פרק כ

והנה מודעת זאת לכל כי מצות ואזהרת ע"ז שהם שני דברות הראשונים אנכי ולא יהי' לך הם כללות כל התורה כולה כי דיבור אנכי כולל כל רמ"ח מ"ע ולא יהי' לכך כולל כל שס"ה מל"ת

וצ"ל כי לפי הנראה אינו שום שייכות הדיבורים הנ"ל להסביר ענין מה שנדבר בפרק הקודם, וגם אינו שייכות לענין שלמטה המתחיל ולבאר היטב ענין זה עיי"ש, ולהבין זה צ"ל היטב הענין איך שדיבור אנכי כולל כל רמ"ח מ"ע ולא יהי' לך כולל כל השס"ה ל"ת, וגם איך ב' הדברות הם אזהרת ע"ז, כי פי' שאנכי כולל המ"ע הוא כי לכאורה אינו מובן איך יתכן שבקלף גשמי מתפילין או בצמר גשמי מהציצית או בגשם האתרוג יאיר עצמות ה', כידוע שגם רוחניות בגשמיות אי אפשר שיתחברו, אף שבאמת גם רוחניות הוא בריאה כמו הגשמיות, ומכש"כ שרחוק מאוד הדבר שאלקות הבלתי בע"ג הבורא יתחבר ויאיר בדבר הגשמי, והנה לזה הוא המקור הדיבור אנכי כי אנכי הוא עצמותו אנכי מי שאנכי1 והוי' הוא שם הוא גילוי מעצמותו, וידוע שהגילוי הוא בדומה להעצם לכן אותיות הוי' הוא הי' הוה ויהי' פי' עבר הוה ועתיד כ"א שהוא למע' מהגבלת הזמן, ואלקי' הוא בחי' הסתר וצמצום בחי' הגבול ואלקים גימט' הטבע, ופי' אנכי שהקב"ה אמר אנכי, שהוא עצמותו, הוי', פירוש יומשך בשם הוי', אלקיך, פי' שבחינת הוי' יומשך עד בחי' אלקיך בחי' גשמי' הסתר הטבע, ולעצמותו אין להקשות איך יכול להתלבש בתוך הסתר הדבר הגשמי כי הוא כל יכול, ולא כמו רוחניות וגשמיות כי הרוחניות הוא ג"כ בבחי' גבול הבריאה לכן אין בכוחה להשתנות למהות אחר מגדר בריאותה, אבל אלקות הוא בחי' כל יכול כידוע, וזהו שאנכי הוא כולל רמ"ח מ"ע פי' אם לא אמר ה' הדיבור אנכי לא הי' בכוחנו להמשיך גילוי הוי' בגשמיות המצות וד"ל.

ובזה יובן השייכות דיבור זה שהוא ראשון בעשרת הדברות, כי הדיבורים לא תגנוב לא תגזול או כבד את אביך שהם הנהגת הדינים שייך לקבלת התורה, אבל דיבור אנכי אין בו שום הנהגה והוראה כלל, אך באמת בזה יובן שדיבור זה הוא קיום וחיות כל התו' לכן הוא הראשון לכל הדברות, והדיבור לא יהי' לך הוא שורש השס"ה ל"ת, פי' כי באמת יפלא מאוד איך יכול להיות בעולם מציאות הל"ת, אשר כל הנבראים התהוותן מאלקות יש מאין המוחלט וחיותם והתהוותם אינו כמו הצורף שעושה הכלי יש מיש כמבואר בשער היחוד והאמונה2, לכן צריך הנברא לקבל התהוותו ממש בכל רגע מחדש כמו בתחילת הבריאה ממש, וכמ"ש ברוך אומר ועושה ל' הוה בתמידות בכל רגע, ואם כן יפלא איך יכול להיות במציאות שהנברא יעשה נגד רצון אלקות והיפוכו ממש ומה גם בעת עשותו העבירה כח העשיה הוא ג"כ אלקות, אך הענין הוא שזה הכח הוא מהדיבור ולא יהי' לך, פירוש כיון שאמר אלקים והזהיר שלא יהי' לך אלהים אחרים היינו נגד אלקות, משמע שיכול להיות במציאות כזה, ואם לא מה שהזהיר בדבר שלא יהי' לא הי' יכול להיות בשום אופן כזה במציאות, הנה מובן שהכח שתוכל להיות במציאות הל"ת הנגד אלקות כוחו ומקורו הוא מדיבור ולא יהי' לך.

וצ"ל מה שכתב ואזהרות ע"ז הם ב' הדברות, זה אינו מובן כי הדיבור אנכי הוא שורש רמ"ח מ"ע איך הוא אזהרת ע"ז שהוא ג"כ ל"ת כשאר ל"ת, ועוד מהו הצורך לאזהרת ע"ז [ב]דיבור אנכי כי די בדיבור ולא יהי' שהוא מפורש ולא יהי' לך כו', והדיוק כשאמר אנכי הוי' אלקיך משמע שאין רצונו שיעבדו לזולתו ומה הצורך להדיוק מאחר שאמר בפירוש ולא יהי' לך וד"ל.

