פרק כג

לפי שהמצות הם פנימיות רצון העליון וחפצו האמיתי

פי' פנימיות הרצון, כי באמת גם חיות העולמות הוא רצונו ית', אך ההפרש הוא עד"מ אדם הנוסע בדרך בענין מסחר להרוויח, יש בזה כמה רצונות כי בעצם הנסיעה יש לו בוודאי רצון, ובאמת אין זה עיקר רצונו רק שאינו יכול להשיג הסחורה בלא הנסיעה, וגם הסחורה בעצמה אינו עדיין פנימיות רצונו רק להריוח שיוצא לו מזה, וגם הריוח אין עיקר פנימיות רצונו רק ההתענגות שישיג מהממון שהרויח זהו עצם פנימיות רצונו, וכן למע' כל סדר ההשתל' הגם שהוא בוודאי רצון ה' וכמ"ש כל אשר חפץ ה' עשה, מכל מקום אין כל זה פנימיות רצונו כלל רק כמו במשל הנסיעה כדי לבוא למקום המסחר, היינו שאי אפשר שיתהווה העשי' הגשמי' מעצמותו הבלתי בע"ג כי אם שמקודם יתהוו עולמות אבי"ע, ועולם העשי' הוא כמו במשל מקום המסחר זהו פנימיות רצונו לגבי השתל' עולמות עליונים, ועיקר עצם פנימיות רצונו הוא המצות בדברים גשמיים הנעשה בעולם העשי', וזהו תענוגו העצמי נתאווה להיות לו דירה בתחתונים דווקא והוא כמו במשל התענוג מהריוח, והנה במשל הנסיעה עיקר חיות וקיום כל הרצונות החיצוניים הוא מהרצון הפנימי הוא התענגות מהריוח, וכן בנמשל למעלה עיקר חיות כל העולמות תלוי רק בפנימיות הרצון מתענוג ממצות ה' הגשמיים דעשי' דווקא, וזהו מה שכתב שהמצות הם פנימיות רצון העליון, כמו במשל שהריוח הוא פנימיות הרצון מהנסיעה והפנימיות דבפנימיות הוא התענגות מהריוח, כן בנמשל אף שבכל השתל' החיות הוא רק מרצונו ית', מכל מקום א"ז עיקר פנימיות רצונו, רק כדי שיוכל להתהוות ברבוי השתל' עולם העשי' והמסחר הוא התבררות הברורים שנפלו משבירת הכלים בדצ"ח הגשמי' וזהו פנימיות רצונו, ומ"ש בלשונו הק' כפל לשון וחפצו האמיתי, מבואר זה במשל שאף שהריוח הוא פנימיות רצונו מכל מקום אינו נקרא עדיין חפצו אמיתי, כי אמיתת חפצו הוא ההתענגות מהריוח ולא הריוח בעצם, כן למעלה חפצו האמיתי הוא ממה שיוגמר תענוגו העצמי נתאווה לו דירה בתחתונים וד"ל.

כך ד"מ החיות של מעשה המצות וקיומן הוא בטל לגמרי לגבי רצה"ע המלובש בו ונעשה לו ממש כגוף לנשמה. וכן הלבוש החיצון של נה"א שבאדם המקיים ועושה המצוה כו' הוא מתלבש כו' ונעשה ג"כ כגוף לנשמה לרצון העליון ובטל אליו לגמרי וע"כ גם אברי גוף האדם המקיימים המצוה שכח ובחי' המעשה של נה"א מלובש בהם בשעת מעשה כו' הם נעשו מרכבה ממש לרצה"ע כגון היד המחלקת צדקה כו' וזהו שארז"ל האבות הן הן המרכבה שכל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מעניני עוה"ז

