פרק טז

וזה כלל גדול כו' להוליד מבינתו רוח דעת ויראת ה' במוחו כו' ואהבת הוי' בלבו

1צ"ל מה שמזכיר ביראה דווקא במוח ואהבה דווקא בלב, כי ידוע שהולדת המדות הוא מחב"ד שבמוח, אשר מקודם יתפעל במוח באהוי"ר עד שאח"כ ירגיש גם הלב הגשמי מהתפעלות אהוי"ר, הנה יש התפעלות הדחילו ורחימו במוח ובלב, ואם כן אינו מובן למה חלק היראה במוח והאהבה בלב, הענין הוא שמהות היראה הוא היפוך ממהות אהבה, כי היראה הוא כווץ הנפש בחי' הביטול, ואהבה הוא להיפוך התפשטות הנפש לחוץ מעצמותו, וטבע השכל שבמוח הוא קרוב יותר לבחי' כווץ, כמו שאנו רואין כאשר יעסוק האדם במושכל עמוק יכווץ כל כוחותיו בעצמותו ולא יכול לגלות שום התפשטות, כנראה בחוש בעת העמקת הדעת אין בכח הדיבור שום התפשטות וגילוי להשיב לשואלו דבר, וגם כח השמיעה נתכווץ כ"כ שאינו שומע הדיבור מזולתו, וגם לא יראה מי שעומד לנגדו אף שעיניו פתוחות, וגם הרגשת הכאב בגופו יחסר לגמרי בעת העמקת הדעת, כמבו' במ"א עד שהי' דם מבצבץ מאצבעותיו כו'2 כידוע, והלב הוא היפוכו ממש רק לגלות הכוחות בהתפשטות יתירה, כמו השמחה בלב יעשה התפשטות וגילוי בכל הכוחות, שכח הדיבור הוא בבחי' הרחב גדול בעת שמחת לבו, עד שההתפשטות פועל גילוי גם בחיצוניות האברים לספק בידיו ולרקד ברגליו, אבל כח התענוג השורה במוח נראה בחוש שאין מזה שום התפשטות חיצונית, רק התענוג ספון וטמון בעצמותו, כמבואר במ"א3 ההפרש בין מצות התענוג בשבת ובין מצות שמחת יו"ט, וגם מובן ממה שידוע4 שדברים היוצאין מן הלב נכנסים ללב זולתו בעומקו, והוא ג"כ מצד כח ההתפשטות שיש בהלב לעשות התפעלות עד גם בלב זולתו הנפרד ממנו לגמרי, ומכ"ז מובן שבאמת יש אהבה במוח ויראה בלב, רק במוח מצד טבעו בחי' הכווץ, עיקר ההרגשה הוא היראה בגילוי גדול והאהב' הוא בבחי' העלם, ובלב הוא ההיפוך מצד טבע הלב הוא התפשטות לחוץ דוקא, לכן האהבה שהיא מהות התפשטות עיקר גילוייה הוא בלב דווקא, ובאמת גם מדת היראה ישנה בלב ג"כ, רק היראה אינה כ"כ בבחי' גילוי בהרגש בלב כמו במוח, מצד שהיראה הוא בחי' כיווץ והלב טבעו להיפוך, ובכאן מדבר מבחי' אהוי"ר הנגלים ומורגשים, עד שיתפעל במעשה להיות סור מרע ועשה טוב, אשר זה א"א להתגלות כ"א ממדות הגלויי' ומורגשים, לכן היראה מורגשת בגילוי גדול דווקא במוח, לכן הזכיר בלשונו הק' ויראת הוי' במוחו, ועיקר הרגשת אהבה בגילוי הוא בלב דווקא, לכן הזכיר בלשונו הק' ואהבת ה' בלבו דווקא, שזהו גילוי אהבה הבא בהרגשה, אשר הגילוי והרגשת אהוי"ר דווקא שייך למעשה, וכאשר מלה"ק שזהו כוונתו במ"ש וז"ל מבינתו רוח דעת ויראת ה' במוחו להיות סו"מ ואהבת הוי' בלבו לדבקה בו בקיום המצות.

