פרק ב

בזה הפרק יתבאר מהות עצם נפש האלקית, כי הנשמה היא בחי' ביטול בלא טעם ודעת והיא למעלה מעלה מאהבה ויראה, כי אהוי"ר הם רק כוחות הנפש ולא עצמותה, והביטול הוא למע' מעלה גם מאהוי"ר ברעש גדול שהמלאכי' עובדים, ואין בכח שום מלאך להגיע לבחי' הביטול שיש בעצם הנשמה, לכן פי' למה כח הנשמה גדול ממלאכים ומבאר מקור חוצבה.

ונפש השנית בישראל היא חלק אלוק ממעל ממש כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים כו' מאן דנפח מתוכיה נפח

כי הנה ידוע ההפרש בין מלאכים לנשמות, והוא בב' דברים האחד הוא כי התהוות המלאכים הוא רק מזיו אלקות ולא מעצמות, והב' שגם הזיו נשתנה ממהות הא"ס מצד הפרסות שיש בין כל עולם, כידוע שיש פרסות בין אצי' לבריאה כו', ומצד שמקורם הוא רק מהזיו וגם הזיו נשתנה ממהותו, לכן אין בהם כח הביטול כמו הביטול שבנשמות, רק עבודתם הוא רק באהבה ויראה, גם אין יכולים לירד בגוף גשמי כמו הנשמות, כמו עזה ועזאל שירדו בגופים ונעשו קליפות1, אבל נשמות מקורם אינו מהזיו כי אם מעצמות, וגם אחר השתלשלותה בעולמות אין הפרסא עושה שום שינוי בהנשמה כי עצם בלתי ישונה2, לכן אף שירדה בגוף גשמי אף על פי כן יש בה כח הביטול העצמי, לכן המשיל גילוי הנשמה בגוף לבחי' נפיחה, כי בבחי' נפיחה יש שני דברים הנ"ל, א' שנפיחה היא מתוכו [עי' דרוש כי תהיינה לאיש3] ומפנימיותו ואינו רק מהזיו, וגם אין שום הסתר מהנפיחה לדבר הנפוח בו, כמו אם יפיח אדם דבר בכח מפיו לכותל מרחוק ממנו, אף שיש הפסק פרסא בינו לבין הכותל, אף על פי כן מצד הנפיחה בכח ידחה את הפרסא ויגיע הנפיחה לעצם הכותל בלי הסתר, כן הוא בהנמשל מצד שהנשמה נחצבה מעצמותו, לכן אף שירדה דרך כמה עולמות עד שבאתה בגוף גשמי, ובין כל עולם ועולם יש פרסא המפסיק, אעפי"כ לא נשתנה מהותה ויש לה גם בהגוף הגשמי כח הביטול ולא כמו המלאכים כו' וד"ל.

ונפש השנית בישראל היא חלק אלוק ממעל ממש

להבין כוונתו בתיבת ממש, כוונתו להסביר הענין מה שיש בכח הנשמה להפוך את הגוף מקליפת נוגה, וזה הכח אינו במלאכי מעלה כידוע במלאכים שבאו למטה בגופים ונעשו קליפות, הוא מצד ששורש המלאכים בבחי' הגבול בעולמות הנפרדים, אבל שורש הנשמות הוא חלק מעצם אלקות, ועצם בלתי ישונה אף שיבוא בתחתית המדריגה וד"ל.

אבל באמת י"ל כי אנו רואים שיש הפרש גדול בין החלק כשהוא נכלל בהכלל לכשהוא נחלק מהכלל, כמו הדצח"מ המדבר יש בו כל הד' בחי' היינו בחי' הדיבור והוא בחי' מדבר שבמדבר, וכח התנועה הוא בחי' חי שבמדבר, והמדות הוא בחי' צומח שבו, ובחי' עצלות ועצבות שבו נקרא בחי' דומם שבמדבר, ובבחי' החי יש רק הג' בחי' החיות שבו נקרא חי שבחי, והגידול מקטנות לגדלות הוא הצומח שבו וגשם גופו נקרא דומם שבחי, והצומח יש בו רק ב' הבחינה גשם ממשותו ונקרא דומם שבצומח, וצמיחה בעצם הוא הצומח שבצומח וד"ל.

