פרק ו

והנה זה לעומת זה עשה אלקים כו' כך הנפש דסטרא אחרא כו' כלולה מעשר כתרין דמסאבותא שהן שבע מדות רעות כו' ושכל המולידן: כאן הקדים לבאר הז' מדות קודם החב"ד, ובפרק ג' לענין הנפש האלקית הקדים לבאר החב"ד, היינו כי הנפש האלקית עיקר מהותה הוא החכמה והמוחין כמ"ש בפרק ב' ובפרק י"ח וי"ט, כי שרש ועיקר הנפש האלקית הוא הביטול האמיתי לאלקות למעלה מטעם ודעת שזהו מהות החכמה, והמוחין והמדות טפלים אלי' ונמשכו ממנה, אבל הנפש הבהמית עיקר מהותה הוא הישות והפירוד שזהו ענין המדות רעות ששרשן מז' מלכין קדמאין דתהו שבהם הי' השבירה, ושכל המולידן הוא המוחין השייכים להמדות, שזהו ענין מלך בלע הוא הדעת1 כו', ולכן נקרא כתרין2 כידוע שבתהו הי' הנקודות זה תחת זה3 בלי התכללות, וענין הנקודות הוא הכתרים של המדות היינו הכללים4 ההיוליים שבהם שהוא ענין הרצון בכלל, ובנין המדה בבחינת עשר כלים (ספירות ופרצוף) הוא על ידי המשכת המוחין בהם דוקא שזהו עיקר התיקון כו'.

מעשר כתרין דמסאבותא: עם היות שיש י"א כתרין כידוע5, אך מקיף דלבונה זכה הוא תחלת הקדושה, ואלו עשר הם קליפה כו'. והטעם שנקרא בשם כתרין הוא דהנה ידוע דכתר הוא ענין הממוצע בין עולם לעולם, כידוע דמל' דאצילות נעשה כתר ועתיק לבריאה, דהיא הממוצע בין אצילות לבריאה, וכמו"כ בין כל עולם ועולם, וכמו"כ כאן נקרא עשר כתרין דמסאבותא דנוגה על שם שהם ממוצעים בין קדושה לג' קליפות הטמאות כו'.

נקראים לבושי מסאבו: י"ל כי כמו שבקדושה בנפש האלקית גבהו וגדלו מעלתן על נר"ן עצמם כמש"ל פ"ד בתחלתו ע"ש, כמו"כ בסט"א נקרא לבושי מסאבו שממשיכין עוד טומאה יתירה על הנפש עצמה כי זלעו"ז כו', ולכן ההזהרה בתורה בכ"מ הוא רק על הלבושים כמ"ש אל יהרהר אדם ביום6 כו' לא על עצם המדות, והיינו כנ"ל שהלבושים הם קשים וגרועים מהנפש עצמן.

שהן תבירו דרוחא: תבירו נקרא ע"ש שנפלו בשבירת הכלים לזאת נקרא תבירו דרוחא כו'. ועוד יש פירוש שנקרא תבירו ע"ש ששוברין את רוח הקדושה כדאיתא בלקו"ת ד"ה יחיינו מיומיים אות ב'7 תבירו דרוחא שמשבר ומפסיק כח וחיות אלקי הנמשך אליו ע"ש.

וצד הקדושה אינו אלא השראה והמשכה מקדושתו של הקב"ה ואין הקב"ה שורה אלא על דבר שבטל: עי' פי"ט: וזהו כלל בכל סטרא דקדושה כו', וע' פל"ה: כי אמיתית ה' אלקים אמת כו', ובהג"ה שם, וע' ד"ה קחו מאתכם תרומה8 והביאור בהוספות תו"א9 לענין אתכפיא שהוא ענין העלאת מ"ן לבחי' סוכ"ע.

בין בכח ככל איש ישראל: אין הכוונה ממ"ש בכח היינו שיכול להיות בטל ואינו בטל רק המעלה הוא שיש על כל פנים בכח כשירצה, אלא שבהעלם כאו"א מישראל הוא בטל, וזהו הכוונה מ"ש בכח ולפי אופן הביטול כך נמשך גילוי אלקות בנפשו.

שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה שרויה: ועוסק בתורה הוא ענין הבטול שמבטל את עצמו מכל וכל ומניח רצונותיו אל הצד, רק הוא מייגע ולומד בכדי לידע מהו רצון העליון אם כך הוא רצון העליון או כך כו'. ולזאת שכינה שרוי', שרוי' היינו בגילוי בנפשו, כי זהו המעלה בתורה יותר מתפלה, כי בתפלה עם היות שמבטל גם כן את עצמו, אך עכ"ז הוא מבקש בשביל עצמו, כמו ברכת השנים וכו', אבל בתורה הרי מבטל את עצמו מכל וכל כו', וזהו תכלית הכוונה של דירה בתחתונים היינו שהתחתון דוקא יהי' בטל, וזהו על ידי התורה.

אבל כל מה שאינו בטל אצלו ית' כו' אינו מקבל חיות כו' מבחינת פנימית כו' אלא מבחינת אחוריים: עי' פכ"ב פירוש אחוריים ופנימית, והענין שהתהוות הקליפות אינו מצד שרוצה ה' בהם חלילה מצד עצמו כמו בסטרא דקדושה שזה נקרא פנימי' כו' כי אם בשביל קיום הל"ת ואתכפיא ואתהפכא כו', א"כ לגבי עצמותם כמו שהם שהוא היפך רצונו האמיתי נקרא אחוריים דאחוריים כו', אבל סוף סוף הוא בעצמותו ורצונו ב"ה המהוום ומקיימם כי אין דבר חוץ ממנו, אלא שהוא ע"י צמצומים רבים (ופירוש צמצום הוא דילוג הערך עצום ונפלא ממהות למהות, לא כמו בעילה ועלול שיש איזה ערך מזה לזה, וכל הצמצומים אינם פועלים שום שינוי בו ית' וברצונו הפשוט).

אלא הוא דבר נפרד בפ"ע: היינו שמחשב את עצמו בדעתו לנפרד, אבל באמת אין לך דבר שנפרד ממנו כידוע.

אינו מקבל חיות כו' מבחינת פנימית הקדושה כו' אלא מבחינת אחוריים: הכוונה בפנימית ואחוריים, הוא על דרך משל כמו שאנו רואים שכאשר אחד נותן לחבירו דבר מה אם הוא נותן לו ברצונו הטוב וחפץ ליתן לו אזי מחזיר לו פנים בכדי שיראה המקבל מי הוא הנותן כו', כענין שאמרו הנותן מתנה לחבירו10 צריך להודיעו בכדי שידע מי הוא הנותן כו', מה שאין כן כשנותן לזולתו שלא ברצונו הטוב אזי מחזיר פניו ממנו ומשליך לו כלאחר כתפו, כי מחזיר פניו ממנו משנאתו אותו, ומה שנותן לו כלל היינו מחמת טעם כמוס שיש לו, כך על דרך משל יובן למעלה מי שמבטל את עצמו לאלקות אזי מקבל מפנימי' הקדושה כו', והיינו שמחזיר לו פנים שמגלה שהוא הנותן כבי', והסימן הוא שיכול להיות שישתנה גם הטבע כו' ונראה ונגלה שהוא הוא הנותן לו כח לעשות חיל כו', מה שאין כן מי שאינו בטל אליו אזי אינו מקבל מפנימי' אלקות כי אם מבחינת אחוריים כבי'. והפירוש הוא שמסתיר את עצמו ממנו שלא ידע שהוא הנותן עד שיכול לומר כחי ועוצם ידי עשה לי החיל הזה, ומה שנותן לו הוא רק כדי להעניש הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים כו', עי' לקמן פכ"ב.

עד שיכול להתצמצם ולהתלבש בבחינת גלות: הנה בחי' גלות הוא מה שיונקת חיות מבחינת אחרונה שבהשתלשלות הקדושה המתלבשת בתוכה ממש להחיותה ולקיימה, כמ"ש בפכ"ב מעט מזער אור וחיות, והוא ניצוץ קטן ממל' דעשי', [ובהגהה:] עם היות בתוכו עשר ספירות דעשי' דקדושה כו' ובתוך כו' שבתוכן אור א"ס ב"ה ממש שאין דבר חוץ ממנו כלל ומלא כל הארץ כבודו, לכן נקרא גלות השכינה לעצמותו ממש (אחר הצמצום והתלבשות בחכמה שהוא סטרא דקדושה בכלל), עם היות שעצם היניקה דקליפה הוא חיות מעט מזעיר אחורי' דאחורי' כו' בחי' אחרונה שמתלבש בה כו'. וכ"ז למדתי והבנתי מהקיצור של אדמו"ר בפרק זה11 ומאגה"ק סי' כ"ה אחר העיון, וזה כוונת ההגהה כאן עם היות כו'.

