פרק ג

כנגד עשר ספירות עליונות: הגם שנת"ל בפ"ב שנשמות ישראל עלו במחשבה, ר"ל מחכמתו ית', והיינו שהם נלקחו מבחינת החכמה וכאן אמר מעשר ספירות, הענין הוא כידוע שכשנאצלה ספירת החכמה היתה כלולה עם הט' ספירות שנאצלו גם כן, וזהו ענין יו"ד במילואו1, דיו"ד היינו בחי' החכמה בעצם, והוי"ו דלי"ת הוא ענין ז"א ומל' שהיו כלולים בהחכמה, ואח"כ יצאו מהעלם אל הגילוי מבחינת חכמה. ולפי זה אתי שפיר שהנשמה היא מבחינת חכמה כמ"ש בפ"ב, וגם זה אמת שנשתלשלה מע"ס כמ"ש כאן, וצריך לומר דכמו שבהשתלשלות החכמה היא ראשית ההשתלשלות והיא עיקרה, כמו כן בנפש העיקר היא החכמה שבה, וכמ"ש לקמן בפי"ט.

ושבע כפולות: מפני שכאו"א כלולה מחסד וגבורה2 כידוע לכן נקרא כפולות, עם היות שבמוחין יש גם כן חסד וגבורה, אבל העיקר הוא המוחין, והם נקראים חסד וגבורה דמוחין כמו חסד שבחכמה גבורה שבחכמה, אבל בהמדות החסד וגבורה הוא העיקר, כמ"ש במ"א באריכות.

ושבעת ימי הבנין: שע"י נבנה העולם כידוע מענין ששת ימים עשה3 ה' כו' כמ"ש במ"א.

והמדות הן אהבת ה' ופחדו ויראתו: פחד הוא בלב4 ויראה הוא ענין הביטול, והוא נרגש במוח, וחשיב כאן פחד קודם ליראה משום שחשיב סדר המדות באופן התגלותן מלמטה למעלה, אז התפעלות המדות (שנקרא פחד) הוא העיקר, וגילוי המדה שבמוח (הנקרא יראה) אז טפל אלי' כידוע, לכן חשיב תחלה אהבת ה' הוא חסד ופחדו הוא גבורה, ואח"כ בא להזכיר אשר גם במוח יש יראה שהוא ענין הביטול.

הנה השכל שבנפש המשכלת שהוא המשכיל כל דבר נקרא בשם חכמה כ"ח מ"ה: זהו קאי על כח המשכיל לא על ברק המבריק5 דהרי הברקת השכל שיירד על הפרט על מה שמתייגע, אז נופל ברק המבריק באותו ענין, וא"כ הרי הוא פרט, וכאן הוא אומר שהוא המשכיל כל דבר ולא פרט, לכן צ"ל דקאי על כח ההיולי על כל מיני השכלות, והוא נקרא כ"ח מ"ה, דעל שם שאינו מושג מהותו נקרא מה כו', וגם נקרא כח, מפני שממנו מבריק השכל והוא מקור לו לכן נקרא כח שהוא מקור להברקת השכל, (ומה שבמ"א נקרא להברקת השכל בשם חכמה הוא רק כמו שם המושאל כי עיקר החכמה קאי על כח המשכיל כמ"ש כאן).

הנה השכל שבנפש המשכלת שהוא המשכיל כל דבר נקרא בשם חכמה כח מה: לאפוקי בחי' ברק המבריק שכבר הוגבל להיות מקור רק לשכל פרטי אף שהוא בהעלם עדיין לכן לא הונח עליו שם חכמה בכלל כי אם הארת השכלי (ובלשון הקבלה יסוד אבא).

שמתבונן בשכלו להבין דבר לאשורו: הוא רוחב ההשגה דבינה.

שמתבונן בשכלו להבין דבר לאשורו ולעמקו: לאשורו הוא האורך ורוחב של השכל, ולעמקו זהו עומק המושג דבינה (שנקרא יסוד אימא). נקודת התמצית של ההשכלה. ודעת יתבאר לקמן אי"ה.

