פרק מ"ב

הממשיכים חיות ואלקות: כי חיות הנשמה אינו שייך לגשמיות כי אם אלקות.

ומשה רבינו ע"ה הוא כללות כולם: כי כל הרועים המשיכו רק מדה פרטיות כמו אהבה יראה, אבל משה המשיך דעת שהוא כולל הכל.

כפי השגת נשמתו ושרשה למעלה כו': כי כל השגה של כאו"א הוא לפי שרש נשמתו המושרשת בדעת העליון, לאפוקי דעת הנזכר בפרק ג' שהוא דעת תחתון המחבר עם מדות, אבל משה הוא דעת עליון המחבר חו"ב, ומעין זה יש בכאו"א מישראל הארה ממשה וזהו ענין שיש בכאו"א להכיר את ה' שזהו מהמשכה שהמשיך משה כמו שמשה הוא מעין דעת העליון דאצילות כמו שנרגש אוא"ס בד"ע דאצילות, כמו"כ מעין זה במשה והארה מנשמת משה יש בכל אחד.

יורדין ניצוצין כו': היינו למעלה ממה שיש בכל אחד הארה ממשה שזהו רק הארה, אבל ניצוץ הוא המשכת המהות, וכמו ההפרש בין הארת הנר שהוא רק התפשטות הנר אבל ניצוץ מנר הוא המשכת המהות.

אך עיקר הדעת אינו הידיעה לבדה כו': באמת הידיעה זהו גם כן הדעת כי בלא הידיעה במוחו לא יבוא לאמיתית ענין הדעת אך עיקר הדעת כו'.

ולא תוכל למצוא במחשבתה האלקות כ"א בקושי ובחזקה כו': האלקות הכוונה להרגיש ביטול, וזהו ההפרש בין הרמב"ם לאריסטו1 ששניהם ידעו אלקות מה שיכול להיות בשכל אנושי, אך אריסטו נרגש אצלו שהוא המשיג והרמב"ם כל מה שהשיג יותר בא יותר לידי ביטול, היינו מפני שנרגש אצלו הפנימיות והאמת של ההשגה שאם כן שיש בורא א"כ צריך לבטל אליו, אבל אצל אריסטו לא נרגש הפנימיות והתוכן של ההשגה וזהו מפני כי בקליפה הגם שיש בהם חו"ב מכל מקום אין דעת בהם ובכדי לבוא לידי ביטול הוא דוקא על ידי הדעת ודעת דוקא ממשיך מעצם הנפש.

וכמאמר רז"ל הסתכל בשלשה כו': הסתכל נקרא בפנימיות, כי זהו ההפרש בין ראיה להסתכלות, שראיה הוא רק בחיצוניות, והסתכלות הוא בפנימיות, כמו יונים המסתכלים כו', וכמו לאסתכלא ביקרא דמלכא, וזהו דוקא על ידי הדעת עליון שמחבר חו"ב, היינו ראיה ושמיעה בחי' ראיה הוא למעלה מהשגה, וכמו מזלי' חזי, ושמיעה הוא השגה והבנה, ודעת הוא פועל שבהשגה יהי' כמו שהוא למעלה מהשגה.

השכלית והאלקית כו': שכלית בודאי מתפעלת ואלקית גם כן, כמו שאנו רואים שבצער של גוף בנש"י נתעורר בתשובה, ותשובה הוא מנפש האלקית, א"כ ראיה שהוא מלובש.

כבר האריכו כו': איך שאין שינוי ואיך שהכל הוא, והכל מתורץ בהקדמה א' מע"ח שהי' הצמצום באוא"ס והצמצום הוא גדול ונורא שעצמותו יבוא לידי מקור, והלמ"ד כלים דאצילות נעשים חיות לבי"ע וכמו הנפש שמחי' את הגוף, רק ששם מחי' ולא מהווה מה שאין כן למעלה בבי"ע הוא גם כן מהווה, ומיוחדים ממש עם הכלים דאצילות והכלים דאצילות בודאי מיוחדים עם עצמות כמו הוא אינון ואינון הוא2, א"כ הכל הוא עצם ית', ומכל מקום הצמצום הוא רק הארה בעלמא שאין פועל שום שינוי, ומכל מקום ההארה שלאחרי הצמצום הוא עצמותו שמתצמצם.

לגבי בחי' הדעת שבכל נפש מישראל האלקית מילתא זוטרתי היא כנ"ל: כי מדעת זו נולדו אפילו יראה עילאה, ויראה תתאה לגבי יראה עילאה מילתא זוטרתי היא.

מצפוני בינת הלב אל בחי' גילוי כו': היינו מפנימיות הלב לבוא לידי גילוי ולמעלה הוא התגלות עתיק בבינה.

לעיני בשר כו': ולכן צדיקים הגדולים הסתכלו תמיד בשמים, ונתפעלו עד מאד והיינו מהאוא"ס שמלובש בשמים, הגם שהאוא"ס הוא בכל מקום אפילו בארץ, אך הוא מפני כי בארץ יש קליפות, אבל בשמים נראה ביטול, כמשנת"ל שתחת השמים אין ביטול אבל בשמש ניכר הביטול כמ"ש כאן בההג"ה וכמ"ש הרמב"ן שהשמש אומר שירה והיינו שהוא בר שכל ויש לו ביטול, ולכן כשמסתכל בשמש בדבר שגולה3 יכול להתפעל מזה.

הגה"ה וגם נראה בראיית העין כו': הכוונה כי מה שנראה לעין הוא קרוב יותר לנפש הבהמית להתפעל מזה יותר מכל ההשגות, והגם שהשמים וארץ גם כן אין רואים הכח אלוקי רק עצם השמים וארץ, מכל מקום כיון שרואין השמים וארץ ויודעין שיש כח אלקי כמ"ש4 כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת קרוב יותר להתפעל מזה.

1) ההפרש בין בין הרמב"ם לאריסטו: ראה ספר החקירה לכ"ק הצ"צ ב, א.

2) הוא אינון ואינון הוא: זח"ג ע, א. עבודת הקודש ח"א פ"ה.

3) אוצ"ל: בדרך שהולך (היינו ממזרח למערב).

4) כי אראה שמיך: תהלים ח, ד.