מקודם צ"ל מהו מהות יחידה שבנפש כי פי' שאין בה שום התחלקות, והנה ידוע שהתחלקות עשר כוחות בגוף מקו[ר]ם הוא עצם הנפש הנקרא יחידה כמו זיו השמש מעצם מאור השמש, ואם שאין בבחי' יחידה שום התחלקות איך יתגלה ממנה ההתחלקות עשר כוחות, כי במשל זיו השמש יתכן שיתגלה הזיו ממאור השמש, כי אנו רואין שגם המאור הוא בהיר ומאיר יותר מהזיו הנה יש במקורו מהות הארה ג"כ, אבל עצם הנפש בחי' יחידה אשר לזה נקרא בשם יחידה מצד שהיא בחי' פשוטה בלי הרכבות מפרטי כוחות, אם כן איך יתגלו ממנה הכוחות מחולקים לפרטים, וזה ממש היפוך מהות היחידה והפשטה.

ולהבין כ"ז צ"ל ענין בחי' יחידה ועשר כוחות הפרטים מחולקים בנפש הטבעית שהיא גשם חיות הגוף, הנה גילוי הנפש הטבעית בגוף אינו אלא ב' התחלקות הן ולאו התפשטות וכווץ, היינו המאכל שערב לנפשו ימשך ויתפשט הנפש להשיגו וזה נקרא בחי' הן, והמאכל שיזיק לנפשו יתכווץ נפשו ויתרחק ממנו ונק' לאו, וכן למסחר טוב יתפשט נפשו להשיגו וממסחר רע יתכווץ נפשו ויתרחק ממנו בתכלית ההרחקה, וכן כל ימי האדם לא ימצא בו אף רגע כח אחר חוץ מב' הכוחות הללו, אף שיש בנפשו התחלקות וא"ו מדות מכל מקום כל הוא"ו נחלקים רק בב' הבחינות היינו הן ולאו כווץ והתפשטות, וכח אחר זולת ב' הכוחות לא ימצא בכל הוא"ו מדות כי ההן והלאו נק' בשם חסד וגבורה, כי בחי' חסד ידוע שהוא כח ההתפשטות מהנפש הוא בחי' הן, ומדת הגבורה הוא בחי' צמצום וכווץ הנפש שלא להתגלות לזולתו והוא בחי' לאו, ומדת התפארת היא כלולה מחו"ג הנה גם בה אינו במציאות כח אחר, ומדת הנצח הוא ענף החסד בחי' הן, והוד ענף הגבו' בחי' כווץ ולאו, ומדת יסוד היא קליטה דכל טהורין היינו המדו' חו"ג וכל ענפיהן, אם כן גם בה אינו במציאות כח אחר זולת ההן והלאו, ובחי' מלכות שבנפש הנקרא בחי' דיבור ידוע שלית לה מגרמי' כלום רק שדרך מעביר היסוד מקבל השפעתה מכל הו' מדות, הנה מובן שגם במדת המלכות אין במציאות כח אחר לבד ההן והלאו, וכן בכוחות החב"ד שבמוח ג"כ בחי' החכמה שנק' בחי' מים שיורדים מגבוה לנמוך הוא בחי' התפשטות בחי' הן, ובחי' הבינה מינה דינין מתערין בחי' הגבורה בחי' הכווץ בחי' לב"ד לאו, ובחי' הדעת הוא הכולל ההן והלאו מבחי' החכמה ובינה כמו מדת התפארת היא התכללות מדות החסד וגבורה, וכידוע בבחי' הקווין חח"ן הוא בחי' התפשטות והן, ובג"ה הוא בחי' הכווץ והלאו, ודת"י הם הכלולים מהן ולאו, מובן מכ"ז אף שיש עשר כוחות בנפש הטבעית מכל מקום לא ימצא בה כח אחר לבד ההן והלאו כנ"ל.