מתוך איזה דבר חכמה המושכל בשכלו: זהו קאי על בחי' ברק המבריק הארת גילוי השכל שנקרא יסו"א, שהוא המחבר עצם החכמה עם ההשגה דבינה, והסדר הוא כך, בכח השכל המשכיל כל דבר ע"י ברק המבריק, להבין היינו בינה.

המולידות אהבת ה' ויראתו ופחדו: כאן הקדים יראה לפחד, כי כאן מדבר בסדר הולדת המדות מהשכל, שבודאי יוקדם תחלה גילוי המדה בשכל הנקרא יראה שהוא הביטול, ואח"כ יתפשט בלב ונקרא פחד, מה שאין כן לעיל קחשיב אופן התגלותן מלמטה למעלה חשיב תחילה פחד ואח"כ יראה.

כשמתבונן ומעמיק מאד: כשמתבונן הוא ענין לאשורו, ומעמיק הוא ענין ולעמקו.

איך הוא ממכ"ע וסוכ"ע וכולא קמיה כלא חשיב: הוא ההתבוננות בגדולת ה' ששרשו מבחינת י"ה של שם הוי', ממכ"ע וסוכ"ע הוא בחי' ה' ראשונה, וכולא קמי' כלא חשיב, הוא הביטול שנמשך מבחינת י', (עיין ד"ה ועשית ציץ6).

נולדה ונתעוררה מדת יראת הרוממות7 במוחו ומחשבתו: (אולי ר"ל בחכמה ובינה) וע' באגה"ק סי' ט"ו יש התבוננות כו', ועל פי המבואר שם לא יקשה כאן מהמבואר לקמן פמ"ג לענין יראה עילאה.

נולדה ונתעוררה מדת יראת כו' באהבה כו': זהו ו"ה משם הוי' ב"ה, דוא"ו הוא ענין אהבה, וה' הוא ענין יראה, וחשיב כאן מקודם יראה ואח"כ אהבה, הגם שאהבה הי' צ"ל קודם, דאהבה הוא מצד החסד, וחסד קודם לגבורה. אך הענין דהנה כן אמת אשר בסדר המדות מלמעלה למטה חשיב חסד קודם לגבורה, אבל כאן חשיב מלמטה למעלה.

וביאור הענין הוא דהנה אנו רואים דבכדי שיהי' שינוי ממהות אחד למהות אחר צ"ל אין באמצע, כידוע הכלל8 דא"א להיות התהוות יש מיש אא"כ יהי' הממוצע אין, כמו למשל גרעין שזורעין אותו בארץ ובכדי שיצמח ממנו אילן או שאר צמחים צריך להיות נרקב ונפסד מקודם להבטל ממהותו הראשון עד שנעשה ממנו אין9, וזהו דוקא סיבת הצמיחה, דלולא שהי' נרקב לא הי' נצמח ממנו שום דבר וסיבת הצמיחה זהו דוקא הרקבון, ע"ד דאיתא בספרים שמגעה"ת לגעה"ע יש עמוד10 המחברן שבכדי שתוכל הנשמה לעלות מגעה"ת לגעה"ע שהוא בחי' ומדריגה עליונה יותר לאין קץ כנודע צריך להיות עמוד ביניהם, והוא ענין ביטול ההשגה שהוא ענין המשכת גילוי אור מגעה"ע שמחמתו תתבטל הנשמה בהשגתה בגעה"ת. או כמו ר' זירא צם מאה תעניתא11 דלישכח תלמוד בבלי שיזכה לתלמוד ירושלמי. (ויש עוד כמה וכמה ראיות ע"ז). מובן מכל הנ"ל שבכדי לשנות ממהות למהות אחר צ"ל אין באמצע.