והנה אנו רואין הפרש גדול במהות הדומם כשהוא בפ"ע לכשהוא כלול במדבר, כי הדומם שבמדבר מצד שהוא כלול בבחי' רוחני' המדבר, לכן גם הדומם בדקות גדול היינו עצלות ועצבות, וכשהדומם בפ"ע הוא דבר גשמי כמו העפר והאבן, ואף הדומם שבצומח הוא בדקות מעט מצד התכללות הכח הצומח הרוחני, ודומם שבחי הוא בדקות יותר מצד התכללות בחי, ולפי זה גם בנפש האלקית הי' מהראוי שיהי' הפרש גדול בין כשהוא נכלל בעצמות אלקות לכשנשתלשל דרך העולמו' עד הגוף הגשמי, לכן דקדק בלשונו הזהב בתיבת ממש, כוונתו שאף אחר כל ההשתלשלות הנפש האלקית מיוחדת בעצם אלקות ממש, כמו בעת התכללותה בעצמיו' כמ"ש4 ויפח באפיו נשמת חיים פי' כשהאדם נופח בכוחו הנה עיקר5 הנפיחה מיוחד בפנימיות עצם הבל הלב, אף שנתגלה הנפיחה לחוץ מהעצמיות מכל מקום מיוחדת היא בעצמיות הבל הלב עדיין, כמו כן הנפש האלקית אף אחר התגלותה בגוף הגשמי מיוחדת היא בעצמות אלקות ממש, אך י"ל כי גם במשל הנפיחה יש הפרש גדול בין עת הנפיחה ממש לאחר כך, כי בעת הנפיחה מיוחד הבל הנפיחה בפנימיות הבל הלב, אבל לאחר כלות ההפחה נפסק ההבל מפנימיות הבל הלב לאויר העולם, וכן הוא לכאורה בנמשל בנפש האלקית, אך הנה כתי'6 המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, ברוך אומר ועושה7, היינו שהתהוות כל הנבראים הוא תמיד בכל רגע ורגע, והוא ממש כמו למשל באדם שיפיח תמיד מפיו ההפחה תמיד מיוחד בעצם הבל הלב, וכן יובן בנמשל הנפש האלקית וד"ל.

וכמ"ש בזוהר מאן דנפח מתוכיה נפח פי' מתוכיותו ומפנימיותו שתוכיות ופנימיות החיות שבאדם מוציא בנפיחתו בכח

לכאו' גם בזוהר כתוב בפירוש מאן דנפח מתוכיה נפח, ומה זה שהוסיף לכתוב פי' מתוכיותו ופנימיותו, רק בזוהר כתוב מתוכיותו לבד והוא דקדק בלשונו הק' לכפול מתוכיותו ומפנימיותו, ולכאו' תיבת ופנימיותו הוא מכוון אחד עם תוכיותו, אך כוונתו בזה מבואר בדרוש להבין מ"ש בעץ חיים דבחי' הקו וחוט שנמשך אחר הצמצום כו'8, ותוכן הדרוש מדבר בענין שרש האורות והכלים דאצי', שהכלים שרשם מהרשימו, שהרשימו הוא בחי' כח המגביל את בחי' הא"ס שבאורות, והאורות שרשן מהקו וחוט, אשר בהקו מאיר הארת א"ס כמו קודם הצמצום ומקום פנוי אשר מזה נשאר הרשימו כח ושרש הגבולי, לכן האורות הם בחי' א"ס גם אחר הגבלתן בהכלים, כידוע שהאותיות כמו שהם נכללים בכח עצמותו אין שייך בהם בחי' התחלקות, היינו לומר שכח החסד מובדל מכח הגבורה, רק הכוחות הם כלולי' בעצמות כמו פרטי ההשכלות הנכללים בכח המשכיל, היינו שבכח המשכיל יש כח לגלות שכל פרטי בחכמת החשבון או המוזיקא, ואף שאחר התגלות השכלים הם מחולקים במהותם לגמרי, מכל מקום כשהם נכללים בכח המשכיל הם ממש כמו בחי' אחד שכלי, היינו שאותו הכח המגלה חכמת החשבון הוא המגלה חכמת המוזיקא, ואף אחר התגלותם אנו רואין בחוש שהרגשת השכלים שוה בכל ההשכלות, היינו שבעת השכלתו בחכמת החשבון מרגיש במוחו חוש ההשכלה, וכן בחכמת המוזיקה מרגיש במוחו ג"כ חוש ההשכלה, ולא כמו שיש שינוי ההרגשות בין השכל למדות החסד או הגבו', כי בעת שמתגלה בנפשו בחי' המדות מרגיש הנפש חוש התפעלות המדות ולא חוש השכלה, וכן כשמתגלה בנפשו השכלה אינו מרגיש מחוש התפעלות המדות כלל, אבל בהשכלות השכליים מרגיש בכל השכלים רק חוש אחד היינו הרגשת השכל, והיינו כנ"ל משום ששורש כל ההשכלות בכח הוא כמו כח אחד היינו כח המשכיל, ואף שמהות השכליים מחולקים לגמרי בענינם, אך הענין הוא שההתחלקות הוא רק בהכלי היינו האותיות, שבעת שהוא מעיין בשכלו בענין החשבון מלביש את אור שכלו באותיות השייכים לענין החשבון, וכשמעיין בשכלו בחכמה המוזיקא מלביש את אור שכלו באותיות השייכים לחכמת המוזיקה, אבל באור השכל אין שום התחלקו' כלל כי השכל המלובש בחכמה המוזיקה הוא הוא בעצמו הכח שכלי המלובש באותיות השייכים לחכמת החשבון, ועיי' מזה בדרוש יהי רצון מאדמו"ר נ"ע9.