והנה מבואר לעיל בפ"ד שנפש הטבעית היא נפש החיוני' שאינו שייך לא לרצון אלקי ולא לבהמית, רק מהותו הוא שרוצה בחיותו שלא יהא נפסד וכלה חיותו עיי"ש, והנה מובן למשכיל שב' הכוחות הכווץ וההתפשטות ההן והלאו הוא נכלל ברצון החיות, בחי' ההן היינו שהנפש מתפשטת לאכילה הטובה או למסחור טוב או למלבוש ודירה טובה, הוא רק מצד שהנפש יודע שהאכילה או המסחור יהי' לתועלת רב להחיות נפשו, וכן להיפך מהאכילה המזקת והמסחור המקלקל לפי דעתו יתרחק הנפש מצד שנפשו יודעת שזהו העדר חיותו, והנה זה מובן שב' הכוחות א"א שיתגלו בגוף ברגע א', היינו בעת שיתגלה בלבו מדת הלאו והכווץ לדבר מה א"א שיתגלה בעת הזה ממדת החסד בחי' התפשטות הנפש, ובעת שהנפש מגלה בחי' החסד וההתפשטות א"א שיתגלה בעת ההוא כח הגבו' והכווץ, כי הם הפכים לגמרי כמו אש ומים שאי אפשר שישכנו האש והמים במקום אחד וזמן אחד, והנה ב' הכוחות ההן והלאו בכלל אשר בהם נכלל פרטי העשר כוחות הנפש הם התפשטות וזיו הנפש הטבעית, אבל עצם הנפש הוא בחי' פשוט בלתי הרכבת פרטים, ונקרא חיות פשוט ואין בו שום התחלקות כלל ונקרא ג"כ יחידה, אך אם כן אינו מובן איך יכול להתגלות מבחי' פשוט יחידה ההתחלקות פרטי העשר כוחות הגם שנכללים בב' הכוחות חו"ג הן ולאו, אך הענין הוא שגם בעצם הנפש יש ג"כ הב' כוחות חו"ג, רק שם הם ממש כח אחד בהרגשה אחת ובזמן אחד, כי התחלקות החו"ג הנגלה בגוף הוא רק איך ישיג התפשטות החיות בגוף וזה נקרא התפשטות החיות זיו הנפש, כי הנפש הוא בחי' חי בעצם גם בלא גוף, הנה בהתפשטות החיות יכול להיות התחלקות איך ומה ישיג ההתפשטות פעם באופן זה ופעם באו"א ,ובעת שנגלה בגוף ההמשכה לדבר מה א"א שיאיר ברגע זו כח הכווץ מהעדר החיות, אבל עצם הנפש מושלל מבחינת התפשטות ואין בו הבחינה איך ומה יהי' אופן החיות כי הוא חי בעצם, והעצם מושלל מבחי' התפשטות, מכל מקום גם העצם נבנה מב' הבחינות היינו מבחי' א' שהוא יש ודבר מה ובחי' הב' יש בו שאינו אין ואפס, ואם הוא בחי' אין אינו יש ודבר מה וזהו מהות החיות שהוא יש ואינו אין, וב' הבחינות הוא כמו ההן והלאו בחי' חו"ג שבהתפשטות החיות, רק שבעצם החיות אף שיש ב' הבחינות מכל מקום א"א לחלקם לב' בחי' מחולקים, כי מה שהוא בחי' יש ודבר מה הוא הבחינה שאינו אין והבחינה שאינו אין הוא מצד שהוא יש, לכן נקרא בחי' זו בשם יחידה ולא שהוא בחי' אחד שהוא התאחדות מפרטים שהיו מחולקים ונתאחדו כו', כי הב' בחי' אלו א"א שיהיו מחולקים אף רגע כי הבחינה שהוא יש נכלל במה שאינו אין והבחינה שהוא אין נכלל בזה שהוא יש, לכן אלו ב' הבחינות שהם באחדות אמיתי בעצם הם מקורים לב' הבחינות הבא בהתפשטות החיות בגוף, רק שבהתפשטות אינם באים כ"א בהתחלקות שהטוב יורד והרע ירחיק, ואא"ל בהתפשטות בדבר א' ב' הבחינות הריחוק והקירוב, אבל בעצם החיות הם כאחד ממש וד"ל. ויותר מובן זה כי אנו רואין כאשר מוליכים את האדם לדון בנפשו להריגה יש במוחו גילוי ב' הבחי' מחשבה המשכת הרצון לחיות וגם מחשבת היראה מהמיתה, והנה אין לחלקם כלל לב' מחשבות כי ברגע שחושב שאינו רוצה למות הוא חושב שרוצה לחיות כי מצ"ז אינו רוצה למות מצד שכשימות לא יחי', והנה מובן אף שהם ב' הפכים המחשבה שרוצה בחיות הוא בחי' קירוב ומה שאינו רוצה למות הוא בחי' ריחוק מכל מקום מובן שנגלים בנפש ברגע א' ובהרגשה אחת.

ובכ"ז יובן מהות בחי' יחידה שבנה"א כידוע שנה"א היא חלק אלקי ממעל ממש ועצם חיותה הוא גילוי אלקות, וגם בה יש עצם והתפשטות, והתלבשותה בגוף הוא רק התפשטות זיוה, ונחלק ג"כ לב' הבחינות הן ולאו כמו בנפש הטבעית התפשטות חיותה הוא ממזון ולבוש, כן הנפש האלקית חיותה הוא מהתורה שנק' לחם לכו לחמו בלחמי3, והמצות נקראים לבושים כמ"ש4 וילבש צדקה כשריון, וצדקה הוא כללות המצות כמובא בירושלמי5 והוא בחי' ההן שבהתפשטות נה"א כי בתומ"צ תשיג חיותה, והל"ת הם העדר חיותה ממש לכן טבעה להתרחק מזה בתכלית הריחוק כמו שנפש הטבעית ירחיק המאכל הרע המזיק לחיותו וזהו בחי' הלאו שבנה"א, וב' הבחינות הם בחי' החו"ג אשר הם כללות העשר כוחות המתפשטים בגוף כמובן למע' בנפש הטבעית, ובחי' עצם נה"א הנקרא יחידה היא התקשרות עצמיו' לשרשה אלקות כמו התקשרות עצם נפש הטבעית לחיותה הגשמי, שגם בבחי' יחידה יש ג"כ בחי' ההן והלאו היינו שחיותה הוא הקירוב, והריחוק הוא העדר חיותה, רק שאין לחלקם לב' בחי' כנ"ל בנה"א.