הנה החיות של מעשה המצות וקיומן אין פי' וקיומן כח הנפש העושה ומקיים את המצוה, כי זה הבחינה הוא מ"ש בסמוך לזה וכן הלבוש החיצון כו' המקיים ועושה המצוה, רק כוונתו החיות והקיום הוא גשם דבר המצוה כמו הקלף והצמר והאתרוג, יש בזה ב' דברים היינו שבכל גשם יש אור אלקי המלובש בו בתמידיות כמ"ש בכתבי האריז"ל, והוא לבד כח הצמיחה שבצומח רק כמו רוח רוחני המהוה אותו שלא יהי' אין ואפס, ובחי' הב' יש בכל דבר מהדצ"ח היינו גשם ממשו כמו גשם ממשות האתרוג וזה נקרא קיומו היינו קיום גשמיותו, עיי' בקיצור לקו"א מאדמו"ר שיחי'1 מפורש שחיותן וקיומן מוסב על גשם התפילין והאתרוג, הנה בעת עשיית המצוה באתרוג הגשמי נעשה החיות שבאתרוג וגם גשם ממשות האתרוג בחי' לבוש לרצה"ע בתכלית הביטול לרצה"ע, כי בבחי' לבוש יש ב' בחי' לבוש נפרד ולבוש מחובר בתכלית, כמו הלבוש באדם אף שהוא מחובר לו ובטל אצלו מכל מקום נראי' ב' דברים נפרדים בעצם, אבל הגוף להנפש שנק' ג"כ בשם לבוש לה אבל הוא מחובר בתכלי' עד שהם ממש כמו דבר אחד, וכמ"ש בסמוך וז"ל ד"מ כמו שאברי גוף האדם הם לבוש לנפשו ובטלים לגמרי אליה מכל וכל כי מיד שעולה ברצונו כו' עיי"ש, כך ד"מ החיות שבגשם המצוה וקיום ישות ממשו בטלים לרצון אלקות שבמצוה כמו ביטול גשם האבר להחיות מהנפש, וכן כח העשי' היינו מה שמנענע האתרוג בכוחו, הכח הזה מנפשו מיוחד ג"כ בתכלית ברצון אלקי שבמצוה זו כמו היחוד מהנפש שבגוף בבחי' לבוש מחובר, אבל בגשם אברי הגוף העושים המצוה לא כתב שהם מיוחדי' בבחי' לבוש כ"א בחי' מרכבה, כמ"ש ועל כן גם אברי גוף האדם המקיימים המצוה כו' הם נעשו מרכבה ממש לרצה"ע כגון היד כו', וצ"ל ההפרש בין לבוש למרכבה2 כי בחי' לבוש אינו שייך כ"א שהלבוש יהי' בערך מה דומה להמתלבש, או שהלבוש והמתלבש שניהם בבחי' הרוחני רק שהמתלבש הוא במדריגה נעלה ברוחניות מהלבוש, ומכל מקום גם הלבוש הוא ג"כ בחי' רוחני רק שהוא מדריגה נמוכה במדריגת הרוחנים, כמו בנפש השכל מלובש במדות שבלב נקרא המדות בשם לבוש להשכל, כי אף שהשכל הוא נעלה במדריגה מהמדות מכל מקום גם המדות הם כוחות נפשיות רחוק מבחי' הגשם כמו שהשכל הוא רחוק מבחי' גשם, רק מצד שהשכל הוא רוחני יותר מרוחניות המדות לכן נקרא המדות לבוש להשכל, וכן לבוש שבאדם שמלביש את גופו נקרא ג"כ בשם לבוש משום שהם ג"כ בערך זל"ז בבחי' מדריגת הגשם, כי הגוף הוא ג"כ בחי' גשם כמו הלבוש, רק מצד שהלבוש הוא בתכלית הגשם והגוף הוא גשם דק לכן נקרא הגוף בשם נתלבש ולבוש הוא בחי' לבוש הגוף, אבל רוחני בגשם א"א שיקרא בשם לבוש, כמו כאשר האדם כותב השכלה עמוקה על הנייר א"א לומר שהיד הכותבת היא בחי' לבוש להשכלה העמוקה, כי ההשכלה הוא תכלית הרוחני והיד היא תכלית הגשם ואינם בערך כלל, ואף שאנו רואין שכל עומק ההשכלה תלוי בתנועות היד ואם ינענע בידו מעט באופן אחר יהי' קלקול בעומק ההשכלה, אעפי"כ אי אפשר לומר שהיד הגשמי הוא לבוש לרוחניות ההשכלה רק נקרא בחי' מרכבה, כמו אדם הרוכב על הסוס והסוס בטל לאדם בתכלית בכל צד שירצה האדם מוכרח ללכת, אף שהסוס אינו בערך האדם כלל מכל מקום נקרא מרכבה לו, כן היד היא בחי' מרכבה להשכל וכל פרט ופרט שירצה השכל מוכרחת היד להתנענע באופן זה דווקא, ועיקר ההפרש בין לבוש ומרכבה הוא מצד שהלבוש הוא בערך המתלבש לכן יש בכח הלבוש להרגיש מהנתלבש, כמו המדות מרגשים מעט מהתפעלות השכל כמ"ש3 בינה ליבא, ולבי4 ראה הרבה חכמה, אבל בבחי' המרכבה אינו שייך לומר שהסוס ירגיש רצון הרוכב או היד ירגיש מעט מההשכלה שהיא כותבת, והוא משום שהגשם אינו בערך הרגשות הרוחניות כלל וד"ל.

