"ה באמת שם אל בחסד ושם אלקים בגבורה, ואיך יתכן שניהם, וכידוע הקושיא. (ע' בשרש מצות התפלה לאדמו"ר הצ"צ נ"ע פ"ב יעו"ש באריכות יותר).

ועוד צ"ל הלא ידוע שקוב"ה לא אתרמיז לא בשום אות וקוץ3 ולא בשום שם כלל, ואיך אפשר לומר שהשמות מורים לעצמותו ית', וידוע תירוץ הבעש"ט4 נבג"מ זי"ע בהקדמת הידוע שיש אורות וכלים, הכלי הוא גילוי שבו ועל ידו הוא הגילוי בעולם, אבל האור המלובש בהכלי הוא בחי' עצמות אוא"ס ב"ה, ומה שאומרים אל, אלקים, אין הכוונה על הכלים ממש, שהרי יש להם שמות אחרים, והן חסד, גבורה, נהי"מ, אלא על האוא"ס ב"ה שבהכלי.

ולכן נקראת הנשמה חלק אלוה, מפני שנלקחה מהאוא"ס ב"ה שבהכלי, כי השמות קאי על האוא"ס שבהכלי, ומה גם שהז' שמות הם מורים על האוא"ס המלובש בהכלים ומחי' את הכלים, כי בכלים יש בהם חיות מאוא"ס ב"ה מלבד האור המלובש בהם, כמו על דרך משל שאנו רואים אשר שבעין הגשמי יש לה חיות מצד עצמו מלבד האור המלובש בה שהוא כח הראיה, דהרי אנו ראוים שגם הסומא שלא נמשך בו כח הראיה עכ"ז יש להעין חיות מצ"ע, והראיה שמתנענעת ומרגשת כאב הרי יש לה תנועה חיונית כו', כמו"כ למעלה שהז' שמות הם האוא"ס ב"ה המחי' את הכלים גופא, והשמות הוי' בנקודות שיש בכל ספירות הם האור המלובש בהספירות.

(עיין לקו"ת בהביאור דואת שבתותי תשמורו אות א' בהגה"ה5 וכ"מ בתו"א ד"ה ואלה שמות6, ובד"ה ויאמר הוי' הן עם אחד7 ובד"ה ויהי בעצם היום8 ולקו"ת בהוספות9 ד"ה ולהבין מ"ש אות א' ודו"ק וצ"ע).

והשתא ניחא הקושיא דלעיל, דזאת אמת שעצמותו ית' לא אתרמיז בשום שם כלל כנ"ל, אך כאשר אוא"ס ב"ה מתלבש בהמדות העליונות אז רומזים השמות עליו, היינו על האור א"ס ב"ה המתלבש בהמדות, ואתי שפיר דהנשמות נלקחו מפנימיות הכלים היינו מאוא"ס ב"ה המלובש בהכלים וזהו אלוה, ואתי שפיר מה שנתבאר במ"א שהנשמות הם מיחוד זו"ן (עיין בלקו"ת פ' אמור ד"ה והניף דרוש הראשון תוך אות ג'10) היינו מהאור שמלובש בהכלים בפנימיות האור מיוחד עם פנימית הכלים כמ"ש במ"א11, וע"ז מרמז אלוה דקאי על האור המחי' את הכל, ובפרט מרומז באלוה כל ע"ס דאל הוא נהירו דחכמתא כמ"ש בזהר12 וא"ו ה"א הוא ז"א ומל'.

ומה שלא אמר חלק הוי' כלישנא דקרא חלק הוי' עמו13, וגם בהוי' מרומז כל הע"ס, יו"ד חכמה, ה"ה בינה, וא"ו ז"א, ה"ה אחרונה מלכות, אך לפי הנ"ל אתי שפיר דאלוה מורה על עצמות האור המחי' את הכלים ומשם נלקחו הנשמות, והוי' רומז על האור המלובש בהכלים. (וכדאיתא בהביאור דאת שבתותי תשמרו בלקו"ת, ובד"ה ואלה שמות בתו"א).

ובזה יובן גם כן מ"ש חלק אלוה, דהנה חלק מרמז על שני ענינים, א' שהוא מהות הדבר הנחלק כמו שהי' טרם שנחלק, על דרך משל כאשר נחלק תפוח לכמה חלקים הלא כל חלק מן התפוח הוא מהות התפוח ממש בטעמו ובמראיתו כו' רק שהוא חלק קטן מן התפוח, וכן גם כן ניצוץ משלהבת כי אילו יצוייר שהשלהבת יהי' בלי גבול מכל מקום הניצוץ הוא מהות אש כמו שלהבת ממש. והב' מרמז תיבת חלק שהוא דבר נבדל כו', וזהו ההפרש בין חלק להארה, דהארה אינה אלא במקום שיש גם כן הדבר שנלקח ממנו ההארה, כמו למשל ההארה שמאיר מהנר, כי אילו יסתלק הנר בעצמו אזי גם ההארה יבוטל ויסתלק והי' כלא הי', מה שאין כן בחלק שגם אם ילקח הדבר שממנו נחלק וישאר רק החלק הנפרד ממנו גם כן יתקיים.

וכמו"כ מה שכתב שהנשמות הם חלק אלוה מרמז גם כן על ב' דברים הנ"ל, א' שהנשמות כמו שהם למעלה כך נמשכו למטה, היינו שמהות חכמה דאצילות נתצמצם להיות נשמה ואותו מהות עצמו כמו שהוא למעלה כן נמשך למטה, וכמ"ש בביאורי הזהר14 שמהות אלקות מתצמצם להיות מהות נשמה (כמ"ש במ"א באריכות), שזהו דרך כלל ההפרש בין נשמות למלאכים, דמלאכים הם נבראים ממש ונשמות הם אלקות שנתצמצם להיות נשמה, ועוד שהם נבדלים וכמ"ש באגה"ק איהו וחיוהי, פירוש שכבר יצאו ונפרדו מהכלים דע"ס שבהם מלובש הקו כו', ולכן על הכלים שייך לומר איהו וגרמוהי חד, ובהם ועל ידם בורא יש מאין כו', אבל על הנשמה לא שייך לומר זה מפני שהיא כבר יצאה ונפרדה כנ"ל מאגה"ק, ואלו הב' דברים הנ"ל מרומזים בתיבת חלק.

ותיבת ממעל מרמז דכמו בגשמיות יש ג' שותפים באדם15 אב ואם והקב"ה, אב מזריע לובן שממנו גידים ועצמות כו', ואם מזרעת אודם שממנו בשר כו', והקב"ה נותן בו נשמה דקאי על הנפש האלקית, כי הנפש החיונית נמשכת גם כן מאביו ואמו, כמו כן בהנשמה עצמה יש גם כן ג' שותפים16 אב ואם והקב"ה נותן בה נשמה.

וביאור הענין דהנה ידוע דיש נר"ן ח"י, נר"ן הם מיחוד וזיווג זו"ן, דזו"נ נקראים אבא ואימא להנשמות הנולדים מהם, והקב"ה נותן לו נשמה קאי על בחי' ח"י, והוא הקב"ה נקרא סוכ"ע ועש"ז נקרא קדוש דפירושו מובדל, (ועי' בלקו"ת פ' אמור ד"ה ונקדשתי17), ובזהר18 קורא לבחי' ח"י נשמה לנשמה, וח"י הוא דוקא מסוכ"ע כנ"ל, וזהו ממעל, וז"ש כאן חלק אלוה הכוונה דהיכא שייך לומר על הנשמה חלק היינו באלוה ביחוד זו"ן דאצילות דוקא, כי אלוה מרמז על בחי' הספירות דאצילות כנ"ל באריכות, שם שייך לומר חלק לרמז שהוא אותו מהות ממש, אבל לא למעלה מהאצילות אשר ח"י נלקחו משם ששם ההמשכה רק בדרך הארה לבד, ולא המשכה עצמית, כי המשכה עצמית לא שייך רק במקום שיש ענין היחודים כמו באצילות יחוד או"א, יחוד זו"ן, אבל למעלה מאצילות לא שייך לומר זה כלל, ועז"נ אין אלקי' עמדי19 ואי' בזהר20 לית תמן נוקבא.

וביאור הדבר מפני שיחוד נקרא המשכה עצמית כמו בגשמיות שנמשך בהטפה עצמיות הנפש, כמו"כ באצילות שייך לומר על דרך משל המשכה עצמית שעצם החכמה נמשך לבינה וכן יחוד זו"ן כו', מה שאין כן למעלה מהאצילות אין שייך לומר ענין היחודים המשכה עצמית, כי משם נמשכה ההמשכה רק בדרך הארה כו', ולא חלק שהוא מהות הדבר שממנו נלקח, וזה מרומז בתיבת ממעל דקאי על עתיק יומין, כמ"ש בזהר21 על פסוק הרעיפו שמים ממעל לעתיק יומין אתמר, שח"י נלקחו משם הוא רק בדרך הארה ולא אותו מהות הנפש ממש.

ונחזור לענינינו אשר הנשמה מאצילות נלקחה בבחינת אותו מהות ממש, וע"ז אמר אח"כ ממש דקאי על דלעיל מיני' שהנשמה היא חלק אלוה ממש וד"ל.

וזהו ענין מ"ש יעקב חבל נחלתו22, כי הנה ידוע ההפרש בין שלשלת לחבל, ששלשלת עשויה מטבעות הרבה שהסוף של הטבעת העליון אחוז בראש התחתון וכן הסוף של התחתון אחוז בראש התחתון הימנו כו', והוא משל להשתלשלות לשון שלשלת, כידוע הכלל דמל' דעליון נעשה עתיק לתחתון כו' והוא כמו במשל השלשלת כו'. אמנם הנשמות הם כמו חבל על דרך משל שאותו המהות שלמעלה הוא הוא המהות דלמטה, אלא שיכול להיות שלמעלה יהי' עב ולמטה דק הולך ומתקצר, אבל מכל מקום הוא אותו מהות ממש, וזהו הנקרא צמצום, אבל לא שנתמעט אלא שהוא הוא מהות הדבר רק שנתצמצם, וכידוע ההפרש בין צמצום למיעוט כו', וזהו מ"ש ממש שהוא על דרך משל כחבל ממש.

חלק אלוה ממעל ממש: וע' בלק"ת בד"ה ביאור שבתותי23 פ"א ובד"ה להבין מ"ש באוצ"ח בהוספות לקו"ת ספ"א24, לענין שהכלי מלובש בה חיות מאוא"ס לבד האור, (שהוא בחי' איהו שמתייחד עם גרמוהי) וע"ז יצדק השמות, וזה הכוונה כאן בשם חלק אלוה, וכן לפי מה שנתבאר בלק"ת בד"ה ולא תשבית25 ובאגה"ק סי' ל"ה26 ותניא פי"ח, שבהנשמה ששרשה מכלי ח"ע מלובש גם כן אוא"ס שלמעלה מהחכמה כמשל הטפה כו', אז יצדק יותר לשון חלק אלוה או חלק ה', וכמ"ש מזה בד"ה שטת הריקאנטי פי"ב27.

