פרק מ"ח

והנה כאשר כו': היינו בא לומר כמו שנתבאר במשל שכל מה שיודע יותר גדולת המלך והוא מקרב אותו יותר יתעורר כו', כמו"כ הוא למעלה כו'.

כי אם מעט מזער: היינו הכוונה הארה גבולית, וגבול לגבי כח הבלי גבול הוא רק מעט מזער כו'.

גילוי ההשפעה כו' בחי' דומם וצומח: היינו שמהארץ מתגלה, כי הארץ אינו בר דעת, רק הכוונה שהאדם יכול לראות בה רק ענין דומם וצומח, דומם היינו מה שהוא יש ולא אפס, וצומח מה שהיא מצמחת.

ולקרב אל השכל יותר: היינו כי המשל דלעיל הוא אינו בשכל ממש כי לאחר שמאמינים שאלקות יש בהארץ אז יכולין לידע ענין סובב וממלא, אבל כאן מובן הכל בשכל.

נקראת דעתו מקפת: היינו לגבי האבן [למשל] שאם היינו אומרים שדעתו מתלבשת בהאבן הי' צ"ל דעת בהאבן, לכן אנו אומרים שלגבי האבן הוא מקפת, אבל לגבי א"ס ה"ז מתלבשת ממש לכן אומר את השמים ואת הארץ אני מלא, ולכאו' הלא זה קאי על סוכ"ע, ואיך אומרים מלא, אך היינו כנ"ל שלגבי עצמות הוא מלא ממש, וזהו עיקר ההתהוות היינו מהמחשבה ורצון של א"ס, היינו גם כן דעת כמ"ש בתרגום1 על פסוק למען אשר ידעתיו רציתיו, דעת הוא רצון.

לאור וחיות המתפשט ממנו ית' ברצונו הפשוט: היינו כי למטה בשמש או באור הנר הוא בהכרח בדרך ממילא ולא בבחירה ורצון, כי זהו ההפרש בין אור לשפע ששפע הוא ברצון ואור הוא בהכרח, וז"ש ברצונו היינו שבזה הוא כמו שפע, ובענין שאין פועל שינוי זה כמו אור, שזהו ההפרש בין אור לשפע שאור אין פועל שינוי, ולכן נקרא בלשון המקובלים אור ולא שפע, אך בזה שהוא ברצונו הוא כמו שפע, ולכן אי' כמ"פ אור ושפע, הכוונה ב' הענינים, בזה כמו אור ובזה כמו שפע.

שער היחוד והאמונה2

ענין יחודא תתאה ויחודא עילאה בקצרה, על פי מה שנתבאר בתניא ח"ב.

יש בזה ד' מדרי' בדרך פרט, היינו האחד מצד גילוי שם הוי' ב"ה שלא ע"י העלם כלל, שאז המתהווים הם בבחי' ביטול במציאות ממש במקורם כביטול זיו השמש בגוף כדור השמש ממש, שאף שהתהווה ונמצא שם הזיו, מכל מקום הזיו בבחי' ביטול במציאות ממש, וכעין הנבראים בעלמא דאתכסיא כמו הברואים שבים שלא נראה ונגלה כי אם מקורם והמה מובלעים בתוכו, ועיקר הביטול הזה הוא באצי', כי הכלים דאצי' המה בבחי' יחוד במאצילם ב"ה, הן המה השמות של הכלים שהוא בחי' אוא"ס המהווה הכלים, כידוע בענין ז' שמות אל אלקים שהמה החיות של הכלים, וגם המה בטלים להאורות משם הוי' ב"ה המתלבשים בהם, וגם בעת רצון למעלה מתגלה בהם עצמות אוא"ס ב"ה שלמעלה ממקורם ע"י החכ' דא"ק שמתלבשת בחכ' דאצי', ועל ידי זה מתלבש גם בכל האצי', שאז הכלים בטלים ונכללים ומיוחדים באוא"ס ב"ה, שלאו מכל אינון מדות איהו כלל שלמעלה מאצי', וזהו עיקר היחוד, (עיין בלק"ת ד"ה מתיבתא דרקיע3, וד"ה והניף הכהן4 בפ' אמור, וד"ה שבתותי תשמרו והביאור5 לענין מכל מלאכתו אשר ברא, ובד"ה ביאור החלצו6 לענין תיקון האורות ותיקון הכלים, וד"ה כי עמך מקור חיים בתו"א7, ובתניא פ"מ בהג"ה), וכ"ז הוא ענין לאיזה בחי' מהאוא"ס הוא הביטול והיחוד בהם, אבל לעולם המה בביטול עצום מאד עד דאיהו וגרמוהי חד בהן, וענין היחוד הוא בחי' שלמעלה מביטול כידוע.

הב' המה הנבראים דבי"ע בדרך כלל ועלמא דאתגלייא בדרך פרט שמקורם הוא מבחי' מל' ית', ושם אד' ב"ה שענינו ומהותו הוא שיהי' הנבראים מהות ומציאות נגלה רק שיהיו בטלים לו ית', ולכן מצד גילוי שם זה ומדה זו בלבד היו הנבראים יש ומציאות בעיני עצמם, אלא שהיו מכירים את בוראם והיו בטלים אל מקורם כביטול עצם נפרד ואין זה יחוד שלם, וע"ז נצטוינו לדעת כי הוי' הוא האלקים, היינו שהאלקים המסתיר להיות נראה הנברא ליש נגלה הוא עצמו הוי' ב"ה, שמצדו הרי הנבראים בטלים במקורם המהוום כביטול זיו השמש בשמש, ויש בזה שני בחי' הא' גילוי שם הוי' דרך ירידה והתלבשות, והוא ענין שילוב שם הוי' באד', והב' דרך עלי' והתכללות, והוא ענין שילוב אד' בהוי' ב"ה, ושניהם המה בחי' יחוד שלם אלא שהא' הוא בחי' יחודא עילאה, והב' הוא ענין יחודא תתאה, אך הצד השוה שבהם שאין דבר נפרד כלל וכלל.

והענין הוא, דהנה שילוב אד' בהוי' ב"ה הוא ענין איך שהנבראים המתהווים ממדת מל' ית', ושם אד' ב"ה בבחי' יש נגלה כנ"ל מכל מקום הם בטלים ונכללים בשם הוי' ב"ה המהוום, מאחר שמדת מל' מיוחדת בו ית', לכן הגם שמצד שם אד' ב"ה ומדת מל' ית' הם נראים ונגלים בבחי' יש, מכל מקום המה גם כן בבחי' ביטול במציאות, אבל לא כמו ביטול הזיו בגוף כדור השמש שהזיו אינו נראה ונגלה כלל, כי אם ע"ד שמצינו שמקום הארון שאינו מן המדה, שהגם שהארון הי' נראה ונגלה מכל מקום הי' גם כן בבחי' ביטול במציאות, ולא הי' תופס מקום כלל מצד גילוי השכינה משם הוי' ב"ה השורה שם, והוא גם כן כביטול הזיו בשמש אלא שבזה הי' דבר פלא ביותר, שזהו ב' הפכים ממש שהי' מציאות נגלה ויש וגם הי' אין ממש, והוא ענין נמנעות בחיק הנבראים שאין להם טבע קיים בחיק הבורא, וזהו ענין לעשות הישר בעיני ה' שנתבאר בד"ה כי תשמע בקול8, וביטול זה הוא כך בכל מקומות של עולם הזה ובכל הנבראים שבו והזמן שבהם אלא שאינו נגלה לנו, וזהו בחי' יחודא עילאה.