מהדורה אחרת מהנ"ל 5

הנה דקדק בלשונו דוקא יראה במוחו ואהבה בלבו דוקא, ובסמוך לזה כתב וז"ל ויתר ע"כ כו' שגם אם אין יד שכלו כו' משגת להוליד אהבה בהתגלות כו' רק אהבה מוסתרת במוחו ותעלומות לבו, עכ"ל, הנה זכר כאן דוקא אהבה במוחו ויראה בלב, אך הענין הוא שיש הפרש בין היראה ואהבה במהותם, כידוע שהם בחי' חסד וגבורה שבנפש, והחסד הוא בחי' התפשטות שבנפש, ובחי' הגבורה הוא בחי' הסתלקות הנפש וכווץ בעצמותה, והלב קרוב יותר להתפשטות והמוח קרוב יותר לכווץ והסתלקות, כי עיקר הילוך החיות בהתפשטות הוא בלב דוקא, מצד שעיקר הילוך הדם ורוח החיוני הוא בב' חללי הלב, והמוח טבעו קר ולח ובלי דם, ולכן טבע גילויו הוא בחי' כווץ כמו עיון השכל הוא כיווץ המוח רק בנקודה אחת וגם כח התענוג השורה במוח הוא בחי' כיווץ, כנראה בחוש כאשר האדם מתענג לא יוכר לזולתו בחיצוניות כמו שניכר בעת שמחתו, ועיון השכל אנו רואים בחוש שעושה כיווץ החיות בכל האברים, כי כאשר טרוד האדם בתכלית בעומק אינו יכול להשיב לשואלו דבר, וכל אבריו הם בכיווץ והוא ממש כאבן דומם כנראה בחוש, אבל הלב אנו רואים שהתגלות כוחות הלב הוא בהתפשטות גדול, כמו דברים היוצאים מן הלב עושה התפשטות וזריזות גדול בכל האברים, ולכן בשבת שהמצוה היא להתענג על הוי' כתי' ודבר דבר שגם הדיבור אסור, אבל ביו"ט שהמצוה היא ושמחת בחגיך הותר הדיבור, ודוקא בגילוי והתפשטות היפוך הכיווץ, ומכל הנ"ל יובן אף שעיקר שורש אהוי"ר והתגלותן בהרגשה היא בלב, אעפ"כ היראה מצד שהיא בחי' הכווץ התגלותה במוח דוקא, כי היראה היא בהתגלות בתכלית במקורה במוח יותר מצד שהוא קרוב יותר לבחי' כיווץ מהלב, אבל אהבה שהיא בחי' רצוא בהתפשטות גדול, התגלותה בהלב יותר מבמקורה ולכן בראש הפרק שמדבר מבחי' בינוני אשר אה' ויראת הוי' היא בהתגלות, והתגלות אהבה היא בלב דוקא והיראה התגלותה היא במקורה בהמוח דוקא, לכן כ' בלשונו ולהוליד מבינתו רוח דעת ויראת ה' במוחו ואה' ה' בלבו, אבל בסמוך מדבר מבחי' בינוני שאה' ויראה היא בהעלם ובקיצור, אשר נקרא רק בשם מחשבה טובה, כ' בלשונו רק אה' מוסתרת במוחו כו', משום שאהבה שאינה באריכות והתפשטות רק מוסתרת, עיקרי משכנה הוא במוח דוקא ואח"כ בתעלומות הלב וד"ל.

