פרק מ"ד

אך אחת היא אהבה הכלולה מכל בחי' ומדרגות אהבה רבה ואהבת עולם והיא שוה לכל נפש מישראל וירושה לנו מאבותינו והיינו מ"ש הזהר על פסוק נפשי אויתיך בלילה וגו' דירחים לקוב"ה רחימותא דנפשא ורוחא כמו דאתדבקו אילין בגופא וגופא רחים לון כו' ואהבה רבה וגדולה מזו והיא מסותרת גם כן בכל נפש מישראל בירושה מאבותינו היא מ"ש בר"מ כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה כו': הנה להבין איך האהבה דנפשי אויתיך כלולה מאהבה רבה, הלא בכמה דוכתי מבואר להיפך שאהבה זו היא בחי' לילה וחושך, היינו שזה הוראה שהוא באמת רחוק מה' שלכן יצדק התשוקה והאהבה ליקרב לה' ולדבקה בו, וכמו בהמשל שכתב בשעה שהוא חלש ומעונה ואינו מאיר בו הנפש בשלימות, ועוד שזהו בחי' אהבה לה' כי הוא חייך שהוא רוצה בחיים שהוא בחי' חיצוניות הלב על פי טעם ודעת, והוא היפך מבחינת אהבה של פנימי' הלב למסור נפשו וחייו לה' למעלה מטעם ודעת, (כמ"ש בכמה דוכתי, וע' בתו"א ד"ה רני ושמחי הב' והביאור1 ובלק"ת ד"ה מקושש עצים2 וד"ה ראה3 בענין ומל ה"א את לבבך שהוא בחי' אהבה הנ"ל), וא"כ איך היא כלולה מאהבה רבה, והנה קושי' זו הקשה אדמו"ר נבג"מ בביאור על פסוק דבר כו' וישובו4 ונעתיק לשונו לקמן אי"ה.

אך מתחלה צריך להקדים גם כן לשון אדמו"ר נ"ע מ"ש במ"א בענין ב' אהבות הנ"ל, כדי להבין היטב מהות בחי' אהבה דנפשי אויתיך הנ"ל וז"ל (בהשמטות לד"ה ואשה כי תדור5): ופירוש וענין גילוי אה' זה יובן מענין גילוי האהבה דנפשי אויתיך הנזכר בלק"א שם ע"ש, שב' בחי' אהבות אלו דבחי' נפשי אויתיך ואהבת הבן אל האב שניהם הם בחי' אהבה מסותרת, דהנה בכל אדם יש ב' בחי' חיים ותענוג, התענוג הוא ממה שחוץ לגופו, דהיינו מכל מאכל אשר יאכל או איזה דבר חכמה שמשיג מה שלא הי' מושג עד הנה, מה שאין כן החיים אשר בקרבו הוא חיותו וקיומו העצמי ואינו מרגיש תענוג ממנו, אבל באמת הנה בחי' החיים גדלה וגבהה מעלתה מבחינת התענוג, כי בלתי החיים לא הי' יכול להשיג שום תענוג, שהרי החיים הוא חיות כל הדברים הנמצאים אחר התהוותן מאין ליש וחיותן וקיומן בעולם הוא הגורם להיות מתענג מהם וגם בלתי החיות שלו לא הי' יכול לקבל תענוג, וגם נראה בחוש שתענוג החיים הוא גדול משאר כל התענוגים, דהנה זה כל האדם כל אשר לו יתן בעד חיי נפשו, ואם היו נותנים לו כל התענוגים שבעולם באופן שימות אח"ז בודאי לא הי' רוצה, ואדרבה יקבל עליו יסורים מרים וקשים כמו ליקח רפואות מרים כדי להשאר בחיים, מזה נראה בעליל שתענוג החיים גדול מכל התענוגים שבעולם כי אם לא יהי' לו חיים מי יקבל התענוג, ואעפ"כ בהרגשת החושים אינו מרגיש טעם ותענוג מן החיים ובהזדמן שישיג מן הדברים הנאהבים והנעימים אצלו מה שחוץ לגופו מקבל ממנו תענוג גדול, וכ"ז הוא מפני שתענוג תמידי אינו תענוג, ובתחלת התהוותו בעולם לא הי' בר דעת לקבל תענוג, ועכשיו הוא תענוג תמידי, אך כשלפעמים יתייאש מן החיים מחמת חולי כבד ר"ל אז כשאחר כך שבה נפשו אליו מקבל תענוג גדול יותר מכל התענוגים שבעולם ונרגש תענוג זה, רק שאח"כ מתיישן התענוג מחמת שהוא תענוג תמידי, וזהו שכתב בלק"א פרק מ"ד בענין ביאור מהות האהבה דבחי' נפשי אויתיך שהוא כאדם המתאווה לחיי נפשו וכשהוא חלש ומעונה מתאווה שתשוב נפשו אליו ע"ש, כי אז נרגש האהבה לבחי' החיים כו', וכך צ"ל האהבה לא"ס ב"ה חיי החיים כשיתבונן איך שהקב"ה מחי' ומהווה את כל העולמות מאין ליש תמיד בכל רגע ממש, ולכן לא יהי' נחשב לו לתענוג תמידי מחמת שבכל רגע מחי' ומהווה אותם מאין ליש, הרי א"כ לא שייך כלל שיתיישן הדבר מחמת שהוא תענוג תמידי אלא בכל יום יהי' בעיניך כחדשים ממש, כיון דצ"ל התחדשות החיות תמיד ממש מאין ליש בכל רגע, והרי זה כמשל הרגשת התענוג מן החיים כשהוא חלש ומעונה כו' שאין זה תענוג תמידי כנ"ל, וכל התענוגים הם בטלים אצלו נגד התענוג הזה לדבק את עצמו תמיד ושלא להפרד ח"ו מחיי החיים וכמ"ש ובחרת בחיים6 כי הוא חייך ולדבקה בו, וזה הוא ענין גילוי בחי' אהבה דנפשי אויתיך הנזכר בלק"א פמ"ד, מה שאין כן כשהוא תענוג תמידי הוא אהבה מסותרת, ולא זו הדרך ישכון אור האמת והאמונה אלא צריך להביאה לידי גילוי על ידי התבוננות הנ"ל, וכך על דרך זה יובן ענין גילוי האהבה דבחי' אהבת הבן אל האב, שכשהבן עם האב תמיד אינו נרגש התענוג והאהבה מחמת שהוא תענוג תמידי, אבל כשנתרחק הבן מהאב תגדל האהבה, אך בבחינת הבן אל האב יש בו ב' בחי', יש בן שיכול למסו"נ בשביל אהבת אביו, וזהו דרחים לון יתיר מגרמי' ונפשי' שבלק"א שם פמ"ד, ויש בן שאין לו מסירות נפש על אביו וגם אינו מחויב על פי הדין כי חייך קודמים, וגם אבדתו קודמת לאביו7 כו', וזהו מחמת שנהי' דבר בפ"ע, אך הנשמה לגבי הקב"ה אינו כן רק כולא חד ואינו נפרדת ממנו ית' כלל, לכן מוכרח להיות לה אהבה אפילו בכל לבבך ובכל נפשך ממש במסירות נפש, וזהו האהבה שהיא מחמת שה' אלקינו הוא אבינו ממש ונקרא בנים למקום, שבכאו"א מישראל יש בחי' אהבה זו, אך האהבה היא מוסתרת כו' וע"ז נאמר הגידה לי שאהבה נפשי8 להמשיך לי גילוי אור האהבה זו שהוא אהבת הבן אל האב. עכ"ל הזהב שם.