אולם בביאור ד"ה שובה ישראל הב'9 שלא נדפס נתבאר שמקום הארון כו' הוא ענין שילוב הוי' באד' ויחודא תתאה, אך במ"א נתבאר שהוא ענין יחודא עילאה, וי"ל דלגבי יחודא תתאה ודעת תחתון שמצד שם אד' בלבד שיתבאר דהוא ביטול היש בלבד נקרא זה יחודא עילאה, ולגבי אמיתית יחודא עילאה שמצד שם הוי' הוא יחודא תתאה, והבחי' הב' הוא ענין שילוב הוי' באד' ב"ה ויחודא תתאה, והיינו דהנה שם אד' ב"ה ומדת מל' ית' שמצדו נראים ונגלים הנבראים בעיני עצמן לבחי' יש אינו נפרד ח"ו מעצמותו ב"ה ושם הוי' ב"ה, כי הוי' הוא האלקים הוא ממש, דהיינו ששם הוי' ב"ה מיוחד ומלובש במדת מל' ית', לבד שמדת מל' ית' מיוחדת ונכללת בו ית' כנ"ל, כי אם שגם הוא ית' מצומצם ומיוחד במדת מל' ית' באופן שגם מדה זו ושם אד' ב"ה הוא גם כן עצמותו ית' שאין דבר שחוץ ממנו ממש, וכענין משל הנמרץ במד"ר10 ממראות גדולות ומראות קטנות שאותה הבבואה גדולה היא היא ממש הבבואה קטנה גם כן, ולמעלה הוא ענין שכח הגבול היותר אחרון הוא גם כן עצמותו ית', וא"כ ישות וגילוי העולמות והנבראים הנמצאים משם אדני ומדת מל' ית' הוא גם כן מעצמותו ית' ממש, וא"כ אין דבר חוץ ממנו ואין מלבדו ממש והכל גילוי אלקותו ית' הבא בבחי' גבול ויש נגלה וזהו בחי' יחודא תתאה, אלא שמצד שמדת מל' ית' ושם אד' ב"ה הוא גם כן מיוחד ונכלל בהוי' ב"ה מצד זה כל המקום בטל במציאות באוא"ס ב"ה המתלבש בו ע"י מדת מל' ית' המיוחדת בו ית', וכמקום הארון שאינו מן המדה כנ"ל וזהו יחודא עילאה, אך שני היחודים הם א' לענין שאין עוד מלבדו, וזהו ועד הוא גם כן אחד בחילופי אתוון, שהחילוף הוא ענין מיעוט האור וכמובן, נמצא יש כאן בדרך פרט ד' בחי' ביטולים, הא' מצד הוי' בעצמו כביטול הזיו ממש וכנ"ל, הב' שילוב אד' בהוי' כענין מקום הארון, הג' שילוב הוי' באד' שהעולם והזמן הם גם כן אלקות, הד' מצד שם אד' בלבד שהנבראים המה בחי' יש נפרד רק שמכירים את בוראם ובטלים בביטול היש בלבד, ובחי' זו לפעמים נקרא בשם דעת תחתון, ולפי זה יחודא תתאה הוא למעלה מזה.

אך בלק"ת ד"ה שובה הא' ובהבי' שם פ"ב11 פירוש ענין יחודא תתאה ושילוב הוי' באד' שהוא ענין ביטול היש בלבד, היינו שהוא בחי' נפרד ומכל מקום הוא בטל כנ"ל בענין שם אד' לבד, וגם פירש דגם ביטול היש זה נמשך משם הוי' המלובש ומאיר בשם אד', ובהבי' לד"ה קחו מאתכם תרומה12 שבהוספות תו"א פ"ד בענין פירוש ועד פירוש שביטול זה נמשך משם אלקים לבד, אך כוונת פירוש פרק ז' שבשער היחוד והאמונה הוא כנ"ל בענין שהמקום והזמן הם עצמם בחי' אלקות, וזה אמיתית פירוש יחודא תתאה שהוא גם כן יחוד אמיתי כנ"ל, וזהו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבינו אלא אחד, דועד בחילופי אתוון הוא גם כן אחד ממש, וכנ"ל, וכ"ה להדיא בד"ה ושמתי כדכד13 דרוש אדמו"ר הזקן נ"ע שלא נדפס בלק"ת, וכ"ה בלק"ת בד"ה שובה הב' דף ס"ז סע"ב ויבין כל היצור שהעולם הוא בחי' מלך בלבד, ומלך ועולם הוא דבר אחד ממש עד כמבואר באריכות בשעה"י עי"ש, וזהו לשון הזהב מכי"ק אדמו"ר הזקן14 נ"ע בעצמו שהוסיף הג"ה זו בדרוש הנ"ל כמבואר בדרוש יין ושכר פ"ב15 עיי"ש, ועי' עוד בלק"ת ד"ה האזינו הג' דף ע"ה ע"ג, כי הרי גם גשמיות הארץ היא התפשטות אלקותו ית' והיא בחי' מל' דמל' דעשי', עכ"ל, וכפשט לשון שער היחוד והאמונה פ"ד שהנבראים הם התפשטות החיות והרוחניות כהתפשטות הזיו מהשמש ועיי"ש גם כן בפרק ג', הרי שגוף הנברא הוא ממש התפשטות אלקות מאין אלקי השופע בו כדוגמת הזיו מהשמש, אלא שבזה אין המשל דומה להנמשל שהאור והזיו הוא מעין המאור והוא בחי' יש מיש כעין עילה ועלול, אבל האין המהווה הנברא הוא נקרא אין להורות שהוא מובדל בערך לגמרי ממהות הנברא ואינו מקור כלל להיות ממנו התהוות הנברא, וכש"כ שיהי' שייך לומר שהנברא הוא התפשטות ממנו, וכמבואר בד"ה ואתחנן בלק"ת16 שפירוש וענין יש מאין הוא שיתהווה בחי' יש מה שלא הי' בכח המקור המוצאו עיי"ש.

וענין פירוש מקור הוא, דהנה בכללות ההשתלשלות יש ג' בחי', הא' העלם וגילוי, הב' הוא מקור ושרש, הג' הוא יש מאין, ענין ההעלם וגילוי הוא הנקרא בכ"מ עילה ועלול, כענין שכל ומדות שהתפעלות המדה היתה כלולה תחלה בהעלם בשכל והיתה התפעלות שכלי, ואח"כ יוצאה לגילוי להיות התפעלות מורגשת בלב, או כענין מחשבה ודיבור וכיוצא בזה, אבל ענין שרש ומקור הוא כמו שהצור שנקרא קרעמין הוא מקור לניצוצי אש שיוצאין ממנו כשמכין בו, שהניצוץ אש הוא כעין התחדשות שלא הי' בהעלם תחלה בהצור, ולא כמו השלהבת שהי' בהעלם בהגחלת וע"י ניפוח יוצא אל הגילוי שאין זה דבר חדש כלל, מה שאין כן בהצור שלא הי' בו מהות האש הנגלה כלל כי אם אש היסודי הרוחני, ומכל מקום אין זה דבר חדש לגמרי כי על כל פנים הוא מקור לאש הנגלה במה שיש בו בהרכבתו יסוד האש הרוחני יותר מבשאר אבנים שאינם מוצאים אש כל כך, לכן הוא נקרא מקור לאש, מה שאין כן ההופכי הצור אגם מים שלא הי' מקור כלל אל המים והוא התחדשות גמורה.