בהגהה: עם היות בתוכו עשר ספירות דעשיה דקדושה: לקרב אל השכל איך יתכן שניהם, שאוא"ס ב"ה מלא כל הארץ הלזו, ועולם הזה ומלואו נקרא עולם הקליפות, הנה מבשרי אחזה כו' שאנו רואים באדם הגשמי שיש לו שכל וחכמה להשכיל כל דבר אשר יעשה, ויוכל להיות שיהי' בקי בכל התורה כולה, ולא עוד אלא שיוכל להיות שיהי' גם בקי בחכמות אוה"ע רפואה, תכונה, וכו' בכל הז' חכמות, וכמו שלמה המלך ע"ה שהפסוק מעיד עליו ויחכם מכל האדם12 והיה בקי בכל הז' חכמות שבעולם עד שכולם באו לשמוע חכמתו, ועם כ"ז הי' מרכבה לחכמה דמל' דאצילות וידבר שלשת אלפים משל13 על כל דבר ודבר מדברי תורה, ואיפוא נמצא זאת, הרי הכל במוח הגשמי, וידוע אשר הגולגולת ממולא ממוח עד שלא יש מקום פנוי כלל וכלל, ואם הי' יוצא המוח מהגולגולת אזי בשו"א לא יכולו להחזיר אותו למקומו, כי בעת שמונח בגולגולת אזי הוא מכווץ וממלא כל הגולגולת, ואיך נמצא שם כל החכמות וכל הלימודיות הנ"ל.

אך הענין הוא שהתלבשות דבר רוחני אינו דומה להתלבשות דבר גשמי, כי הדבר הגשמי תופס מקום כו', מה שאין כן הרוחני אין תופס מקום מצד עצמו רק שנתפס ונקלט בגדר ובחי' מקום שהמקום ההוא אינו אלא כלי ומשכן להשראת הרוחני בו, ולכן יכול להיות השראת כמה מיני כוחות והתלבשות במקום אחד. ומזה יובן למשכיל למעלה אשר עם היות שעולם הזה ומלואו מלא קליפות כו', ועכ"ז הוא ית' מקומו של עולם ומלא כל הארץ הלזו התחתונה כו', כי אלקות הוא עוד יותר גבוה ונעלה מרוחניות (ע' בלקו"ת נצבים בביאור על פסוק שוש אשיש14יעו"ש).

אלא שהקליפות הן נחלקות לשתי כו' ואין בהם טוב כלל: ר"ל בעצמותם אבל בתוכם מלובש י' ספירות דעשי' שבתוכם כו' כנ"ל שמהן נשפעות ונמשכות נפשות אוה"ע וקיום גופם כו'. (קיצור תניא15)

ואין בהם טוב כלל: דקדק בלשונו ואין בהם היינו מצ"ע, אבל מכל מקום יש בהם ניצוץ וחיות אלקי המחי' אותם כמ"ש ואתה מחי' את כולם כנ"ל פ"ב.

1) מלך בלע הוא הדעת: ראה תו"א קי, ב. לקו"ת חקת סא, ד. תו"ח וירא קיז, א.

2) ולכן נקרא כתרין: ראה לקוטי לוי יצחק על תניא ע' ב.

3) שבתהו הי' הנקודות זת"ז: ראה ע"ח שער התיקון פ"ה. תו"א נא, סוע"ד ובכ"מ.

4) אוצ"ל: הכלים

5) יא כתרין כידוע: ראה תו"א תולדות כ, ב. ועם ביאור וציונים באוה"ת בראשית ע' קנב.

6) אל יהרהר אדם ביום: כתובות מו, א. ע"ז כ, ב.

7) בלקו"ת ד"ה יחיינו מיומיים: דרושים לר"ה סג, ד.

8) ד"ה קחו מאתכם תרומה: תו"א פח, ד ואילך.

9) והביאור בהוספות תו"א: קיד, סע"א ואילך.

10) הנותן מתנה לחבירו: שבת י, ב וש"נ.

11) מהקיצור של אדמו"ר בפרק זה: בקיצורים והערות לתניא.

12) ויחכם מכל האדם: מ"א ה, יא.

13) שלשת אלפים משל: מ"א ה, יב. וראה תו"א מקץ מג, ב.

14) לקו"ת נצבים בביאור על פסוק שוש אשיש: מט, ג.

15) (קיצור תניא): קיצורים והערות לתניא לאדמו"ר הצ"צ (ע' ג).