ויתר על כן צריך לידע כו' שגם אם אין יד שכלו כו' משגת להוליד אהבת ה' בהתגלות כו' רק האהבה מסותרת במוחו ותעלומות לבו כו' הנה כשמעמיק בענין זה בתעלומות תבונות לבו ומוחו כו' כפי אשר נגמר בתבונת לבו כו' הרי תבונה זו מתלבשת כו'

עיין היטב איך שמדקדק בלשונו הק' להזכיר כמה פעמים דווקא ל' תבונה ולא בינה כמו בפרקים הקודמים, והענין הוא כידוע ההפרש בין בינה לתבונה הוא שיש בשכל פנימיות וחיצוניות, היינו שכל שבשכל הוא פנימיות השכל שאינו שייך לשום מדה ומעשה, כמו השכלת התכונה והאלגברא, וחיצוניות השכל הוא כאשר משכיל במוחו אהבת זולתו או שנאתו, אף שא"ז עדיין מדה מורגשת כמו בלב בהתפעלות עד שדם הגשמי ירגיש התפעלות, ובמוח אינו רק הרגשת כח שכלי, כמו הרגשת השכל במושכל ענין התכונה והאלגעברא, מכל מקום נקרא מדריגה תחתונה בשכל, שעיקר כוונת העיון בהשכלה זו אינו להשכיל עצם המושכל רק לגלות המדה איך שיהי', ומכל מקום הרגשת השכלה הוא ולא הרגשת מהות התפעלות המדה, וזה נקרא בשם תבונה כמ"ש בהגה"ה בסמוך: וכמ"ש בזוהר וע"ח דתבונה אותיות בן ובת שהן דחילו ורחימו ע"כ, אך לכאורה גם בעצם הבינה יש ג"כ בחי' המדות דחילו ורחימו, ואדרבא המדות הנגלים בלב מעצם הבינה הם בתוקף ההתגלות יותר כמ"ש בסמוך לזה עיי"ש, והענין הוא כנ"ל שבאמת עיקר המדות נולדים מהבינה, רק המכוון מההשכלה הוא השכל ולא המידה וגילוי המדה הוא ממילא, כמו כאשר יעמיק בפלפול עמוק בש"ס, הנה בעת ההעמקה אין כוונתו להדין כשר או פסול, ואחר כלות עיון הפלפול יתגלה ממילא שהדין הוא כשר או פסול, לכן נקרא פלפול זהו עצם ההשכלה, שאינו שייך כלל להמדות אף שממילא נתגלה המדה אח"כ, והפלפול הזה נקרא עצם הבינה וד"ל, אח"כ ישאל התלמיד איך הוא הדין ויאמר לו הרב שיצא לו מהפלפול שהדין הוא שהדבר הוא כשר, ועצם הפלפול העמוק א"א שהתלמיד ישיג רק יאמר לו הרב הטעם בקיצור, והנה הטעם שאמר לו הוא ג"כ מהות השכלה כמו השכל העמוק, מכל מקום יובן שאינו ערוך ודמיון כלל, כי הפלפול הוא עצם השכלה, והטעם בקיצור הוא מדריגה תחתונה שבשכל, ונקרא לגבי עצם השכל רק בשם מדות שבשכל, אף שגם הטעם הוא מהות השכלה, אבל עיקר כוונת ההשכלה הוא ידיעת המדה ולא ידיעת השכלה כלל, וזה נקרא בחי' תבונה בן ובת, והנה יש הפרש גדול בין ידיעת הרב לידיעת התלמיד לבד ההשכלה מהמדה, כי גם בהמדה עצמה יש הפרש גדול, אף שלכאו' גם התלמיד יודע שהדין הוא שהדבר כשר כמו הרב מכל מקום יש הפרש גדול בידיעתם, כי ידיעת הדין אצל הרב הוא בחיות עצום וענג גדול בהתפעלות יתירה, מצד שיצא לו הדין מהשכלה עמוקה ועריבה, אבל ידיעת התלמיד בהדין הוא בלי שום חיות וענג כלל, רק ידוע לו שהדין כך ואין לו מזה שום התפעלות כלל