עוד יובן ענין שרש ומקור מצמיחת האילן מהגרעין הנזרע שאף שהאילן יוצא ונצמח מהגרעין, וכידוע שיכולים לראות ע"י כלי המחזה בהגרעין כדמות אילן ופירות ממין הגרעין, מכל מקום אין שייך לומר שמהות האילן עצו ופריו ושרשיו ועליו היו נמצאים ממש בהגרעין בהעלם, אלא שהי' הגרעין מקור ושרש לצמיחת האילן בדקות גדול קרוב לרוחניות, ואח"כ נתגשם בצמיחתו ויוצא ונצמח מדקות ורוחניות להיות אילן גשמי, ואין זה דבר חדש לגמרי וכנ"ל בהצור ואש, מה שאין כן ענין יש מאין הוא דבר חדש לגמרי מה שלא הי' גם בכח המקור המוציאו, ודוגמא לזה הוא צמיחת הארץ בלי זריעה כלל, כי אם בכח הצומח הרוחני שבארץ שמלובש בו מאמר תדשא הארץ17 והוא המוציא מאין ליש, היינו להיות הכח הצומח הרוחני יורד ומתגשם ונעשה צומח גשמי מורכב מד' יסודות גשמיים, שאין ערוך גשם לרוחני והדבר ה' המוציאו הוא העומד בו תמיד להרכיבו ולקיימו, והוא כח אלקי ממל' דמל' דעשי' שבאור הנשמה שבה מאיר הארת הקו מאוא"ס שממנו התהוות הארץ הגשמי יש מאין ומשפיע בה כח הצומח בבחי' א"ס ממש, כמבואר כ"ז בד"ה איהו וחיוהי שבאגרת הקודש, והוא המתלבש גם כן בעשבים ואילנות הנצמחים ממנה להוותם ולקיימם.

ואפשר לומר דהנה כ"ד מורכב מד' יסודות וכח המרכיבם הוא כח חמישי שהוא נקרא כח היולי הנושא וסובל כל הד' יסודות שיוצאים ממנו כמבואר בעץ חיים שער מ"א פרק ג', ומבואר שם שכעין זה הוא הד' בחי' נרנ"ח וכח חמישי הוא הנקרא יחידה שכוללם והוא הממוצע בין אלקות להנשמה, שבתוכו מתלבש ניצוץ אלקות ממש, ובו וע"י מאיר לכל הנרנ"ח, ולמעלה הוא בחי' הכתר הממוצע, ויש בו גם כן ב' בחי' אריך אנפין הוא כדוגמת יחידה והיולי, ועתיק הוא ניצוץ א"ס ממש, וכן הוא בכל ההשתלשלות שצריך להיות ממוצע, ואף גם בדצח"מ הגשמיים, עיי"ש.

ועל פי זה י"ל גם כן כאן דהכח הצומח הוא כח היולי שממנו יוצאים הד' יסודות שבכל הצמחים, ובתוכו מתלבש ניצוץ אלקות ממש מאור הנשמה שבמל' דמל' דעשי', והוא כח המרכיב כל דבר ומקיימו זמן קיומו, והכל ע"י רצונו ית' המאיר בבחי' מקיף והעלם ליתן כח ועוז להאו"פ להוציא יש מאין שהוא כח א"ס דוקא שבכחו ויכולתו לברא יש מאין ולהחיותו, אבל מכל מקום גוף ההתהוות הוא מהרוחניות כח הצומח שנעשה גשמי ע"י כח הוי' השופע בו, והוא מאמר תדשא הארץ בחי' דבר ה' מאור הנשמה דמל' דמל' דעשי' וכנ"ל, וכ"ה עד רום המעלות אך שהתהוות הגשמי ממש מהרוחני הוא פלא יותר שהרוחני נעשה גשמי, וניכר בזה יותר כח הא"ס הסובב שהוא בחי' רצון העליון כנ"ל וכמבואר באריכות בדרוש כת"י המתחיל להבין בתוספת ביאור ענין המבואר ע"פ יביאו לבוש מלכות18 עי"ש.

סוף דבר שגוף הנבראים הם התפשטות החיות והרוחניות של דבר ה' כהתפשטות הזיו מהשמש רק שהוא בדרך רחוקה ונפלאה יותר עד שהמקור המהווה נקרא אין, לפי שנתהווה ממנו דבר שלא הי' בכחו כי אם ע"י כח א"ס ב"ה, ומכל מקום ממנו גופא נתהווה, (וע' מזה בלק"ת בביאור ד"ה לבבתני ספ"א19), ואין דבר חוץ ממנו.

ואפ"ל דקדוק לשונו20 החיות והרוחניות, שהרוחניות הם הכלים דבי"ע והמלאכים שהם נעשו לבוש להחיות אלקות מאור הנשמה המלובש בהם מהכלים דאצי', שבהם מלובש הקו מאוא"ס שבכחו ויכולתו מהווה, שהרי מכל מקום החיות אלקי מתלבש בהכלים דבי"ע והמלאכים ומזלות גבוה מעל גבוה כידוע, שזהו ענין השתלשלות עילה ועלול עד א"ק עד שיורד החיות ונתלבש בעולם הזה הגשמי ע"י לבוש נוגה שמסתיר לגמרי החיות עד שנראה העולם ליש ונפרד ממש, ואף שנוגה גופא מתהווה גם כן מאלקות, אך זהו דרך שבירה ונפילת החיות שלא ע"י השתלשלות, כידוע מענין שבירת הכלים, והאותיות והכלים שנפלו ונשברו ונעשו לבוש המסתיר אוא"ס, שזהו כללות ענין הפרסא המבדיל בין קדש לחול, שהוא ענין הגל שנעשה מאבנים בלי סדר, והוא ענין אותיות דתהו שנפלו, וע"י הוא הלבוש וההסתר והעשרה מאמרות דמל' דאצי' דתיקון מתלבשים בפרסא זו, שעל ידי זה יוכל להיות הסתר הבורא מהנברא וכהנזכר בלק"ת ביאור ד"ה מטות21 בקצרה, וע"י קלי' נוגה מקבלים גם כן ג' קליפות הטמאות, והחיות האלקי שבהם שממנו התהוותם וחיותם הוא בגלות גדול מאד, עד שיכולים לומר אני ואפסי עוד, והרצון העליון הרוצה בהתהוותם שעל ידי זה נעשה התהוות מהדבור עד סוכ"ד כנ"ל הוא בבחי' מקיף עליהם מרחוק, אבל לא שייך לומר שהוא בגלות בתוכם לפי שהרצון בכ"מ אינו אלא סיבה וגרם שיתהווה, אבל גוף התהוות הוא מדבר ה' דמל' דעשי' שממנו נתהוו כל הנבראים דעשי' וגם העולם הזה בכללו שגם הקליפות בכללם, ואף שהוא ע"י לבושים רבים מכל מקום סוף כל סוף מתלבש ניצוץ א' בקליפות ממש שממנו התהוותם וחיותם וקיומם שאין דבר חוץ ממנו, וכמבואר באריכות באגה"ק ד"ה להבין אמרי בינה בענין ה' אמר לו קלל.