ובכ"ז יובן סמיכות פרק הזה להקודם, כי כוונתו להסביר ב' ענינים הא' מה שבכל הל"ת אף שנתרחק הנפש ג"כ מחיותו אלוקו', מכל מקום הרוח שטות מטעה אותו שעדיין הוא ביהדותו אף שיעבור העבירה, וכשיבא לידי נסיון בדבר אמונה ימסור נפשו ואין להרוח שטות ממשלה ע"ז כלל, לכאורה אין הפרש כלל בין עון ע"ז לשאר הל"ת כי הוא ג"כ ל"ת, והב' כוונתו להסביר מה שמבאר בפי"ט שבאהבה המסותרת נכלל בה ג"כ דחילו הנכלל ברחימו, וזה אינו מובן כידוע שאהוי"ר הוא ממדות החו"ג שהם ב' הפכים ממש כמו אש ומים, וכמו שאי אפשר שהאש ימצא מהמים ומים מאש כן א"א שיוכלל הדחילו ברחימו וד"ל, וכ"ז יובן ממא' זה כי אזהרות ע"ז הם ב' הדברים אנכי ולא יהי', ואנכי הוא שורש לרמ"ח מ"ע ולא יהי' הוא שורש לשס"ה ל"ת, הנה כל המצות הם מחולקים בשרשם שהמ"ע שרשם בדיבור אנכי והמל"ת שרשם בלא יהי', והע"ז מובדל בזה מכל הל"ת שאזהרתה הוא מאנכי וגם מלא יהי' ולמה ישונה הל"ת מע"ז מכל הל"ת, ויובן זה ממשל הנ"ל מאכל המזיק מרחיק והטוב יקרב, והנה הריחוק והקירוב הם ב' הפכים וזהו רק בהתפשטות החיות בגוף אבל עצם החיות ההן והלאו אינם ב' בחי' כלל כנ"ל, וכן בנה"א התפשטות החיות כמו שזיו הנפש האלקית מאיר בגוף ההן והלאו היינו המ"ע והמל"ת מחולקים בשרשם המ"ע מאנכי והל"ת מלא יהי', אבל עון ע"ז שנוגע לעצם יחידה שבנפש והוא כמו בנפש הטבעית כמו שמוליכים את האדם להריגה, כנ"ל שהרצון לחיות הוא מצד העדר הרצון למיתה והעדר הרצון למיתה כו', כן בע"ז שהוא הכרתת הנפש אלקית משרשה חיות אלקות לגמרי, והוא כמו בנפש הטבעית הריגה, בזה נכלל בחי' אנכי ולא יהי' כאחד.

ויובן איך שבאהבה מסותרת שהוא בחי' יחידה נכלל הדחילו ברחימו, וא"ז באהבה הגלוי' בכלי הגוף, אשר אהוי"ר הם ב' קווים מחולקים כמו אש ומים וד"ל, וגם ענין הב' מובן מכ"ז כי אנו רואין בנפש הטבעית שאף שהמאכל המזיק ירחיק מרצונו מכל מקום יכול להיות שפעמים כשיתגבר עליו תאות האכילה יאכל אף המאכל הרע, מצד שזה אינו נוגע לעצם חיות הנפש רק להתפשטות זיו החיות, לכן מצד התאוה יקיל לעצמו אפשר לא יזיק לי, ויהי' המשכת הרצון גם לדבר המזיק לחיותו, אבל בענין חשש הריגה לנפשו לא ימצא בנפשו בשו"א שיהי' בו המשכות הרצון להריגה כי זהו דבר שמגיע לעצם חיות נפשו, וכן יובן ההפרש בין כל הל"ת לעון הע"ז, כי השס"ה ל"ת הם כנגד שס"ה גידים כידוע בנפש הטבעית הולך החיות דרך הגידים וכשיתקלקל גיד אחד יוחסר בו הילוך החיות מנפשו, מכל מקום א"ז נוגע לעצם חיות הנפש עצמו, וכן ל"ת עושה העדר המשכות חיות אלקות מכל מקום לא נכרת לגמרי עצם נפשו משרשה אלקות, לכן יכול הרוח שטות להטעות אותו שעדיין ביהדותו, אבל כשבא לידי נסיון ע"ז אשר זה נוגע לעצם נפשו א"א שימשול עליו הרוח שטות.

ולבאר היטב כו' ענין ומהות אחדותו של הקב"ה שנקרא יחיד ומיוחד

כוונתו בכפל לשונו הק' יחיד ומיוחד הוא כי גם הנפש אלקית נקרא יחידה שאין בה התחלקות פרטים, וגם אלקות נקרא יחיד, אם כן מהו ההפרש בין התאחדות שבאלקות לבחי' התאחדות שבנה"א, ובוודאי הפרש גדול הוא כי הנשמה היא בריאה יש מאין המוחלט ואלקות הוא הבורא הממציא אותם מאין וד"ל, אך הענין הוא שאלקות נקרא פשוט בתכלית הפשיטות והנפש אלקית נקרא רק פשוט ולא בתכלית הפשיטות, ויובן כי הד' יסודות נקראים בשם כוחות פשוטים6 מכל מקום ידוע שאא"ל שהם פשוטים בעצם בלי שום הרכבה אף בהעלם שאם כן לא הי' באפשרי שיתחברו היסודות, ובאמת ידוע7 שכל הברואים מדצח"מ יש בכ"א הרכבה מד"י, כמו בצומח יש הרכבה מד"י רק יסוד הרוח מתגבר בו יותר לכן קל הוא לשוט על המים, והמתכת מורכב ג"כ מד"י ויסוד העפר מתגבר בו יותר לכן הוא כבד בטבע וכן כל הדצח"מ, אך הענין הוא שהם נקראים פשוטים אבל לא בתכלית רק בגילוי אינם מורכבים כמו הדצח"מ, אבל בהעלם יש בכל יסוד גם מהג' יסודו' האחרים לכן יש ביכלתם להתחבר זע"ז, וכן הנפש האלקית אינו בתכלית הפשיטות כ"א הי' פשוט בתכלית לא הי' באפשרי שיתגלה ממנו התחלקות כוחות פרטים והתחברותם זע"ז, אך הענין הוא כמו שמבואר לעיל שגם בבחי' יחידה שבנפש יש ג"כ התחלקות חו"ג רק שאינם כמו ב' כוחות מחולקים כהארת זיו הנפש בגלוי בגוף, ואם לא הי' ב' הבחינות בהעלם ביחידה שבנפש לא הי' הגילוי בגוף בהתחלקות, והנה אף שנקרא עצם הנפש בשם יחידה מכל מקום א"ז יחוד ופשוט אמיתי, כמו במשל בחי' התפשטות מהד' יסודות, אבל אלקות אינו שייך שייקרא רק בשם יחיד כי בבחי' יחיד יש התחלקות בהעלם לכן נקרא יחיד ומיוחד שזהו כמו פשוט בתכלית הפשיטות אף בהעלם.