ובכ"ז יובן ההפרש בין אהוי"ר הנולדי' מהתבוננות עמוקה הנקרא בינה לאהוי"ר הנולד מבחי' תבונה, כי הדחילו ורחימו הנולד מבחי' בינה שהיא השכלה עמוקה ורחבה, כידוע שיש בבחי' בינה אורך ורוחב ועומק, לכן הדחילו ורחימו הנולד מהשכלה כזו יש בה התגלות חיות גדול והתפעלו' רב, כמו במשל ידיעת הדין אצל הרב כנ"ל, ונקרא אהבת הוי' בהתגלות לבו שהי' לבו בוער ברשפי אש כו', אבל הדחילו ורחימו הנולד מבחי' תבונה, שהוא כמו במשל ידיעת התלמיד הדין רק הטעם בקיצור בלי שום עומק והרחב, כן הדחילו ורחימו הנולד מקיצור ההתבוננות אין בזה שום התגלות התפעלות בלב, כמ"ש ואי לזאת יאתה כו', שהוא שידוע לו מצד הטעם הקצר שהדין והיושר הוא שכן יאתה לחבקו בכל לב ונפש כו', אבל בהתגלות לבו אינו מאיר כלל הבחינה רשפי אש כמו ההתגלות מבחי' בינה וד"ל.

מהדורה אחרת מהנ"ל 6

וע"ש שדקדק כאן בלשונו לזכור רק לשון תבונה, הנה ההפרש בין תבונה ובינה ידוע עצם הרחבת המושכל נק' בינה, ומה שיש בכח המושכל לגלות בלב אהבה או יראה הגם שגם זה מהות שכל אינו נקרא בשם בינה רק תבונה אותיות בן ובת, שהוא חיצוניות השכל השייך רק למדות הנק' בן ובת, דרך משל כמו שמעמיק באיזה דין והלכה הנה עצם ההשכלה בעומק ואורך ורוחב בכמה מיני הסברות וענינים זה נק' בחי' בינה לשון התבוננות, ומה שנתקצר אח"כ השכל רק קיצור הטעם והלכה זה נק' בחי' תבונה או כשר או פסול בן או בת בחי' חו"ג שבשכל, וכאן מדבר מבחי' בינוני שאין בו כח להוליד עצם ההשכלה הנק' בחי' בינה, רק חיצוניות השכל השייך רק להעלם המדות, כמ"ש בהג"ה והסיבה לזה מפני היות המוחין שלו ונר"ן שלו מבחי' עיבור והעלם תוך התבונה ולא מבחי' לידה והתגלות כו' עכ"ל, והגם אף מי שנשמתו הוא מבחי' בינה מ"מ יכול להתגלות בו המדות בהרחבה כמ"ש בסמוך, אבל כשנשמתו היא מבחי' תבונה אין בכחו לגלות רק העלם המדה, היינו שאין בלב גילוי התשוקה והצמאון רק שהוא מבין שכן יאתה לחבקו בכל לב ונפש וד"ל.

וזה רמזו רז"ל באמרם מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה כו' כי דחילו ורחימו שבהתגלות לבו הם המתלבשים במעשה המצות להחיותם כו' כי הלב הוא ג"כ חומרי כשאר אברים שהם כלי המעשה אלא שהוא פנימי וחיות להם ולכן יכול להתלבש בהם להיות להם גדפין להעלותם