ועל פי כל זה יבואר ענין יחודא תתאה שהכל רק גילוי אלקותו ית' ואין דבר חוץ ממנו והוי' הוא האלקים, דהיינו ששם אלקים כח הגבורה והצמצום וההסתר, הוא עצמו שם הוי' החסד והטוב והגילוי והמהווה כל ההוויות, דע"י ההתלבשות בשם אלקים יוכלו הנבראים להיות מקבלים שפע אוא"ס בהתהוותם, ולהיות נפרדים בידיעתם ע"י לבושים הרבים שנסתתר בהם החיות, וכמבואר המשל בזה בסידור בדרוש המילה, בד"ה חרבות צורים22 מחבית גדולה מאד וממנה יוצאים צינורות הרבה גדולים וקטנים לפי מדת הכלים הרבים הגדולים וקטנים העומדים תחתיהם ומקבלים מהם שפע המים, שאף שהצינורות רבים מאד עכ"ז הם מקבלים שפע המים עצמן שעוברים ע"י הצנורות הגדולים, ומהם מקבלים צנורות הקטנים עד שמגיע השפע המים לכלי קטנה שבכולם, ולולא הצנורות הי' הכלים נשטפים ע"י ריבוי שפע המים, כן בנמשל ששם הוי' משפיע חיות ואור לכל הנבראים ונוצרים ונעשים ע"י ריבוי הלבושים המצמצמים וההשפעה הכל משם הוי', אך במשל הלא הצנורות עצמן הם יש ודבר נפרד לעצמן זולת המים, ובנמשל אינו כן כי אם גם הלבושים עצמן מתהווים מאוא"ס ב"ה ושרשם מכח הגבול שבא"ס הוא בחי' שם אלקים, ובהן ועל ידם עובר השפע והאור משם הוי', דהוי' הוא האלקים דלבושי' מיני' ובי' כמבואר בתניא סוף פרק כ"א, א"כ הן הנבראים מצד עצמן והן השפע והחיות שמקבלים הכל מאוא"ס ב"ה וזהו יחודא תתאה.

ותוכן הענין באמונה טהורה זו, הוא מה שנתבאר בנועם שיח סוד עליון בלק"ת ד"ה תחת אשר לא עבדת פ"א עד פ"ב23, ובקצרה שם גם כן בד"ה ויקרא משה אל כל עדת בנ"י24 בענין שאברהם הי' עומד וצווח אל עולם ולא אל העולם, דאל העולם משמע שהעולם הוא ענין בפ"ע וה' המהווה העולם הוא ענין בפ"ע שברא העולם יש מאין ואפש המוחלט כי הוא אמר ויהי, ולפי זה העולם הוא בחי' נפרד לעצמו אלא שהבורא מחדשו ומהווהו תמיד, ואילו הי' מסתלק ממנו כח הבורא הי' אין ואפס, אבל כל זמן שאינו מסתלק הוא יש ומציאות, ואינו שייך כלל לומר שהוא בטל במציאות תמיד אף גם בעת קיומו, כי איך הוא בטל והלא הבורא מהווהו כי הוא אמר ויהי, ודעת זו הוא דעת וסברת העולם (כדלעיל מצד שם אד' בעצמו).

ואף גדולי העולם היו בדעת זו כמבואר בספריהם וגם מקצת מחכמי הקבלה שראו כתבי האריז"ל טעו כן, בחשבם ענין הצמצום כפשוטו שהאור נסתלק ונשאר חלל ומקום פנוי, ובמקום הזה הוא עמידת העולמות, והבורא ית' האציל וברא ויצר ועשה הכל במקום הזה מאין ואפס ומשגיח עליהם תמיד ומחדשם ומהוום ומקיימם, א"כ איך הם בטלים והרי נמצאו ונהוו במקום חלל, והבורא ית' בעצמו הוא סוכ"ע כפשוטו למעלה ממקום העולמות רק שמשגיח מרחוק עליהם, כמבואר כל זה בהוספה שנדפס בשער היחוד והאמונה סוף פרק ז', וגם רחב סברה כן לכן אמרו רז"ל ששמתהו בשמים ובארץ שאמרה ה' הוא אלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, ולא אמרה אין עוד, כמבואר ד"ה עתה ידעתי על המדרש ואתחנן ע"פ וידעת, מה שאין כן נעמן שהודה במקצת עיי"ש שסבר שיש איזה שליטה וממשלה לע' שרים אלא שהקב"ה מושל בכולם, מה שאין כן רחב אמרה שכולם כגרזן ביד החוצב בו ואין להם שליטה כלל, וזהו ענין היחוד לפי סברתם מאחר שמודים ואומרים שאין שום שליטה בההנהגה של עולם מריש כל דרגין ועד סוף כל דרגין אלא בהקב"ה לבדו ואינם אלא כגרזן ביד החוצב ממש, ובזה קיימו מצות האמנת היחוד ואזהרת השיתוף שיוצא מפסוק שמע ישראל כו' ה' אחד בז' רקיעים וארץ וד' רוחות, שאין מנהיג אחר בעולם אלא הוא לבדו והכל בהשגחה פרטית, וכל הע' שרים והמזלות אינם אלא שלוחים שעל ידם עובר השפע, כמו שהאדם עושה ע"י הגרזן מה שהוא חפץ, כ"ז הוא סברת העולם באמונה הפשוטה והוא באמת אמונה שלימה ע"פ פשוטן של דברים ע"פ נגלה.

אבל המאורות הגדולים רבותינו הקדושים הבעש"ט והמגיד נבג"מ אשר אליהם נגלו האלקי' גילוי תעלומות חכמה שבזוהר הק' ועץ חיים בהופעת רוח הקודש שעליהם ועל פי שקבלו מאלי' ז"ל, ורבו של הבעש"ט ז"ל שהי' אחי' השילוני (כמבואר בס' תולדות יעקב יוסף) שהי' במעמד הר סיני, וחידשו דרך עמוקה מאד באמונת יחוד ה', ומסרום לתלמידיהם הקדושים, ואח"כ נתפרסם בקרב כל ישראל ע"י אדמו"ר הזקן נ"ע, שנתן לו ה' לב חכם ודעת לקרב זה אל השכל במשלים ע"י הקדמות המקובלות לו מרבותיו הקדושים, בהפשטת דברי העץ חיים מפשוטן, ופירש ענין הצמצום הנזכר בעץ חיים גם כן בדרך האמת לאמיתו, ועל ידי זה ממילא נתגלה סוד מצות היחוד ואזהרת השיתוף המיוחד לישראל בדרך נפלא ביותר לאין קץ.

(ואין לתמוה מה שזכו דורות האחרונים לזה יותר מדורות הראשונים שהי' צדיקים מופלגים, לפי שלא בזכות הדור תלוי הדבר, כי אם לפי שדור אחר דור מזדכך ומתברר יותר כללות העולם, וכן כל העולמות מהתורה ומעשים טובים, והאהבה ויראה והמסירות נפש שעושים כל ישראל בכל דור שהן הן המשכת אוא"ס ב"ה בעולמות שלמעלה ובעולם הזה הגשמי, ובירור וזיכוך הגוף והעולם כי גם את העולם25 נתן בלבם של בני אדם כידוע.