ומעתה יש להבין בדוגמא זו למעלה בבחינת מל' דאצילות היורדת לבי"ע שהיא בבחינת צמאון ותשוקה לעלות באצילות שעז"נ למען יזמרך כבוד9 ולא ידום, נהורא תתאה10 קארי תדיר לנהורא עילאה ולא שכיך לעלמין, והקשה בביאור על פסוק דבר כו' וישובו11 איך שייך בחי' אהבה ותשוקה מן העצם אל העצם שבחי' מל' היא א' ממדותיו ית' שבאצילות ששם הוא בחי' איהו וחיוהי וגרמוהי חד ממש, וכמו שנתבאר לעיל יחוד הגוף עם הנפש שאינו שייך לומר שהגוף יש לו אהבה להנפש, שענין מהות אהבה אינו שייך רק בדבר נפרד שאוהב אותו, מה שאין כן באברי הגוף שמתאחדים ממש עם הנפש, וכ"ש שלא שייך בחי' אהבה מאיזה כח שבנפש להנפש, כמו לומר שכח הדבור יש לו אהבה לקבל מהחכמה, וידוע שבחי' מל' הוא דבור עליון, וא"כ איך נופל בה שם אהבה כו'.

ותוכן התירוץ שם שבאמת ענין אהבה ותשוקה אינו שייך כי אם מהנברא אל הבורא, וכמו השרפים העליונים שתשוקתם נפלאה להכלל ולהבטל במקור חיותם מה שאין כן בבורא עצמו אין שייך כ"ז כנ"ל, אבל יש בחי' אהבה פנימית ועצמית שאינו נקרא אהבה (כי אם ע"ד השאלה) כי אם בחי' מטי ולא מטי, והיינו שיותר משאין ערוך הברי' לגבי אצילות אין ערוך אצילות לגבי א"ס ב"ה לכן המשכת האור מא"ס ב"ה להתלבש בהכלים הוא ע"ד מטי ולא מטי, וראשית המשכה זו הוא בעקודים (ששם הוא ראשית גילוי בחי' הכלים בדרך כלל כידוע מענין עקודים בכלי א'), והוא כמו בחי' רצוא ושוב שהכלי הוא בבחינת רצוא לקבל האור ואח"כ הוא בבחינת שוב שלא תתבטל במציאות, רק מצד האור שייך לקרותו בחי' מטי ולא מטי, ומצד הכלי שייך לקרותו בחי' רצוא ושוב.

וענין זה הוא ע"ד התלבשות רוח החיים בלב שהוא גם כן על דרך זה בחי' רצוא ושוב שזהו בחי' דפיקא דליבא תמיד, שלכן נקרא נשמה ע"ש הנשימה12 בבחינת רצוא ושוב תמיד מפני שהנשמה היא רוחנית והגוף גשמי שאין ערוך בין זה לזה, לכן לא תוכל הנשמה להתלבש בגוף כי אם ע"ד רצוא ושוב, ובחי' רצוא זה בלב לקבל החיות הוא בחי' אהבה עצמית שאינו על דרך הרגש אהבה מהזולת אל הזולת, וכך הוא בחי' אהבה זו ותשוקה זו מהכלים אל האורות, וע' בתו"א ד"ה כאשר השמים החדשים13 מענין זה. וד"כ הוא בבחינת המל' למען יזמרך כבוד הנ"ל ע"כ משנ"ת שם, והובא בקצרה ד"ה וכי ימכור פ"ז14.

והרי זה בא ללמד ונמצא למד היינו שמזה יובן גודל מעלת בחי' אהבה דנפשי אויתיך שהוא כאדם התאב לחיי נפשו, שלמעלה בחי' זו הוא בהכלים דאצילות ולמעלה מע' בעקודים כנ"ל, ולכן כתב בתניא שהיא כלולה מאהבה רבה שהוא בחי' רעו"ד שלמעלה מהשכל כי אם אהבה עצמית וטבעית ושרשה בעקודים כנ"ל, ומכל מקום היא כלולה גם מאהבת עולם (ע' בחינוך קטן שבתניא ובלק"ת בד"ה מקושש15), וגם נקרא בחי' חשך ולילה בחי' יחודא תתאה יש מי שאוהב מפני שההתפעלות מבחינת התבוננות זו הוא מפני שהוא בחי' יש וחפץ בחיים לכן מתפעל באהבה כשמרגיש שהוא חייך, והוא בחי' אהבה חיצונית שהרי אינו מגיע לבחי' אהבה שמהגוף אל הנפש ממש כנ"ל, שהרי הוא אהבה עצמית וטבעית שאינה שייכת כלל להתבוננות והיא בלא הרגש אהבה כלל וכלל, והוא אינו רק שמתבונן באהבה זו להוליד ממנו אהבה ותשוקה לדבקה בה' חיי החיים, וזהו הוראה שחפץ בחיים והוא בחי' יש מי שאוהב ובחי' לילה וחשך יחודא תתאה וכמבואר בד"ה רני ושמחי הב'1, אך ורק מפני שבאמת נטוע אהבה זו ממש בכל נפש מישראל בירושה מאבותינו שהם זכו ממש לאהבה זו באמת רק שהיא מסותרת, לכן כשמתבונן באהבה זו שעל ידי זה יאיר ויתגלה קצת האהבה מסותרת הנ"ל שהיא באמת למעלה מהשכל כנ"ל, אז היא כלולה מאהבה רבה הנ"ל וד"ל.

ומזה יובן ששרש בחי' אהבה היא למעלה גם מבחינת אהבת הבן אל האב שהוא על כל פנים בחי' נפרד ממנו, מה שאין כן אהבה זו שהוא כאדם האוהב את עצמו ממש כמשנ"ל על פרק י"ט, אבל לענין הגילוי האהבה בלב בודאי אהבת הבן אל האב גדול יותר שהוא יתיר מגרמיה ונפשיה כו' ואינו בבחינת יש מי שאוהב כי אם בביטול עצום, מה שאין כן אהבה הנ"ל הוא בחי' יש מי שאוהב וחפץ בחיים כנ"ל שאז נקרא על כל פנים בשם אהבה ממש (פירוש כשהם בגילוי במוחו ותעלומות לבו) שהוא התפעלות (שוב ראיתי די"ל דשאני אהבת הבן דרע"מ דרחים לי' יתיר מגרמי' כו', שהוא בחי' מסירות נפש שלמעלה מבחינת אהבה עצמית, ומשנ"ת ד"ה משכני פ"ג16 דאהבת ה' ע"ד אהבה עצמית גדול יותר מכל בחי' אהבה, וכתב שם אדמו"ר במוסגר שהוא למעלה מאהבת הבן אל האב או אשה לאיש, כוונתו מסתם אהבת הבן שאינו בבחינת מסירות נפש ע"ד רע"מ, אך מכל מקום לענין בחי' התאחדות י"ל שאהבת ה' ע"ד אהבה עצמית למעלה יותר עד שאין נופל על זה שם אהבה כי אם התאחדות ממש), ובזה מיושב מ"ש על אהבה רע"מ ואהבה רבה וגדולה מזו הרי מפורש שאהבה זו היא למעלה מאהבת נפשי אויתיך וכנ"ל, ואח"כ כתב:

והנה גם לבחי' נפשי אויתיך הנ"ל קרוב הדבר מאד כו': משמע שלהוציא אהבה זו קשה יותר, וכן משמע עוד ממ"ש ע"י ציור ענין אהבה זו כתב כמ"ש לקמן, והיינו מטעם הנ"ל.