מהדורה אחרת מהנ"ל8

והנה מודעת זאת לכל כי מצות ואזהרת ע"ז שהם שני דברות הראשונים אנכי ולא יהי' לך הם כללות כל התורה כולה

עיין בפרק שלפניו שלכאורה אין שום שייכות ענין הב' דברים לפרק שלפניו, וגם צ"ל איך הב' דברות אזהרות ע"ז, כי ע"ז הוא ל"ת והדיבור אנכי כולל רק המ"ע וד"ל, אך לפי הנראה שרצונו להסביר מה שביאר בפרק הנ"ל שבכל העבירות אף שנכרת נפשו מאלקות, אעפי"כ הרוח שטות מסתיר אותו עד שנדמה לו שהוא עודנו ביהדותו, רק לענין ע"ז נתעורר עצם החכמה שבנה"א עד שימסור נפשו וכו' ע"ש,

ולכאורה אינו מובן למה לא יתעורר החכמה שבנה"א גם בשאר עבירות כמו לענין ע"ז, אם גם בשאר עבירות נכרת הנפש משרשה חיי החיים כמו בענין ע"ז, לכן כתב שיש הפרש גדול בין שאר עבירות לע"ז, כי אזהרת ע"ז הם שני הדברות אשר הם כללות כל התורה, וידוע שעיקר התקשרות הנה"א באלקות הם באמצעות התורה, כמ"ש9 תלת קשרין הן ישראל באורייתא כו', וכשעובר עון ע"ז נכרת נפשו מהתקשרות כללות התורה, ולכן אמרז"ל10 המודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה, ולכן ימסור נפשו שלא יעשה אף גם רק מעשה נגד אמונת הוי' אף שלבו יהי' שלם להוי', ואין הרוח שטות יכול להסתירו שהוא עדיין ביהדות כמו בשאר עבירות, מצד שע"ז היא כללות התורה לכן נוגע לכללות חיות הנה"א כנ"ל, היינו לבחי' עצם החכמה שבנה"א שאינו מתפשט בנר"ן המלובשים בגוף ונה"ב, לכן אין בכח נה"ב להסתיר לזה הבחי', אבל שאר עבירות שהם רק פרטים אינו נוגע רק לבחי' החכ' המלובש בנר"ן המלובשים בנה"ב לכן יש כח בנה"ב להסתירו, וכמ"ש בפרק הנ"ל וז"ל, אלא שגלות הזה לבחי' חכ' אינו אלא לבחי' המתפשטת ממנה בנפש כולה להחיותה כו' אך כשבאים לידי נסיון בדבר אמונה כו' ונגעה עד הנפש לבחי' חכמה שבה כו' עכ"ל, ובפרק זה מסביר למה בשאר עבירות אינו נוגע רק לבחי' חכ' המתפשט בנר"ן ובע"ז נוגע עד הנפש היינו פנימיות החכ' וד"ל, והמשל לזה מחיות הנפש בגוף, הנה ידוע שחיות המוח כולל כל רמ"ח אברים, לכן אם יחלה הרגל או היד ירגיש מזה גם מעט חלישות במוח משום שעיקר חיות הרגל היא רק מהמוח, אבל היד לא יתפעל כלל מחלישת הרגל משום שאין בגלוי ביד כלל מחיות הרגל, אף שבהעלם ובקיצור כלולים כל הרמ"ח אברים כל אחד מזולתו כנראה מהקזת הדם מאבר א' יהי' תועלת לזולתו, מ"מ התפעלות זה היא רק בהעלם ובקיצור גדול, אבל לא כן היא התכללות המוח הוא בגילוי ולא בקיצור כי עיקר ומקור חיות האברים הוא מחיות המוח, ועי' מזה בסידור הנדפס בדרוש נפילת אפים11, ועוד זאת אנו רואים שאם יחסר חיות המוח היינו אם יחלה מאד בראש אזי ממש יבוטל חיות כל האברים לגמרי, ולא כן הוא כאשר יחסר חיות היד או הרגל אף שיחתוך לגמרי לא יחסר מחיות העצמי שבמוח כלל אף שירגיש במוח מהכאב, היינו כידוע שיש במוח ב' מיני חיות האחד בפנימיות חיות העצמי השייך לעצם אבר המוח, והב' בחצוניות חיות הכללי ופרטי האברים, לכן כשיחסר חיות מפרט האבר אינו נוגע כלל לעצם חיות המוח רק הרגשה במוח בחצוניות השייך רק לחיות כללות האברים, אבל כשנחסר מהמוח חיות העצמי ממילא יבוטל חצוני' החיות השייך לכללות האברים וד"ל, וכן בנמשל בנה"א כי עצם מהות הנה"א הוא בחי' ביטול לאלקות וזה חיותה, וזה נק' בחי' חכמה בחי' ביטול כ"ח מ"ה, ובבחי' החכ' יש ב' בחי' הא' פנימיות החכ' שאינו מתפשט בכחות הנפש בגוף הנק' נר"ן, כמו פנימי' המוח שבנה"ט שאינו שייך לחיות האברים, וחיצוני' החכ' הוא המתפשט בנר"ן להחיותם בחיות אלקות כמו במשל בחי' הב' שבמוח, וכמו שאין שום הרגש בפנימיות המוח מחלישת אבר פרטי, כן בנה"א בעבירה פרטי נכרת משרשו רק הנר"ן וחיצוניות חכמה המחי' פרטי כוחות הנפש אבל לפנימי' החכ' אינו נוגע כלל, לכן יוכל הרוח שטות דנה"ב להסתירו שהוא עדיין ביהדותו אף שבאמת נכרת בשרשו כמו בעון ע"ז, אבל בענין ע"ז שהיא כללות התורה כי אינה ל"ת פרטי כשאר ל"ת שבתורה ונכרת עצם פנימיות החכ' שבנפה"א משרשו לגמרי לכן אי אפשר שיסתור בזה הרוח שטות כי הע"ז הוא העדר החיות מנפש האדם לגמרי, כמו בהנה"ט כשנחלה בראשו ממילא מחי' כל האברים וד"ל.