כמו"כ יובן בעבודת ה', כאשר האדם יש לו תמיד אהבה וחמדה לתענוגי עולם הזה ולכל עניני גשמיות, ובכדי שישתנה ממהות זה לעלות למהות נעלה יותר, להיות לו רצון ואהבה לאלקות כו', צ"ל ממוצע לזה מקודם והוא ענין בחי' אין בחי' הביטול, והוא ענין יראה תתאה לפחות קבלת עול מלכות שמים, ואח"כ יעלה ויבוא ויגיע למדרי' אהבה לאלקות, וחשיב כאן כסדר הד' אותיות של שם הוי' ב"ה מלמטה למעלה ה' ו' ה' י' דחילו ורחימו, רחימו ודחילו, ה"א תתאה הוא ענין דחילו12 יראה תתאה, ואח"כ וא"ו בחי' רחימו אהבה זוטא, ואח"כ ה"א עילאה רחימו אהבה רבה, ואח"כ היו"ד של שם הוי' שהוא בחי' יראה עילאה דחילו.

ושוב יתלהב לבו: היא האהבה שיתבאר לקמן פ"נ ששרשה מבחינת בינה ונקרא אהבה רבה.

ומה שהקדים כאן יראה עילאה ויראת בושת ששרשה מבחינת י' חכמה לאהבה רבה דבינה, כידוע בסדר אותיו' דשם הוי' דחילו ורחימו ורחימו דחילו, יראה תתאה ואהבת עולם אהבה רבה ויראה עילאה, וא"כ הי' צ"ל אהבה רבה ה' של שם תחלה ליראה עילאה י' של שם מלמטה למעלה, (אבל הא לא יקשה לנו כלל שהי' צ"ל המדות כסדרן חסד וגבורה אהבה יראה, ולמה הקדים יראה לאהבה, כי מה שהמדות כסדרן היינו סדר השתלשלות המדות זה מזה, אחר שבא לבחי' אהבה בנקל לו לבא אז מאהבה זו לבחי' יראה, וכענין רצוא ושוב, ואח"כ להתעוררות רחמים שנקרא ת"ת ואח"כ לעמוד במדת הנצח והביטול וההתקשרות וקבלת עול מלכות שמים, וע' בד"ה וארא הא' בתו"א13. מה שאין כן בתולדות המדות מהשכל שמדבר כאן הוא בהיפך, שעל פי רוב יבוא תחלה מהדעת לבחי' יראה (וע' תניא פמ"ג בהמוסגר שם שלפעמים החסדים קודמים) כי הדעת כולל חסד וגבורה והגבורה קודמים להתגלות וכסדר דחילו ורחימו שמלמטה למעלה וזהו בת תחלה14 כו'.

והענין הוא שהאהבה הוא הקירוב והדביקות להדבר הנאהב בהשיגו יקרת ערכו וכיוצא שלא הי' ידוע לו כל כך בתחלה (ולכן נקרא התפעלות), וא"כ צ"ל מתחלה ביטול והפשטת מהותו מהדברים שהי' נאהבים לו מתחלה, ואח"כ מאיר בו מרחוק בבחינת מקיף הנעלם שלמעלה עדיין מכלי השגתו, ופועל בו בזה ביטול יותר פנימי, (ושני בחי' אלו אפשר הם הנהר דנור והעמוד שבין ג"ע לג"ע) וזה נקרא יראה בכלל, ואח"כ יכול לבוא לידי השגה ממש בפנימיות, ונולד לו אהבה ודיבוק בלבבו לזה אחר שמשיגו היטב, וזהו שיראה קודם לאהבה).

וז"ש בתניא פ"ט: ולהוליד מהן על ידי הדעת היראה במוחו ופחד כו' ואהבה כו', וכן בפט"ז: להוליד מבינתו רוח דעת ויראת ה' כו' ואהבת ה' בלבו כו', ובפמ"ו בסופו: שתפול עלי' אימה ופחד תחלה ואח"כ אהבה רבה בתענוגים או כרשפי אש כו', ובאגה"ק. וע' בתו"א ד"ה חייב אינש לבסומי הא'15 בענין אימתך אל תבעתני16, וז"ש בתניא פי"ז: שהרי אין קרוב כו' וכ"ש אהבה כו', נמצא כך היא המדה בכל דעת והתבוננות לבא תחלה לבחי' איזה יראה (רק שבפרט יש התבוננות שמיוחדת יותר לאהבה כו' ויש ליראה כמ"ש באגה"ק סי' ט"ו ע"ש, ומדה האחרת אז טפל אלי' כמ"ש בתניא פמ"ג בסופו), לכן ודאי אף מהתבוננות הנ"ל תוקדם לה בחי' יראה.