והגם שהנשמות אפילו דאצילות אין דומין כלל למהות הכלים די' ספירות, כמ"ש בשער הקדושה להרח"ו הובא בד"ה ושמתי כדכד הב'28. וכן נתבאר בד"ה איהו וחיוהי29, מעין בחי' הכלים, אך ה"ז כמשל הניצוץ הנפרד מהשלהבת אף שנבדל משרשו להיות מיוחד ובטל בשרשו מכל מקום הוא מהות האש כבתחלה, כן על דרך משל הנשמות שנפרדו מהכלים (וכמ"ש לקמן) מיוחדים במהותן ועצמותן הראשון כמשל הטפה כו', ועי' באוה"ז פנחס30 עי"ש, וכ"ז הוא פשוט אחר העיון קצת בכמה דרושים השייכים לזה שהביאו שם דברי הפרק הזה וענינו.

אך לכאורה יש לעיין, למה לא דיבר יותר מנר"ן, הלא ידוע שבהנשמה יש נר"ן ח"י, ויחידה שרשה מאריך או מכתר למעלה מעלה מהחכמה כמבואר בכמה דוכתי, ובכל ספר התניא לא דבר למעלה מהחכמה, ועוד צ"ל הסתירה שנמצא בלק"ת, שבד"ה לא תשבית בהביאור31 הביא בשם השע"ק שיחידה ממש שרשה מא"ק, ובד"ה ושמתי כדכד הב'32 הביא גם כן בשם השעה"ק שאפילו היחידה וניצוץ קטן המלובש בו שרשו מבחינת הכלים די' ספירות, גם צ"ל מהו הניצוץ המחי' הנר"ן שלו שהובא פי"ז אם הוא בחי' ח"י המקיפים אם לאו, וזו הבחי' חכמה המתפשטת בכל הנפש כולה להחיותה שנזכר בפי"ט אם הוא בכלל נר"ן א"ל.

ויש להבין זה ממ"ש הרה"ק ר' הלל נ"ע33 בביאור הע"ח שמ"א פ"ג דלכל נשמה יש נר"ן ח"י ובחי' יחידה כוללת כל הד' בחי' נרנ"ח ובניצוץ הנקרא יחידה מלובש ניצוץ קטן מבחינת מדריגה אחרונה שבבורא הנקרא אלקים, הובא הע"ח בלק"ת ד"ה ושמתי כדכד הב'34 ובכ"ד. וזהו תוכן ענין הביאור שביאר הרה"ק הנ"ל.

הנה אי' בזוהר35 דכמו שיש או"א לגופא כן יש או"א לנשמתא, דהנה שרש הנשמה היא מפנימי' המוחין דז"א (אתה אבינו) ונמשכה עד יסוד ז"א, ואח"כ נקלטת בבטן הנוק', וכ"ז נקרא המשכת מ"ד (חלק האב), ואח"כ נר"ן דבי"ע עולים בבחינת מ"ן בבחינת כליון ע"י ניצוץ אלקות הנגלה עליהם לכלותם ומתחברים עם המ"ד, עד שנולד משניהם נשמה הכלולה משניהם כי כל אחד מוליד בדומה לו, ופירוש הולדה הוא הגילוי בבי"ע עד שמתלבשת בגוף ממש, וחלק האב שבנשמה היא מתאחדת עם אוא"ס, ע"ד יחוד הכלים שנמשכה מהם, וטבעה בחי' ירידה והמשכה למטה כו', ז"א רובו חסדים, וע"ז נאמר טהורה היא, וחלק האם שבנשמה הם נר"ן דבי"ע הנבראת מאין ליש ומקבלת אוא"ס על ידי המסך שבין אצילות לבריאה, וטבעה לעלות למעלה בדומה לבחי' מל' שנמשכה ממנה.

והנה הבחי' נר"ן דבי"ע הם בדרך כלל בינה תפארת ומל' דבריאה (חוש ההשגה, חוש ההתפעלות מהשגה, חוש הפרומקייט), ובחי' ח"י שבנר"ן דבי"ע, ביטול מחמת ראיה דחכמה, ורצון למעלה מהטעם ודעת, הם נמשכו מכתר וחכמה דבריאה, וניצוץ קטן שמלובש בהיחידה הוא הארת אלקות ממל' דאצילות שנקרא אלקים, בחי' אחרונה שבבורא, והוא בחי' ביטול והתקשרות טבעי ממש למעלה אפילו ממהות רצון, כי אם טבע אלקי כטבע האש אף שתהי' אין ואפס, עי' תניא פי"ט, וכ"ז בנר"ן דבי"ע.

וכ"ה בנר"ן דאצילות (חלק האב) ששרשם מבחינת בינה תפארת ומל' דז"א (לאפוקי בינה עילאה מאו"א עילאין כידוע וד"ל), שהיא ההשגה והתפעלות ועבודה מבחינת יחודא עילאה וד"ל, ולמעלה מהם הם חי' יחידה שנמשכו מבחינת כתר וחכמה דז"א (מפנימי' הכלים שבהם) וניצוץ קטן המלובש ביחידה הוא מבחינת בינה עילאה ממש (שנקרא אלקים חיים כו') כי ת"ת דאימא נעשה כתר לז"א.

ובזה יובן מ"ש בלק"ת בשם השע"ק שאפילו בחי' ניצוץ קטן הוא מפנימי' הכלים די’ ספירות דאצילות, וכ"ז בחי' יחידה הפרטית בין דאצילות בין דבי"ע, אבל בחי' יחידה הכללית האמיתית שיש בכל נשמה בהעלם מאד מצד שכלולה מכל הפרצופים העליונים אפילו מעתיק ואריך וא"ק ולמעלה מעלה, עלי' אמרו שיחידה שרשה מא"ק או מכתר דאצילות ממש (וכן למעלה השתלשלות הכתרים זה מזה, עי' ד"ה השתלשלות הפרצופים36 ופ' ויקהל37, לכן אפילו כתר דבריאה או כתר דז"א שרשן מכתר הכללי). זהו תוכן ענין שביאר הרה"ק הנ"ל בקצת תוס' וגרעון להבנת הענין.

והנה בחי' נרנח"י דאצילות או דבי"ע הפרטים יכולים להתגלות בגוף לפעמים, כי בדרך כלל הם מתלבשים בגוף כמו הנר"ן כי אם ששורים בבחינת מקיף, אבל הח"י הכלליים זה אינו מלובש בגוף כלל ונשאר למעלה ונקרא מזלא, וכיון שח"י הפרטיים יכולים להתלבש בנר"ן לכן הם נכללים בשם נר"ן בדרך כלל רק הניצוץ קטן דבי"ע ששרשו מבחינת מל' כנ"ל הוא נקרא ניצוץ אלקות המחי' את נר"ן שלו בפי"ז בתניא, ועוד ית' מזה בפי"ח י"ט.

ואין זה סתירה למשנת"ל ששרש הנשמה הוא מפנימי' ועצמות ח"ע דאיהו חכים עי' ביאור צאינה וראינה הב' בהג"ה א'38 דגדולה מזו אי' בפי"ח לקמן שאפילו נפש דנפש דמל' דעשי' מלובש בה מבחינת אוא"ס המלובש בח"ע ממש, והיינו כי שרשה העצמי הוא מח"ע ואפילו הנשמות שנולדו מזיווג זו"נ דבי"ע נמשך להם המוחין מאו"א ממש, אלא שאח"כ יורדים ומתלבשים בבי"ע וכמשי"ת להלן.

בענין מהות הנשמות ושרשן

הנה המעיין בבה"ז פנחס39 מאמר אילת השחר ובלקו"ת בביאור על פסוק לויתן40 ובפ' אמור ד"ה והניף את העומר41 ובפ' מטות בביאור ראשי המטות42 ובביאור הב' על פסוק יונתי פ"א43 ובביאור על פסוק עלי באר בפ' חקת44, יראה שיש ד' מדרי' בנשמות, בדרך כלל ב' מדרי' בנשמות דאצילות והם הנקרא אחים ורעים, ובנים, אחים ורעים הם הנשמות ששרשן מז"א עצמו מבחינת הכלים, כמ"ש בד"ה איהו וחיוהי45 מעין בחי' הכלים כו', והם בחי' אלקות ממש אף בירידתן למטה בגוף, אף שכבר נפרדו מהקו (המלובש בכלים דאצילות) והם דבר נבדל, אינו רק על דרך משל כניצוץ שנבדל מהשלהבת שמכל מקום הוא ממהות האש והשלהבת ממש, כ"ה בחי' אלקות ממש מעין בחי' הכלים הפנימי' דאצילות, לפי ששרשן מיחוד או"א כמו שנולד ז"א מאו"א, ומכל מקום הם כטפה א' לגבי הכלים שהם א"ס ולכן נקרא אחים לז"א בבה"ז שם.

ולפעמים נקרא בשם בנים מפני שגם הנשמות האלו נולדו מיחוד זו"נ דאצילות, על ידי העלאת מ"ן מבחינת המל' מבירורים דתהו כמ"ש בביאור לויתן, אך תולדתן לבריאה אינו שינוי מהותן כלל כי אם להיות בבחינת דבר נבדל כניצוץ הנ"ל, ואין שייך בהם קושי הלידה להיות בחי' יש לעצמו כנשמות דבי"ע בהסתר הבורא מהנברא כמ"ש בבה"ז שם, ועיקר מהותן הוא מבחינת הכלים כנ"ל. (וגם נקרא בנים לגבי בחי' תאומים שית').

ובחי' בנים הם הנשמות שנולדו מיחוד זו"נ ועיקר מהותן הוא מהמ"ן דמל' כמ"ש בביאור עלי באר הנ"ל, ואח"כ נמשך המ"ד מז"א ונוצרה על ידי זה הנשמה, ואח"כ מתעברת במל' להיות בבחינת יש בבי"ע, ועכ"ז נקרא נשמות דאצילות כמו נשמת אלי' שעיקרו מבחינת ב"ן46 כידוע ומכל מקום הי' בבחינת ביטול גדול47, כן הנשמות הנ"ל הם על דרך משל כבן הנמשך ממוח האב שמיוחד בשרשו הראשון כידוע, (אך י"ל שהעיקר בהם הוא האהבה וכלות הנפש שהוא מבחינת המ"ן דמל' חלק האם שבנשמה והנשמות בחי' אחים הנ"ל, העיקר בהם הביטול כנשמת משה ואדה"ר שהוא מבחינת חכמה חלק האב שבנשמה שכל נשמה כלולה מב' בחי' הנ"ל מ"ן ומ"ד כמבואר בזהר פ' שלח דקע"ה ב', ועי' ביאור והניף הנ"ל.