ובכ"ז יובן מה שבכח עשיית המצות מהנפש אלקית כתב שנעשה כח הנפש לבוש לרצון העליון ובאברים גשמיים כתב רק בחי' מרכבה לבד, כי כח העשי' הוא כח רוחני שייך לומר שהכח הוא לבוש לרצה"ע, אף שרצה"ע הוא מאוד נעלה במדריגות הרוחניות מכל מקום גם כח העשי' מהנפש ג"כ רחוק מבחי' גשמיות, ומה גם כי הנפש אלקית הוא חלק אלקי ממעל ממש וכמ"ש בני בכורי ישראל, לכן אין להפליא איך יהי' כח העשי' מנה"א בחי' לבוש מחובר לרצה"ע אשר הוא ורצונו חד כידוע, אבל גשם האיברים הם תכלית הגשמיות אינם בערך כלל לרצה"ע שיקרא בשם לבוש כ"א בבחי' מרכבה, כמו היד הכותבת השכל עמוק או הסוס המוליך את האדם למקום חפצו, וז"ש בסמוך האבות הן הן המרכבה שכל אבריהם כולם היו קדושים כו', דקדק לומר אבריהם דווקא היינו שגשם גופם הי' בחי' מרכבה, אבל יחוד נפשותם היו למע' מעלה גם מיחוד בחי' לבוש וד"ל.

ואחר כ"ז צ"ל אם כלל מוכח הוא שבחי' לבוש אינו שייך כ"א בדברים אשר הם בערך זל"ז אם כן אינו מובן כלל התחברות הנפש בגוף, כי הגוף אינו ערך כלל להנפש כי הגוף הוא תכלית הגשם והנפש הוא תכלית הרוחני, ולמע' מבואר שהתחברות הנפש בגוף נקרא לבוש מחובר ולא נפרד כמו הלבוש להגוף, והגוף נקרא לבוש מחובר ממש כמו דבר א' כנ"ל, ואם כן אינו מובן כל זה כי זה סותר לגמרי לכלל הנ"ל, אך הענין הוא כידוע שהתחברות הנפש בגוף הוא כי יש ד' מיני גידים בגוף, גידי הדם וגידי הרוח וגידי הרגשה ועוד יש מין גידים שהם המחברים הנפש בהגוף, ובנין הגידים האלו הוא מנפש וגוף היינו גשם שברוחניות הנפש ורוחניות שבגשם הגוף, כי בחי' גשם שברוחניות הנפש הוא מה שיש בכח הנפש להחיות חיי בשר חיות גופני, כי חיות עצם הנפש הוא חיות רוחני והכח שיש בנפש להחיות חיי בשרי הוא לגבי חיותו העצמי חיי רוחני נחשב כגשם ממש וזה נקרא גשם שברוחניות הנפש, ובהגוף יש ג"כ ב' בחי' גשם ממשות הגוף והב' הוא רוחניות החיות לבד חיות הנפש ויש בו ג"כ חיות רוחני כי גם באבן הגשמי יש ג"כ חיות רוחני שמהוה אותו שלא יהי' אין ואפס כמ"ש בכתבי האריז"ל5, ומב' הבחינות שנתחברו נתהוו בגוף גידים דקים בתכלית וזהו חיבור הנפש בגוף, וחיבור ב' הבחינות א"ז פלא כלל כי ב' הבחינות הם בערך מה זל"ז כי גשמיות שברוחניות הנפש הורד ממדריגת הרוחני ורוחניות שבגשם הגוף הוא במדריגה מאוד נעלה נגד גשם הגוף, מובן שב' הבחי' אינם רחוקים כ"כ זמ"ז לכן כאשר נתהווה מב' הבחי' הנ"ל הגידים הדקים יכול הנפש להתלבש בגידים הנ"ל בחלק גשמיות הנפש שבהגידים, והגוף יכול להתחבר לחלק רוחניות הגוף שבגידים, וממילא נתחבר עצם הנפש בעצם הגוף בתכלית היחוד ועל התחברות זו אמרו ומפליא לעשות וד"ל.