לענין בחי' אהבה דנפשי אויתיך יובן ממה שנתבאר בד"ה והר סיני עשן17 דיש בחי' נפש רוח נשמה חי' יחידה, ובחי' אחרונה שבנפש הכללי' נקרא בחי' נפש והיא המתלבשת להחיות הגוף, וזהו בחי' תרי"ג כחות וחיות הכלולות בעצמו' הנפש לצורך חיות תרי"ג אברים וגידי הגוף כמ"ש בתניא בפרק נ"א, וכללות כולם נקרא נפש, אבל בחי' רוח ונשמה וכ"ש חי' הם למעלה ממקור חיי הגוף, וכן למעלה יובן זה ממשנ"ת בתו"א ד"ה חייב אינש הב'18 לענין אהבה דנפשי אויתיך שהוא האהבה לבחי' מקור חיי העולמות, אבל לא זהו העיקר אלקות מה שהעולמות מתהווים ממנו ע"ש היטב כי עמוק עמוק הוא, לכן האהבה שלבחי' אמיתי' עצמותו אינו בבחינת כי הוא חייך רק למעלה מעלה ממקור החיים והוא בבחינת מסירות נפש דוקא והוא בחי' רוחו ונשמתו אליו יאסוף למעלה מבחינת נפש, לכן בחי' אהבה דנפשי אויתיך הנ"ל נקרא נפשי דוקא ולא בחי' רוחי ונשמתי, מה שאין כן אהבת רעיא מהימנא י"ל שהוא בחי' רוח ונפש כנ"ל.

ואף אם נדמה לו לכאורה שהוא כח דמיוני לא יחוש כו' ועל זה אמרו מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה להיות גדפין לפרחא כנ"ל: צ"ע טובא דלפרחא היינו לעולם היצי' מקום עליית התורה ומצות ע"י אהבה ויראה מסותרת שיצאו אל הגילוי במוחו ותעלומות לבו, כמו שמפורש כאן להלן ולעיל פרק ל"ט, ולעיל סוף פרק ט"ז מבואר וז"ל: אבל בלאו הכי נמי עולים לעולם היצי' ע"י דחילו ורחימו טבעיים המסותרים (היינו כשמוציאם אל הגילוי במוחו ותעלומות לבו על כל פנים דבלא זה אין נקרא אהבה ויראה כלל כמבואר בפרק ל"ט) בלב כל ישראל בתולדותם כמ"ש לקמן באריכות עכ"ל, וכוונתו על פל"ט ופמ"ד כאן, וא"כ כיון שבלא הצירוף עולים לעולם היצי', מהו שכתב כאן מחשבה טובה הקב"ה כו' להיות גדפין לפרחא, והיינו להעלותם ליצי' כמ"ש לקמן, וי"ל דכאן הכוונה אף אם ב' אהבות הנ"ל אינם בגילוי אפילו במוחו ותעלומות לבו שאז נקרא על כל פנים בשם אהבה ממש (פירוש כשהם בגילוי במוחו ותעלומות לבו) שהוא התפעלות אמיתי, אלא שאינו מורגש בלב ממש כי אם בשכל והעלם הלב, מה שאין כן כאן הנה לגודל מעלת אהבות הנ"ל אפשר שאינם בגילוי אפילו במוחו באמת כי אם ע"ד דמיון וציור בלבד (וכמו עשיר שמצייר במוחו ומחשבתו סגולות אוצרותיו, שאין בזה גילוי אוצרותיו ממש במוחו כי אם בדמיון בלבד, כן בחי' אהבות הנ"ל אף שישנן באמת בהעלם בלב כו', אבל בגילוי במוחו אינם כי אם על צד הדמיון), וזהו שדקדק לומר ואף אם נדמה לו שהוא כח דמיוני לא יחוש כו', רק שתועלת יציאתה כו' כדי לעשות נח"ר כו' ועל זה אמר מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה היינו כאילו הי' לו באמת אהבה זו במוחו ולבו שאז מקומן בי’ ספירות דיצי' כנ"ל ולכן עולים לעולם היצי', ולא כמו בלא אהבה ויראה כלל, היינו שנשארו מסותרים בלב כמו שהי' קודם העבודה שאז אינם עולים אף ביצי' כמ"ש בפרק ל"ט, ולפי זה פירוש הקב"ה מצרפה למעשה כאן הוא כפשוטו וכפירושו בכמה מקומות היינו שמעלה עליו הקב"ה כאלו עשה כן והי' לו אהבה זו, וגם יתפרש כפירוש הנ"ל פט"ז שהקב"ה מצרף מח' זו וציור ודמיון זה למעשה המצוה שעושה על ידי זה להעלותם לעולם היצי' מקום עליית התורה ומצות ע"י אהבה ויראה הטבעי' שבמוחו, אף שא"ז אהבה ממש ורחוקה מבחינת המעשה, ולכן כתב כנ"ל, וכוונתו על פרק ט"ז, וכן בסמוך לענין אהבת נפשי אויתיך כתב גם כן אך אם אינו יכול להוציאה אל הגילוי בלבו כו', ע"י ציור ענין אהבה זו במחשבה שבמוחו ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה כו' עכ"ל, שלשון ע"י ציור ענין אהבה זו מורה שא"ז מהות אהבה אף במוחו כי אם ציור ודמיון לבד וכנ"ל.

אך לפי זה הי' צריך לכתוב אך אם אינו יכול להוציאה מן ההעלם אל הגילוי אף במוחו, אך י"ל דזהו מפני שפתח תחלה והנה גם לבחי' נפשי אויתיך קרוב הדבר מאד להוציאה מההעלם אל הגילוי על ידי ההרגל תמיד פיו ולבו שוין, לכן סיים גם כן אך אם אינו יכול כו' בלבו.

וכן יש לדקדק ממה שנתבאר לעיל בפרק ל"ט וז"ל אבל עבודה בלי התעוררות דחילו ורחימו אפילו במוחו בבחינת גילוי כו' רק היא נשארת מסותרת בלב כתולדתה כמו שהיתה קודם העבודה הרי עבודה זו נשארת למטה כו' עכ"ל, הרי מוכח דאם יש איזה גילוי על כל פנים ולא כקודם העבודה אז אינה נשארת למטה, והיינו שהקב"ה מצרפה כו', וכן משמע גם כן בפרק מ"א לענין יראה שכתב שם וז"ל: והנה אף מי שגם במוחו ובמחשבתו אינו מרגיש שום יראה ובושה כו' אעפ"כ מאחר שמתכווין בעבודתו כדי לעבוד את המלך הרי זו עבודה גמורה כו' ועוד שבאמת מקיים גם מצות יראה במה שממשיך היראה במחשבתו כו', אבל בלי יראה כלל לא פרחא לעילא כו' עכ"ל, משמע שאף שאינו מרגיש גם במוחו שום יראה ובושה מכל מקום פרחא לעילא כמו ע"י יראה ממש, במה שממשיך היראה במח' ובודאי לא גרע ציור ענין אהבה הנ"ל מבחינת יראה הנ"ל שבמח' על כל פנים והיינו שהקב"ה מצרפן כנ"ל.