אך מכל מקום יש בחי' נשמות שנולדו מיחוד זו"נ כנ"ל ועכ"ז נקרא נשמות דבריאה דהיינו שנולדו לעולם הבריאה ועל דרך זה הנשמות שנולדו מיחוד זו"נ דבריאה והאם מזרעת אודם48 שממנו בשר כו'. כן גם בהנשמה אלקית שעיקר שרשה הוא מזיווג זו"נ, היינו שהמל' מעלה מ"ן מהבירורים דבי"ע ע"י תפלות ישראל ומסירות נפש לה' באהבה רבה כמבואר בכי"ק בחיי שרה49 בשם הע"ח, ועל ידי זה נמשך מ"ד ומוחין לז"א (מאו"א וממעלה מעלה), ועל ידי זה נוצרה גוף הנשמה בבחינת עשר כחות שלה, בדרך כלל אב מזריע לובן שממנו כו', הוא בחי' ביטול של הנשמה ששרשה מהחכמה לובן העליון, ואם מזרעת אודם הוא בחי' רשפי אש האהבה של עליית הבירורים שממנו בשר כו', הוא בחי' רשפי אש האהבה של הנשמה כו', שהוא מבחינת אור חוזר של בחי' מל', והקב"ה נותן בה נשמה הוא עצמות אוא"ס ממש שבבחינת עתיק שהוא חיים העצמיים של הנשמה בבחינת למען חייך שאין חייך אלא הוא50, למעלה מבחינת ביטול ואהבה ונזכר מזה קצת באגה"ק סי' ד' ולק"ת ד"ה והקרבתם עולה אשה51, ואין די באר בחי' זה בכתב ובדבור. והוא בחי' הניצוץ אלקות שמלובש בהנשמה שבד"כ רוב הנשמות רובן ככולן הם מבריאה ממש, ואף שהם מכל מקום מהות אלקות ונמשכו ע"י זו"נ דבריאה או יצירה ועשי' בדרך תולדה ממש כנ"ל, מכל מקום הם גם כן בבחינת התהוות יש מאין אח"כ ע"י בחי' מל' דבי"ע כנזכר בתניא פנ"ב, שלכן הם ממהות נברא ממש וכמבואר בכמה דוכתי בענין צורך הלבושים להנשמה בג"ע.

(אך זהו ההפרש ביניהם למלאכים, שהנשמות בכל מקום שהם הם מבחינת בריאה, כמו ביצירה הם מבחינת בריאה שביצי', וכן בעשי' הם מבחינת בריאה שבעשי' כו', והמלאכים תמיד שרשן הוא מיצי' שבכל עולם וע"ד הנ"ל), וידוע שיש בדרך כלל עולמות ונשמות ואלקות52 והם בחי' יצי' ובריאה ואצילות, וזהו ענין ניצוץ האלקות שמלובש בהנשמה שהאלקות הוא למעלה מעלה מבחינת נשמה, והנה על ניצוץ אלקי זה נתבאר בעץ חיים שמ"א פ"ג והובא בכ"ד בלקו"ת שהוא מתלבש בניצוץ א' נברא שנקרא יחידה כדוגמת עתיק שמתלבש באריך.

והענין הוא לפי הנ"ל שלכל נשמה יש בחי' אב ואם הם בחי' זו"נ המולידים אותה, ולדוגמא נביא מבחינת נשמה דבריאה שנמשכה מיחוד זו"נ דאצילות כנ"ל, הנה המל' מעלה מ"ן מבחינת נר"ן דבי"ע, פירוש שהתלבשותה בנר"ן דבי"ע פועלת על ידי זה בהם בחי' כלות הנפש לעלות למקורן ועל ידי זה מעלות מ"ן לז"א, ואח"כ יורד ונמשך המשכת מ"ד מז"א ומבחינת שניהם נוצרה הנשמה כלולה מע"ס, שבכללם הם ה' בחי' נר"ן ח"י, שנולדו ונמשכו לעולם הבריאה ששרשן אח"כ הם ע"ס דבריאה פנימי' הכלים שבהם נר"ן שבה הם מט"ס דבריאה חב"ד חג"ת נה"י, וח"י הם מהכלים דכתר וחכמה דבריאה, ולכן אף בחי' יחידה שבה נקרא ניצוץ נברא שנתהווה מהכלים דכתר (ע"י בחי' מל') וכנ"ל בענין שם בריאה, והכוונה שהניצוץ נברא הזה הוא בחי' רצון פשוט למעלה מטעם ודעת לדבקה בשרשה ומקורה, ובתוך ניצוץ הזה מתלבש ניצוץ א' מבחינה אחרונה שבבורא, והוא בחי' ניצוץ קטן מבחינת מל' דאצילות שנקרא בורא לגבי בי"ע, והוא מחלק האם שבהנשמה. שענין ניצוץ אלקי הזה הוא ביטול והתקשרות הנשמה במקורה, למעלה אף ממהות רצון נברא שהוא על כל פנים איזה הרגש רצון שהוא למעלה מטעם ודעת, אבל בחי' ביטול והתקשרות דניצוץ אלקי הזה הוא רק טבע אלקי ממש למעלה ממהות רצון וחשק לגמרי, והוא ממש ע"ד בחי' מל' דאצילות שנקרא צמאה לעלות במאצילה בחי' למען יזמרך כבוד נהורא תתאה כו', ונתבאר באריכות בביאור על פסוק דבר אל בנ"י וישובו53.

וע"ז הכוונה בתניא פי"ט בענין נר ה' נשמת אדם כטבע האש כו', שהוא הניצוץ קטן הנ"ל שמתלבש ביחידה וחי', וכן מצד חלק האב שבנשמה שהוא פרצוף ז"א בכלל מתלבש בה ניצוץ מהכלים דע"ס דז"א, והעיקר מכלי המוחין והוא חלק האב שבנשמה, וענינה הוא טבע אלקי להמשיך דירתו בתחתונים לעשות נח"ר לקונו, כברא דאשתדל בתר אבא54 כו' ולא בשביל לדבקה בו וכנזכר בתניא בפרק ט' ופרק מ"א ופרק מ"ד. ושני בחי' אלו הם בחי' מ"ה וב"ן שבנשמה.

וי"ל שע"ז הרמז בתניא פמ"ד בשני אהבות דשם נפשי אויתיך וכברא דאשתדל כו', ששניהם הם מאהבה מסותרת וכלולות מאהבה רבה. ועל פי דוגמא זאת נוכל להבין למצוא כל הבחי' הנ"ל בכל פרטי הנשמות שבד' עולמות אבי"ע, ומזה יובן מה שנתבאר בלקו"ת ד"ה ושמתי כדכד הב'55 שהניצוץ קטן המלובש ביחידה הוא מהכלים דאצילות, ועי' לקמן על פי"ז שבחי' יחידה אמיתית של הנשמה שרשה מכתר ממש ולמעלה בבחינת א"ק כמו שנתבאר בשעה"ק הובא בלקו"ת ד"ה לא תשבית56 ונתבאר בביאור יונתי57, ועי' בביאור צאינה וראינה הב' פ"א בהג"ה58, ובביאור כי תצא הב'59 בענין ל' ומ' דצלם והיינו כנ"ל.

והנה כ"ז הוא הקדמה להבין עומק המשל המבואר בתניא פרק ב' מטפת אב ואם, שעיקר הכוונה להסביר איך שממהות טפת האב ממש נעשה כל ציור אברי הולד ע"י שהייתה בבטן האם ואף הצפרנים כו' ועודינה קשורות ומיוחדות כו', היינו שאינו ע"ד התהוות יש מאין מהטפה רק הטפה עצמה נתגשמה וירדה כו' והוא כנ"ל. והענין בקצרה דכמו בחלק האם שבהנשמה שמבררת מן נר"ן דבי"ע, יש בה ה' מדרי' נרנח"י דבי"ע, ובניצוץ הנקרא יחידה מלובש ניצוץ אלקות מבחינת מל', כן בחלק האב שבהנשמה יש ה' מדרי' אלו נרנח"י דאצילות שנמשכו ע"י ט"ס דז"א (נר"ן) וכתר וחכמה דז"א, שרש בחי' יחידה וחי' שבה, ובניצוץ הנקרא יחידה דאצילות (ששרשו מכתר דז"א שנעשה מת"ת דאימא) מלובש ניצוץ מבחינת ישראל סבא (נו"ה דאבא כמ"ש בביאור על פסוק צאינה וראינה הב' בפ"א בהג"ה60) שהוא נשמת כתר דז"א כדוגמת בחי' עתיק המלובש באריך. וכ"ז נר"ן ח"י הפרטים בין דאצילות בין דבי"ע, אבל כמו שכתר דז"א אף שת"ת דאימא נעשה כתר לז"א61 מכל מקום אמיתית שרשו הוא מכתר דאריך, ולמעלה יותר בבחינת כתר הכללי דא"ק (כי השתלשלות הכתרים זה מזה כידוע), כמבואר בעץ חיים שכ"ב הובא בלקו"ת הג"ה הנ"ל, כן בחי' יחידה דבי"ע הנ"ל וכ"ש בחי' יחידה הפרטית דנשמה דאצילות אמיתית שרשה הוא מכתר האמיתי ולמעלה יותר בבחינת א"ק כתר הכללי כמבואר בהג"ה הנ"ל ובביאור יונתי הא' הובא בהג"ה הנ"ל.

ולפי זה י"ל גם בהניצוץ בורא שמלובש בהיחידה דבריאה כנ"ל (שהיא ממל' דאצילות) וכן בהניצוץ מאציל שמלובש ביחידה הפרטית דאצילות כנ"ל אמיתית שרשו הוא הארת מל' דא"ס המאיר בכתר וחכמה דא"ק שהוא ראשית גילוי הקו כמ"ש בעץ חיים.

ואף שהוא כמסתפק בזה רבינו אדמו"ר נבג"מ בד"ה זהר תרומה אתה הראת62 מטעם שמבואר בשע"ק ח"ג ש"ב63 ששרש מחצב הנשמות הוא לבוש להספירות, שלכן נתבאר שם שאף בחי' יחידה הוא ניצוץ מהכלים, ומכל מקום כתב שם גם כן שיחידה שרשה מא"ק, ותירץ אדמו"ר שם במא' הזהר הנ"ל עפמ"ש בעץ חיים שלבוש הנ"ל שרש מחצב הנשמות שרשו בלבוש דא"ק, לכן שניהם אמת וכנ"ל, א"כ שרש הנשמות אינו מעצמות א"ק, וכש"כ שקשה לומר ששרש הניצוץ הוא מהקו שמאיר בא"ק, עכ"ז תחלה כתב רבינו שם ששרש הנשמות הוא מפנימי' א"ק שהוא א"ס ממש, ובפרט לפי מה שנתבאר אצלינו בענין במי נמלך כו' שהוא שרש הרצון דאנא אמלוך שהוא סבת הצמצום ומקום פנוי כו', וכן פירש בכמה דוכתי ענין טהורה היא טהירו עילאה.

והעיקר שפשט לשון התניא חלק אלוה ממעל ממש הוא מורה על שהניצוץ המלובש בהנשמה הוא ניצוץ מא"ס ממש, אף שזה קשה להבין מאד, הלא גם אצילות הוא אלקות ולא אלוה, אף להשטה שהאור פשוט בתכלית, ואיך שייך לומר על ניצוץ מהכלים שם אלוה, מכל מקום לפי המבואר בשם הבעש"ט ז"ל64 בענין השמות שהוא לעצמות שבתוך הכלים (לבד האור) שעל ידי זה יצדק שם אלוה ממש, עי' בד"ה אוצ"ח בלקו"ת65, א"כ גם בהניצוץ מהכלים (ששם ניצוץ הוא נעלה יותר מלשון הארה שזה מורה שהוא ממהות האש) מלובש גם כן העצמו' שבהכלים, שע"ז מורה לשון חלק שהוא מורה על ב' דברים, א' שהוא ממהות נבדל מהכלי דאל"כ לא יצדק גם כן לשון חלק וכמ"ש בד"ה איהו וחיוהי66 שכבר יצאו ונפרדו מהקו, הב' שהוא מכל מקום מהות ועצם הכלי ממש, דאל"כ לא יצדק גם כן לשון חלק כי אם לשון הארה, א"כ מוכרח לומר כנ"ל באריכות שהנשמה בין דבי"ע בין דאצילות אף שהיא ניצוץ קטן מאד מכל מקום היא חלק אלק ממעל ממש.