ובזה יובן מה שאנו רואין שלפעמים יקרה שיחלה אדם וכל הרופאים הגדולים יתנו לו נואש שאינם יודעים שום רפואה למחלתו, וזהו דבר פלא כי ידוע שאין שום חולאת בעולם אשר לא נברא לו סמים ורפואות, אך הענין הוא שבאמת יש גם לחולה זה סמים לרפאותו ומה שהרופאים אומרים לו נואש הוא מצד שאינם יודעים מהות החולאת לכן לא ידעו רפואתו, כי הרופאים אינם יודעים רק מקלקול ג' מיני גידים היינו גידי הדם והרוח והרגשה, כי הגידים האלו הם מהות גשם גופני ולכן יש הגידים אלו בשלמות באדם אף אחר מותו, וידיעת הרופאים בהילוך הדם בגידי הדם והחיות בגידי הרוח וההרגשה בגידי ההרגשה הוא מפני שראו כל הילוך הגידים באדם מת, אבל ממהות גידים הנ"ל הדקים שנתחברו מגשם שברוחניות הנפש ומרוחניות שבגשם הגוף אינם יודעים כלל, כי באדם אחר מותו יתבטלו הגידים לגמרי כי יצא רוחניות הנפש, לכן כשהקלקול בג' מיני הגידים הנ"ל שידוע להם תהלוכותם יוכלו להבין מהות החולי והרפואות ידוע לכל מיני תחלואים לכן בקל ירפאו, אבל כשהקלקול בהגידים אשר יתבטלו באדם אחר מותו אינם מבינים כלל מהות החולאת לכן אינם יודעים הרפואה.

אבל לפי הנ"ל צ"ל מ"ש שחיותן וקיומן מהמצוה, היינו שאף גשם קלף התפילין נעשה לבוש מחובר לרצה"ע איך שקלף הוא תכלית הגשמיות לגבי רוח המעלו "הרוחני" מרצה"ע וזה סותר לגמרי הכלל הנ"ל, ומה גם שכתב האברים העושים המצוה שהם רק בחי' מרכבה לבד ולא בחי' לבוש, משום שהאברים הם בחי' גשמי' לגבי רצה"ע ומכ"ש הקלף הוא גשם יותר מגוף האדם ואיך יהי' לבוש לרצה"ע, אך הענין הוא כי יש הפרש גדול בין אופן התחברות רצה"ע לגשם מצוה היינו הקלף להיחוד בהאברים, כי היחוד בהקלף או האתרוג זהו רצון אלקות שכשיהי' הקלף מבהמה טהורה ובתים יהי' מרובעים ישרה בקלף הגשמי בחי' רצה"ע, הנה החיבור מהקלף הגשמי לרצה"ע זהו רצון אלקות, ועליו אין לנו מה להקשות איך יתחבר רצונו בדבר גשמי, כי כמו שהקלף רחוק מערכו כן ממש בשוה רחוק מערכו ההתלבשות בחכמה דאצי', כי החכמה נקרא לגבי עצמותו עשי' גשמי' כמו הקלף והצמר כמ"ש כולם בחכמה עשית, רק זהו בחי' כל יכול שבעצמותו שאינו שייך בחי' הנמנעות, וכן בהתחברות בקלף הגשמי א"ז פלא כלל כי מי יאמר לו מה תעשה, אבל התחברות רצה"ע באברים הגשמים הוא רק מכח נפש האדם, ואיברי האדם אין בכוחם וערכם להיות לבוש לרצה"ע, ולכן לא יתכן שיקרא זה יחוד כ"א בחי' מרכבה, שהוא יחוד נפרד בתכלית כמו היחוד מב' דברים הרחוקים בערכם וד"ל.