וכן יובן למעלה בענין אורות וכלים, היינו שהאורות כמו שהן בכח עצמיות הם בלי שום התחלקות רק כח פשוט בתכלית, כמו כח המשכיל שהוא אינו מהות שכל פרטי כלל רק הוא כח כללי לגילוי כל מיני שכלים פרטים, ומה שנתגלה לפעמים שכל זה ופעמים שכל זה הוא רק מצד הכלים היינו האותיות, כן למעלה האורות הם בבחי' א"ס שלא נגבל ונבדל כח החסד מכח החכמה, ומה שיתראה בהעולמות העשר ספירות בהתחלקות הוא רק מצד הכלים, היינו כלי החסד מגביל את האור שלא יתראה רק בבחי' החסד, וכלי החכמה מגביל את האור שיתראה בבחי' החכמה דווקא, ומכל מקום גם אחר התלבשות האורות בכלים המגבילים האורות הם בבחי' א"ס כמו קודם הגבלתם, כנ"ל במשל שכלים הנפרטים הבאים באותיות מחולקים, מכל מקום השכל בעצם הוא מהות הרגשה אחת בשוה בכל השכלים כמו שהם בשוה בכלל בכח המשכיל, כמו"כ מבואר בע"ח10 שהאורות יכולים להחליף את מקומם היינו אור החסד יכול להאיר בכלי הגבורה, ואור הגבורה בכלי החסד הוא הוא האור הנגלה בכלי הגבורה, והטעם הוא כנ"ל מצד ששורש האורות הוא מהקו שמאיר בו מבחי' הא"ס שקודם הצמצום, ושורש הכלים הוא מהרשימו שהוא כח המגביל את הא"ס וד"ל, ואף הכלים אינם מגבילים רק בחיצוניותן אבל בפנימיות הכלים גם הם בבחי' א"ס מצד התקרבותן להאורות, והמשל לזה הוא כמו כלי גשמי להמים שיש בה ב' בחי', בחי' פנימיות הכלי וחיצוניות הכלי, ויש בה ב' תשמישין תשמיש פנימי ותשמיש חיצוני, היינו תוך וחלל הכלי הוא תשמיש פנימי להגביל את המים כמדת חללה של הכלי, ולא יהי' המים בלי גבול כמו בנהר, כדי שיוכל לצמצם בפי השותה, וגב הכלי אינו משמש כלל לעצם המים רק משמש לענין הלקיחה, שא"א לתפוס המים מהנהר כ"א ע"י כלי, ונקרא תשמיש חיצוני כמו לקיחה ע"י דבר אחר, ואף שגם פנימיות הכלי בטל וטפל להמים שהוא העיקר שיבוא לפי השותה, מכל מקום יש הפרש בין פנימיות הכלי לחיצוניות הכלי בב' דברים, א' שפנימיות הכלי משמש לעצם המים להגבילם כמדת חללה, וחיצוניות הכלי אינו מגביל כלל לעצם המים רק משמש בלקיחה, והב' שפנימיות הכלי מיוחד בתכלית היחוד עם המים עד שיש גם בדופני הכלי לחלוחית המים, וחצוניות הכלי רחוק בתכלית מהמים ואינם נוגעים כלל להמים, וכן יובן למע' בכלים דאצי' שעיקר הגבלתם הוא רק בחצוניות הכלים הרחוקים בתכלית מהאורות, אבל פנימיות הכלים מצד שהם מיוחדים בתכלית עם האורות יש בהם ג"כ בחי' הא"ס כמו בהאורות.

