פרק כא1

והנה מדת הקב"ה שלא כמדת בשר ודם שהאדם כשמדבר דבור הרי הבל הדבור שבפיו הוא מורגש ונראה דבר בפני עצמו מובדל משרשו שהן עשר בחי' הנפש עצמה

יש לדקדק בלשונו הק' מ"ש הרי הבל הדבור שבפיו הוא מורגש, פי' הוא לשון הנחה דהיינו שהוא מורגש לדבר בפ"ע מובדל מעשר בחי' הנפש, הלשון הנחה היינו שהאמת כן הוא, ולשונו בסמוך ונראה דבר בפ"ע כו', אינו הלשון הנחה היינו דבר ברור, רק ונראה לעיני בשר כן כמו דבר בפ"ע מובדל, אבל באמת אינו מובדל הדבור מעשר בחי' הנפש אף אחר התגלותו בהבל גשמי המורגש ובאויר העולם וד"ל.

ויובן זה מהמבואר בביאור על בחוקותי מאדמו"ר שי'2 ותוכן הענין מבואר שם בב' מיני אותיות שיש בנפש היינו אותיות החקיקה ואותיות הכתיבה, ויש אותיות רוחניים הקבועים בעצם הנפש והם עצם א' עם הנפש כמו אותיות הנחקקים באבן טוב, וזהו רוחניות האותיות הנק' צורות האותיות, ואותיות הדבור המורגשים הם רק חומר האותיות, והאותיות הרוחני' שבנפש מיוחדים עם האותיות הגשמיים כמו נפש בגוף, ולכן נקראים בשם אותיות הכתיבה כמו אותיות הכתיבה האותיות היינו הדיו ממקום אחר ואינו מגוף הקלף כלל, ואעפ"כ מיוחד הדיו בהקלף בתמידות, כמו [כן] הנפש הוא נלקח ממקום אחר ואעפי"כ מיוחד הוא בגוף בתמידות ממש כמו דבר א', כן הוא אותיות הדבור חומרם הוא ההבל הלב המורגש בפה, ועיקר חיות הדבור היינו צורת הדבור הם האותיות החקוקים בעצם הנפש יוצאים ומתגלים ומתייחדים בחומר הבל הלב, והם כמו צורה לחומר הדבור וע"ש היטיב הרחב הביאור בזה.

ומזה מובן שאף אותיות המורגשים בפה ויוצאים לאויר העולם לזולתו אינם נפרדים באמת מרוחניות הנפש כלל, כי גשם האותיות מיוחד בתמידות ברוחניות האותיות הנחקקים בעצם הנפש ובלתי הנפש אין אומר ואין דברים, לכן כתב בלשונו הק' ונראה דבר בפ"ע מובדל מעשר בחי' הנפש עכ"ל, רק ונראה אבל אינו באמת, והסיבה לזה מה שנראה כן הוא מצד שבעת הדבור אינו מרגיש זולתו רוחניות צורת הדבור, רק הוא מרגיש בהרגשה גשמית את חומר הדבור וחומר הדבור הוא באמת נפרד לגמרי מעצם רוחניות הנפש, כי חומר הדבור אינו נלקח שרשו מעצם הנפש רק מחצוני' דחיצוני' הארת הנפש היינו מהבל הלב הגשמי וד"ל, ומופת לכל הנ"ל כי דברים היוצאים מעומק הלב נכנסים ללב זולתו בעסק גדול3, היינו כאשר ידבר זולתו דברי אהבה באמת מנקודת לבבו אזי יתפעל גם חברו באהבה עזה לנגדו, ואם יוציא אהבה רבה בפיו לזולתו אבל לא מנקודת לבבו אזי החוש יעיד שלא יעשה שום רושם התפעלות בלב זולתו כלל, הנה מובן שאף בהדבור הגשמי המורגש באויר העולם עד שבא לאזני זולתו יש חיות רב באותיות החומריים מפנימיות נפש המדבר עד שיוליד חיות והתפעלות רב בלב השומע בשוה לפי ערך התפעלות וחיות המדבר וד"ל, ואחר כל הנ"ל מדוקדק היטיב לשונו הק' לשון ונראה, ומ"ש שהבל הדבור הוא באמת מורגש כוונתו על עצם גשם הבל הדבור אבל לא על חיות הרוחני וד"ל.