ובתוס' ביאור צ"ל איך יש שייכות דבור אנוכי להל"ת מע"ז צ"ל מהות ענין יחידה שבנפש, למה לשון יחידה ואיך היא מקור לכל כוחות הנפש שבגוף, כי ידוע שכללות הכחות מהנפש בהגוף הוא השכל והמדות, והשכל והמדות נכללים בכלל בב' גילוים חסד וגבורה, כי אנו רואים שכל ימי האדם אינו מלובש רק בשני הבחי' או חסד או גבורה, היינו כששכלו נמשך לדבר הטוב לו הוא בחי' חסד המשכת הנפש, וכשנסוג אחור מדבר הרע לו נק' בחי' גבורה העדר ההמשכה היינו בחי' כיווץ הנפש בעצמותה, וכן הלב כשנתפעל לדבר הטוב לו הוא בחי' חסד המשכת הנפש לחוץ, וכשנתפעל ביראה מדבר הרע לו נק' ג"כ כיווץ הלב בעצמותה בחי' גבורה, ומקורם האמיתי הוא בחי' יחידה שבנפש היינו מעצם חיותו, כי מה שנמשך שכלו ולבו לדבר הטוב היינו למאכל טוב או למסחר טוב הוא מצד שבזה המאכל או המסחר ישיג להחיות את נפשו, ומה שנסוג לאחור ממאכל או ממסחר רע היינו מצד שזה העדר חיות נפשו, מובן שכל הרצונות הוא רק רצון אחד מה שירצה לחיות, וכל העדר המשכת הרצונות הוא רק העדר היינו מה שאינו רוצה למות וזה נק' חו"ג שביחידה, ואף שלכאורה גם בבחי' יחידה יש ב' בחי' חו"ג כמו בשכל ומדות מ"מ נק' בשם יחידה בלי שום התחלקות כלל, כי הפרש גדול יש בין החסד וגבורה כמו שהם בבחי' יחידה לכשהם מתפשטים בשכל ומדות, כי בהתפשטות החיות בשכל ומדות באים ב' הבחי' בהתחלקות גמור בזמן ומקום, כי אנו רואים בעת שמרגיש הנפש במוחו או בלבו הרגשת המשכת הנפש לדבר מה אינו מרגיש בעת ההיא שום הרגשת מכיווץ הנפש שהיא בחי' גבורות, ובעת שמרגיש בנפשו יראה וצמצום מדבר הרע אזי אינו מרגיש בעת ההיא שום חוש מהמשכות הנפש בחי' החסד, לכן נק' המדות חו"ג בשם ב' קווין ימין ושמאל כי הם מחולקים זה מזה בתכלית כמו אש ומים, ואף שהחו"ג הם כוחות נפשו והנפש הוא פשוט בתכלית הפשיטות ואיך יהי' כחותיה בהתחלקות גדול כ"כ, אך הענין ידוע שסיבת התחלקות אינו מצד הנפש רק מצד הלבשת הכחות בכלי הגוף, והגוף הוא בגדר מקום וזמן לכן א"א לכלי הגוף לקבל ב' ההפכים בזמן א', אבל בחי' יחידה ידוע שאיננו מלובשת בשום כלי בכלי הגוף רק נק' בחי' מקיף, לכן אין באפשרי שתתחלק בזמן ומקום, היינו אף שגם בבחי' יחידה יש ב' הבחי' חו"ג אבל מיוחדים בה ב' הכחות בהרגשה א', כי הרצון לחיות הוא מצד שאינו רוצה למות, ומה שאינו רוצה למות הוא מצד שטבע נפשו נמשך מאד לחיות וכשימות לא יחי', לכן מיוחדים בה ב' הרצונות ממש בתנועה א' וברגע אחד, כמו שאנו רואים כשמוליכים את האדם לדין בנפשו אזי מרגיש ברגע ובתנועה א' את חוש ההמשכה לחיות נפשו, וגם הכיוץ נפשו מיראת ההעדר החיות, משום שבעת ההיא אין מלובש רצונותיו בכלי הגוף, כידוע בחוש שבעת ההיא בטלים ממש באדם כל רצונות גופני', רק רצון א' היינו מרוצת הנפש לחיות עצמי, והנפש בעצם הוא פשוט ואין שייך בו שום התחלקות ולכן ב' הרצונות הם רק רצון א', וזה הבחי' נק' יחידה כי החסד וגבורה מיוחד שם בתכלית אשר אין לחלקם כלל לב' בחי', ואף כשבאים בכלי הגוף נעשים ב' קווים מחולקים כנ"ל וד"ל, וכמו משל מהאילן כשנגלה בהתפשטות משרשו יש בו התחלקות גמור בהענפים לימין ולשמאל, והשורש בארץ רק כח א' להענפים ולפירות והעלים בלי שום התחלקות, וכמו פירות מתוקים וחמוצים מחולקים הם בטעמם בתכלית, ובכח המצמיחם יש בודאי כח מיוחד להוציא פירות המתוקים וכח מיוחד להצמיח פירות חמוצים, מ"מ א"א לומר שבכח הצומח יש ב' הכוחות בהתחלקות כמו בגילוי ב' הטעמים, רק מיוחדים שם ב' הכוחות בתנועה א' וד"ל.