אך מה שקשה לנו הוא איך כינה אותה בשם יראה עילאה יראת הרוממות ששרשה מיו"ד של שם הוי', איך תוקדם לאהבה רבה ששרשה באות ה', עוד זאת שנתבאר פמ"ג ההתבוננות לבוא לבחי' יראה עילאה באופן אחר, היינו מפני' אלקות שבתוך העולמות ורואה את הנולד מאין ליש תמיד בביטול אמיתי לא מצד גדולת ה' לבד, ע"ש.

והנה שמעתי בשם הרה"ק ר' אלי' יוסף17 ז"ל שדבר זה נשאל אדמו"ר הזקן נ"ע מאחיו הגאון מהרי"ל ז"ל, והשיב לו הלא לא כתבתי רק לשון ונתעוררה כו'. וצ"ע הלא כתיב גם כן נולדה ומשמע הולדה והתגלות ממש.

ואפשר שכוונתו שבאמת היראה עילאה יראת בושת ממש כמו שהיא אינו רק התעוררות ממנה, כי ההתבוננות הוא מצד גדולת ה' ממכ"ע וסוכ"ע וכולא קמיה כלא חשיב ולא מפנימיות האלקות, עכ"ז נקרא יראה ופחד בהולדה ממש שנולד מהתבוננות הנ"ל וכנ"ל שכל אהבה קודמת לה יראה, אך ורק מפני שבהתבוננות הנ"ל הי' כלול גם בחי' י' חכמה דכולא קמיה כלא חשיב והוא גם כן מבחינת חכמה שבנפש וכנ"ל בשם התו"א ד"ה ועשית ציץ182, לכן נקרא גם כן התעוררות מבחינת יראה עילאה ממש, ועפ"ז יובן דקדוק הלשון לירא ולהתבושש ולא כתב שירא ומתבושש והיינו שאינו יראת בושת ממש כי אם התעוררות ממנה.

ואולי י"ל ע"ד הפשוט כי יראת הרוממות הנזכר כאן הכוונה על בחי' יראה תתאה ששרשה ממדת מל' רוממות מל' ית', ולשון נתעוררה הוא על יראה הבאה מלמעלה ממדת מל' אחר אתערותא דלתתא מיראה תתאה שבנפש, ונולדה הוא על יראה שבנפש, וכן פחד ה' בלבו, וכן משמע בהערה לתיקון חצות18 ובאגה"ק סי' י"ח ותניא פמ"ג, כי שלם ביראה קאי על יראה תתאה שבנפש ושמלמעלה הבאה אח"כ, ועלי' נזכר באגה"ק הנ"ל יראת הרוממות, ע' היטיב שם ובסידור, ויתכן מאד.

ואהבת ה' ברשפי אש הנזכר כאן שרשה מז"א ונקרא אהבת עולם, וע' תניא פמ"ד שכתב על אהבת עולם דפמ"ג אהבה ברשפי אש ושלהבת כו' כמעלת הזהב על הכסף כו', וספמ"ג כלה שארי ולבבי כו', ועכ"ז אינה כלות הנפש ממש שנתבאר פרק נ' ליפרד מהפתילה והעצים לגמרי רק לדבקה בו ית' ע"י תורה ומצות, ע' אגה"ק סי' י"ח לענין אהבה הב' ועל כוסף זה שבגילוי רב כתיב צמאה נפשי19 כו', א"כ הוא כסדר המדרי' דחילו ורחימו הנזכר בכ"מ ותו לא מידי.