אבל הקב"ה אין דבורו מובדל ממנו ית' ח"ו כי אין דבר חוץ ממנו ולית אתר פנוי מיני'

פי' כי באדם המדבר יש ד' בחי', היינו האדם והדבור והאויר אשר הדבור בוקע בו וזולתו המקבל הדבור, אבל הקב"ה אין דבר זולתו כלל היינו הקב"ה והדבור והמשכת גילוי הדבור והמקבל חיות מהדבור, היינו דבר הנק' יש מאין מהדבור, הוא הכל עצם אלקות בכבודו ובעצמו, כי אין זולתו ח"ו כלל וכלל, אף שגם בדבורו ית' יש אור וכלי כמו הדבור בהאדם יש חומר וצורה, ולכאורה מהו ההפרש בין הכלים מדבורו ית' לחומר מדבור האדם, כי כמו שחומר דבור האדם הוא באמת מובדל מגשם בחי' הנפש, כן לכאורה הכלים היינו האותיות דבורו ית' המה לפי הנראה ג"כ כמו נפרדים מאחדותו ית', אך באמת יש הפרש גדול בין מהות חומר הדבור שבאדם למהות כלי הדבור מעשרה מאמרות, כי חומר הדבור שבאדם נלקח ממקום אחר ואין שרשו כלל מעשר כוחות הנפש כו' לכן הוא באמת דבר נפרד, אבל כלי הדבור מעשרה מאמרות הם נלקחים מעצמיותו כמו כוח רוחני אור הדבור כהדין קמצא כו', וגם מבואר בביאור עד שהמלך במסיבו4 מאדמו"ר שי' שהכלים שרשם נעלה בפנימיות יותר מהאורות, כי שורש האורות הוא רק מאור הממלא ושורש הכלים מאור הסובב, לכן כמו שבדבור האדם רוחניות צורת הדבור אין נפרד כלל מעשר בחי' הנפש, כן מכש"כ בדבור הקב"ה אין שום פירוד אף בכלי הדבור וד"ל.

ולכן אין דבורו ית' כדבורנו ח"ו כמו שאין מחשבתו כמחשבתינו כו'

להבין הראי' מהמחשבה להדבור שמשמע מדבריו שזה מובן לכל שמחשבתו ית' בוודאי אין מובדל מעצמותו וכמ"כ דבורו ית' וד"ל, כי הנה ידוע שגם באדם יש הפרש גדול בין מחשבתו לדבורו, כי דבורו הוא לבוש נפרד מעשר בחי' הנפש, כמו לבוש הגשמי באדם שפעמים פושטו ופעמים לובשו, כן הדבור פעמים מדבר ופעמים ישתוק מדבורו כמ"ש5 עיתים חשות ועיתים ממללות, ולכן אנו רואים שלבוש הדבור הוא נפרד מעצם הנפש, ולא כן הוא לבוש המחשבה באדם שבתמידות הוא מיוחד בעצם הנפש שא"א לסלק האדם רגע בלא מחשבה וד"ל, ומובן מזה שמכש"כ מחשבתו ית' מיוחדת בעצמותו, ולפי הנ"ל צ"ל מ"ש כי אין מחשבתו כמחשבותינו, כי לכאורה גם מחשבותינו מיוחד בעצם הנפש כמו מחשבתו ית', הענין הוא כי יש הפרש גדול בין מחשבתו ית' למחשבותינו, כי ממחשבות האדם א"א שיתהוה שום דבר, היינו אם יחשוב האדם דבר שכל נגד חבירו לא יתפעל חבירו ממחשבתו כלל, אבל מדבורו יתפעל זולתו, אבל מחשבתו ית' אינו כן כי כמו שמדבורו ית' נבראו כל העולמות באתגליא, כן ממחשבתו ית' נבראו עולמות עלמין סתימין דלא אתגלייא, אזי נוכל להבין שכמו שמחשבתו ית' בעצם אינו נפרד כלל מעצמותו כמו"כ העלמין סתימין שנבראו ממחשבתו אינם נפרדים כלל מעצמותו, וכמו"כ דבורו ית' והעלמין דאיתגליין שנבראו מדבורו ית' אין בהם שום פירוד מאחדותו ית', אף שלפי הנראה הם כמו נפרדים אבל באמת מיוחדים המה בתכלית, כמו יחוד המחשבה בעצמותו כן הוא ממש מיוחד הדבור בעולמות הנבראים מעשרה מאמרות.

1) לפרק זה נמצא רק בכת"י 119.

2) ראה אוה"ת ויקרא ע' תתקלב ואילך.

3) ראה ספר הישר לר"ת שער יג.

4) ראה אוה"ת מגלת אסתר סו"ע צב. וראה לעיל בתחלת קטע האחרון דפרק ו.

5) חגיגה יג, ב.