וז"ל אדמו"ר נ"ע בסוף ביאור ד"ה ביום השמע"צ דתקע"ב67.

והענין כי הנה מצינו כמה חלוקות בנש"י פעמים נקראים אחים ורעים להקב"ה כמ"ש למען אחי ורעי אדברה כו', ולפעמים נקרא בנים כמ"ש בני בכורי ישראל68 ופעמים נקרא עבדים כמ"ש עבדי ישראל69 כו'. והנה מ"ש אם כבנים אם כעבדים70, משמע ששניהם למטה מבחינת אחים ולכן יש להסתפק אם כעבדים אם כבנים כו'.

והענין כי בחי' עבד היינו כשהוא71 מציאות נפרד לגמרי בפ"ע רק שאעפ"כ עובד לרבו ומבטל רצונו72 ועצמו אליו בחיצוניות, מה שאין כן הבן הוא חלק מהאב כמא' ברא כרעא דאבוה73 ומכל מקום הוא חלק שהופרש ממנו שהרי נא' בן יכבד אב74 ועבד אדוניו, א"כ שייך הכיבוד מן הבן אל האב מכלל שאינו עצם א' עמו ממש, והוא דבר נמוך ממנו לכן יכבד האב כו', אבל בחי' אחים ורעים היינו ששניהם הם בערך א' והשואה א' (וכמ"ש במ"א בענין אורך ורוחב אין קורין אבות אלא לשלשה75 שהם חג"ת, כולם נקרא אבות להיות בערך א', והוא על דרך משל הרוחב שכולו במקום ומצב א' כו', מה שאין כן י"ב שבטים שהם מדריגה נמוכה מהאבות נקרא אורך שנמשכים מלמעלה למטה, וזהו ענין שנז"ל76 אורך קומה של יוצר בראשית, ורוחב בין זרוע לזרוע כו' עי"ש).

וכמו"כ יובן למעלה שיש ג' בחי' בנשמות מתחלה כשהם בעצמות האצילות טרם המשכתן בבטן הנוק' דז"א הם נקרא אחים ורעים למקום, פירוש שהם בחי' אחים לז"א דאצילות הנקרא מקום כי הם בערך א' עמו, כי אז הם בחי' אלקות ממש שהוא ית' מיוחד בהם כמו שמיוחד בכלים דאצילות הנקרא גרמוהי שנא' עליהם77 איהו וגרמוהי חד, רק שהם קטנים מהכלים ומכל מקום בערך א' יחשבו, וכמ"ש במ"א78 שס"ר נש"י הם ס"ר אותיות המחשבה שמלבישים את המדות ונראים כעצם אחד עם המדות ממש, וזהו פירוש אחים כו', ואח"כ כשנמשכים בנוק' דז"א ונמשלים לטפה היורדת מהמוח שמתגשמת מרוחניות לגשמיות מפני שיורדת דרך ח"י חוליות השדרה כמ"ש במ"א79. עד שאז נקראים בנים למקום כלומר שהופרשו מבחינת עצמויות אלקות להיות דבר לעצמם, ולכן בן יכבד לאב בחי' ז"א דאצילות הנקרא אב לנשמות שברחם הנוק' כידוע, ומכל מקום הוא חלק מהאב על כל פנים עדיין, ואינו נפרד לגמרי, אבל אח"כ בירידתם לבי"ע נעשים בבחינת יש לעצמם ממש ובבחינת פירוד מאלקות, עד שמשפט הבחירה לו גם להיות מורד כו' ומה שאעפ"כ אינו מורד ומבטל ישותו לכך נקרא עבד כו', וז"ש על היום הרת עולם בחי' עיבור אם כבנים כלומר אם כמו שאנחנו בעבור במעי הנוק', או כעבדים כשירדנו כבר בבי"ע להיות יש גמור כו', והנה בשביעי של פסח הוא הלידה80 כלומר זמן הירידה בבי"ע, אבל בשמ"ע הוא זמן המשכת הטפה בנוק' להיות נקרא בנים, עכ"ל].

. שוב ראיתי81 בביאור צאינה וראינה הב'82 בתחלתו בהג"ה סמך וראיה גדולה למשנ"ל לע' יחידה הפרטית דנר"ן ויחידה האמיתית ששרשה מאריך ולמעלה יותר כמ"ש בד"ה יונתי.

ממעל ממש: דקדק תיבת ממש להורות שגם למטה בירידתה היא במהותה הראשון שאינם פועלים בה המסכים.

כמ"ש ויפח באפיו: קאי על נשמת אדה"ר שהוא נשמה כללית83.

ואתה נפחת בי: קאי על כאו"א מישראל בפרט.

וכמ"ש בזהר מאן דנפח מתוכיה נפח כו' שתוכיות ופנימיות החיות שבאדם מוציא בנפיחתו בכח: עי' בד"ה ותנח התיבה פרק ד84 ובהקיצור שם85 שפירוש שענין נפיחה מורה על הנפיחה בכח דוקא, לא כמו הבל הדבור שיוצא ממילא מפני שהוא מחיצוניות הנפש החי', אבל הנפיחה (כמו שנופחין את הריאה) הוא בא מפנימיות הנפש החי' (וזהו: שתוכיות ופנימיות כו') ולכן הוא בא בכח דוקא (שלהוציא הפנימיות לחוץ צ"ל כח וגבורה) והוא קאי על המשכת הנפש בגוף דוקא שכדי לחבר פנימיות הנפש ששרשה מפנימית ח"ע, (מה שאין כן כל מעשי בראשית שהוא מחיצוניות חכמה כדלקמן) בגוף גשמי, צ"ל בכח וגבורה דוקא וזהו ויפח כו', עי"ש, ונרמז בקצרה באגה"ת רפ"ה ע"ש.

נמצא לשון ויפח מורה על ב' ענינים א' על המשכה הפנימית דוקא, והב' על הכח וגבורה (וענין כח למעלה הוא כח הצמצום וההגבלה כמאמר צמצם שכינתו86 כו') וז"ש שבאדם מוציא בנפיחתו בכח.

ואפשר משו"ה הביא כאן פסוק זה ולא פסוק כי חלק הוי' עמו87 וכיוצא, מפני שמדבר בפרט בירידת והמשכת הנפש בגוף דוקא, שזהו כוונתו כאן על בחי' הנפש שמתלבשת בגוף, (ולא על שרש ומקור הנפש בבחינת מזל ומקיף ששרשן גבוה יותר ממה שנתבאר כאן, וכמשי"ת).

ועוד זאת אפשר לומר במ"ש חלק אלוה ולא חלק הוי' כמ"ש בפסוק, על פי מה שנתבאר בלק"ת ד"ה מה טובו סופ"א בהג"ה88 בענין ה' אלקינו אף שהם חלק הוי' ממש, עכ"ז צ"ל ע"י צמצום שם אלקים וזהו ה' אלקינו כו', ולכן לא שייך לשון הזה אלקינו שלנו בשאר השמות כי אם בשם אלקים כו', וזהו חלק אלוה כו', כי הוא צמצום עצום וכענין וידבר אלקים כו' אנכי ה' אלקיך להיות ה' אלקיך ממש הוא ע"י שם אלקים, והביא ע"ז פסוק ויפח וכנ"ל, וע"ש בשם הרמ"ז שאף על נשמה דבריאה ממש יצדק גם כן שם חלק כו'.

מאן דנפח כו' מוציא בנפיחתו בכח: הכוונה במה שאמר בכח, הוא על דרך משל אדם הנופח ריאה הרי פנימי' החיות שבו מוציא בנפיחתו, ואינו דומה למדבר איזה דבר שלא בכח, הגם שמוציא הבל אבל הוא רק הבל חיצוני לבד, אבל כשנופח ריאה על דרך משל הרי מפנימיות החיות נופח כנ"ל, וזהו הבל פנימי שבנפש החיונית.

ויש עוד הבל פנימי עד רום המעלות, כמו על דרך משל אדם שלא ראה את בנו יחידו זה זמן רב וכביר וצמאה וכלתה נפשו לראות אותו, ואח"כ כשרואה אותו ישקהו באהבה עזה והנשיקין הוא כי מעוצם וגודל אהבתו לבנו לא יוכל להביא אהבתו אליו בדבור כי אם בנשיקין דוקא, נמצא ההבל הזה הוא הבל היותר פנימי, דהרי אהבת האב אל הבן הוא אהבה עצמית, ואינה מתגלה בשום כח, ורק בהבל הנשיקין מתגלה אהבתו להבן, וכידוע במ"א על פסוק ישקני89 כו', וכה"ג אנו רואים מענין בעלי תשובה, כגון ר' אלעזר בן דורדיא90 שנעשה בעל תשובה גמור שבא לגילוי בחי' יחידה שבנפש שנגלה בההבל בהצעקה הפשוטה עד שיצאה נשמתו, הרי מלובש בהבל הצעקה פנימיות ועצמיות הנפש, וכה"ג ידוע מענין קול השופר דר"ה כמ"ש במ"א91 ע"ש. כמו"כ כאן הכוונה שהנשמות נלקחו מפנימיות ההבל שלמעלה כבי' וד"ל.

וזהו ההפרש בין נשמות למלאכים שהמלאכים נלקחו רק מחיצוניות, וכמ"ש וברוח פיו כל צבאם92 וזה קאי על מלאכים93, אבל נש"י עלו במחשבה שנלקחו ממחשבתו וחכמתו של הקב"ה.

מתוכיותו ומפנימיותו: תוכיות היינו תוך של הכלי,שמיוחדת עם האור (ד"ה להבין ענין הקו"ח94). ופנימיות היינו האור ממש שנמשך בפנימיות הכלי.

נשמות ישראל עלו במחשבה: הכוונה במה שכתב עלו היינו בחי' עליה שבמחשבה, וכאן אינו מדבר רק בבחינת החכמה כמ"ש לקמן ממחשבתו וחכמתו ית', אמנם במ"א מבואר שזה קאי על מדריגה עליונה ונעלית מבחינת החכמה, (עי' לקו"ת ד"ה יונתי95).

בני בכורי ישראל: קאי על כללות הנשמות אלא שקראן בלשון יחיד בני.

בנים אתם: קאי על כאו"א בפרט שנקראים בן, וכן קודם, ויפח [בכלל], ואתה נפחת [בי, בפרט].