וכמו"כ יובן בנה"א כי חיות נה"א הוא התקשרות והתדבקות באלקות, היינו קיום התורה ומצות שהוא גילוי רצון הוי' בנפשו ממש, ולזה הוא תמיד תשוקת והמשכת נה"א כי זה חיותה ממש, כמו בנה"ט הנמשכת למאכל או למסחור טוב לזה נק' מדת החסד שבנה"א, ומדת הגבורה שבנה"א הוא מה שיראה בטבעה מהל"ת, כי הל"ת הם ממש העדר חיותה כי מהל"ת נכרת הנה"א משרשה חיי החיים ב"ה, והוא אהוי"ר שבנה"א כמו שנתפשטה בכלי הגוף בבחי' שכל ומדות ונק' נר"ן, ובבחי' נר"ן שבנה"א מחולקים הם המדות חו"ג בתכלית בב' קוין כי בעת עשיית המ"ע מרגיש הנה"א רק חוש ההמשכה בבחי' חסד ואינו מרגיש בעת ההיא כלל מחוש היראה והכיווץ בנפשו בחי' הגבו', ובעת עשיית הל"ת ח"ו מרגיש הנה"א רק חוש היראה והכיווץ בנפשו, כי הל"ת הם ממש העדר חיותה כנ"ל, ואין בעת ההיא בנה"א שום הרגשה מהמשכת הנפש כלל, ולכן גם בשרשם מחולקים הם המ"ע והמל"ת בב' דברות, דבור אנכי הוא שורש רק למ"ע ודיבור לא יהי' הוא רק שורש להל"ת, כי דיבור אנכי הוא המשכת אלקות הוא חיות לבחי' החכמה שבנפש המתפשט בנר"ן, ודיבור לא יהי' הוא העדר הגילוי אלקות מעשיית הל"ת ואינו שייך רק לבחי' החכמה המתפשט בנר"ן, אבל הל"ת מע"ז הוא העדר עצם חיות עצם נה"א היינו עצם בחי' החכמה שאינה מתפשט בנר"ן כלל ואינו בבחי' התחלקות לקוין ונק' בחי' יחידה שבנפש, וכמו במשל בנה"ט כשיצא לדון בנפשו להריגה מרגיש הנפש ב' כוחות כח ההמשכה לחיות וכח הכיווץ העדר החיות בתנועה א' וברגע א', כן מרגיש הנה"א מעון ע"ז העדר חיות שנכרת משרשו מחיי החיים, וגם ברגע זו מרגיש התשוקה לחיות חיי החיים ב"ה, כי הצער הוא היפוך התענוג, והעדר התענוג הוא הצער והרגשת הצער מהעדר החיות, והרגשת המשכת הנפש להחיות הוא בעצם הנפש ממש תנועה א' בלי שום התחלקות כלל וכלל, וכן להיפך כאשר האדם עומד בנסיון בדבר ע"ז מרגיש הנפש בבחי' החו"ג בתנועה א' וברגע א', וכמ"ש בפ' י"ט וז"ל וכן שלא לדבר תועה ח"ו על אחדות הוי' כו' וזה נק' דחילו הנכלל ברחימו עכ"ל, ומזה יובן שכמו כשהוא עומד בנסיון שהוא בא מצד גילוי אהבה שבנה"א, היינו כח ההמשכה שבנה"א בחי' החסד ואעפי"כ נכלל בה בהעלם גם בחי' הדחילו, מצד שבאמת הוא דבר אחד ממש שאין לחלק בעצם הנפש לב' בחי', כנ"ל בנה"ט ההמשכה לחיות עם כיווץ הנפש מהעדר החיות היא בעצם נה"ט תנועה א', כן להיפך ח"ו כשאינו עומד בניסיון בדבר ע"ז אף שבגלוי מרגיש הנה"א יראה וכווץ מהעדר החיות, מ"מ יכלל בדחילו זו גם הרחימו כמובן מכל הנ"ל וד"ל.