וזהו שלא ניתנה התורה בזמן האבות26 אף שלא קמו צדיקים כמותם אחריהם, אלא לפי שאויר העולם עצמו והדצח"מ שבו לא הי' כדאי להתגלות אוא"ס ב"ה בתוכו ע"י התורה לפי שלא נזדכך עדיין, אבל ע"י שעבוד ס' רבוא ישראל במצרים זיככו העולם ביותר, ועל ידי זה זכו למ"ת כמבואר בתו"א ד"ה וכל העם רואים27, וכן התגלות זוהר הקדוש לא הי' כי אם הרבה דורות אחר החורבן, אחר הרא"ש והטור, ולא בזמן הרשב"י ז"ל עצמו, וכן העץ חיים וכתבי האריז"ל נתגלו דוקא מאה שנים אחר הסתלקותו, וגם בזמנו נתחדש על ידו ונתגלה מה שלא זכו התנאים ואמוראים כידוע מהקדמת העץ חיים, והכל מטעם הנ"ל, שבכל דור ודור מזדכך העולם יותר ומתבררין ניצוצים קדושים מאד, ועל ידי זה מתגלה אור חוזר, ועדיין לא זכה הדור להיות חכמת הקבלה מתפרש בטוב טעם והסבר מופשט מהמשלים וחידות שנרמזו בעץ חיים בהלבשה בגזירת ה', עד שזכה הבעש"ט ז"ל והמגיד ז"ל ותלמידיהם אדמו"ר הזקן נ"ע להתפרש על ידם.

ועל זה פירש קדוש ה' הרמב"ן ז"ל (שנגלה אליו אלי' ז"ל כאשר העיד עליו הרח"ו ז"ל מפי האריז"ל בהקדמת העץ חיים עיין שם) פסוק בדברי הימים, ימים רבים לישראל ללא אלקי אמת וללא תורה וללא כהן מורה, ופירוש הוא ז"ל שהפסוק ניבא על הסתתרות חכמת הקבלה האמיתית מהדורות עד שיצמח צמח דוד שאז יתגלה סתרי תורה, ועל ידי זה יאיר לישראל אמיתית אוא"ס ב"ה עיי"ש בהקדמתו הנפלאה לשיר השירים.

והנה האור החיים הק' ז"ל כתב בפרשת צו ובפרשת פנחס שבשנת ת"ק לאלף הששי התחיל להאיר ניצוצי הגאולה עיי"ש, וזהו שאז התחיל להגלות תורת הבעש"ט ז"ל בעולם והאיר את העולם).

והיינו שענין הצמצום וסילוק האור אינו כפשוטו ח"ו כי אם מהגילוי אל ההעלם, כמבואר באריכות בלק"ת בדרוש אוצרות חיים28 ובביאור שבתותי תשמרו29, וההעלם אינו אלא לגבי העולמות והנבראים, אבל מצד האור הלא נמצא גם עכשיו בהחלל, ולא עוד אלא שגם הוא מאיר בגילוי כמו קודם, והוא ע"פ מה שנתבאר בעץ חיים ובעמק המלך30 ובהג"ה באוצרות חיים שנשאר רשימה מהאור, וענין הרשימה נתבאר בלק"ת בשם ספר עמק המלך שהוא ענין אותיות שבהם הי' מתגלה אוא"ס וההסתלקות הוא שנשארו האותיות לבד בלי גילוי האור בהם, והיינו שכל הפרצופים מההשתלשלות שבהחלל לא ישיגו ולא יתגלה בהם כי אם בחי' אותיות לבד אבל האור מצד עצמו מתגלה בהם גם עתה בהאותיות.

והנה מאותיות הרשימה אלו (שמאיר בהם האור בהעלם) נאצלו כל הנאצלים, וגם הכלים דאצי' נאצלו מהרשימה בדרך אצי' ולא בדרך בריאה, כמבואר בדרוש אוא"ס31, ולכן איהו וגרמוהי חד ואף שאופן אצילותן מהרשימה צריך ביאור, דאם כן מה ההפרש בינם לא"ק שגם הוא נאצל הראשון מא"ס, והיינו גם כן מהרשימה כידוע בענין מאמר תיו רשים רשימו כמב' בביאור שבתותי תשמרו, עכ"ז סוף דבר כן האמת, ובקצרה הוא שאצילות א"ק מהרשימה הוא ע"ד הפרשת הארה, ואצילות הכלים דאצי' מהרשימה הוא ע"ד האש מצור החלמיש, שמכל מקום אין זה ע"ד יש מאין כנ"ל.

והנה הכלים דאצי' נעשו נשמה לבי"ע ולכל אשר בהם, היינו שמהם נתהוו הכלים דבי"ע בבחי' יש מאין ע"י הקו מאוא"ס המלובש בהם, שרק בכחו ויכולתו כו', עכ"ז גוף ההתהוות הם מהכלים דאצי' ממש, וכנ"ל באריכות בפירוש וענין יש מאין וכהתפשטות הזיו מהשמש, אלא שהוא בדרך נפלאה יותר, אך מוכרח לומר שאינו יש מאין גמור כהתהוות הנברא לפי שהם גם כן אלקות עיין ד"ה מה טובו סוף פרק א32, וכל שכן ובפרט פנימיות הכלים דבי"ע שמהם נמשכו הנשמות שהם נבראים, והם גם כן אלקות וק"ו הכלים עצמן, וכמבואר באריכות בעץ חיים שער מ"ד ושער מ"ז ובכמה דוכתי שמהתנוצצות י’ ספירות דאצי' נתהוו י’ ספירות דבריאה, ואפשר לומר ענין התנוצצות הוא כענין התנוצצות האש מצור החלמיש שהוא בא בשינוי המהות עכ"ז אינו יש מאין כנ"ל, אך אור הנשמה שבהם מהכלים דאצי' כמבואר שם אינו בא בשינוי המהות ולכן הם אלקות ממש, מה שאין כן הכלים דבי"ע ממש והנפש והרוח שבהם הן נתהוו בבחי' מהות נפרד כמבואר בד"ה איהו וחיוהי ובעץ חיים שם, אך מכל מקום אינם דומים להנבראים עצמן דבי"ע המלאכים וההיכלות שהם נבראים נפרדים ממש, מה שאין כן הכלים דבי"ע שבהם מתלבש הנשמה בחי' כלים דמל' דאצי' כהתלבשות הנשמה בגוף ממש, והרי הם מיוחדים ממש עם אלקות דכלים דאצי' כיחוד הנפש בגוף כמבואר בלק"ת ד"ה הנה ענין מדלג ביאור על ד"ה ששים המה מלכות הב'33, ובהם ועל ידם מתהווים כל הנבראים והעולמות עצמן ע"י התלבשותן בבחי' מל' שבאותו העולם המהווה כל הנבראים שבאותו עולם בבחי' יש מאין כמבואר בתניא בפרק נ"ב.

וזהו מעלת הנשמות של ישראל אף נשמות דבי"ע ממש ששרשן מפנימי' הכלים דבי"ע, שי"ל שאופן התהוותם מהכלים דבי"ע אינו על דרך יש מאין כי אם על דרך אצי' מהכלים, וכענין נשמות דאצי' שנאצלו מהכלים דאצי' כידוע ומבואר באגה"ק ד"ה איהו וחיוהי, ולכן הם גם כן אלקות ממש, אך לא כאלקות דאצי' כי אם אלקות דפנימי' הכלים דבריאה (וכן בריאה דיצי' ועשי') כמבואר בסוף פ"א בד"ה מה טובו עיין שם הענין, על כל פנים גם הנבראים היותר תחתונים שהתהוותם להיות בבחי' יש נפרד גמור הם גם כן ממהות האין האלקי ע"י כח הא"ס המאיר בהקו שבהכלים דאצי' עד סוכ"ד, א"כ אין דבר חוץ ממנו.