ובזה יובן מ"ש בע"ח11 שבאצי' איהו וחיוהי וגרמוהי כולא חד, פי' שגם גרמוהי היינו הכלים חד עם חיוהי היינו האורות, שכמו שהאורות הם בבחי' א"ס כמו"כ הכלים הם בבחי' א"ס, שלכאו' הוא סותר למאמר הידוע בע"ח12 דל' כלים דז"א דאצי' נעשה נשמה לבי"ע, ולפי מאמר הנ"ל אינו מובן, אם הכלי' דאצי' הם בבחי' א"ס כמו האורות, איך יתהווה בי"ע הנפרדים ובע"ג מכלים דאצי' אשר הם בבחי' א"ס כמו האורות, ולפי הנ"ל יובן שמ"ש דבאצי' איהו וחיוהי וגרמוהי חד הוא מבחי' פנימיות הכלים שמיוחדים בתכלית בהאורות, וחיצוניות הכלים אשר הם בתכלית הריחוק מהאורות הם בבחי' גבול ממש נעשי' נשמה לבי"ע, וכמו במשל הנ"ל מחיצוניות הכלים מהמים אין תשמישן תשמיש לעצם המים רק שימוש הלקיחה לזולתו הנפרד, כן למע' חיצוניות הכלים דאצי' מצד שהם בתכלית הגבולי שימושן רק להחיות בי"ע הנפרדים, וכמו שמבואר בסידור ד"ה אני בצדק אחזה13 כו' שבכלל הבי"ע הוא בחי' מחדו"מ, ובמחשבה יש ג"כ הג' בחי' מחדו"מ שבמחשבה, וכן בדיבור יש מחשבה שבדיבור ודיבור שבדיבור כו', וכן במעשה יש מחשבה שבמעשה כו', כי בהבריאה יש ג' בחי' בי"ע, והמחשבה נקרא בריאה שבבריאה והדיבור שבמחשבה נקרא יצירה שבבריאה והמעשה שבמחשבה נקרא עשי' כו', וכן המחדו"מ שביצירה המחשבה נקרא בריאה שביצי' כו' וכן בעשייה כו', ול' כלים דאצי' הנעשים נר"ן לבי"ע היינו רק מחיצוניות הכלים, כי מה שהבריאה נעשה מכלי' הפנימיים היינו מחשבה שבאצי', לא ממחשבה שבמחשבה רק מחיצוניות שבמחשבה היינו ממעשה שבמחשבה, וכן מכלים האמצעים בחי' יצירה שבאצי' שנעשה בעולמו' עולם היצירה הוא רק מעשי' שביצי' היינו מעשה שבדיבור, ומכלים החיצונים שנעשה עולם העשי' היינו מבחי' עשי' שבעשי' דאצי', כי מפנימיות הכלים דאצי' אשר הם מיוחדים בתכלית בהאורות א"א שיתהווה מהם בי"ע הנפרדים, כי מצד יחודם בהאורות יש גם בהם בחי' א"ס, כ"א מחיצוניות הכלים יכול להיות עולמות הנפרדים, כי חיצוניות הכלים הוא בעצם רק כח הגילוי לזולתו הנפרד כמו הכלי שמשמש רק התפיסה לזולתו וד"ל.