פי' מסביר הענין, כי לכאורה אינו מובן איך יכול להיות התחברות הדחילו ורחימו שבהתגלות לבו מבחי' בינה, שהוא תכלית רוחניות מכוחות הנפש, לעשיית המצוה להיות להמצוה גדפין לפרחא לעילא, כי העשי' הוא תכלית הגשמי והדחילו ורחימו שמבחי' בינה הוא תכלית הרוחני, וידוע שהרוחני א"א להתחבר [להגשמי], כי [מה] שבתעלומו' הלב מבחי' בינה ארז"ל שהקב"ה מצרפה למעשה אין מה להקשות כי הוא כל יכול, אבל הדחילו ורחימו שמבחי' בינה ההתחברות הוא מעצמו אינו מובן כ"ז, והתירוץ לזה ביאר וז"ל כי הלב הוא ג"כ חומרי כשאר אברים שהם כלי המעשה אלא שהוא פנימי וחיות להם ולכן יכול להתלבש בהם, ע"כ, פירוש כוונתו שהחבור מהדחילו ורחימו הרוחני' הוא ע"י אמצעות כלי הלב, כי בהלב יש ב' הבחינה רוחניות וגשמיות, כידוע שהלב מלא דם גשמי, ובהדם מלובש רוחניות חיות הנפש, כי הדם הוא הנפש והדם הולך בכל האיברים דרך הגידים, וזהו חיות כל אבר שמתנענע לפעול פעולתו, ואף בעשית כלי הגשמי אנו רואין מה שיש יותר התפעלות הלב בהעשי' יהי' הכלי בהידור יותר, ואם יעשה הכלי בלא לב היינו בהכרח לא יהי' שום הידור בה, והתפעלות הלב אי אפשר להיות כ"א מהארת חיות המוח בלב, והוא מלמעלמ"ט ע"י גידי הרוח, שנמשך מהמוח להלב בחלל הימיני, וזהו בינא ליבא שדרך הגידים הנ"ל נמשך מהות שכל בכלי הלב, לכן בעת עשיית הכלי נמשך ביד הגשמי התפעלות הלב וגם השכלה מהמוח איך לעשות הכלי, והממוצע בזה לחבר רוחניות התפעלות הלב וגם רוחניות השכל בגשם העשי' הוא כלי הלב, משום שיש בו ב' הבחינות, רוחניות חיות הנפש בהדם, וגשמיות הוא גשם הדם, מצד הרוחניות שבו יכול להתחבר לרוחניות השכלות המוח, ומצד גשם שבו יכול גם להתחבר לגשמיות היד העושה הכלי הגשמי, לכן יובן שמצד בחי' הממוצע יכול לחבר תכלית הרוחני השכלת המוח בגשם כלי היד וד"ל, ובכל הנ"ל יובן כוונתו כי הלב הוא ג"כ חומרי כשאר אברים שהם כלי המעשה, שזהו בחי' א' מה שיש בו בחי' גשמיות כמו אברי המעשה, ומ"ש אלא שהוא פנימי וחיות להם כוונתו לבחי' הב' הרוחניות מהמוח המלובש בלב, וז"ש אח"כ ולכן יכול להתלבש בהן להיות להם גדפין להעלותם, פי' אף שהדחילו ורחימו הוא בחי' רוחני והעשי' הוא בחי' גשמי וד"ל.

אך הדחילו ורחימו שבתבונות מוחו כו' הנ"ל גבהו דרכיהם למעלה מעלה מבחי' המעשה וא"א להם להתלבש בבחי' מעשה המצות כו' אם לא שהקב"ה מצרפן

וצ"ל מ"ש שהדחילו ורחימו מהתבונה גבהו דרכיהם כו', כוונתו הוא שהדחילו ורחימו הם בחי' רוחני לגבי גשם עשיית המצות, לכן א"א שיתחברו אם לא שהקב"ה מצרפן, אם כן אינו מובן כלל מ"ש למע' שהדחילו ורחימו מעצם הבינה יתחברו למעהמ"צ מעצמם, וא"צ לזה הצירוף מהקב"ה כמבואר ההסבר בזה, וזה אינו מובן כלל כי באמת כש"כ הוא, כי אם הדחילו ורחימו מהבינה שהוא מדריגה נעלה ברוחניות כוחות הנפש, יכול להתחבר לגשם מעשה המצוה, מכש"כ הדחילו ורחימו מהתבונה שהוא רק חיצוניות בינה מדריגה תחתונה ברוחניות כוחות הנפש, ומכש"כ שיתחבר למעהמ"צ.