ובכללות הוא ענין אותיות הרשימה שהוא ענין מה שאוא"ס ב"ה מאיר בבחי' גבול להוות ולהחיות כל הנבראים בעלי גבול הנמצאים מאמיתית המצאו, הם בחי' אותיות הרשימה שבהם מלובש כללות האוא"ס ב"ה כנ"ל, וכ"ז נתבאר ע' יחודא עילאה ויחודא תתאה בעולמות והנבראים דבי"ע, וגם עולם הזה בכלל כל אחד לפי מדריגתו בבחי' הביטול בכל ד' המדריגות פרטיות שנזכרו לעיל.

ועפ"ז יבואר גם כן ענין בחי' יחודא עילאה ויחודא תתאה באצי' גם כן בדרך פרט, והוא דמבואר לעיל שהכלים דאצי' המה אלקות ממש שנאצלו מאותיות הרשימה שנשאר אחר הצמצום אוא"ס, והגם שנקראים בריאה גם כן וכידוע מענין בורא קדושים, שגם החכ' דאצי' וכמו"כ בחי' חכ' דא"ק נקרא בריאה לגבי אוא"ס ב"ה כמבואר בד"ה שבתותי תשמרו בלק"ת, היינו לגבי אוא"ס דוקא שלמעלה מהצמצום, אבל לגבי הרשימה לא נקרא בריאה כי אם אצי' כמבואר בד"ה אוא"ס, והיינו שמהות כלים דאצי' המה אלקות בצמצום עצום כנזכר באגה"ק ד"ה איהו וחיוהי.

ומה שנזכר כמה פעמים האור המהווה חכ' או חסד, י"ל שהכוונה על אור וחיות של הכלי, שיש להם חיות לבד האור המתלבש בהם, והן המה השמות של הכלים כמבואר בביאור ד"ה שבתותי תשמרו רפ"א, ואופן התהוותן מהשמות י"ל שזהו ענין אצילותן מאותיות הרשימה שהן הן השמות, שזהו בחי' אוא"ס הבא ומאיר בבחי' גבול, אך ענין האורות המתלבשים בהכלים זהוא ענין המשכת אוא"ס ב"ה בהכלים שלמעלה מהצמצום והחלל, אך שהמשכה זו מתלבשת גם כן בהכלים (וממילא בא המשכה זו גם כן בבחי' גבול ומדה לפ"ע הכלים והגבלותן), וזהו ענין המשכת הקו מאוא"ס לתוך החלל כידוע מהע"ח, שהקו בראשו דבוק להעיגול הגדול, והיינו לומר שהוא מאיר ונמשך מהאוא"ס עצמו שלמעלה מהצמצום, וידוע שבהאוא"ס עצמו לא שייך לומר ענין ומהות ספירות פרטיים חכ' וחסד ושאר הי’ ספירות, דהאוא"ס כשמו כן הוא א"ס ובלי גבול ופשוט בתכלית הפשיטות, וממילא הי' יכול להאציל ספירות עד אין קץ שלא ממהות ומעין הי’ ספירות כלל, כי מכיוון שהוא נבדל מהכל אין דבר נבדל ממנו כמ"ש מהר"ל34 ז"ל, וכמו שידוע הפירוש אנת הוא חד ולא בחושבן, דהיא הנותנת לפי שאנת הוא חד הי' נאצל ממנו לא בחושבן כלל, ומאחר שהקו נמשך מהאוא"ס יש בו גם כן פשיטות האור שהאור מעין המאור (שלגבי הקו מכונה האוא"ס בשם מאור, מה שאין כן המאור עצמו ג"ז לא יתכן לומר בו שהי' נאצל ממנו ספירות לאין קץ, כי אינו בגדר זה כלל כמבואר זה ד"ה ענין הלל בסופו35 בשם הר"פ משקלאוו מפי אדמו"ר הזקן נ"ע), והוא שרש האורות המלובשים בהכלים די’ ספירות דאצי' וגם באורות הנשמה דבי"ע שהקו המלובש בהם הוא גילוי והמשכה מהאוא"ס עצמו, שע"י המשכה זו מתבטלים הי’ ספירות ממהותן ומתייחדים בהאוא"ס דלאו מכל אילין מדות איהו כלל. וזהו ענין היחודים העליונים יחוד או"א ויחוד זו"נ, היינו שמתייחדים ומתכללים הכלים די’ ספירות בהאוא"ס המתגלה בהם ע"י הקו דהאור מעין המאור וכנ"ל.

ואין הכוונה שהי' ספירות מתבטלין ממהותן ואינם בגדר י’ ספירות כלל, דזה לא שייך כלל בהכלים דאצי' שהם אלקות ממש דאיהו וגרמוהי חד, והאלקות אינו בגדר כליון ח"ו כי אם בנבראים דבי"ע שייך כליון מגילוי שלמעלה מחוק הקצוב להם, וכענין הושיט הקב"ה אצבעו הקטנה ביניהם ושרפם שהוא כלות מהותן לגמרי, מה שאין כן הכלים דאצי' כשמתגלה בהם האוא"ס שלמעלה מהכלים המה במהותן ומכל מקום מתייחדים ביחוד גמור עם האוא"ס, היינו שהם כלים לקבל אף גם גילוי האוא"ס עצמו דלאו מכל אילין מדות איהו כלל, וממילא המה גם כן בביטול עצום ואמיתי כזיו השמש בשמש עצמו.

ואף שהכלים הם בבחי' גבול ותכלית (אלקות בצמצום עצום), ואיך הם כלים לקבל גילוי אוא"ס הבלי גבול. זהו באמת שתי הפכים בנושא אחד, שהוא א"ס הכל יכול לחבר שתי הפכים כי אין לנמנעות טבע קיים בחוק הבורא, ואף גם בנבראים ממש ואפילו הגשמיים ממש יש דבר זה כמו מקום הארון אינו מן המדה, הרי שהמקום גשמי הי' נמצא במהותו ממש, וגם לא הי' נמצא והי' בטל במציאות למעלה מבחי' מקום, וכל שכן בהכלים דאצי' שיש בהם ב' הפכים שהמה מהות חכ' וחסד, ומכל מקום מתייחדים ממש בהאור א"ס דלאו מכל אילין מדות איהו כלל וכמ"ש בתניא בשער היחוד והאמונה פ"ו, שלכן נקראים הי’ ספירות רזא דמהימנותא בזוהר הקדוש שאופן יחודם הוא למעלה מהשכל והשגה.