ובכל הנ"ל יובן היטיב איך שגם דיבור אנכי שייך למצות ע"ז כמו דיבור לא יהי' לך, [12עיין בשער הבחירה13 מאדמו"ר נ"ע פ"ד וז"ל מכ"ז יובן דכתר שבכתר נבדל בערך מחילוק הקוין שהוא כמו בחי' עצמות הרצון בחיים שלמעלה מהטעם ולא יחפוץ בהיפוכו דחו"ג הללו כ"א הן בלי התחלקות כלל כמו אנכי ולא יהי' בדיבור א' נאמרו עכ"ל, עיי"ש היטב ותמצא שם כל ההסבר שביארנו]. ואח"כ כ' וז"ל ולבאר ענין זה היטיב צ"ל בקצרה ענין אחדות של הקב"ה עכ"ל, כי אחר ההסבר מענין ע"ז שהיא ממש העדר חיות אלקות מעצם נה"א לגמרי אינו מובן לכאורה איך יכול להיות בעולם דבר נפרד כזה ממש היפך אלקות וידוע שאין דבר חוץ ממנו ח"ו, וא"כ מאין יקבל הע"ז חיותה, לכן מסביר תחילה ענין אחדותו עם העולמות אף שהעולמות נראים ליש ודבר נפרד מצד ריבוי הצמצומים והעולמות אעפי"כ מיוחדים הם בתכלית היחוד כמו קודם שנברא העולם שהי' בכח עצמותו, אח"כ מסביר בפרק כ"ב שאף הע"ז יכול לקבל חיותה אחר כמה צמצומים והסתר פנים מבחי' אחוריים דאחוריים וגם הניצוץ המועט הוא בהקליפה בבחי' מקיף ובבחי' גלות ע"ש בעומק ותבין.

וכמ"ש אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא כו'

לכאורה אתה הוא הם ב' הפכים, כי אתה הוא ל' נוכח בחי' גילוי, והוא ל' נסתר בחי' העלם, ויובן זה ממא' החכם בעל חובת הלבבות14 אנה אמצאך ואנה לא אמצאך, פי' אנה לא אמצאך הוא בחי' אתה שהוא בבחי' גילוי בגילוי בכל מקום, ואנה אמצאך זהו בחי' הוא בחי' העלם שאף שהוא בכ"מ א"א להשיגו וזהו בחי' אנה אמצאך, והנה קודם שנברא העולם הי' בחי' אתה הוא לבדך, פי' אתה שהי' בגילוי בכ"מ כי לא הי' עדיין דבר זולתו, ובחי' הוא בחי' נסתר כי לא הי' מי שישיגו, וכן אחר שנבה"ע הוא ג"כ בחי' אתה הוא, כי אף שיש כעת ברואים בגילוי מכל מקום אין גילוי אחר לבדו, וגם נקרא בחי' הוא נסתר, כמו קודם שנבה"ע הי' נסתר כי לא הי' מי שישיגנו, כן גם עתה שיש ברואים אין בהם מי שישיגנו ונשאר בבחי' הוא כמו קודם הבריאה וד"ל.

פירוש הוא ממש בלא שום שנוי

כוונתו בפי' זה בתיבת ממש, כי אפ"ל שפי' אתה הוא כו' שכמו שקודם שנבה"ע הי' בבחי' אתה שהי' בחי' אתה לנוכח בחי' גילוי, והוא בחי' נסתר מצד שלא הי' מי שישיגנו, כי עדיין לא היו נבראים מי שישיגנו, כן אחר שנבה"ע הוא ג"כ בבחי' אתה הוא מצד שאין נברא בעולם שישיגנו, ואם נאמר באופן זה יש ח"ו באחדותו שינוי, כי קודם שנברא העולם הי' בחי' הוא בחי' נסתר מצד שלא הי' דבר זולתו שיהי' שייך לומר שישיגנו, אבל אחר שנבה"ע אף שבזה הוא שוה כמו קודם שנברא העולם שהוא בבחי' הוא בבחי' נסתר שאינו מושג כלל כמו קודם שנברא העולם, מכל מקום בזה הוא שנוי גדול שאחר ברה"ע יש מי ששייך לומר שאינו יכול להשיגו, וקודם שנבה"ע הי' העדר ההשגה מצד שלא הי' זולתו כלל, לכן דקדק בלשונו הק' פי' הוא ממש בלי שום שנוי, וכתב בסמוך לזה וז"ל: כי עוה"ז וכן כל העולמות העליונים אינן פועלים שום שינוי באחדותו ית' כו' משום דכולא קמיה כלא חשיב וכאין ואפס ממש ע"כ, לכן אין באחדותו שינוי כלל בין קודם לאחר שנבה"ע, כי גם אחר ברה"ע ג"כ אין דבר זולתו רק שאנו רואין בעוורון עיני בשר שיש כמו דבר זולתו, אבל לגבי עצמותו כל הנבראים הם ממש כמו שלא נבראו עדיין וד"ל.

1) ראה לקו"ת במדבר י, ד.

2) פרק ב.

3) משלי ט, ה.

4) ישעי' נט, יז.

5) ראה תניא פל"ז.

6) ראה ע"ח שער נ פ"י. בד קודש אות ד (אג"ק ע' רצד) ובציונים שם.

7) ראה רמב"ם הלכות יסוה"ת פ"ד ה"א-ב.

8) מכת"י 119. 922. 924.

9) ראה זח"ג עג, א.

10) ספרי ורש"י ראה יא, כח. ועד"ז בספרי ורש"י שלח טו, כב.

11) צא, ג.

12) הבא בחצע"ר נמצא רק בכת"י 119.

13) שער התשובה יז, ב.

14) שער היחוד פ"י.