ובזה יובן ההפרש שבין מלאכים לנשמות מה שהנשמות נקראים מהלכים14, היינו שיש בהם כח הא"ס לילך מהשגה להשגה עד רום המעלות בלי גבול, והמלאכים נקראים עומדים היינו שיש גבול להשגתן, והענין הוא כידוע מ"ש בע"ח15 ששורש הנשמות הוא מפנימיו' הכלים דזו"נ דאצי' והמלאכי' שרשן רק מחיצוניות הכלים, לכן יש בהנשמות בחי' א"ס מצד שרשם פנימיות הכלים המיוחדים עם האורות כנ"ל, והמלאכי' הם בבחי' גבול מצד שרשם חיצוניות הכלים שהם בבחי' הסתר וגבול, ובאמת שורש הנשמות גם מהאורות המיוחדים בפנימיות הכלים מצד שא"א לחלק בין האורות להכלים בפנימיותן מצד יחודן האמיתי, לכן נקרא הנשמה חלק אלקה ממעל ממש.

וזהו כוונתו בלשונו הק' כי בפרק זה מבואר מהות בחי' עצם הנשמה, אשר הכוחות מהנפש אלקית אינם ערך ודמיון כלל לביטול עצם הנפש, כי התפעלות הדחילו ורחימו ואף התפעלות השכל הם בבחי' יש לגבי ביטול עצם הנפש כמבואר במ"א, לכן מבאר מאין יש כח הזה בנפש האלקית גם בגוף ונפש הבהמית שגם הם לא יסתירו את כח הביטול מנפש האלקית, אשר כח א"ס כזה אינו גם במלאכי מעלה אף שגופם הוא במדריגה נעלה, ולכן כתב ונפש השנית בישראל היא חלק אלוק ממעל ממש, פי' לכן יש בה כח הביטול לאלקות בבחי' א"ס מצד שהחלק הוא בדומה להכלל, וכמו שעצמו' הא"ס הוא לבדו אף אחר ברה"ע כמ"ש אתה הוא משנבה"ע, וכמו"כ טבע הנפש האלקית בבחי' הביטול היינו שהיש מהעולמות והגוף ונפש הבהמית אינם מסתירים אותה כלל, וגם היא בעצמה אינה תופסת מקום כלל וכל תשוקתה הוא רק שתהי' אין ואפס לגמרי.

והראי' לזה שהיא חלק אלוק ממעל ממש כתב וז"ל

כמ"ש ויפח באפיו כו' וכמ"ש בזוהר מאן דנפח מתוכיה נפח פי' מתוכיותו ומפנימיותו כו'

וכוונתו בהוספות תיבת ופנימיותו, כי לשון תוך נופל רק על בחי' הכלים היינו תוך הכלי אבל לשון פנימיות שייך גם על האור המאיר תוך הכלי, לכן דקדק בלשונו הק' להוסיף תיבת ומפנימיותו היינו האור המיוחד בפנימיות הכלים, כוונתו ששורש הנשמה הוא מפנימיות הכלים וגם מהאור המיוחד בתכלית עם הכלי, לכן יש בהנשמה כח הא"ס כמו בעצם האור.

שתוכיות ופנימיות החיות שבאדם מוציא בנפיחתו בכח

וז"ל הדרוש הנ"ל16 ומפנימיותו נפח שהוא בחי' פנימיות הכלי שבחי' אוא"ס מאיר שם בגילוי, עד"מ הנשימה באדם התחתון שבאה ונמשכה17 מבחי' האור והחיות שבפנימיות האברים המקבלים מבחי' עצמיות הנפש כו', מה שאין כן המלאכים שנאמר בהם וברוח פיו כל צבאם, שהוא בחי' חיצוניות הכלי דהיינו על דרך משל אותיות הדיבור וד"ל, עכ"ל. פי' עד"מ אותיות הדיבור שהוא בחיצונית הכלים, כמו חיצוניות הכלי מהמים שמשמש רק הלקיחה לזולתו ורחוק מהפנימי היינו מהמים, כן הדיבור הוא רק חיצוניות הכלי אשר ע"י מתגלה השכל או המדה לזולתו הנפרד, והאותיות הם דבר נבדל מהשכל לגמרי ואדרבא הם מכסים ומסתירים את פנימיות ההשכלה, כן הוא למעלה שורש המלאכים הוא מהאותיות עצמן שבעשרה מאמרות, אבל מפנימיות האור אינם יכולים לקבל כמ"ש הושיט הקב"ה18 וד"ל.