בחשיקה וחפצה ותשוקה ונפש שוקקה: הד' בחי' אלו כולם נלקחו מיסוד האש שבנפש האלקית, ולכן חשיב כאן הד' בחי' אלו שהם דוגמא להד' גוונים שיש באור האש20, כן הוא בשם הרה"ח ר' הלל הלוי מפאריטש, אך איך ומה לא ידוע.

כדכתיב נכספה וגם כלתה נפשי וגו' וכתיב צמאה נפשי לאלוקים וגו' וכתי' צמאה לך נפשי וגו': מאי וכתיב הלא מקרא קמא הוי מצי למילף זאת, אך הענין הוא דהפסוק נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות הוי' קאי על בחי' ממכ"ע, כמו חצר שהוא לפני הבית על דרך משל, והפסוק צמאה נפשי לאלקים לאל חי קאי על בחי' סוכ"ע, והפסוק צמאה לך נפשי קאי על בחי' מהותו ועצמותו שלמעלה גם מסוכ"ע גם כן, ומשו"ה לא יקשה מה צריך לכל הני קראי21 וד"ל.

והדעת הוא מלשון והאדם ידע את חוה והוא לשון התקשרות: דהנה יש ב' בחי' בדעת, א' שמחבר חו"ב, דיש מי שנופל לו הברקת השכל, אבל לא יבין באורך ורוחב, וצ"ל דעת התקשרות ההברקה בבינה וזהו על ידי הדעת, וזהו והאדם ידע את חוה22 אדם הראשון קאי על חכמה, כי ראשון מלשון ראשית חכמה, וגם אדם בגימט' מ"ה23 וחכמה הוא כח מה כנודע, וחוה היא בינה24 אם כל חי25, ובכדי להיות התקשרות דאדם וחוה זהו על ידי הדעת, ויש עוד בחי' בהדעת שמחבר מוחין בהמדות.

ויתקע מחשבתו בחוזק: היינו בחוזק בנפש.

ואינו מסיח דעתו: היינו בזמן.

בחוזק ובהתמדה: בחוזק – בנפש, ובהתמדה - בזמן.

לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית כי אם דמיונות שוא: היינו כמבואר בתו"א בד"ה שיר המעלות בשוב:26 כמו חלום שמחבר שני הפכים בנושא אחד ומרכיב שני ענינים הפכים כאלו היו לאחדים, והיינו מפני שבשינה מסתלק כח השכל המבחין ולא נשאר רק כח המדמה, וכח המדמה יכול להרכיב ב' ענינים הפכים, כמו הוא כאן ורואה חלום באספמיה או ספינה פורחת באויר וכדומה, כמ"ש הרמב"ם בשמונה פרקים27, רק בהקיץ כשמתעורר כח השכל הוא השולט על כח המדמה ואינו מניחו להרכיב, לפי שרואה בעין שכלו שהם דברים נפרדים ואינם מתאחדים כלל, וכך הענין בגלות, ניצוץ אלקות בנפש האדם שהוא בבחינת שינה והסתלקות המוחין יכול הוא להרכיב ב' דברים הפכים, להיות כל היום טרוד במו"מ איש לבצעו מקצהו28 זה פונה לזיתו כו', הגם שבתפלה מעורר את האהבה עד שתחפוץ להתפשט מלבושיה כו' לדבקה בו ית' מחמת התבוננות ביחודא עילאה ויחודא תתאה, אעפי"כ אחר התפלה חולפת ועוברת האהבה ואינו שם לבו כי הוא היפוך ההתבוננות שבתפלה, ומדמה בלב להרכיב ולחבר שני ענינים הפכיים יחד כאלו היו לאחדים ובאמת הם נפרדים ורחוקים זה מזה, וזהו עכשיו בזמן הגלות ועז"נ על לעתיד לבוא בשוב הוי' את שיבת ציון היינו כחולמים29. פירוש שאז יאיר אמיתית גילוי אלקות, ואז נראה שכל אהבה ויראה שהי' לנו בזה"ג הכל הי' כמו חלום ודמיון לגבי הגילוי הגדול שיהי' אז, והטעם לזה לפי שכעת בזה"ג הגילוי רק מבחינת ממכ"ע, ולעת"ל יהי' הגילוי מסוכ"ע כו' בבחינת דעת והרגשה ואז יהי' ובערת הרע לגמרי, (עי' לקו"ת ד"ה וידעת היום ובביאור כי על כבוד חופה).