אך שם נתבאר זה לענין ביטולם ויחודם התמידי לגבי האוא"ס ב"ה עצמו, איך הוא לקמי', אבל לגבי הי’ ספירות עצמן אין גילוי זה מתגלה בהם תמיד, כי זהו דוקא בעת רצון למעלה או ע"י העלאת מ"ן מהתחתונים, שנעשה תוס' אורות למעלה והוא ע"י הקו מאוא"ס המתגלה בהם, ואז מתייחדים ומתכללים באוא"ס ממש בידיעתן גם כן, וזהו ענין היחוד יחוד או"א או יחוד זו"נ, וגם יש כמה מדריגות באופן הגילוי והיחוד לפי מעלת היום כגון שבת ויו"ט ויוכ"פ, ועל ידי זה מתמתקים הגבו' (הוא צמצום הכלים) בחסדים (הוא גילוי האורות והקו) כמ"ש בתניא בהגהות בפרק מ' ופרק מ"א עיי"ש, אבל גילוי התמידי שבהם הוא רק חיותם וקיומם מהרשימה שהוא האוא"ס הבא ומאיר בבחי' גבול ותכלית, להיות בחי' חכ' וחסד שזהו גם כן אלקות ממש דהוי' הוא האלקים, דאיהו וגרמוהי חד דהרי הרשימה הוא מהאור א"ס ממש שלפני הצמצום, וזהו ענין יחודא תתאה בהאצי' עצמו (וכנ"ל בבי"ע).

אבל כשהאוא"ס מתגלה בהם בגילוי רב ע"י הקו הוא ענין יחודא עילאה, דהכלים מתבטלים לגבי האורות והקו כזיו השמש בשמש וכענין שילוב אד' בהוי', ועי' מזה בלק"ת ד"ה ביאור ע"פ והניף את הכבשים36 ובביאור על פסוק החלצו37 וביאור שבתותי תשמרו38, אך הנה גילוי ויחוד זה שהכלים מתייחדים בהאורות והקו הוא בא ונמשך ומתגלה באצי' ע"י הכתר (שהוא הממוצע בין המאציל לנאצלים, היינו שממשיך אור א"ס המאציל בנאצלים) בחכ' עילאה, וע"י החכ' מאיר בכל האצי' (כמבואר בתניא פל"ה בהג"ה), כי בחכ' מתלבש אוא"ס ממש הבלי גבול, לפי שמהות החכ' הוא ענין ביטול ההשגה למה שלמעלה מהשגה, היינו שמתגלה איזה גילוי מהאוא"ס הבלי גבול דלית מחשבה תפיסא ביה כלל.

וענין זה הגילוי אינו כלל ענין ההשגה כי אם ענין ביטול במציאות, ואף שאף גם ענין ומהות הביטול הוא שם על איזה דבר מה שנקרא בשם ביטול ולא על בחי' שהוא אין ואפס לגמרי, וגם לא על בחי' מהות האוא"ס שנקרא יש האמיתי, כלומר שהוא מושלל מהתהוות איזה בחי' שיפול על בחי' ההיא שם ביטול, כי הוא לבדו הוא ממש, מכל מקום מאחר שענין הביטול הוא הוראה ע"ז גופא שאין עוד, ולא שייך בחי' ביטול כלל, לכן ממילא מתלבש בה בזה אמיתית אוא"ס שאין עוד מלבדו אחד האמת, שממילא הכל בטל, אבל בחי' בינה דאצי' הוא ענין השגה, והשגה אינו נופל ושייך כי אם על איזה בחי' גבוה שיוכל לבוא להשגה, והיינו בחי' האוא"ס הבא ומאיר בבחי' גבול ומדה, כי יש גם בכח האוא"ס להאיר בבחי' גבול, והיינו בדרך כלל הכלים דאצי' שמגבילים האור והגילוי והאורות.

(וי"ל שזהו ענין אוא"ס למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית, כי בפירוש אוא"ס יש ב' ענינים, א' כפשוטו א"ס להתפשטותו, והיינו שיוכל להתגלות בכמה אופני' וענינים שונים, כגון להאציל ספירות שכל אחד יהי' מהות מוגבל במהות ואיכות משונה מזולתו, כמו שחסד אינו גבו', וגם כל אחד גופא יתפשט לא"ס וזה נכלל הכל בפירוש א"ס להתפשטותו, ועוד יש בפירוש א"ס היינו מצד השלילות והפשיטות שבו אי אפשר לומר עליו כי זה הוא, ואינו מוגדר בגדר כלל כל מה שהפה יוכל לדבר והלב לחשוב כמבואר בשם מהר"ל ז"ל, כי אם הוא פשוט ומופשט מכל גדר, וזהו אוא"ס למעלה עד אין קץ, היינו פירוש הב' שא"א להגביל ולתארו באיזה בחי', ולמטה עד אין תכלית זהו הפירוש הא' שיוכל לבוא בבחי' גבול ואפי' ס"ר גבולי' עד אין תכלית).

וזהו ההפרש דרך כלל בין חכ' לבינה שבחכ' מאיר א"ס הבלי גבול מפני הביטול שבה כנ"ל, ובבינה מאיר אוא"ס הבא בבחי' גבול, וזהו שהחכ' נקרא חיוהי כלומר אור, והבינה נקרא גרמוהי שהוא הכלי כידוע, וכנ"ל שהאור הוא פשוט ובלי גבול והכלי הוא גבול, וזהו גם כן שהחכ' נקרא אצי' שבאצי' והבינה נקרא בריאה שבאצי', והוא לפי שהבריאה הוא גבול וכנ"ל, וכ"ז נתבאר ע"פ המבואר בכמה דוכתי שהקו הוא מאיר בבחי' אוא"ס אלא שהוא מתלבש בבחי' הכלים וכנ"ל, וכן מבואר בד"ה ואהבת בלק"ת39 וד"ה קורח40 יעו"ש ובד"ה כה תברכו בהביאור41 להמעיין שם, אך בכמה דוכתי מבואר שהקו הוא מאיר בבחי' גבול ותכלית לפי ערך הכלים והגבלתן, אך שהוא נשמה וחיות להן, וכריחוק הנשמה מהגוף על דרך משל, עכ"ז הוא בחי' גבול לגבי א"ס, וזה נתבאר בתו"א ביאור יביאו לבוש מלכות42 ובלק"ת ד"ה להבין מ"ש באוצרות חיים43 ועיין בד"ה ועתה יגדל נא שלא נדפס וביאורו44 בענין שהקו נקרא קו המדה וכן בכמה דוכתי.

ואפשר ששני הענינים אמת, ע"פ המבואר בכתבי האריז"ל שהקו נמשך מהאוא"ס שלא הגיע בו הצמצום, ופירוש בזהר הרקיע בפרשת בראשית ע' ט"ו שהוא נמשך מבחי' יסוד ולמעלה יותר מבחי' ת"ת הנעלם. והענין הוא דהנה ידוע דהצמצום הי' בבחי' אחרונה מהאוא"ס שהוא נקרא מל' דא"ס, והיינו שאם נצייר בדעתינו על דרך משל שיש בהאור דוגמת עשר ספירות, אע"פ שאין שם דמות וספירות ח"ו כידוע בשם האריז"ל הובא בכמה דוכתי בלק"ת, ואז נאמר שהצמצום הי' בבחי' שנקרא מל' דא"ס, וזה האור נתצמצם ואח"כ נמשך איזה גילוי מהאור שלא נתצמצם כלל ולא הגיע בו הצמצום, דהיינו יסוד הנעלם או למעלה יותר ת"ת הנעלם, זהו פירוש הענין.

ובלק"ת ביאור מנורת זהב45 נזכר שהקו נמשך ממל' דא"ס, זהו לפי פשוטו שהקו נמשך מהאור שנכלל ונתצמצם להיות מאיר ובא איזה המשכה בבחי' גילוי, נמצא שיש כמה מדריגות בהמשכת הקו.