כך עד"מ נשמות ישראל עלו במחשבה כו' פי' כמו שהבן נמשך ממוח האב כך כביכול נשמת כל איש ישראל נמשכה ממחשבתו וחכמתו ית'

צ"ל כוונתו כי בראש הפרק אמר שהנשמה היא חלק אלוק ממעל, ואח"ז אמר שנמשכה רק ממחשבתו ית', ובהגה"ה מבואר על דברי הרמב"ם הוא המדע כו' שבחי' חב"ד הוא רק התלבשות אוא"ס ע"י צמצומים רבים, מובן מהגה"ה שחב"ד אינו רק זיו מאוא"ס, וגם הזיו הוא בצמצומים רבים וזהו מקור נש"י, כי אמר נמשכה ממחשבתו ית' אם כן א"ז מעצמיותו, אך צ"ל היטב המשל כמו שהבן נמשך ממוח האב, פי' מקור ושורש הבן ידוע שהוא מתענוג המיוחד בעצמיות נפש האב, רק א"א שיתהווה מהתענוג ולד גשמי כ"א אחר שירד התענוג במוח גשמי יתהווה מלחלוחית המוח טיפה גשמית, ואחר שהיית הטיפה בבטן האם ט' חדשים יולד הולד גשמי, ואף שהטיפה נתרחקה מעצמיות האב אעפי"כ עצמיות האב מושרש בולד גם אחר הולדו, כנראה בחוש שטבע הבן דומה על פי רוב לטבע האב וגם בשכלו דומה לשכל האב, לפי שמקור יסודו הוא מהתענוג שבעצמיותו, כן הוא הנמשל בהנשמות אשר נקראים ג"כ בני בכורי כי מקור יסודם הוא בהררי קדש חלק אלוק ממש למעלה מעלה מסדר ההשתלשלות, כידוע שנש"י קדמו לעולם כמאמר במי נמלך וארז"ל במדרש רבה פרק א עם המלך במלאכתו ישבו, עם ממה"מ הקב"ה ישבו נשמות הצדיקים, שבהם נמלך הקב"ה לברוא את העולם, רק שם הם מיוחדים בעצמות ולא יקראו עדיין בשם בריאה נפרדת, כמו התענוג שבאב הגם שהוא מקור הולד אבל עדיין אינו נקרא ולד נפרד, ועיקר גילוי הנשמה שתקרא בריאה הוא אחר ירידתה באב ואם שהוא יחוד חכמה ובינה, ומיחודם נולדה הנשמה בבחי' בריאה נפרדת, וז"ש שנמשכו ממחשבתו וחכמתו ית', שנמשכו אין פי' שנתהוו מחכמתו כו' רק משם נמשכה להיות בריאה נפרדת ומוגבלת, אבל עיקר מקורו הוא חלק אלוק ממעל ממש, כמו הבן עיקר ההתהוות הוא מתענוג המיוחד בעצמותו, רק גילוי שיהי' ולד גשמי הוא מיחוד דכר ונוק' והטיפה נמשכה ממוח הגשמי, לכך דקדק בלשונו הזהב וז"ל עד"מ נשמות ישראל עלו במחשבה ולא אמר שנתהוו ממחשבתו רק עלו, כמו דגים שעלו בקערה (כן שמעתי מאדמו"ר נ"ע)19 שהדגים הם למע' מהקערה, כך נשמות ישראל מקורם למעלה מעלה מבחינת מחשבה, רק שעלו בבחי' מחשבה בכדי שכשיומשכו מהמחשבה יהי' בריאה מוגבלת, ולכן כתב אחר כך וז"ל נשמת כל איש ישראל נמשכה ממחשבתו כו' רק נמשכו אבל לא זהו מקור התהוותם, אבל המלאכים עיקר התהוותם הוא רק מהזיו שבא בעולמו' אחר צמצומים רבים והעלמת הפרסאות שיש בין עולם לעולם, לכן מצד שמקורם רחוק מאוד מעצמותו אין בהם כח הביטול לאלקות כמו בנשמות, אף שגם הנשמות ירדו בהשתל' אבל שרשן ומקורן הוא בעצמות לכן יש בהם כח הביטול גם אחר ירידתם אף בגוף גשמי מקליפת נוגה כי העצם בלתי ישתנה כמו משל הבן הנ"ל וד"ל.