אך הענין יובן כידוע7 שכל דבר שהוא במדריגה יותר נעלה יש בכחה להתמשך דווקא מטה מטה, כמו מי שמשכיל השכלה בעומק גדול יש בכוחו להסביר השכל אף לתינוק קטן, וגם להלביש השכל במשלים גשמיים, כמו שכתוב בשלמה המלך וידבר שלשת אלפים משל, והוא באמת שבח יותר נעלה שחכמתו היתה עמוקה כ"כ עד שהי' יכול להמשיך השכל בג' אלפים לבושים ממשלים, וכידוע שדווקא עומק רום יכול להתמשך בעומק תחת, וכמ"ש8 כי רם ה' ושפל יראה, וכן אנו רואין בכוחות הנפש שהכח הנעלה יכול להתגלות במדרגות תחתונות, כמו כח הראי' שבעין ששרשו נעלה מכח החכמה שבנפש כידוע, לכן יכול ראיית העין לתפוס דבר גשמי, אבל כח השמיעה ששרשה רק מכח הבינה אין בכחה להתמשך כ"כ במדריגות הגשמיים רק לתפוס הקולות הרוחנים, ובזה יובן כוונתו שהדחילו ורחימו מהבינה הוא בהתגלות רשפי אש עד שהדם שבלב ירגיש ההתפעלות עד שגם גשם העשי' ירגיש כנ"ל, מצד שהבינה הוא כח רוחני נעלה, לכן יש בכוחו להתמשך במדרגות תחתונות כנ"ל, אבל הדחילו ורחימו שמבחי' התבונה שהיא מדריגה תחתונה בכוחות הנפש, אין בכוחם כ"כ להשתלשל למטה בגשמיות, ולכן כתב שגבהו דרכיהם למע' מעלה מבחי' העשי' וא"א להם להתלבש בבחי' מעהמ"צ, פי' שא"א להם להתלבש, שאין זה בכוחם מצד שהם מדריגה נמוכה ברוחניות, והרוחניות אף ממדריגות התחתונות שייך לומר שגבהו דרכיהם למע' מע' לגבי גשם העשי' לכן הקב"ה מצרפם למעשה.

מהדורה אחרת מהנ"ל 9

אלא הענין כי דחילו ורחימו שבהתגלות לבו הם המתלבשים במעשה המצות כו' אך הדחילו ורחימו שבתבונות מוחו כו' גבהו דרכיהם למעלה מעלה מבחי' המעשה ואי אפשר להם להתלבש בבחי' מעשה המצות כו'