ולתוס' ביאור ב' מיני אהבה, אהבה רבה ואהבת עולם שנתבאר בפרק מ"ג הנ"ל, גם מובן מזה ענין ב' מיני אהבה מסותרת שנתבאר בפרק מ"ד (שהוא בחי' נפשי איויתיך ובחי' כבן אל האב) אעתיק כאן לשון הזהב של אדמו"ר נבג"מ בד"ה זהר תרומה19 גננא הספיחים וז"ל שם תוך אות ב': והענין שיש בנפש ב' בחי' אהבה הא' הנולדה מהתבוננות השכל הנזכר בלקו"א סוף פרק מ"ג והטעם שנקרא אהבת עולם נתבאר בד"ה חכלילי בהביאור20 שהוא בחי' בירור ואתהפכא נפש הבהמית שהעולם נהפך לאהבה, והב' אהבה המסותרת בלב כנסת ישראל בטבעם כשמציאים כמ"ש בלקו"א פמ"ד. ועוד יש בחי' אהבה רבה הנמשכת מלמעלה אחר העלאה דאהבת עולם כנזכר בלק"א פמ"ג, ואהבה רבה זו הוא בחי' מ"ד ואהבת עולם בחי' מ"ן והן בחי' אש שלמעלה ואש של הדיוט, ומתחלה צריך להביא אש של הדיוט בחי' אהבת עולם מ"ן ואח"כ שורה ע"ז אהבה רבה, ובחי' אהבה רבה זהוא ענין נהורא קדמאה הנ"ל, וזהו ענין יחוד זו"נ אש ה' ואש יו"ד איש ואשה, אך בחי' הספיחים היינו אהבה מסותרת הנ"ל כשבאה לגילוי ששרשה גם כן מאהבה רבה כמ"ש בלקו"א סוף פרק מ"ד, הן כלולות מבחי' אהבה רבה כו' רק שאינה בחי' אהבה רבה הנמשכת עתה מלמעלה רק מבחינת האור שכבר נזרע בנפש והוא אהבה המסותרת, ופירוש כי כל ניצוץ נקרא כלה ואהבה המסותרת שבה הוא מרוחא דשדי בגווה כו' דהיינו ממה שכבר נזרע בה ששרשה מבחי' אדם שעל הכסא כו', ולפי זה מובן שיש מע' באהבת עולם שאינה באהבה מסותרת, שהרי אהבת עולם הוא על כל פנים הוי' חדשה שנפש הבהמית נהפכת לטוב, מה שאין כן באהבה מסותרת שאינה הוי' חדשה רק מצד נפש האלקית, וכמשל יתרון זריעה תבואה חדשה על הספיחים, ויש מעלה באהבה מסותרת שהוא בחי' אהבה רבה נהורא קדמאה מה שאין כן אהבת עולם הוא רק בירורי נוגה אש של הדיוט. אך אהבת עולם כשנמשך אח"כ גם כן אהבה רבה גבוה מהספיחים הנ"ל, והנמשל גם כן למעלה מובן בחי' אהבת עולם מ"ן בירורי נוגה, אהבה רבה מ"ד ממש, וזהו הוי' חדשה שמנוגה נהפך ממש לאלקות, דחידוש נשמות ישינות גם כן נקרא חידוש בפע"ח שער הק"ש פי"א מה שאין כן ספיחים הוא מזה שכבר נמשך מ"ד מקודם במל' שמתגלה מהעלם לגילוי כענין גילוי אהבה מסותרת, ומכל מקום הספיחים גבוהים מהמ"ן שהרי שרשה מנהורא קדמאה הנ"ל, וב' בחי' הנ"ל זהו ענין פתחי לי אחותי רעיתי21 פירוש פתחי לי גילוי ההעלם ואחותי היינו גילוי אהבה מסותרת ורעיתי אהבת עולם עכ"ל הזהב, והוא לוקח מד"ה וילקט יוסף בתו"א פ' ויגש22 אלא שהוא ז"ל במתק לשונו קיצר והמתיק הענין.

ואח"כ ביאר איך שכן הוא למעלה בנמשל על פי הקדמה שנתבאר במ"א בענין נשמת בנימין שהוא מבחינת רוחא דשדי בגווה מיחוד הראשון שמעורר תמיד בחי' העלאת מ"ן דנוק', שזהו בכל ניצוץ אלקי רשימו מהארת אוא"ס שהי' בזמן הבית עת היחוד שהוא אהבה מסותרת הנ"ל, וכמשל התלמיד דקאים אדעתי' דרבי' אחר מ' שנין מרוחא דשביק בגווייהו שהוא רשימת השפעת הרב ממש וכענין שנתבאר באגה"ק23 בענין צדיק כד אתפטר שמתפשטת הארתו בתלמידיו כו' אם נכון כו' גידולין וגידולי גידולין כו', והעבודה דעכשיו להוציא אל הגילוי אותה הארה שבבחינת מל' לעורר מ"ן וכענין גילוי האהבה מסותרת ששרשה נהורא קדמאה, עכ"ז אינו יחוד חדש ממש, ובזה גדלה מעלת בחי' העלאת בירורים נוגה ע"י בחי' מל' (בעצמה) שהוא דבר חדש כענין אהבת עולם הנ"ל, אבל מצד מעלת שרש היחוד בוודאי גילוי בחי' רוחא דשדא בגווא גבוה יותר שהוא כעין אהבה מסותרת הנ"ל, אף שא"ז חדש ממש, אבל אהבה רבה הנמשכת מלמעלה אחר אהבת עולם יש בה ב' המעלות יחד שהוא יחוד גבוה וחדש.

ויש להעיר ממשנ"ת בד"ה ראה ריח בני24 בענין ב' מיני העלאת מ"ן, ועיין ד"ה אני לדודי ובהביאור בסופו25 בענין כששונה, על כל פנים גם מכל הנ"ל מבואר דיש בבחינת אהבה שהוא העלאת מ"ן ג' בחי' א' העלאת מ"ן מהבירורים דנוגה (אהבת עולם), ב' העלאת מ"ן ממש בעצמה מפני' בארה של מרים עיין בתו"א ד"ה ראה ריח בני הנ"ל (אהבה רבה שבנפש כדלעיל), ג' העלאת מ"ן מרוחא דשבק בגווייהו (אהמו"ס) או משפע המ"ד ממש (אהבה רבה שבא מלמעלה), ושני אלו אחד הם כמובן וד"ל.

קיצור הענין מה שנתבאר בד"ה ואשה אחת, של הרה"ק ר' הלל נ"ע26 מה שנוגע לתניא פרקים מ"ג, מ"ד, מ"ו, נ', ונ"א.