כמו שהבן נמשך ממוח האב: שבהטפה מלובש עצמות הנפש. כי הנה יש ב' מיני השפעות96, השפעה פנימית והשפעה חיצונית, השפעה חיצונית הוא ע"ד משל השפעת הרב לתלמיד, שאינו משפיע לו רק הארת חיצוניות שכלו לא עצם שכלו, והראיה לזה שצריך להיות שהמקבל יהי' בר שכל גם כן, ואם לא יהי' בר שכל מצד עצמו בודאי לא יקבל כלל שכל הרב, (כמאמר העולם אַ קאָפ קען מען ניט אַרויפשטעלן), ואם נאמר שמשפיע לו עצם השכל כמו שהוא אצל הרב, אם כן אף שהמקבל אין לו כח המשכיל מכל מקום יעשנו לבר שכל, שהרי משפיע לו עצם השכל, ומוכח מזה שאינו משפיע רק הארה מהשכל וזהו נקרא השפעה חיצונית, והשפעה פנימית הוא כמו השפעת הטפה, כי בהטפה מלובש עצמיות הנפש, והראיה שמוליד בדומה לו ממש בעשר כחות שכל ומדות, ולפעמים יוכל להיות עוד יפה כח הבן מכח האב97, והיינו משום שבהטפה מלובש עצמיות ופנימיות הנפש והכחות הנעלמים שבנפש האב, רק שאצל האב לא באו לידי גילוי מפני העדר זיכוך הכלי של האב, ובהבן יבואו לידי גילוי כי הכלים מזוככים יותר כו', ולזאת יוכל להתגלות הכחות הנעלמים מה שלא נתגלו בהאב עצמו, וזה נקרא השפעה פנימית ועצמית, והיא נמשכת מפנימיות מוח האב מהרוחניות שבמוח ולא מהגשמיות שבמוח, כי אילו תאמר שנלקחה מגשם המוח הי' צריך לחסור ע"י כמה פעמים, ואנו רואים שאינו כן, אלא בהכרח לומר שנלקחה מהרוחניות, רק בהילוכה ע"י חוט השדרה נתגשמה ונעשית טפה גשמית ונתהווה מזה ולד. והטעם מה שהשפעה עצמית נתגלה בטפה גשמית ולא בדבור אם כי הוא רוחני יותר, היינו משום שהוא כח נעלה יותר לא יוכל להתלבש כי אם בטפה גשמית דוקא, מהכלל כל דבר שגבוה גבוה יותר נופל למטה כו', נעוץ סופן בתחלתן, כמשי"ת לקמן בפ"ד אי"ה מהמשלים ע"ז, ע"ש.

ונחזור לענינינו בענין נשמות ישראל נמשכים ממחשבתו מחכמתו ית' ונקראים בנים, משום שנמשכים מעצמות אוא"ס המלובש בחכמה, ר"ל מפנימיות החכמה, כמשי"ת בפרק זה גופא לקמן אי"ה.

כמו שהבן נמשך ממוח האב: שנמשך מעצמות ומהות החכמה שבאב ולכן מוליד בדומה לו ממש, לא כענין גילוי החכמה בדבור (כולם בחכמה עשית), ולא ככל ענין עילה ועלול שחיצוניות העליון יורד לתחתון, כי אם שעצמיות ופנימיות החכמה ממש נמשך בטפה הרוחנית שבמוח.

כך כביכול נשמת כל איש ישראל נמשכה ממחשבתו וחכמתו ית': הוא בחי' כלי החכמה שנקרא מחשבה, אך שעלו במחשבה היינו פנימיות הכלי, מחשבה שבמחשבה (ד"ה אני ישנה פ"ב והביאור98), והוא בחי' דביקות אל הכתר, (ד"ה יונתי פ"א בביאור הב'99), אך לפי זה איך אמר על זה חלק אלוה שהוא שם אל הבורא ממש כידוע והלא החכמה מאין תמצא, אמת שפירש בביאור לא תשבית פ"א100 ד"ה והנה הגם שבתניא, שמכל מקום מלובש בה אוא"ס שלמעלה מהחכמה, וכמשל הטפה ע"ש, ולשיטה שהאור פשוט בתכלית (עי' בד"ה שיטת הריקאנטי פי"ב101 ד"ה וכעין זה מצאתי עוד דרוש שפירש כן לשטה הנ"ל לשון חלק ה' עי"ש), אך כאן אינו מדבר כי אם בכלי החכמה ולכן הוסיף לפרש דאיהו חכים כו'.

ממחשבתו וחכמתו ית': הוא מפרש כאן פירוש תיבת ממחשבתו דר"ל חכמתו. דהנה לפעמים נקרא המחשבה לבוש להנפש, ולפעמים נקרא מחשבה בינה, וכאן מפרש אשר תיבת מחשבתו קאי על בחי' החכמה , וכמ"ש (בזח"א חיי דף קכ"ב ע"א) מחשבה ויובלא לא איתפרשו לעלמין, יובל הוא בחי' בינה ומחשבה היא חכמה, ומה שבתחילה אמר ממחשבתו והוצרך אח"כ לפרש, ליכתוב לכתחילה מחכמתו, משום דתיבת מחשבתו איתא במד"ר102 נש"י עלו במחשבה, לכן העתיק לשון המדרש מחשבתו ואח"כ מפרש שזה קאי על בחי' חכמה.

שהוא המדע והוא היודע כו': פירוש היודע אור וזיו הנפש מקור כח המשכיל, מדע הוא כח המשכיל, ידוע הוא ברק המבריק, ולמעלה הוא ג' בחי' איהו וחיוהי וגרמוהי דכולא חד, וצ"ע.

שהוא המדע והוא היודע כו': דהנה למטה אנו רואים שיש ג' דברים יודע וידוע ומדע, ר"ל האדם היודע, ומה הוא יודע דבר מה [ונקרא ידוע], ובמה הוא יודע בשכל [ונקרא מדע], והם דברים מחולקים ונבדלים זה מזה, וכמו"כ יש למעלה הג' מדריגות, דהנה הקב"ה משגיח על כל היצור ויודע כל הנפעל (ואנחנו מחויבין להאמין זאת דאל"כ הרי זה כפירה ח"ו), נמצא יש כאן ג' מדריגות, הקב"ה היודע, והנבראים הידועים, ומדריגת החכמה שבה יודע כל הנבראים שנקרא מדע, והייתי יכול לומר שהם ג' דברים נבדלים זה מזה ח"ו, ועל זה אמר הוא המדע והוא היודע והוא הידוע דהכל אחד, כי אינו כמו למטה שהמדע הוא נוסף על היודע, כמ"ש כי ימים ידברו103 ורוב שנים יודיעו חכמה, וכן הדבר הידוע גם כן נפרד, אבל למעלה ח"ו לאמר כן, כי אני הוי' לא שניתי104 כתיב, אתה הוא קודם שנברא העולם105 כו' בשוה ממש, ואין לך דבר שחוץ ממנו כידוע ומבואר במ"א באריכות, לכן הכריח הרמב"ם שהמדע והידוע כולא חד, הגם שבשכל אנושי אינו מושג איך הוא כולא חד, אבל זאת גופא מכריח השכל לומר שצריך להיות כן.

אך לכאורה צ"ל איך שייך לומר שהנבראים הם אלקות, בשלמא על אצילות שייך לומר זה כי אצילות הוא אלקות ממש איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד, אבל על עולמות בי"ע שהם נבראים איך שייך לומר שהם אלקות, אך הענין106 כידוע ומבואר בשער היחוד והאמונה דל' כלים דאצילות נעשים נשמה לבי"ע, יו"ד כלים הפנימים בעולם הבריאה, ויו"ד כלים התיכונים ביצי', ויו"ד כלים החיצונים בעשי', והל' כלים הנ"ל ה"ה אלקות ממש כי הן מעולם האצילות (עי' בשער היחוד והאמונה בלקו"א פ"ט בהגה"ה יעו"ש), לזאת שייך לומר גם על בי"ע הוא היודע.

הגהה. והודו לו חכמי הקבלה כו' יציבא מלתא כו' בכלים דחב"ד דאצילו' אך לא למעלה מהאצילו' כו' כמ"ש כולם בחכמה עשית: הנה מהר"ל מפראג בהקדמה לספרו גבורת ה' (הובא בשרש מצות התפלה לאדמו"ר הצ"צ נ"ע אות כט107) חלק לגמרי על הרמב"ם וז"ל: אחר כל הדברים אשר אמרו )ר"ל דעת הרמב"ם וסיעתו) הדבר בטל ומבוטל כו' ואין אל השם ית' גדר כלל שיוגדר ח"ו, ואם אתה אומר שעצמותו שכל הרי בזה אתה נותן לו גדר כו', ולפיכך סכלו האומרים שעצמותו שכל, אבל הוא ית' לא תוכל לומר עליו דבר מיוחד, אבל אנו אומרים שעצמותו הויה פשוטה לא יוגדר במה, ואין ענין זה שכל, ואין אנו יודעים הוייתו ומהותו כו' כי לא יראני האדם וחי וכו', ולכן קראוהו רז"ל הקב"ה כו' שענין קדוש נאמר על מי שהוא נבדל108 כו' והוא ית' יודע הכל בחכמתו ופועל הכל בכחו, כי אין חילוק ההשגה שמשיג הנמצאים או מה שהוא פועל שאר פעולות, כי ההשגה גם כן פועל ויבוא בלשון פועל כמ"ש וידע אלקים כו' והר"ז כמו שנא' וידבר אלקי' ויעש אלקי' כו' עכ"ל, ע"ש באריכות הלשון יותר, וגם כן במאמר הנ"ל מאדמו"ר הוא באריכות. ועי' תוי"ט פ"ה דאבות במשנה עשרה דברים נבראו בע"ש בין השמשות ע"ש מענין זה, הובא במאמר הנ"ל.

היוצא לנו מדברי מהר"ל שחולק על הרמב"ם שאמר שהוא המדע והוא היודע והוא הידוע, אלא דעת מהר"ל לומר שדעת וחכמה הוא גם כן פעולה כמו עשי' כו' כמובן מדבריו הקדושים, ומ"ש וידע אלקים הכונה בזה לא שהוא ית' עצמו הוא דעת, אלא שר"ל שהוא ית' ברא דעת, ודעת הוא פעולה כמו שנאמר ויעש אלקים שח"ו לומר שאלקים הוא עשי' ח"ו , אלא הכוונה שברא עשיה שאינו בערך, כמו"כ ברא חכמה ודעת כו' וד"ל. ואמר אדמו"ר הזקן נבג"ם שבזה צדקו מאד דברי המהר"ל מפראג במה שהגביה מעלת ומדרי' א"ס ב"ה שמובדל הוא לגמרי מבחינת חכמה ודעת, רק אעפ"כ צדקו דברי הרמב"ם בהתלבשות אור א"ס ע"י צמצומים רבים בכלים דחב"ד כיון דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון זהו מ"ש הרמב"ם שהוא המדע והוא הידוע כו', וכמא' התיקונים אנת חכים ולא בחכמה ידיעה כו' , ואלו ואלו דא"ח הם, וז"ש בהגה"ה:

והודו לו חכמי הקבלה כמ"ש בפרדס מהרמ"ק וגם לפי קבלת האריז"ל יציבא מילתא: שהשיג מדרי' עליונות ונעלים יותר בא"ס ב"ה למעלה מעלה מהרמ"ק, כידוע שהרמ"ק לא ידע מענין הצמצום109 (הנזכר בתחלת ס' ע"ח), אבל להאריז"ל יציבא מילתא גם כן בסוד התלבשות ושייך לומר לאחר הצמצום הוא המדע כו' מפני שא"ס ב"ה מתאחד עם הספירות וכנים דברי הרמב"ם ז"ל, אבל קודם הצמצום כתיב כולם בחכמה עשית110 שחכמה נחשבת כעשי' גופנית אצלו ית', אז יתכן דעת מהר"ל ז"ל, ומהר"ל שחלק לגמרי על דעת הרמב"ם היינו משום שלא ידע מענין הצמצום שבעץ חיים כנודע, אבל לפי קבלת האריז"ל יציבא מילתא דתרוויהו.