וזהו בדרך כלל, וכן הוא בדרך פרט כעת גם בזמן הגלות בעבודה, הדמיון הוא שבעת התפלה הוא מתפלל בכל כח כוונתו ובבחינת חכמה ובינה ויש לו גם בחי' אהבה לאלקות כו', ואחר התפלה חולף ועובר ההתבוננות והי' כלא הי', ויש לו אהבה לתענוגי עולם הזה ואינו מנגד לו זאת כלל, שזהו כמו החולם שחסר לו כח ההבחנה שהוא הדעת.

מה שאין כן בחי' דעת

הוא קיום המדות וחיותן: קיום היינו בזמן, וחיותן היינו שיהי' בחיות יותר והוא הכל על ידי הדעת, ועיקר ענין מה שהדעת הוא קיום המדות וחיותן, היינו כמו שכתוב בזהר30 דדעת הוא ברא בוכרא דאו"א וירית אכסנתא דאו"א, ונקרא יורש דהוא במקומם ממש, כמו יורש שנשאר במקום אב ממש, שזהו ענין ירושה, וכמ"ש ויירשום31 וישבו תחתם תחתם ממש, וזהו לא כמו בכל ההשתלשלות, דמשום זה נקרא השתלשלות מפני שהחיצוניות שבעליון נמשך לתחתון, מה שאין כן בחי' הדעת, נמצא הדעת הוא מפנימי' או"א, וגם איתא בזהר32 דדעת הוא מפתחא דכליל שית, היינו הששה מדות, ומפתחא, היינו כמו במפתח שנכנסים על ידו לפנים החדר, כמו"כ הדעת פותח פנימיות המדות, והא בהא תליא שע"י שפותח פנימיות המוחין על ידי זה הוא קיום המדות בזמן, וע"י שפותח פנימיות המדות על ידי זה הוא בחיות יותר.

או י"ל באופן אחר ע"י שפותח פנימיות המוחין על ידי זה הוא בחיות יותר. וע"י שפותח פנימיות המדות על ידי זה הוא בקיום יותר בזמן. (וכפירוש השני איתא בהדיא בלקו"ת ואתחנן בבאור דוידעת היום המתחיל ולעיל מיני' כתיב באות ב'33 ע"ש, ובתו"א ד"ה ואלה המשפטים34, ועל פסוק מים רבים35 וגבי ענין הלולב ומיניו36).

לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית כי אם דמיונות שוא כו': עי' בד"ה שיר המעלות כו' היינו כחולמים בתו"א פ' וישב37 מענין דמיונות, שחולפת ועוברת האוי"ר אחר התפלה כחלום יעוף, ומוכח שגם בשעת התפלה לא הי' האהבה מבורר באמת לה' לבדו כי אם בתערובת זר כו', ואף שנתבאר שם שאהבה זאת נמשכה מבחינת עיגולים ומקיפים, (וי"ל הפירוש ע"ד אתעדל"ע לבד בלי הקדם אתעדל"ת, ועי' ד"ה אדם כי יקריב בלק"ת ספ"א38 שנרשם לד"ה שיר המעלות הנ"ל), היינו ששם נתבאר בבחינת כללות כנס"י בזמן הגלות שהוא ע"ד הנ"ל, אבל משם ניקח ראיה לכאו"א בפרט שזהו נקרא דמיון שוא, והיינו גם כן שהוא בחי' אתעדל"ע בלבד, פירוש שבפרט בכל נפש, י"ל שהחו"ב בלבד בלי הרגש הדעת והמדות, נקרא מקיף ואתעדל"ע לבד, כי עיקר פנימי' האדם הוא הדעת והמדות, אבל חו"ב מוחין בלבד נקרא מקיף, כמו שנתבאר בתו"א ד"ה וקבל היהודים בהביאור39 ע"ש, והענין נתבאר בתוס' ביאור לד"ה כי תהיינה לאיש שבלק"ת40.