הנה ידוע שיש ב' שמות הוי' ופסיק טעמא בגווייהו, היינו שם הוי' דאצילות ושם הוי' שלמעלה מאצילות, ובאצילות גופא יש שם הוי' דז"א כלול מע"ס ו"ה הוא בחי' הששה מדות ומל', וי"ה הוא המוחין השייכים אל המדות ונקראים חב"ד דז"א, ובכללות הוא שם הוי' המקור לעולמות בבחינת סובב וממלא, אור פנימי ואור מקיף, ועוד יש באצילות בחי' או"א עילאין שהם עצם המוחין, עצם החכמה שבה מאיר אוא"ס ב"ה ממש, ועצם הבינה גילוי אור החכמה בבחינת אור שמאיר לעצמו ולא שייך לזולתו, ועל זה אמר אנת הוא חכים כו' אנת הוא מבין כו' שלא בבחינת ידיעה והשגה לנבראים, והם בחי' י"ה שלמעלה מהוי' דז"א כמ"ש בי"ה הוי' צור עולמים27, אך מ"ש צור עולמים דקאי גם על י"ה, היינו שבדרך מקור ושרש כלול שם הוי' דז"א בבחינת י"ה או"א עילאין, רק שהעיקר הוא בחי' י"ה ובהם כלול בהעלם השרש ומקור לעולמות אחר הצמצום וההתלבשות בהוי' דז"א, וזהו אסתכל באורייתא וברא עלמא הוא בחי' אלפיים שנה שקדמה תורה, אאלפך חכמה אאלפך בינה חו"ב עילאין דאורייתא וקוב"ה כולא חד, לכן דוקא ע"י דאסתכל באורייתא שהיא מיוחדת עם עצמות אוא"ס שרק בכחו ויכולתו לברוא יש מאין על ידי זה דוקא ברא עלמא, וזהו עומק הלשון שבשער היחוד והאמונה שבתניא: ע"י עשרה מאמרות שבתורה דאורייתא וקוב"ה כולא חד ע"ש, היינו שע"י אהבה מסותרת שכתוב בתורה דוקא, שלמעלה מעשרה מאמרות שבמל' שהוא ענין שרש העולמות באו"א עילאין שבהם מתלבש אוא"ס ממש לכן ע"י דקוב"ה (ז"א) אסתכל באורייתא (או"א עילאין) ברא עלמא, היינו ששם הוי' דז"א מקבל הארה משרשו תוך י"ה וזהו י"ה הוי'.

והנה ידוע שאותיות הוי' הם דחילו ורחימו ה"ו ה"י מלמטה למעלה, היינו מתחלה יראה תתאה זה השער כו' קבעמ"ש על ידי התבוננות גדולת מלכותו שהיא ממכ"ע וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים ועונים באימה כו', וזה השער שעל ידי זה יבא אח"כ לאהבת ה' ששרשו מוי"ו של שם הוי', והיינו על ידי התבוננות כי הוא חייך, כמ"ש לאהבה את ה' אלקיך כי הוא חייך כי הוא מקור החיים של כל העולמות בכלל וחיי נפשו בפרט, וכמו שאוהב חיי נפשו (תניא פמ"ד), וכן התבוננות דסוכ"ע וממכ"ע שהוא הכל חיות השייך לעולמות ונקרא בכלל אהבת עולם ושרשו מאות י' דשם הוי' עם המוחין שבו שנקרא ז"א בכלל (ונראה לומר דאהבה כי הוא חייך ונפשי אויתיך דפרק מ"ד הוא מעצם המדות ואות ו' דשם, והתבוננות דסובב וממלא וביטול כל התענוגים לגבי תענוג עליון דפרק מ"ג היא שייך יותר להמוחין שבמדות חב"ד דז"א).

(ומשנ"ת במ"א בד"ה חכלילי והגהות לשם28 שאהבת עולם הוא בשם ב"ן ואהבה רבה דלקמן הוא בשם מ"ה דז"א. הנה קצת תירץ בהגהות חכלילי, דהכוונה דאהבה רבה הוא בז"א כשמאיר בו י"ג תיקוני דיקנא דאריך ורב חסד, ועל פי דבריו נאמר דהא דאהבת עולם במל' היינו כשז"א מאיר במל' שם ב"ן, ועל פי הסבר נראה שאהבה הוא עלי' למקורו ושרשו כשמשיג דבר שלמעלה מהשגתו על ידי הארה שמאיר לו משם, לכן אהבת עולם הוא באמת עליית שם ב"ן על ידי הארת שם מ"ה בו שעולה על ידי זה ומעלה מ"ן, ואהבה רבה הוא העלאת מ"ן דז"א כשמאיר בו י"ג תיקוני דיקנא דאריך ורב חסד ולכן שתיהם אמת וזה נכון).

וכ"ז דחילו ורחימו תתאין דו"ה של שם הוי' ובכללם המוחין שבהם י"ה, אבל דחילו ורחימו עילאין הוא כשמרגיש אח"כ אוא"ס שמלובש בבינה עילאה על ידי התבוננות דכולא קמיה כלא חשיב שהוא אוא"ס שבבינה שלמעלה מסובב וממלא, דז"א ששייך לעולמות מי לי בשמים ז"א סובב, ועמך לא חפצתי בארץ מל' ממלא כו', כי אם כלות הנפש לגמרי והוא בחי' גבורות עליונות דבינה עילאה שנתבאר פ"נ בתניא, וזהו אור חוזר דבינה, ואח"כ יבוא לבחי' אהבת עולם מבחינת חסדים דאימא שמקבלת מאבא (שם ע"ב) להתענג על ה' דז"א, כלומר למעלה משם הוי', וכשאין בה גילוי התענוג הוא אהבה רבה דבינה בלבד מבלי התגלות עתיק שבה, או שם ע"ב מפנימי' אבא המאיר בה בהתלבשות, (ואפשר היא האהבה רבה שנתבאר בתו"א חכלילי ששרשה משם מ"ה דז"א, אלא שהיא מבחינת אימא שמלובש בז"א ע"ד ת"ת דאימא נעשה כתר לז"א או כמשנת"ל).

אך מל' התניא פ"נ משמע שאהבה רבה דרשפי אש גדולה מאהבה בתענוגים, שכתב כל בחי' אהבה הנ"ל דפמ"ג ומ"ד ומ"ו הם בחי' כסף הקדשים (שמקבל בחינת ביטול לדבקה בו ע"י תורה ומצות יסוד המים שבנפש האלקית אהבה הנמשכת כמים, ואף שנזכר רשפי אש ושלהבת עזה ולהב העולה כו' בפרק מ"ג באהבת עולם ובאהבה רבה נזכר שלהבת, ועיין בפרק מ"ד שאף שהיא ברשפי אש, אך המכוון מהאהבה לדבקה בו ע"י תורה ומצות מאהבה זו לא בבחינת שוב לבד, ע' אגה"ק ד"ה מה יפית29 לכן נקרא נמשכת כמים ע"ד אור החסד בכלי הגבורה שנזכר במ"א לענין ואהבת בפרשה ראשונה30), מה שאין כן אהבה זו דפרק נ' (היא גבורה שבגבורה [עד כלות הנפש] ממש), גדולה מזו כמעלת הזהב כו' הרי שהיא גדולה מכל הנ"ל.