בהג"ה בסוד התלבשות אור א"ס ב"ה ע"י צמצומים רבים בכלים כו': וענין הצמצום ידוע שהוא על דרך לעולם ישנה111 [אדם לתלמידו דרך קצרה] כו', שיתלבש הכלל כולו כמו שהוא בפרט א', היפך מענין שהוא העלם ממש והוא כח הכל יכול כו', לכן אחר הצמצום איהו וחיוהי וגרמוהי חד ממש, לכן נופל אז שמות בספירות, ומכל מקום הכוונה על הבורא ממש, ולכן הוא חלק אלוה ממש.

ואף שיש רבבות מיני חלוקי מדריגות בנשמות גבוה על גבוה לאין קץ כמו גודל מעלת נשמות האבות ומשה רבינו ע"ה על נשמות דורותינו כו': הנה כעין קושיא זו הקשה גם כן בלקו"ת ד"ה מה טובו ספ"א112 ובד"ה הביאור הב' לד"ה יונתי ספ"א113 איך יצדק על נשמות דבי"ע לשון חלק ה' או לומר שכל הנשמות הם בחי' אצילות הלא בי"ע אינו אצילות, ותירץ שם שבאמת שרש כל הנשמות אפילו דבי"ע ממש הם מאצילות העליון או אצילות שבבי"ע, רק הנשמה שבגוף ממש הם מבי"ע או רוח ונפש דבי"ע, הכוונה שאינו מאיר בגוף כי אם רוח ונפש דבי"ע, אבל שרש ומקיף הנשמות כולן הן מאצילות, ובצדיקים הגדולים שאף בהיות נשמתם בגוף לא נשתנה מהותן משרשן באצילות הם נקראים נשמות דאצילות, ובס' ע"ח שער מ"ד פ"ד כתב שאף פנימי' הכלים דבריאה הם שם הוי', וכל הנשמות שבגוף שרשן מבריאה, על כל פנים מפנימי' הכלים, ע"ש, ומזה יובן גם מ"ש כאן.

כמו גודל מעלת האבות: דהנה ידוע אשר אדה"ר הי' נשמה כללית114 ר"ל פרצוף שלם, וכל הנשמות היו כלולים בו, יש נשמות שנלקחו מראשו (אין הכוונה מהגוף ח"ו רק בהנשמה יש גם כן פרצוף שלם) היינו מחב"ד שלו והמה בעלי השגה והבנה באלקות, ויש שנלקחו מזרועתיו היינו מחג"ת שלו והנשמות הללו המה בעלי התפעלות ויש להם אהבה ויראה, ויש מנה"י שלו בחי' עקביים והיינו הנשמות שיש להם המשכת הלב אל המעשה לבד, ויש באודנין ויש בעיינין כמ"ש בזהר115, ונשמות האבות ומרע"ה היו בודאי ממדרי' גבוהות.

וכן בכל דור ודור יש ראשי אלפי ישראל: דגם בעקביים גופא יש פרצוף שלם יש ראש דעקב גוף דעקב ויש סוף דעקב, (כי בקדושה הכל בהתכללות) ועל האריז"ל איתא שהי' ראש116 דעקב, וכן בכל דור ודור הגדול שבדור הוא בחי' ראש ומוחין שבדור ההוא.

המלובש בגוף עמי הארץ וקל שבקלים: שזהו הוראה דהוא מעולם התחתון, היינו עולם העשי' שמסתיר עליו עולם העשי', והוא בכלל נפש כמ"ש נפש כי תחטא117, דנפש הוא שייך לחטא118 משום שמסתיר עליו עולם העשי', כי על נשמה שהיא מעולם היצירה והיא הנקרא רוח, אינו מסתיר עלי' עולם העשי' וכ"ש הנשמות שנלקחו מעולם הבריאה והוא נשמה בכלל, אינו מסתיר עולם היצי' והעשי', אבל הנפש שהיא מעולם העשי' עליו מסתיר עולם העשי', וכ"ש מי שהוא ממדרי' התחתונות שבעשי' דהיינו נפש ממל' דמל' דעשי' כ"ש דמסתיר עליו עולם העשי', והוא המלובש בגוף עמי הארץ וקל שבקלים כו'.

נתהווה מטפה זו ממש: ר"ל דעצם מהות הטפה נתגשמה להיות ולד אח"כ בבטן האם, לא כמו הגרעין שמקודם נעשה בחי' אין ואח"כ נצמחו ממנו פרי או אילן 119בדרך יש מאין, ובהעלם הי' בהטפה כל הרמ"ח אברים ושס"ה גידים, וע"י שהייתה ט' חדשים בבטן האם יצאו מהעלם אל הגילוי.

ע"י שהייתה ט"ח בבטן האם: ע' בה"ז פנחס דמ"ג ע"א120.

עודנה קשורה ומיוחדת כו' במהותה ועצמותה הראשון: ולהבין איך אמר במהותן הראשון הרי נשתנה, אך להבין זה צריך להבין תחלה מה שכתב טיפת מוח האב והלא במוח אינו שם טיפה גשמית אלא רוחנית, אלא הכוונה בכח הרצון והתענוג שבנפש ששם היתה הטפה רוחנית, ולא יתכן לומר שגם במוח היתה טפה גשמית, שא"כ כשנמשך הטפה הי' צריך לחסר מהמוח ע"י כמה פעמים וזה אינו, אך באמת התחלת המשכת הטפה מן המוח הוא רוחניות התענוג שבנפש, אלא שאח"כ בהשתלשלות ירידתה דרך חוט השדרה נתגשמה להיות מהות טפה גשמית, (עי' תו"א פ' חיי שרה ד"ה יפה שעה א'121), וא"כ מאחר שבעצמה היא רוחני' ומה שנתגשמה הוא רק לבוש לרוחניות כח התענוג שבנפש, אף שרוחניות כח התענוג נתגשם להיות מהות טפה, אבל מכל מקום מלובש בהטפה גשמית כח התענוג הרוחני, לזאת גם הצפרנים יונקים משם כי שם בדומה ממש הצפרנים עם האברים הנעלים, מאחר שגם הצפרנים הם בבחינת רוחניות, אך אח"כ נתגשמו להיות צפרנים כו'. וע"ז אמר במהותה הראשון היינו ברוחניות כמו שהיתה טיפה במוח האב והיינו בהרצון והתענוג שהוא שוה בראש וברגל122, וכידוע מהרבה משלים ע"ז כו' וד"ל.

מחכמתו ית': ולכן אמר חלק אלוה ממש, ולכן על נש"י אי' הלשון לידת הנשמות ולא התהוות, דעל מלאכים נאמר לשון התהוות מלאכים, מה שאין כן הנשמות הוא ענין בדרך לידה והתגלות, אבל אותו מהות ממש, כמו העובר דאותו מהות העובר שהיה בבטן האם ובהעלם בהטפה נתגלה אח"כ בגילוי לחוץ, כמו"כ למעלה נא' על הנשמות לשון לידה והתגלות מה שאין כן המלאכים כו' כמ"ש במ"א. ואין כאן מקומו.

ועכ"ז עודינה קשורות ומיוחדות: דהפנימית שלהם הוא אלקות ממש, דאפילו קל שבקלים מוסר נפשו על קדה"ש כו'.

כי יניקת וחיות נפש רוח ונשמה של ע"ה כו': קאי על החיות האלקי כו' ולא על החיות הגשמי, כי הגשמי נמשך להם מהנפש החיונית דאב ואם, והיניקה מת"ח קאי על החיות הרוחני שנקרא חיים, כמ"ש יראת ה’ לחיים123, כי טוב חסדך מחיים124, וצדיק באמונתו יחי'125.

והפושעים כו' מבחינת אחוריים: דמי שדבק בת"ח יניקתו מפנימיות שלו היינו שמקבל ממנו השגה ודעת באלקות יותר, והפושעים והמורדים יונקים רק מאחוריים היינו מנה"י שלהם בלבד, דנה"י נקרא אחוריים, המשכת הלב אל המעשה לבד126 ולא השגה באלקות, וזהו בחי' אחוריים נה"י.

ומ"ש בזהר ובז"ח שהעיקר תלוי שיקדש עצמו בשעת תשמיש דוקא מה שאין כן בני ע"ה: הוא בזהר ר"פ קדושים ובז"ח בראשית די"א, ונתבאר שם שמי שמקדש את עצמו בשעת תשמיש ממשיך נשמה קדושה מסטרא דקדושה, ואם לא כן הוא ממשיך מסטרא דמסאבותא, וזה לכאורה היפך ממ"ש לעיל127 שכל הנשמות אפילו קשב"ק נמשכו מח"ע, זהו הקושי', והתירוץ הוא:

משום שאין לך נפש רוח ונשמה שאין לה לבוש מנפש דעצמות אביו ואמו כו': בדרך כלל הלבוש היינו הגוף ונפש החיונית, שהם לבוש להנשמה שהיא מתלבשת בהם דכל המצוות עושה על ידו, ואם יקדש את עצמו ימשיך לבוש קדוש שאינו מסתיר כל כך על הנשמה, מה שאין כן אם לא יקדש כו', כן הוא בדרך כלל, ובדרך פרט עיקר הלבוש הוא נפש השכלית, כי יש בדרך פרט ג' נפשות, נפש האלקית נפש הבהמית ונפש השכלית (הגם שבדרך כלל לא נזכר רק ב' נשמות היינו משום שהשכלית נכלל גם כן בנפש הבהמית, אבל בדרך פרט יש ג' נפשות), הנפש האלקית רוצה תמיד רק אלקות וזהו כל מגמתו כבן הנמשך אחר אביו תמיד ויש לו געגועים לאלקות כו', והנפש הבהמית הוא ממש ההיפך מזה ולעו"ז מהנפש האלקית, כי רוצה תמיד רק תאוות עולם הזה כו', ובכדי שיהי' התחברות ב' הנפשות נפש האלקית עם נפש הבהמית יחד והיינו שגם להנפש הבהמית יהי' אהבה לאלקות צ"ל ע"י ממוצע, והוא הנפש השכלית שבהשכל יכולים להשכיל השכלות באלקות וגם בעניני העולם, והוא הנקרא לבוש שבו וע"י מתלבש הנפש האלקית בנפש הבהמית ע"י שהשכלית מתבונן בהתבוננות במילא מתפעל הנפש הבהמית, ונמצא אם יקדש את עצמו בשעת תשמיש ימשיך לבוש קדוש, היינו שלא יסתיר הנפש הבהמית כל כך על הנפש האלקית. והעיקר שגם הדברים שבאלקות שלמעלה מהשכל יהי' נתפסים אצלו ואין השכל סותר לו, והיינו שיונח אצלו הנחה טובה בנפש שזהו למעלה מהשכל, (בל"א: עס זאל זיך אפ לויגען אין שכל אַז דאָס איז למעלה מהשכל וזהו הנקרא איידעלע לבושים), וזה אינו תלוי בחריפות ובקיאות, כי יכול להיות למדן וגדול בתורה כו' אבל אינו מקבל רק מה שהשכל מחייב, ומה שלמעלה מהשכל אינו נתפס אצלו בהנחה טובה בנפשו (בל"א אַ גוטער לייג) וזה נקרא לבוש עב וגס כו', וכמו עד'מ שאנו רואין בגשמי' כשישימו מסך מבדיל עב וגס וכמו שק כו' על אור הנר אזי לא יאיר כלום מאור הנר, אמנם אם הוא לבוש דק כמו משי אזי יבקע האור ויאיר על ידו, כמו"כ הוא בנמשל אור הנשמה נקרא נר כמ"ש128 נר הוי' נשמת אדם, (ועי' בלק"א פי"ט) ואם הלבוש מזוקק אזי יאיר על ידו אור הנשמה, אבל אם הלבוש גס ועב לא יאיר בו אור הנשמה, והלבושים תלויים בקידוש אביו כו'.