וזהו תוכן הענין ממה שנתבאר שם, הנה הענין שהדעת נקרא ברא בוכרא לאו"א41 וירית אחסנתא דאו"א, יובן בהקדם ההפרש שבין הולדת המדות מבינה אם הבנים שלא על ידי הדעת, ובין הולדת המדות על ידי הדעת, והוא בב' בחי' הא' הוא בענין המשכת המוחין בעצמם להמדות, שבלי הדעת לא נמשך להמדות כי אם בחי' חיצוניות מהמוחין לבד, (כדרך כל עילה ועלול שחיצוניות העליון לבד נמשך לתחתון). אבל הדעת הוא המשכה פנימי' מהמוחין, כענין והאדם ידע, הב' הוא בענין הולדת המדות שבלי הדעת לא נולד כי אם חיצוניות המדות בלבד, והא בהא תליא דחצוניות המוחין לא יעוררו כי אם חיצוניות המדות ופנימי' מעורר פנימי' כו', אבל הדעת הוא מפתחא שפותח פנימי' המדות, ולכן הדעת נקרא פנימי' המדות בדרך כלל. וההפרש שבין חיצוני לפנימי שחיצוניות המדות הם באים בתערובות טוב ורע, (וכנ"ל בשם ד"ה היינו כחולמים), ופנימי' מברר הטוב מהרע שהדעת מבררן כיון שהוא מעורר פנימי', ופנימי' לעולם מבורר מה לאהוב כו', ולכן הדעת נקרא ברא בוכרא לאו"א, שנמשך לו תוס' הארה מאו"א כידוע בכתבי האריז"ל בענין בן הבכור כו', ע"כ תוכן הענין מה שנתבאר שם.

וזהו ענין מה שנכתב כאן שהדעת הוא קיום המדות וחיותן קיום המדות מצד הפנימיות שבהם כו', וחיותן הוא מצד המשכת פנימי' המוחין שנקרא חיות (או י"ל להיפך), וע' באגה"ק סימן ט"ו בענין הדעת עד והוא מתלבש בהן להחיותן ולקיימן כו', וע' בלק"ת ואתחנן ביאור הא' לד"ה וידעת הא' פ"ב42 עי"ש. ועיקר ענין הדעת מובן ממ"ש בלק"ת ד"ה ענין ק"ש43 בענין התפעלות מספורי מלחמות שמבין היטב ואינו נוגע אליו תכלית הספור כלל, ויש שנוגע אליו יותר ויותר (כמשל המלך עצמו ששומע).

1) ענין יו"ד במילואו: ראה ביאורי הזהר להצ"צ ע' רפד ואילך.

2) כלולה מחסד וגבורה: ראה מאמרי אדה"ז על מאמרי רז"ל ע' קיז

3) ששת ימים עשה: זח"א רמז, א ועוד וראה לקו"ת אמור לא, ד ובכ"מ.

4) פחד בלב ויראה .. במוח: ראה להלן: יראת הרוממות במוחו ..ופחד ה' בלבו. וכן בפרק ט': היראה במוחו ופחד ה' בלבו.

5) לא על ברק המבריק: ראה תו"א ו, ג: בחי' ברק המבריק במוחו שעדיין לא באה לידי אורך ורוחב ההשגה . . שמתנוצץ ומאיר במוחו כח ההשכלה ואינו מתגלה אלא בחי' נקודה, ע"ש. וראה לקו"ת ואתחנן ב, ד.

6) ד"ה ועשית ציץ: תו"א פג, א ואילך.

7) נולדה ונתעוררה מדת יראת הרוממות: ראה מאה שערים ל, ב.