וי"ל שכמו שיש ב' מדרי' באהבה רבה כנ"ל וכמ"ש בד"ה חכלילי, כן נוכל לו' שיש ב' מדרי' באהבה בתענוגים, דהיינו שיש אהבה בתענוגים להתענג מאוא"ס שמלובש בז"א מקור העולמות שהיא אהבה ראשונה הנ"ל דאהבת עולם דכי היא חייך (ונמשכה גם כן מבינה דז"א מהתגלות עתיק שבה או מחסדים דאימא שז"א שמקבל מחכמה דז"א משם ע"ב המלובש בה כנ"ל, והיא למטה מאהבה דרשפי אש שנולד מבינה עילאה ממש (או מבינה עילאה המלובש בז"א שהכל א'), ועלי' הכוונה בתניא פמ"ג אהבה רבה היא אהבה בתענוגים (ומכל מקום נקרא אהבה רבה דמאחר שמתגלה בו בחי' עתיק דז"א שהוא בחי' תחתונה שבבינה עילאה ממש (שמת"ת דאימא כו') ה"ה למעלה מע' ממקור העולמות כו').

והבחי' הב' באהבה בתענוגים הוא להתענג על ה' דז"א כלומר למעלה משם ה' כי אם מבינה עילאה ממש שהוא בחי' אוא"ס שלמעלה מהשתלשלות וחיות העולמות (והוא מבחינת חסדים דאימא אור ישר או שם ע"ב דחכמה המאיר בבינה כמ"ש בביאור חכלילי) והוא למעלה מאהבה דרשפי אש, ואדמו"ר נבג"מ בביאורו למאמר הזהר ויצא קומה ה' למנוחתיך31 תירץ בענין אחר על פי מ"ש בעץ חיים דאשת חיל עטרת בעלה היא בבינה שנעשה עטרה לחכמה בעלה, מפני ששרש הבינה מגבורה דאריך שמאירים יותר מחסדים דא"א שמהן מקור החכ', לכן יש מעלה בזה באהבה דרשפי אש דבינה למעלה מאהבה בתענוגים שמחכמה (הגם שנתבאר שאהבה בתענוגים הוא גם כן בבינה, הכוונה שמתגלית בבינה שבה התגלות עתיק, אבל שרשה מחכמה עדן שבה מקור העונג כמ"ש בתו"א חכלילי בהביאור שאהבה בתענוגים היא בשם ע"ב, ומכל מקום כתב בהגהות לשם32 שג' מיני האהבה אהבת עולם אהבה רבה אהבה בתענוגים הם ג' בחי' בתי אחותי אמי, וכן כתוב להדיא שאהבה בתענוגים היא בבינה אלא הוא כמשנת"ל), והיינו מפני שבבינה מאיר אוא"ס בריחוק מקום, לכן הצימאון גדול מאד בחילא יתיר כענין בעלי תשובה, לכן עולה למעלה מהחכמה, אף שלענין גילוי יש מעלה בחכמה יותר, לכן לפי זה י"ל אף שנפרש אהבה בתענוגים בבינה עילאה ממש כנ"ל, וגם שרשה הוא שם ע"ב דחכמה כמ"ש בתו"א חכלילי רק דמתגלית בבינה כנ"ל, מכל מקום יש מעלה באהבה דרשפי אש על כל כסף הקדשים, ועיין שם בענין וחסידך ירננו, (ונראה דאהבת כסף הקדשים מתחיל לבאר מפרק מ"ד, וע' סוף פרק מ"ד דנזכר מעלת הזהב על הכסף על האהבת עולם דפרק מ"ג, וכן יש להבין במאמר הזהר הנ"ל וא"כ אין קושיא, אך שהרה"ק ר' הלל כתב כנ"ל (וצ"ע ממאה"ז הנ"ל), דגם שם נראה שמכל מקום יש מעלה ברשפי אש על אהבה בתענוגים, אך שאהבת עולם דפרק מ"ג קשה לקרותה כסף הקדשים).

אך כ"ז הוא רחימו עילאה דה' של שם הוי' שאינו עדיין בבחינת ביטול לגמרי אחר שמרגיש התענוג בנפשו עד שיוכל להיות דשן ושמן על ידי זה כמו ר' אלעזר ב"ר שמעון ור' ישמעאל ברבי יוסי כדאיתא בגמ'33, וכמו חלב ודשן תשבע נפשי34, אף שבודאי הי' מסולקים מכל מין הרגש עצמי ליש, אבל התענוג אלקי הי' מורגש אצלם, אמנם כשיבא אח"כ לבחי' יראה עילאה דיו"ד של שם הוי' אז יתבטל ממהותו לגמרי מצד הרגש התגלות אוא"ס שבחכ"ע אין האמיתי עד שיתבטל מכל וכל (צו רירט פון ארט און הערט דאס גופא ניט), הנה כ"ז הוא בחי' שם הוי' דלתתא שם הוי' דאצילות, וענין שם הוי' דלעילא כתב בתניא פרק מ"א: ואף דיש בן שהוא גם כן עבד א"א לבא לזה כי אם ע"י קדימת יראה עילאה, א"כ יש אהבה שלמעלה אפילו מיראה עילאה.

והענין הוא דבשם הוי' דלעילא יש גם כן דחילו ורחימו ורחימו ודחילו, ויראה עילאה הוא ראשית ושער ליראה תתאה דשם הוי' דלעילא, וזהו ראשית חכמה מלמטה למעלה דהיינו שמצד עוצם הביטול דיראה עילאה לא יוכל לגשת לקיים מצות ה' כעומד לפני המלך ממש שלא יוכל לעשות דבר, ונתאווה הקב"ה להיות לו דירה כו' לקיים מצותיו בפועל ממש, לכן צריך להתגבר בעצמו לבא לבחי' רצון למעלה מטעם ודעת ועונג שבחכמה ולהעלים הביטול שיש לו ולבא לבחי' רצון לקיים מצות ה' בפועל ממש בקבלת עול מלכות שמים שלמעלה מהטעם שבחכמה עילאה, והוא בחי' יראה תתאה שנמשך משם הוי' דלעילא (וזהו פליאה דעת ממני כו' אנה מפניך אברח כו' וד"ל), וזהו עומק הלשון דיש בן שהוא גם כן עבד כו' דא"א בלי קדימת היראה עילאה וד"ל.

אך נודע דבחי' ביטול לרצון בעול זה הוא בכתר עליון למעלה מהחכמה עילאה והכתר נמשך ממל' דא"ק, מל' דא"ס דרך כלל, לכן הוא בחי' ה' אחרונה דשם הוי' דלעילא, אך אח"כ בא מבחינת עול זה לבחי' עונג שבמצות שלמעלה מהטעם דחכמה ואינו בגדר השגה כלל, כמו שא"א לומר על חכמה כמה כו' שא"א למששה כו' (ע' ד"ה זמירות היו לי חוקיך35 ובד"ה ואהי' אצלו אמון36), ובחי' עונג זה נמשך מבחינה זו וי"ו דשם הוי' דלעילא, ואח"כ בא לבחי' ענג פשוט שבמצות שמקיים רצון הוי' בכלל, וכמו נח"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני, ולא מצד פרטית העונג שבכל מצוה כנ"ל כי אם שמתענג מה שמקיים רצון ה' שעושה בזה נח"ר לפניו לבד, וכמשל עבד קנין כסף שכל מה שקנה קנה רבו ואין מרויח לעצמו כלום, א"כ במה ישמח, אלא ששמח ומתענג מה שעושה נח"ר לאדונו א"כ שמחתו מיוחדת בשמחת האדון ממש, ובזה גופא יש ב' מדרי' עונג פשוט הנעלם הבא במורגש הוא בחי' ה' ראשונה דשם הוי' דלעילא, ועונג הנעלם הבלתי מורגש הוא בחי' י' של שם (ע"כ קיצור הענין מ"ש הרה"ק ר"ה נ"ע (ובחצי העיגולים מה שהוספתי)).