לבוש מנפש דעצמות אביו ואמו: פירוש אדמו"ר מהרמ"מ נ"ע בהגהות תניא129 שהוא ענין נפש השכלית שהוא הממוצע כו', ועיין מענין לבוש זה בבה"ז פנחס דמ"ג ע"ב130 ועי' עוד בבה"ז בשלח בד"ה עוד י"ל131 באו"א דס"ט ע"א, וא"ז הלבוש הנזכר כאן כי אם לבושי הנשמה מחשבה דיבור ומעשה שית' פ"ד.

ולשון דעצמות אביו ואמו ר"ל [לא] ממה שהקב"ה נותן בהם נשמה שהיא הנפש האלקית, כי אם עצם האו"א שהיא הנפש הבהמית שבהם, ועי' בה"ז ויגש132 במא' ויברך יעקב

אבל הנשמה עצמה: עי' לקמן פי"ח מ"ש שלפעמים ממשיכים פושעי ישראל כו' יעו"ש, וגם זה יכול להיות אם הוא נשמה גדולה מאד יכול להתגבר הנפש האלקית גם על הלבוש עב וגס ונעשה צדיק גמור כמו שכתוב במ"א (והטעם מה שלפעמים ממשיכים פושעי ישראל כו' הוא לפי שהס"מ כו' כמבואר במ"א133).

1) שם אל .. במלכות: ע"ח שער השמות פ"ג ופ"ו.

2) אכל בי עשרה שכינתא שריא: סנהדרין לט, א.

3) לא אתרמיז לא בשום אות: ראה זח"ג רנז, ב. וראה לקו"ת פינחס פ, ב.

4) תירוץ הבעש"ט: ראה לקו"ת ויקרא מג, ב. נא, ג.

5) לקו"ת בהביאור דואת שבתותי אות א': פ' בהר מג, ב.

6) בתו"א ד"ה ואלה שמות: נ, א ואילך.

7) ובד"ה ויאמר . . הן עם אחד: תו"א י, ב.

8) ובד"ה ויהי בעצם היום: תו"א ס, א.

9) ולקו"ת בהוספות: ויקרא נא, ג.

10) בלקו"ת . . תוך אות ג': לו, ד.

11) כמ"ש במ"א: ראה אוה"ת בלק ע' תתקע ובכ"מ.

12) כמ"ש בזהר: זח"א צד, א. זח"ג ל, ב. סה, א. וראה לקו"ת ואתחנן יג, ב.

13) חלק ה' עמו: האזינו לב, ט.

14) וכמ"ש בביאורי הזהר: לאדמו"ר האמצעי, קטו, א ואילך

15) יש ג' שותפים באדם: נדה לא, א.

16) בהנשמה .. ג' שותפים: ראה בד"ה שלאח"ז קטע המתחיל הנה אי' בזוהר.

17) ד"ה ונקדשתי: לא, א.

18) ובזוהר: ראה זח"א עט, ב. זח"ג קנב, א.

19) אין אלקים עמדי: דברים לב, לט.

20) ואי' בזהר: כנראה צ"ל זוהר הרקיע, לזוהר בראשית דף מה. הובא בלקו"ת דרושי יוהכ"פ עא, ב.

21) כמ"ש בזהר: זח"ג כה, ב. ראה לקו"ת האזינו עג, א.

22) יעקב חבל נחלתו: דברים לב, ט.

23) בד"ה ביאור שבתותי פ"א: בהר מג, ב ואילך.

24) ובאוצ"ח . . ספ"א: הוספות לויקרא נג, ד.

25) לא תשבית: לקו"ת ויקרא ד, ב.

26) ובאגה"ק סי' ל"ה: להבין מ"ש בפע"ח.

27) בד"ה שטת הריקאנטי פי"ב: אוה"ת ענינים ע' רעה. וראה שם ע' רפ ושם ציין לתו"א קג, ב.

28) בד"ה ושמתי כדכד הב': פ' ראה כז, א: וכן מבואר באריכות בשע"ק להרח"ו (חלק שלישי שער שני) שאור מחצב הנשמות יש בו נר"נ חיה יחידה, ומכל מקום כולם בחי' לבוש לע"ס, ע"ש. ראה לקמן.

29) בד"ה איהו וחיוהי: אגה"ק סי' כ.

30) באוה"ז פנחס: לכ"ק אדה"א קטו, א ואילך.

31) בלקו"ת . . בהביאור: ויקרא ד, ג: ועיין בשע"ק להרח"ו ח"ג ש"ב שהיחידה שרשה מא"ק והוא למעלה מעלה מהחכמה.

32) ובד"ה ושמתי כדכד הב': פ' ראה כז, א: . . יש ניצוץ קטן מאד שהוא בחי' אלקות כו' וזה הניצוץ מתלבש בכח ניצוץ אחד נברא כו' הנקרא יחידה כו'. וראה הערה דלעיל ד"ה בד"ה ושמתי כדכד.

33) ממ"ש הרה"ק ר' הלל: בביאור על מאמר רב שמואל בר רב יצחק מרקד על תלת שבסידור, נדפס ב"דרוש לחתונה" ארה"ק תשס"ב.

34) בלקו"ת ד"ה ושמתי כדכד הב': כד, ד ואילך.

35) זח"ב יב, א. זח"ג קעד, ב.

36) ד"ה השתלשלות הפרצופים: אוה"ת ענינים ע' שכד.

37) ופ' ויקהל: צ"ע הכוונה.

38) ביאור צאינה וראינה הב': לקו"ת שה"ש כו, ד ואילך.

39) ביאה"ז פנחס: לאדה"א קטו, א ואילך. ובבאוה"ז לכ"ק הצ"צ כרך-א ע' תקמו. תקמח ואילך. נסמן גם בלקו"ת שה"ש יט, ג.

40) ובלקו"ת בביאור על פסוק לויתן: פ' שמיני יח, ד ואילך.

41) ובפ' אמור ד"ה והניף את העומר: אולי הכוונה לדף לז, א: אבל הנפש האלקית שרשה מפנימי' המל' ומז"א עצמו.

42) בביאור ראשי המטות: לקו"ת מטות פב, ג ואילך.

43) ובביאור הב' על פסוק יונתי פ"א: לקו"ת שה"ש יט, ב: "אכן נש"י שעלו במחשבה היינו בבחי' העליונה שבמחשבה כי לכן נאמר בנים אתם לה' בני בכורי ישראל, שכמו על דרך משל הבן הנמשך ממוח האב הרי מלובש בהטפה מעצמיות ומהות החכמה שבמוח האב כו', וכך נש"י שרשן ומקורן מעצמיות ופנימית חכמה עילאה ממש שלמעלה מבחינת נובלות וחיצוניות".

44) ובביאור על פסוק עלי באר בפ' חקת: סג, ד.

45) בד"ה איהו וחיוהי: אגה"ק סי' כ [קל, א].

46) כמו נשמת אלי' שעיקרו מבחינת ב"ן: ראה פע"ח שער הק"ש פ"ח.

47) בבחי' ביטול גדול: ראה מאמרי אדה"א במדבר ח"ג ע' שלח.

48) ואם מזרעת אודם: נדה לא, א.

49) בכי"ק בחיי שרה: תו"א טז, ג. ובהוספות לתו"א ביאור מכ"ק הצ"צ.

50) שאין חייך אלא הוא: ראה לקו"ת במדבר ב, ג.

51) ובלקו"ת ד"ה והקרבתם עולה אשה: שמע"צ צב, ד.

52) עולמות נשמות ואלקות: הוספות לכתר שם טוב ע' שצג בשם הבעש"ט.

53) בביאור על פסוק דבר אל בנ"י וישובו: סה"מ תקס"ג ע' שיז. עם הגהות באוה"ת בשלח ע' תא ואילך.

54) כברא דאשתדל בתר אבא: ראה זח"ג רפא, א. הובא בתניא ספ"י. פמ"א. פמ"ד.

55) בלקו"ת בד"ה ושמתי כדכד הב': פ' ראה כז, א ואילך.

56) בלקו"ת ד"ה לא תשבית: ויקרא ד, ג "בשע"ק להרח"ו ח"ג ש"ב שהיחידה שרשה מא"ק והוא למעלה מעלה מהחכמה".

57) ונתבאר בביאור יונתי: שה"ש יט, א ואילך.

58) בביאור צאינה וראינה הב' פ"א בהג"ה: לקו"ת שה"ש כז, א.

59) ובביאור כי תצא הב': לקו"ת לו, ג ואילך.

60) בביאור על פסוק צאינה וראינה . . בהג"ה: לקו"ת שה"ש כז, א.

61) שת"ת דאימא נעשה כתר לז"א: ע"ח שכ"ה דרוש ה'. ראה לקו"ת צו יא, א. שה"ש מו, ג.

62) בד"ה זהר תרומה אתה הראת: ביאוה"ז לצ"צ כרך-א ע' רסד ואילך.

63) בשע"ק ח"ג ש"ב: ראה הלשון בסה"מ תרע"ח ע' ער, נזכר בלקו"ת ראה כה, א.

64) בשם הבעש"ט ז"ל: ראה לקו"ת בהר מג, ב. נא, ג.

65) בד"ה אוצ"ח בלקו"ת: ויקרא נא, ג.

66) וכמ"ש בד"ה איהו וחיוהי: אגה"ק סי' כ'.

67) ביאור ד"ה ביום השמע"צ דתקע"ב: סה"מ תקע"ב ע' נט בשינוים קלים.

68) בני בכורי ישראל: שמות ד, כב.

69) עבדי ישראל: ישעי' מט, ג.

70) אם בנים אם כעבדים: פיוט היום הרת עולם במוסף דר"ה.

71) שהוא: בתקע"ב: כשהוא.

72) רצונו: בתקע"ב ליתא תי' זו.

73) ברא כרעא דאבוה: ראה יבמות ג, א בתוס' ד"ה מקמי. רש"י כתובות מב, א ד"ה כבעל.

74) בן יכבד אביו: מלאכי א, ו.

75) אין קורין אבות אלא לשלשה: ברכות טז, א.