ואף שיש רבבות מיני חלוקות בנשמות

כוונתו אם כן שכל הנשמות מקורן מעצמיות איך יכול להיות חילוקי מדריגות בנשמות, הלא אב אחד לכולם כי כולם נלקחים משורש אחד, כי במלאכים ייתכן חלוקי מדריגות מצד שרשם, שיש מלאכים בעולם הבריאה הם מלאכים גבוהים ועבודתם באוי"ר שכליים, מצד שאימא היא בינה מאיר בעוה"ב, ומלאכים דיצי' הם תחתונים במעלה מצד הפרסא המפסיק בין עולם הבריאה ויצי', וכן מלאכי' דעשי' הם יותר תחתונים משום כי המלאך שהוא מעולם הבריאה או מיצירה אין לו כח מלמע' כלל, כי שרשו ומקורו הוא מזיו המחי' זה העולם לכן אין כח השגתו למע' משרשו, אבל שורש הנשמות כולם מעצמותו הוא, וידוע שעצמותו הוא פשוט בתכלית הפשיטות, ואי אפשר לומר שיש בעצמותו חילוקי מדריגות אם כן למה יש חילוקי מדריגות בנשמות וד"ל.

על נשמות דורותינו אלה דעקבי משיחא

ל' עקבי פי' ידוע שכל הנשמות היו נכללים באדם הראשון20, לכן הנשמות שהיו נכללים בראשו הם נשמות גבוהות ונקראים בחי' ראש ומוחין, ונשמות דורינו אלה היו נכללם בעקבא הם נשמות קטנות בחי' עקבים וד"ל.

וכן נפשות לגבי נפשות כי כל נפש כלולה מנר"ן

צ"ל מהו נתינת טעם כי כל נפש כי אין לומר שבנשמה ורוח יכול להיות חילוקי מדריגות, אבל נפשות הם מבחי' עשי' תחתית המדרגות שאין למטה ממנו לכן לא שייך בהם חילוקי מדרגות, לכן אמר שגם בנפש פרטי יש התחלקות כאשר הנפש מלובש בגוף חלק הארה שבמוח נקרא בחי' נשמה שבנפש והארה שבלב נקרא רוח שבנפש, כמו"כ גם בכלל יש התחלקות כי גם עולם העשי' כלול מד' עולמות אבי"ע, לכן נפש שיורד מבריאה שבעשי' נקרא נשמה, והיא הגבוה שבעשי' ולמטה הימנו היא נפש מיצירה שבעשי' ונקרא רוח, ומעשי' שבעשי' נקרא נפש, לכן מובן שגם בנפשות יש חלוקי מדריגות גבוה מעל גבוה וד"ל.

מכל מקום שורש כל הנפש רוח ונשמה כו' עד סוף כל דרגין המלובש בגוף עמי הארץ וקל שבקלים כו'

צ"ל הלא גם בגוף ע"ה וקל יכול להיות שנשמתו היא ממדריגה הגבוה ורק הוא ע"ה וקל מצד נפש הבהמית והגוף, אך באמת עפ"י רוב הוא אם נשמתו היא ממדריגה הנעלה יותר לא יסתיר עליו הנפש הבהמית, כמו מרע"ה אף שנפש הבהמית שלו הי' ממדריגה שפילה מאוד, כמבואר בגמרא שהוא ממזל מאדים, אעפי"כ מצד נשמתו הגבוה זכה להוריד התורה והי' בטל לאלקות בבחי' מה יותר מאבות, לכן כתב שאף ע"ה וקל שנשמתו וודאי ממדריגה התחתונה, שאם הי' נשמתו ממקום נעלה לא הי' עם הארץ כי השגתו הי' גבוה מצד נשמתו, וגם הקל לא הי' גובר בו נפשו הבהמית מצד תוקף נשמתו, א"כ בודאי נשמתו ממדרגה התחתונה, אעפי"כ שרשם נמשך ממוח העליון וד"ל.