וי"ל דרך אפשר דהנה ידוע בעץ חיים שהקו בא לעשות מעלה ומטה בעולמות שיהי' חילוקי מדריגות בהעולמות, ולפעמים מבואר שע"י הקו נעשה יחוד האוא"ס בתוך העולמות שלא יסתירו העולמות כלל, וי"ל שזהו חילוקי המדריגות שיש בהקו היינו מצד שרשו בהמל' דא"ס בא לעשות מעלה ומטה שזהו חיצוניות הקו, ומצד שרשו ביסוד שנת"ל וכש"כ מצד שרשו בת"ת הנעלם הוא ממשיך יחוד האוא"ס ממש וכמובן למשכיל, ואפשר שזהו פירוש קו וחוט קו הוא הבא בבחי' מדה וגבול כענין קו המדה, וחוט הוא ענין החיבור וההתכללות כמובן וזהו פנימיות הקו, ובזה יובן ב' הענינים הנ"ל.

ובזה יש לייישב גם כן מה שהעיר אדמו"ר נ"ע בלק"ת ד"ה קרח לענין החכ' דאצי', דלפעמים מבואר שהחכ' הוא הארת סוכ"ע, ולפעמים מבואר שהחכ' הוא ראשית גילוי הממלא עיי"ש, דהנה בביאור יביאו לבוש מל' אמר שראשית גילוי הקו הוא בחכ', ומשמע הפירוש שם שהחכ' עצמה הוא גילוי ראשית המשכת הקו, ובלי ספק שהכוונה על חכ' דא"ק כמבואר בכמה דוכתי שבה ראשית הקו, אלא שהחכ' דא"ק מתלבשת בחכ' דאצי' כמבואר בעץ חיים שער מ"ז ובתניא בהג"ה בפרק ל"ה כמובא בלק"ת בכמה דוכתי ד"ה קרח ובביאור ד"ה ששים מלכות דרוש הב', לכן אמר זה גם כן על חכ' דאצי' דהיא היא, ועי' ריש ד"ה ואכלתם אכול46 בהמוסגר מאדמו"ר שם, וכיון שכן כמו שיש בהקו כמה מדרי' כנ"ל כן גם בהחכ' דאצי', ואפשר לומר דהנה מבואר בעץ חיים (הובא בביאור ד"ה שבת שבתון) דבהחכ' הנקרא חי' כלול נר"ן ח"י לכן בבחי' נר"ן שבה מלובש הקו מצד שרשו במל' דא"ס הבא בבחי' גבול ומדה, וזהו ראשית גילוי הממלא, ובחי' יחידה שבה מאיר הקו גם מצד שרשו למעלה יותר כנ"ל, וזהו בחי' סוכ"ע אלא שעכ"ז הוא מתלבש בבחי' או"פ דאל"כ מה בין הקו לבחי' העיגול שלמעלה מהקו וכמשל הנמרץ במד"ר ממראות גדולות ומראות קטנות דהבבואה הגדולה ממש מאיר גם בהמראה הקטנה אלא שנתקטנה לפי ערך המראה, והנה מבואר שם שנר"ן דחי' מתלבשים בבינה תפארת ומל' שהם כלים לנר"ן לכן מבינה ולמטה נקרא גרמוהי אף גם בחי' האורות שבהן מהחכ' ומהקו, והחכ' עצמה נקרא חיוהי והיינו כנ"ל שבהחכ' עצמה מלובש עצמות הקו.

1) בתרגום: בראשית יח, יט.

2) שער היחוד והאמונה: נמצא רק בהנדפס.

3) בלקו"ת ד"ה מתיבתא דרקיע: פ' תזריע כב, ד.

4) וד"ה והניף הכהן: לקו"ת אמור לז, א ואילך.

5) וד"ה שבתותי תשמרו והביאור: לקו"ת בהר מב, ד. מג, ד.

6) ובד"ה ביאור החלצו: לקו"ת מטות פז, א ואילך.

7) וד"ה כי עמך מקור חיים בתו"א: לה, א.

8) בד"ה כי תשמע בקול: לקו"ת ראה כג, סע"ד ואילך.

9) ד"ה שובה ישראל שלא נדפס: ראה אוה"ת שבת שובה ע' א'תצז.

10) במד"ר ממראות גדולות: ב"ר ד, ד. וראה לקו"ת קרח נג, ב.

11) בלקו"ת ד"ה שובה הא' ובהביאור שם פ"ב: סו, א.

12) ובהביאור לד"ה קחו מאתכם . . פ"ד: קטו, ג.

13) בד"ה ושמתי כדכד . . שלא נדפס:

14) לשון הזהב מכי"ק אדמו"ר הזקן: ראה הערה הבאה.

15) בדרוש יין ושכר פ"ב: אוה"ת משפטים ויקרא כרך ב ע' תסג.

16) בד"ה ואתחנן בלקו"ת: ב, א ואילך.

17) מאמר תדשא הארץ: ראה אגה"ק סי' כ המובא לקמן.

18) להבין . . ע"פ יביאו לבוש מלכות: אוה"ת מג"א ע' פב ואילך.

19) בביאור ד"ה לבבתני ספ"א: לקו"ת שה"ש ל, א.

20) דקדוק לשונו: בשהיחוה"א פרקים ג,ד.

21) בלק"ת ביאור ד"ה מטות: פא, ב.

22) בסידור . . בד"ה חרבות צורים: קמא, ד ואילך. באוה"ת נ"ך כרך ב ע' תשלח.

23) בלק"ת ד"ה תחת אשר לא עבדת: תבוא מב, ד-מג, א.

24) בד"ה ויקרא משה אל: שם מג, ג-ד.

25) כי גם את העולם: קהלת ג, יא.

26) שלא ניתנה תורה בזמן האבות: ראה תו"א סו, ד.

27) בתו"א וכל העם רואים: עג, ג.

28) בלק"ת בדרוש אוצרות חיים: הוספות לויקרא נא, ב.

29) ובביאור שבתותי תשמרו: לקו"ת בהר מג, ב.

30) ובעמה"מ: ראה לקו"ת ויקרא ויקרא נא, ב.

31) בדרוש אוא"ס: ראה אוה"ת ענינים בערכו.

32) ד"ה מה טובו ספ"א: לקו"ת בלק עג, רע"ג.

33) בלק"ת . . ביאור על ד"ה ששים המה מלכות הב': שה"ש מב, ב.

34) כמ"ש מהר"ל: מפראג. ראה לקו"ת ויקרא ד, ב ובמ"מ שם.

35) ד"ה ע' הלל בסופו: בדרך מצותיך.

36) בלק"ת ד"ה ביאור ע"פ והניף את הכבשים: אמור לז, ג.

37) ובביאור על פסוק החלצו: מטות פז, א.

38) וביאור שבתותי תשמרו: לקו"ת אחרי מג, ב.

39) בד"ה ואהבת בלק"ת: פ' ואתחנן יא, ד.

40) וד"ה קורח: נב, ג.

41) ובד"ה כה תברכו בהבי': נשא כז, א.

42) בתו"א בי' יביאו לבוש מל': צב, ג.

43) ובלק"ת ד"ה להבין . . באוצ"ח: הוספות לויקרא נא, ג.

44) בד"ה ועתה יגדל נא שלא נדפס וביאורו: אוה"ת שלח ע' תצג ואילך.

45) ובלק"ת ביאור מנורת זהב: לו, א.

46) ד"ה ואכלתם אכול: לקו"ת צו ז, ג.