76) וזהו ענין שנז"ל: הכונה לתקע"ב.

77) שנאמר עליהם: הקדמת תקו"ז ג, ב.

78) וכמ"ש במ"א: לקו"ת צו טז, ג. סה"מ תקע"א ע' קנד.

79) דרך ח"י . . כמ"ש במ"א: ראה אוה"ת בלק ע' א'טו. א'כד.

80) בזש"פ הוא הלדה: ראה בפע"ח שער הלולב ספ"ח.

81) קטע זה נמצא בדפוס לפני הביאור וכנראה שייך לכאן.

82) בביאור צאינה וראינה הב': לקו"ת שה"ש כו, ד.

83) נשמת אדה"ר שהיא נשמה כללית: טעמי מצות להאריז"ל פ' קדושים כי כל ישראל סוד גוף א' של נשמת אדה"ר, וכ"ה בספר הגלגולים פ"א. נתבאר בסהמ"צ לצ"צ כח, א.

84) בד"ה ותנח התיבה: נדפס באוה"ת בראשית כרך-ג דף תרמד, א ואילך [ולפנ"ז בלקו"ת לג' פרשיות דף סט, ג], ויפח באפיו נשמת חיים ומאן דנפח מתוכיה נפח דהיינו מפנימיותו שמגלה כחו ופנימיותו ממש בנפיחה זו שמנפח בפיו ולא כמו המשכת הדיבור שהוא יוצא מהבל הפה בלא כח כלל .. אבל באדם הנופח רוח באיזה דבר מנפח בכל כחו (וכמו על דרך משל בנפיחת הריאה שמנפחים אותה בכח גדול) וכך על דרך משל למעלה הגם שאין לו גוף כו' אך דברה תורה כלשון ב"א שבמלאכים וכל צבא השמים חיותם וקיומם מבחי' חיצוניות החיות והשפע.. ובחי' זו נק' בשם רוח פיו.. משא"כ בנשמות האדם שנמשכו מבחי' הפנימי' החיות והשפע שמשפיע א"ס ב"ה כתי' ויפח כו' וכמ"ש באגה"ת פ"ד.

85) שבלקו"ת לג"פ דף עא.

86) צמצם שכינתו כו': תנחומא ויקהל על פסוק ויעש בצלאל. שהש"ר א, יד על פסוק אשכול הכופר. וע' ב"ר פ"ה, ז. ויק"ר פ"י, ט. ראה לקו"ת אמור לד, ב. בלק עג, ד. סה"מ תרל"ה ע' מח.

87) כי חלק ה' עמו: דברים לב, ט.

88) בלקו"ת ד"ה מה טובו סופ"א בהג"ה: פ' בלק עג, ב. פי' וענין אלקינו שאומרים כן על שם אלקים דוקא והיינו משום שכדי להיות אלקי בקרבי שזהו פי' אלקינו הנה זהו אי אפשר כ"א ע"י צמצום ע"ד צמצם שכינתו בין שני בדי ארון .. ולכן לא נזכר בחי' זו על כל השמות כ"א על שם אלקים דוקא.. אך צ"ל דהא כתיב כי חלק הוי' עמו והיינו שנשמת האדם הוא חלק משם הוי' ב"ה .. וא"כ איך אנו אומרים שרק על שם אלקים דוקא אומרים אלקינו. אך הענין שהרי אנו אומרים הוי' אלקינו א"כ ר"ל שהשם הוי' הוא עצמו ממש אלקינו ופי' כי בודאי יש בכל נשמה חלק משם הוי' ממש ב"ה ..אך שהמשכה זו הוא ע"י שם אלקים ..הוא בחי' הכלים שבהן נמשך האור.. וז"ל הרמ"ז בכל מקום הם אחוזים בו בין בבי"ע בין באצילות כי חלק הוי' הם ד' אותיות הוי' שהם נשמת ד' עולמות לכל אחד יש לו חלק בפנימיות שלהם.

89) ראה תו"א תרומה פ, ג. לקו"ת שה"ש ב, ד.

90) כגון ראב"ד: ע"ז יז, א.

91) כמ"ש במ"א: ראה סידור עם דא"ח שער ראש השנה רלה, ד.

92) וברוח ..צבאם: תהלים לג, ו.

93) על מלאכים: ראה אגה"ת פ"ד (צד, א). לקו"ת נצבים נ, ב.

94) ד"ה להבין ענין הקו"ח. כנראה הכוונה להנדפס במאמרי אדה"ז ענינים [הוצאה ראשונה] ע' שסז ואילך ראה שם ע' שמט, וראה תוכן הדרוש בפירוש הר"י מקיידאן ע' יז.

95) לקו"ת ד"ה יונתי: שה"ש טז, ג. שם יז, ג ואילך. יט, ב.

ולא אמר נתהוו במחשבה, ראה לקו"ת בביאור אם בחוקתי (מז, א) ישראל עלו במחשבה דהכוונה מבחינת חכמה סתימאה דאריך אנפין שלמעלה מח"ע דאצי'. וראה לקו"ת שה"ש טז, ד. שם כו, ד. ובדרך חיים פרק לא (לט, א) "בחינת מחשבה העצמיות כמו שהוא ית' בעצמו קודם הצמצום שנמלך בנשמתן כו'" ע"ש. בהמשך תרס"ו ע' תצ "במדריגה היותר עליונה היינו בבחי' עצמות אוא"ס שלפני הצמצום".

96) ב' מיני השפעות: בהבא לקמן ראה דרך מצותיך ג, א ואילך. ספר המאמרים תרנ"ט ע' ג'.

97) יפה כח הבן: שבועות מח, א.

98) ד"ה אני ישנה פ"ב והביאור: לקו"ת שה"ש לד, ג דשם מבאר דעלו במחשבה היינו מחשבה שבמחשבה.

99) ד"ה יונתי פ"א בביאור הב': לקו"ת שה"ש יט, ב.

100) בביאור לא תשבית פ"א: לקו"ת ויקרא ד, ב.

101) בד"ה שיטת הריקאנטי פי"ב: אוה"ת ענינים ע' רעז שלפי שיטת הריקאנטי: "לשטתו צ"ל גם כן כי שם הוי' לא קאי על הע"ס עצמן שהרי שם הוי' קאי על הבורא היחיד ומיוחד, וכן גם שאר השמות אל אלקים קאי על הבורא ולא על הספירות אלא לדידי' קאי זה על אא"ס ממש כשמלובש בתוך ע"ס".

102) במד"ר: בראשית רבא א, ד.

103) ימים ידברו: איוב לב, ז.

104) אני ה' לא שניתי: מלאכי ג, ו.

105) אתה הוא קודם שנבה"ע: ראה תו"א לו, א. לח, ב ובמ"מ לשם.

106) אך הענין: ראה לקמן על פרק ל"ט קטע המתחיל אך תורתן.

107) בשרש מצות התפלה . . אות כט: קל, ב ואילך. וראה גם שם מז, א ואילך.

108) קדוש נאמר על מי שהוא נבדל: ראה לקו"ת אמור לא, א.

109) שהרמ"ק לא ידע מענין הצמצום: אוה"ת ענינים ע' קיט. הגהות לד"ה פתח אליהו תרנ"ח ע' לח וע' ס. סה"מ תרס"ה ע' רנד. המשך תער"ב ח"א פרק קסד. וראה לקמן פ"כ ד"ה ולמשל כמו, בקטע המתחיל ובאמת לולא, בהערה שם.

110) כולם בחכמה עשית: תהלים קד, כד.

111) לעולם ישנה: פסחים ג, ב. וראה לקו"ת בשלח א, א ובמ"מ שם. ביאה"ז לכ"ק אדה"א עו, ד. ולכ"ק הצ"צ ח"א ע' שסג.

112) בלקו"ת ד"ה מה טובו ספ"א: פ' בלק עג, ב: ויש לעיין דאם כן איך שייך לומר שכל יש לכל אחד ממש חלק הוי' שהוא בחי' אצילות ממש, דהיינו או אצילות העליון ממש או אצילות שבבי"ע, והרי רוב הנשמות הם מבי"ע ממש ולא מאצילות שבבי"ע . . וי"ל שאעפ"כ שרשן כולם מאצילות ממש, רק פירוש נשמות דבי"ע היינו הנשמה שבגוף אינה כי אם מבי"ע, אבל ששרשה ממש י"ל כולם מאצילות ממש . . גם הנשמה המלובשת בגוף היא מבחינת שם ה', ע"כ.

113) בד"ה הביאור הב' לד"ה יונתי ספ"א: לקו"ת שה"ש יט, ג: ומכל מקום אפילו נשמות דבי"ע ממש כולן שרשן מאצילות העליון ממש, ע"כ.

114) נשמה כללית: טעמי מצות להאריז"ל פ' קדושים כי כל ישראל סוד גוף א' של נשמת אדה"ר, וכ"ה בספר הגלגולים פ"א. נתבאר בסהמ"צ לצ"צ כח, א.

115) ראה שמו"ר תשא מ, ג. תנחומא תשא יב.

116) ראה דרמ"צ להצ"צ מצות אהבת ישראל (כח, א).

117) ונפש כי תחטא: ויקרא ה, א.

118) נפש הוא שייך לחטא: ראה זח"ג יג, ב.

119) בא' מהכת"י ובנדפס מתחיל מכאן, ובפנים הושלם עפ"י כת"י אחר.

120) בה"ז פינחס דמ"ג ע"א: בהוצאת קה"ת קטו, ב ואילך. המשל דשהיית הולד ט"ח בבטן האם נתבאר בארוכה שם קג, ב.

121) תו"א . . יפה שעה א': טז, א: ואף שהנשמה היא חלק אלקה ממעל הוא ד"מ כענין טפת הזרע שנמשכה מן המוח שלא יתכן לומר שגם עודנה במוחו היתה טפת זרע גשמית שא"כ הי' נחסר מהמוח כו', אך שבאמת התחלת המשכתה מן המוח הוא כח רוחני לבד, אלא שאח"כ בהשתלשלות ירידתה . . נשתנית טפה גשמית, כן על דרך משל הנשמה עיקר שרשה מבחינת אלקות ממש, רק שנשתלשלה בירידתה להיות בחי' נברא ויש ודבר בפ"ע, ע"ש.

122) שוה בראש וברגל: ראה לקו"ת נשא כד, א. אוה"ת נשא ע' רמד.

123) יראת ה' לחיים: משלי יט, כג.

124) טוב חסדך מחיים: תהלים סג, ד.

125) וצדיק באמונתו יחיה: חבקוק ב, ד.

126) ראה לעיל בקטע המתחיל כמו גודל מעלת האבות.

127) ראה תניא עם מ"מ וליקוטי פירושים ע' צח.

128) כמ"ש נר ה' נשמת אדם: משלי כ, כז.

129) בהגהות תניא: הערות וקיצורים לתניא.

130) בבה"ז פנחס דמ"ג ע"ב: בהוצאת קה"ת קיד, ד ואילך.

131) בבה"ז בשלח בד"ה עוד י"ל: בהוצאת קה"ת מב, ג.

132) בה"ז ויגש: בהוצאת קה"ת קלה, ב.

133) ראה פירוש אור החיים ויחי מט, ט.