ומ"ש בזוהר כו' שהעיקר תלוי שיקדש עצמו בשעת תשמיש

כוונתו כי למע' מבואר שהעיקר תלוי במחצב הנשמות אם נשתלשלה מעולם העליון במדריגה והי' גבוה נקרא בגופו ראשי אלפי ישראל, ואם נשמתו מתחתוניות המדריגות יהי' בגופו ע"ה, אם כן לכאורה זה סתירה למ"ש בזוהר שהעיקר תלוי בהקידוש בשעת תשמיש, אבל באמת העיקר תלוי בהנשמה שאם היא ממקום גבוה יכול למשול על נפש הבהמית, אף שנפש הבהמית שלו היא בתוקף גדול כי מעט אור דוחה הרבה חושך, ואעפי"כ תלוי ג"כ בקידוש אביו כשרון העבודה, כי יכול להיו' שנשמתו גבוה והוא מושל על נפש הבהמית בסור מרע ועשה טוב רק עבודתו היא בקרירות, כי ידוע שכל התורה ומצות הוא עושה רק ע"י הלבוש מנפש הטבעית, כנראה בחוש שגם אהבה ויראה שנולדה מהתבוננות נפש האלקית נתלבש בלבוש נפש הטבעית, כמו שאנו רואים שיכול להיות ב' צדיקים מתבוננים בהתבוננות אחת כמו בממלא וסובב, וההולדה מההתבוננות לא יהי' שוה, כי בזה יולד אהבה מההתבוננות ובזה יולד יראה, משום שיש חילוקי מדריגות בנפש הטבעית שלהם, כי בזה המזיגה מנפש הטבעית שלו נוטה למרה לבנה ע"כ קרוב הוא יותר להתפעלות אהבה, וזה מזיגת נפש הטבעית שלו נוטה למרה שחורה לכן הוא קרוב יותר לבחי' יראה, ומובן שאהבה ויראה המתגלים מנפש האלקית מתלבשים בכוחות נפש הטבעית וכן מכל שכן המצות בגשמיות שעושה הוא רק ע"י נפש הטבעית שלו, לכן כתב שאפי' נשמה גבוה צריכה לקידוש אביו, ואין לומר ששניהם אמת שע"י קידוש אביו זוכה להמשיך לבנו נשמה גבוה לכן כתב אבל הנשמה עצמה כו' כמ"ש האריז"ל כו'. [21היינו כי מבואר בכתבי האריז"ל על פסוק לא על הלחם לבדו22 יחי' האדם גו', מבואר שם כמו הלחם מחי' את האדם אף שאוכל לתאוה ואין כונתו לשם שמים אף על פי כן יחי' את גופו באכילה זו כן ההכרח מזיווג הגשמי אף שאינו בקדושה שיושלח נשמה לבנו בהכרח אף נשמה גבוה אם יזדמן בעת ההיא בהשתלשלות וד"ל.]

1) ראה יומא סז,ב. זח"א כג,א. לז,א. מאמרי אדמו"ר האמצעי ויקרא ע' שעד.

2) ראה תו"ח שמות עח,ב וש"נ.

3) נדפס במאמרי אדמו"ר האמצעי דברים ע' תקנ.

4) בראשית ב, ז.

5) בכמה כת"י: מקור.

6) ברכת יוצר.

7) ברכת ברוך שאמר.

8) נדפס בספר מאמרי אדמו"ר הזקן ענינים ע' שלו.

9) ראה מאמרי אדמו"ר האמצעי דברים ח"ב ע' תרלה, ובהמצויין שם בתחלת המאמר.

10) ראה מאמרי אדמו"ר הזקן ענינים ע' סב ובהנסמן בתורת שמואל תרלח ע' ו.

11) שער הצלם פ"א, מהקדמת תקו"ז (ג, ב).

12) ראה שער השמות (מד).

13) כב, ד.

14) ראה בהנסמן במאמרי אדמו"ר האמצעי ויקרא ח"ב ע' עתר.

15) שער העיבורים (כח) פ"א. שער פנימיות וחצוניות (ש"מ) דרוש י.

16) מאמרי אדה"ז ענינים ע' שמט.

17) בשאר הכת"י: שבה נמשכה מבחי' האור להחיות שבפנימיות האברים.

18) סנדהדרין לח,ב. וראה תו"א יז, ג.

19) כן הוא בכמה כת"י.

20) ראה ספר הגלגולים פרק ז.

21) קטע זה אינו בכת"י 578.

22) לקו"ת להאריז"ל פרשת עקב על הפסוק.