אך בשרש אהבה בתענוגים, הרב הנ"ל פירש שהוא מחסדים דאימא ואדמו"ר נבג"מ פירוש שהוא מחסד שבחכ', כמשל הצמא שעומד במים שאין שייך אז רשפי אש וצמאון כי אם בתענוג שמתענג מהם ואין חפץ ליפרד מהם, כך הוא ענין אהבה שבחכמה בחי' ראיית המהות ומתענג מראיה והסתכלות זו כענין יונתי שנתבאר בלק"ת37, וזהו שרש ענין כהן גדול אהבה רבה חסד שבחכמה כמ"ש בתו"א ביאור חכלילי שאהבה בתענוגים שרשו משם ע"ב שהוא בחכ', ומכל מקום גימט' חסד. אך מכל מקום ג"ז אמת שאהבה בתענוגים הוא בבינה היינו שההתגלות הוא בבינה, כידוע שהתגלות עתיק הוא בבינה, אף שעדן הוא חכמה ופנימי' אבא פנימי' עתיק, וי"ל שהוא ע"י חסדים דאימא כמ"ש הרב ר"ה הנ"ל.

וכ"ז הוא בכלל כסף הקדשים נכסוף נכספתי לבית אביך ששרשה מחכמה, שבכלל הוא אהבה הנמשכת כמים, שענינה הוא בחי' קירוב אור אלקי בנפשו, לכן עיקר אהבה זו בנפש האלקית שהיא חלק אלוקה וישראל עם קרובו, לכן בטבעה להתפעל מבחינת קירוב אור האלקי, כמו מהתבוננות כי הוא חייך ונפשי אויתיך ואתה אבינו וכמים הפנים, וכ"ז הוא בחי' קירוב ונגיעה לנפש האלקית, אבל הנפש הבהמית אף שבעל כרחו מסכים ומתרצה גם כן לאהבה זו, דאל"כ איך יגיע הרגש אהבה לנפש האלקית אחר שמלובש בנפש הבהמית, ולא אפשר להיות כלל וכלל בשום אופן התפעלות אהבה או יראה, אם לא על ידי הנפש הבהמית שהיא היא המתבוננת ומתפעלת כמובן למשכיל בנקל אך הפירוש הוא שא"ז ע"ד עבודה הנקרא פולחנא דרחימותא, והנפש הבהמית אינו מונע לזה כלל, מפני שא"ז נגד טבעו כלל, וגם קרבת ה' לו טוב וד"ל, ולמה לא יחפוץ קרבת ה' לישראל עם קרובו וכאהבת האב כו', לכן לא ימנע מזה ונדמה שמתפעל גם הוא מאהבת אלקות כמו הנפש האלקית, וע"ד לא עבדו שנתבאר בתניא פט"ו שאין מצדו עומד לנגד כלל, והיינו מפני טבע המרה שחורה יחפוץ גם הוא במושכלות עיין שם העניין, והאות שלא נתהפך טבעו כלל אף לפי שעה שיהא מה שרצה לא ירצה כו'.

וזהו פירוש שאהבה הנמשכת כמים לא נגעה לנפש הבהמית שתתהפך על ידי זה, מה שאין כן אהבה דרשפי אש עיקר אהבה זו היא באה מבחינת הריחוק, היינו מהתבוננות רוממות א"ס ב"ה איך שלגדולתו אין חקר ולית מחשבה תפיסא בי' כלל וכולא קמי' כלא חשיב ממש, והכל כמדבר שממה לפניו ית' ושמים לא זכו בעיניו, שזהו ענין צמאון הנמשך מיסוד האש דוקא שאינו כי אם כשהוא רחוק מהמים, וכל שהוא רחוק יותר, יותר תגבר עליו האהבה כרשפי אש וצמאון כארץ צי' ועיף בלי מים, ועז"נ שטבע האש לפרר ולהפך שגם הנפש הבהמית תתהפך על ידי זה להיות נגד טבעה שמה שרצה לא ירצה, והגם שגם באהבה זו באמת עיקר האהבה הוא בנפש האלקית, אך שזה נקרא פולחנא דרחימותא להיות נקרא עובד אלקים מפני שאהבה זו והתבוננות זה הוא נגד טבע הנפש הבהמית שעושה יש ודבר מעולם הזה ותענוגיו היפוך מדבר שממה, ועושה עצמו רחוק מאד יושב בחשך וצלמות, שכ"ז היפוך ונגד הנפש הבהמית שהוא יש ודבר, אך מפני שבע"כ המוח שליט על הלב, לכן ביגיעת המוח בהתבוננות הנ"ל וכיוצא בהם, שכ"ז הוא נכלל בכלל אהבה ויראה שכליים מגדולת ה' על כרחו שולט על הלב שיתפעל הנפש הבהמית גם כן, ומזה יובן שאף שעיקר אהבה דרשפי אש נולד מהתבוננות דריחוק ושפלות כנ"ל, שמזה דוקא נמשך הצמאון שזה יגיע גם לנפש הבהמית כנ"ל, עכ"ז גם משארי התבוננות גדולת ה' כמו ביטול כל התענוגים נגד תענוג עליון שמתבאר בתניא בפרק מ"ג, או איך כי הוא ממלא וסובב וחיי החיים מכל הנבראים עליונים ותחתונים עד אין קץ ותכלית, מאחר שהוא ביגיעת השכל והמוח שליט בע"כ על הלב, לכן יוכל גם כן לפעול השתנות בנפש הבהמית אף נגד טבעו כי המוח שליט על הלב.

וזהו מעלת אהבת עולם על אהבה מסותרת מפני שזה אהבה שכלית ופועל בנפש הבהמית גם כן השתנות כנ"ל, מה שאין כן האהבה הטבעית שנולד מזכרון האהבה המסותרת או נפשי אויתיך, אחרי שבנקל יתעורר בזה הנפש האלקית בלי יגיעת המוח, והנפש הבהמית אינו מונע מזה כנ"ל, לכן נדמה כי נתפעל גם הוא אין זה נקרא פולחנא דרחימותא כנ"ל, וגם זה יובן שאם גם על ידי התבוננות נפשי אויתיך ואתה אבינו, פעל אהבה גלוי' ומורגשת בלב בהתפעלות שזה א"א כי אם ע"י יגיעת המוח היטב יתיר ותדיר והמוח שליט כו', לכן לא גרעו בודאי מאהבה שכלית דאהבת עולם, ואדרבה יש בזה ב' המעלות מעלה דאהבה מסותרת שהיא אמיתית וטבעית ולא תשתנה ומע' אהבת עולם אהבה שכלית שבא ע"י יגיעת המוח ונוגע לנפש הבהמית גם כן.