8) כידוע הכלל: ראה שערי אורה יביאו לבוש מלכות פ' כד ואילך.

9) שנעשה ממנו אין: בכת"י נו"א נוסף: כידוע במ"א המשל הזה באריכות יותר אך אין כאן מקום ביאור, אך הכוונה ברורה.

10) שמגעה"ת לגעה"ע יש עמוד: ראה תניא פל"ט. תו"א על מג"א ק, ב וש"נ.

11) ר' זירא צם מאה תעניתא: ב"מ פה, א.

12) ה"א תתאה דחילו .. :זח"ג קכג, ע. וראה מאמרי אדה"ז תקסב ע' תקמז. אוה"ת ויקרא ח"ב ע' תקמב ואילך.

13) בד"ה וארא הא' שבתו"א: נה, ב ואילך.

14) בת תחילה: ב"ב קמא, א. וראה תו"א משפטים עט, א. לקו"ת ש"ש סז, א.

15) בתו"א ד"ה חייב אינש לבסומי הא': צה, ב.

16) אימתך אל תבעתני: איוב יג, כא.

17) הרה"ק אלי' יוסף: ריבלין. מחסידי אדמו"ר האמצעי. בעהמ"ס אהלי יוסף. בהמבואר כאן ראה תורת מנחם ח"ה ע' 124.

18) בהערה לתיקון חצות: סידור עם דא"ח קנא, ג ואילך.

19) צמאה נפשי: תהלים מב, ג.

20) להד' גוונים שיש באור האש: זח"ב רטז, א. ז"ח יתרו לט, ב.

21) לא יקשה למה צריך לכל הני קראי: בביאור תניא להרב ברוק: "עיין בביאור על פסוק וארשתיך (לקו"ת ח, ב). ואפ"ל נכספה וגם כלתה נפשי זהו ענין כלה היינו עד לא קבילת דכר וזהו רק לחצרות ה' היינו מחודומ"ע וצמאה נפשי לאלקות זהו ענין חיות אלקות המתלבש בעולמות וצמאה לך נפשי זהו ענין לעצמות א"ס ב"ה ממש כו'.

22) והאדם ידע: בראשית ד, א.

23) אדם גימטריא מ"ה: ראה ת"ז בהקדמה. פרדס ערך אדם.

24) וחוה היא בינה .. התקשרות .. ע"י הדעת: ראה תורת שמואל תר"ל ע' נט.

25) אם כל חי: בראשית ג, כ.

26) בתו"א בד"ה שיר המעלות: כח, ג.

27) בשמונה פרקים: פרק ראשון.

28) איש לבצעו מקצהו: ישעי' נו, יא.

29) בשוב ה' .. כחולמים: תהלים קכו, א.

30) כמ"ש בזהר: ראה זח"ב קלו, ב. וראה מאורי אור ערך בכור.

31) וכמ"ש ויירשם: דברים ב, כא. וראה תורת שמואל תר"ל ע' פח.

32) איתא בזהר: זח"ב קעז, ב. ולקו"ת ואתחנן ו, ד.

33) בלקו"ת . . באות ב': ה, א.

34) ובתו"א ד"ה ואלה המשפטים: עד, ד.

35) ועל פסוק מים רבים: יט, ב.

36) ענין הלולב ומיניו: סידור עם דא"ח רסג, ד ואילך.

37) בד"ה שיר המעלות . . בתו"א פ' וישב: כח, ג.

38) ד"ה אדם כי יקריב בלקו"ת ספ"א: ויקרא ב, ג.

39) בתו"א בד"ה וקבל היהודים בהביאור: צז, א ואילך.

40) לד"ה כי תהיינה לאיש שבלקו"ת: לז, ד ואילך.

41) ברא בוכרא לאו"א: ראה זח"ב קלו, ב. וראה מאורי אור ערך בכור.

42) בלקו"ת ואתחנן . . פ"ב: ה, ב.

43) בלקו"ת ד"ה ענין ק"ש: פ' ואתחנן יב, ב.