לכאורה הדו"ר שבהתגלות לבו הוא מבחי' בינה הוא במדריגה נעלה ברוחניות הנפש מהדו"ר שבתעלומות לבו, ואיך כ' שמהדו"ר שמבחי' בינה יכול להתלבש במעשה המצות והדו"ר שמבחי' תבונה אשר הם בבמדריגה נמוכה ברוחניות הנפש כתב שגבהו דרכיהם מלהתלבש בגשם מעשה המצות כו', לכאורה נהפוך הוא, אך הענין הוא כידוע שכל דבר הגבוה במדריגה יש דוקא בכוחו לירד מטה מטה כמו הטיפה ששורה בעצם הנפש נתהווה ממנה ולד גשמי, אבל השכל שהוא רק מעצם התפשטות הנפש אין בכוחו רק לירד במדריגה נמוכה אף לקטן הערך אבל לא שיתהווה משכל דבר גשמי, וכן בשכל עצמו אם המשפיע מבין השכל בעומק גדול יכול להוריד השכל אף לקטן הערך, ואם אינו מבין בעצמו בעמקות ע"כ אין בכוחו להוריד השכל מטה מטה, וגם יובן מעשיה גשמית כשהאומן עושה הכלי בפנימיות רצונו והשכלתו אזי יעשה הכלי בהידור גדול, ואם יעשנה בחיצוניות רצונו אזי יעשה מרפיון ידים והכלי לא יהיה בהידור גדול, כי השייכות שיש לעשיה גשמית עם רוחניות הרצון והשכל ידוע כי חיות גשמיות האברים הוא מהדם, כי הדם הוא הנפש משכן מבחר הדם הוא בלב בחלל השמאלי ומהלב הולך הדם לכל האברים דרך הגידים הנק' גידי הדם, וזהו עיקר חיות האדם מה שהוא חי ואינו מת לגמרי, וחיות רוחניות האברים החיצונים כח התנועה בזריזות מעשה האברים הוא מרוחניות החיות השורה בלב בחלל הימני, ומהלב נמשך דרך גידי הרוח לכל האברים, והנה ג' מיני גידין הנ"ל הנק' גידי הדם וגידי הרוח שרשם מב' מוחין שבראש, ממוח החכמה נמשך הרוח החיוני בחלל הימני וממוח הבינה נמשך יסוד אש והצמאון שבדם בחלל השמאלי, לכן אם העשי' גשמי' היא מפנימיות השכל והרצון נמשך אור וחיות מב' המוחין לב' חללי הלב ומהלב נמשך דרך הגידים לכל אברי העשי', יהי' גם העשי' הגשמי' בזריזות והידור גדול משום שפנימיות הרצון והשכל הם במדריגה נעלה ברוחניות הנפש, לכן כוחם רב לירד מטה מטה עד שירגיש הלב, כמ"ש10 בינה ליבא ומהלב יכול לימשך החיות דרך הגידים עד אברי העשי' הגשמי' כנ"ל במשל הטיפה ועומק השכל, אבל העשי' שהיא מחיצוניות הרצון והשכל אשר הם במדריגה נמוכה מהנפש אין בכוחם לירד כ"כ עד שירגיש הלב ומכ"ש איברים הגשמי' וישארו למעלה ברוחניות, לכן יהא העשי' ברפיון ובלא הידור וד"ל.

ואחר הנ"ל מובן כוונתו כי הדו"ר שבהתגלות לבו הבא בעומק התבוננות שהוא מדריגה גבוה בכוחות הנפש הם המתלבשים בעשי' המצות, כי כח עומק החו"ב רב לירד עד למטה מטה עד הלב ומהלב דרך הגידים נמשך עד אברי העשי', ואף שהחו"ב הם בתכלית הרוחני' ורחוקים מערך להתלבש באברי העשי' רק מצד שמקודם מתלבשים החו"ב ברוחניות הדו"ר שבלב בתוקף ההתגלות עד שגם גשם הלב מרגיש בהתפעלות הדו"ר, וגשם הלב הוא חומרי כשאר האברים לכן יכול הדו"ר שבלב להתלבש במעשה המצות כדרך ההילוך מחיות הגשמי' דרך הגידים להיות להן גדפין להעלותם, אך הדו"ר שבתבונות לבו ומוחו כו' שהוא רק חיצוניות החו"ב אין כוחם רב כ"כ לירד עד שירגיש חומר כלי הלב רק בהעלם בתעלומות הלב ואין זה נקרא בשם הלבשה לכן בודאי גבהו דרכיהם מעלה מעלה ואינו בערך שיתלבשו במעשה המצות כי הרוחני אינו ערך הגשמי כלל, רק הקב"ה שהוא כל יכול מצרפן ומחברן לבחי' עשי' הגשמי' כדי להעלותן עד עולם הבריאה וד"ל

1) קטע זה כפי שהוא בכת"י 578.

2) ראה שבת פח, סע"א.

3) ראה לקו"ת צו יא,ג.

4) ספר הישר לר"ת שער יג.

5) כפי שהוא בשאר הכת"י.

6) כפי שהוא בשאר הכת"י.

7) ראה גם לעיל פ"ד קטע המתחיל והמדות.

8) תהלים קלח, ו.

9) כפי שהוא בשאר הכת"י.

10) ת"ז בהקדמה (יז, א).