וז"ש בתניא בפרק מ"ד על אהבת נפשי אויתיך שהן כלולות מאהבת עולם ואהבה רבה, והיינו שיש בהן יגיעת השכל איך הוא חיינו ואבינו וזהו אהבת עולם, וגם הם התעוררות אהבה מסותרת הטבעים שהוא אהבה רבה, ואעפ"כ צריך לטרוח להשיג אהבה ויראה שכליים של אהבת עולם מפני שהן מכל מקום קרובים יותר לנפש הבהמית לבא לכלל אהבה כרשפי אש והתבוננות גדולת ה' בגין דישתמודעון לי', שזה מעלה גדולה בתכלית הבריאה להיות גילוי אור ה' למטה, שעל ידי זה תתהפך הנפש הבהמית גם כן, וזהו מעלת הזהב על כסף הקדשים ע"ש.

וז"ש עד שמים רבים לא יוכלו לכבותה: הם טרדות הפרנסה ותאוות עולם הזה, מה שאין כן אהבה דכסף הקדשים כאשר לא בא מהן לידי רשפי אש, שזה אות שלא נגע כי אם להנפש האלקית בלבד והנפש הבהמית אינו כי אם שאינו מונע ומתרצה כנ"ל, לכן תיכף אחר התפלה נכבית אהבה זו ע"י מים רבים כנ"ל, והנה אדמו"ר נבג"מ פירוש שיש באהבה דרשפי אש ג' מדריגות נגד ג' בחי' שבקו השמאל בג"ה שהם ג' מחנות לווים, והם צמאון, וחולת אהבה, וכלות הנפש שנתבאר תניא בפרק נ', ואולי כמו כן י"ל שיש ג' מדרי' גם כן באהבה דכסף הקדשים נגד ג' בחי' דקו הימין חח"ן והם: כהן גדול, איש כהן, כהן הדיוט, וכן פירש שם אדמו"ר אך כי סתם ולא פירוש מה הם בכסף הקדשים.

וי"ל דאהבה ראשונה דבפרק מ"ד נפשי אויתיך היא נגד בחי' נצח בחי' אחרונה, ואהבה כמים הפנים דבפרק מ"ו היא נגד בחי' חסד, ואהבה הב' דפרק מ"ד אתה אבינו הוא נגד בחי' חכמה כהן גדול.

עיין מענין ב' מיני אהבות מים ואש בד"ה זאת חנוכת ספ"א38 וד"ה והי' לכם לציצית הא'39, וד"ה אני ישנה פ"ב40 וסד"ה לבבתני הא'41 ובי' לבבתני הב' ספ"ד42 וד"ה באתי לגני43 בענין רעים ודודים וד"ה נאוו לחייך44 ובמדבר הב'45 וד"ה ענין הנסכים בפ' שלח46 לענין אש אוכלה אש, ויל"ע גם כן מענין ההפרש שבין אהבה לבחי' ביטול שלמעלה מאהבה שיש מעלה בזה ובזה, כן דרך פרט ההפרש שבין ב' אהבה הנ"ל, וכן דרך כלל ההפרש שבין עבודת נפש הבהמית לעבודת נפש האלקית, ומכ"ז יובן היטב ענין הנ"ל.

ויובן כל הנ"ל בתוספת ביאור ממה שמצאתי לשון אדמו"ר נבג"מ בד"ה ואשה כי תדור נדר בלק"ת מטות47 שהשמיט אדמו"ר בדפוס, לכוונה הנעלם מאתנו.

1) בתו"א ד"ה רני ושמחי הב' והביאור: לז, א ואילך.

2) ובלקו"ת ד"ה מקושש: שלח מב, ג.

3) וד"ה ראה: פ' ראה יח, ג.

4) בביאור ע"פ דבר כו' וישובו: אוה"ת בשלח ע' תי וע' תז ע"ש בארוכה.

5) בהשמטות לד"ה ואתה תדור: אוה"ת מטות ע' א'שכח ואילך.

6) וכמ"ש ובחרת בחיים: דברים ל, יט.

7) אבדתו קודמת לאביו: ב"מ לג, ג.

8) הגידה לי שאהבה נפשי: שה"ש א, ז.

9) למען יזמרך כבוד: תהלים ל, יג.

10) נהו"ת קראי: ראה זח"ב קמ, א. זח"א קעח, ב. פו, ב.

11) בביאור ע"פ . . וישובו: ראה אוה"ת בשלח ע' תב ואילך.

12) נקרא נשמה ע"ש הנשימה: ב"ר ספי"ד.

13) בתו"א ד"ה כאשר השמים החדשים: ב, ד ואילך.

14) ד"ה וכי ימכור פ"ז: אוה"ת משפטים ע' א'קלה-ו.

15) ובלקו"ת בד"ה מקושש: שלח מב, ג.

16) ד"ה משכני פ"ג: אוה"ת שה"ש ע' סג ואילך.

17) ד"ה והר סיני עשן:

18) בתו"א ד"ה חייב אינש הב': צט, ב.

19) אדמו"ר . . בזהר תרומה . . אות ב: ביאה"ז לצ"צ כרך ב ע' תתכא.

20) בד"ה חכלילי בהביאור: תו"א ויחי מז, א.

21) פתחי לי אחותי רעיתי: שה"ש ה, ב.

22) מד"ה וילקט יוסף בתו"א: מד, ב.

23) באגה"ק: סי' ז"ך.

24) בד"ה ראה ריח בני: תו"א כ, ג.

25) ד"ה אני לדודי ובהביאור: לקו"ת ראה לד, ב.

26) בד"ה ואשה אחת של הרה"ק ר' הלל נ"ע: נדפס בפלח הרימון בראשית נח, ג ואילך.

27) בי"ה צור עולמים: ישעי' כו, ד.

28) בד"ה חכלילי והגהות לשם: אוה"ת פ' ויחי שסה, ב ואילך.

29) אגה"ק ד"ה מה יפית: סי' יח.

30) לענין ואהבת: ראה שרש מצות התפלה פי"ב ובנסמן לשם.

31) ואדמו"ר . . קומה ה' למנוחתיך: ביאה"ז לכ"ק הצ"צ חלק ב ע' תרצה.

32) כ' בהגהות לשם: אוה"ת ויחי שסה, ב.

33) בגמ': ב"מ פד, א.

34) חלב ודשן תשבע נפשי: תהלים סג, ו. ראה בתו"ח נח נא, ב. לך לך צה, ד. סה"מ תרצ"ב-ג ע' תקלב.

35) ד"ה זמירות היו לי חוקיך: אולי הכוונה לקו"א שבתניא.

36) ובד"ה ואהי' אצלו אמון: לקו"ת במדבר יז, ד.

37) כענין יונתי שנתבאר בלקו"ת: בשה"ש טז, ד ואילך.

38) ד"ה זאת חנוכת ספ"א: לקו"ת נשא כח, ג.

39) וד"ה והי' לכם לציצית הא': לקו"ת שלח מג, ג.

40) וד"ה אני ישנה: לקו"ת שה"ש לד, א-ב.

41) וסד"ה לבבתני הא': לקו"ת שה"ש כט, ג.

42) וביאור לבבתני הב' ספ"ד: לקו"ת שה"ש לא, ב.

43) וד"ה באתי לגני: לקו"ת שה"ש לב, ג.

44) וד"ה נאוו לחייך: לקו"ת שה"ש יג, א ואילך.

45) ובמדבר הב': לקו"ת במדבר ב, ד.

46) וד"ה ענין הנסכים: לקו"ת שלח מ, ב.

47) בד"ה ואשה כי תדור נדר בלק"ת מטות: אוה"ת מטות ע' א'שכח-ט.