אך המחשבה וההרהור בד"ת שבמוח וכח הדיבור בד"ת שבפה שהם לבושים הפנימים של נה"א וכש"כ נה"א עצמה המלובשת בהם כולם מיוחדים ממש ביחוד גמור ברצה"ע ולא מרכבה לבד כי רצה"ע הוא הוא הדבר הלכה עצמה

ומש"כ בלשונו הק' ולא מרכבה לבד כוונתו שהיחוד הוא למע' ג"כ מלבוש כמובן מלשונו בסמוך, רק מזכיר מרכבה ממה דסליק וד"ל, וצ"ל כ"ז כי לכאורה אינו מובן מהו ההפרש מהמצות לתורה, כי המצות הוא רצונו וידוע שהוא ורצונו חד, והתורה הוא חכמתו ית' והוא וחכמתו ג"כ חד ומהו ההפרש ביניהם, ומה גם שרצון הוא מדריגה נעלה מבחי' החכמה כידוע וד"ל.

אך הענין הוא שבאמת יש בחי' שהמצות נעלים במדריגה מהתורה ויש בחי' שהתורה נעלה מהמצות, כמ"ש בכמה דוכתי6 מענין הפלוגתא אם שמים קדמו או ארץ קדמה כידוע, רק בענין יחוד הנפש יש הפרש גדול בין התורה להמצות, אשר יחוד הנפש ברצון אלקות בעת עשיית המצוה אין ערוך ליחוד הנפש אלקית בעת עוסקו בתורה, ויובן זה ממשל מלך המצוה לעבדיו שיעשו לו בנין מפואר, הנה בעת עשייתם הבנין ממלאין בזה רצון המלך, ויש כאן ב' דברים נפרדים שהם מיוחדים, היינו הבנין הגשמי ורצון המלך הרוחני המיוחד בבנין הגשמי, אבל אין שייך לומר שהבנין הוא רצון המלך בעצמו, כי בחי' רצון הוא כח רוחני מרוחניות נפש המלך והבנין הוא דבר גשמי, אך אף שהוא דבר גשמי מכל מקום בזה נתמלא רצון המלך, לכן נתיחד רצון המלך הרוחני בבנין הגשמי אף שהם ב' דברים בערכם, אבל כשהעבדים מדברים בענין איך הוא רצון המלך בעשייתו זה אומר כה וזה אומר בכה, הנה לכאו' גם בזה יש כמו ב' דברים דבורם ורצון המלך רק שדיבורם נתייחד עם רצון המלך, ובאמת אין כאן ב' דברים כלל כי דיבורם הוא רצון המלך בעצמו כמו שהמלך בעצמו הי' מדבר מענין רצונו ואין לחלקם לב' דברים, כי הדיבור הוא הוא גילוי רצונו כן דיבורי עבדיו הוא ג"כ גילוי רצונו ואין כאן ב' דברים מחולקים כלל כמו בעשי' הבנין כנ"ל, וכן הוא למע' ההפרש בין ב' היחודים דתורה ומצות, כי המצות נקראים בשם אברי דמלכא, עד"מ איברי האדם הם כלים לחיות הנפש והם יחוד מב' דברים נפרדים אשר אינם ערך זל"ז, כי הנפש הוא תכלית הרוחניות והאבר הוא דבר גשמי, כן המצוה אף שהוא מדבר גשמי כמו הצמר והקלף מיוחד בה רצונו ית' בתכלית היחוד, מכל מקום נק' יחוד זה יחוד מב' דברים נפרדים, שאין שייך לומר שהצמר והקלף הגשמים הם בעצמם הם רצה"ע, כמו במשל שאינו שייך לומר שגם הבנין הוא רצון המלך כנ"ל, רק שייך לאמר שרצונו ית' מיוחד בתכלית בהצמר וד"ל, אבל התורה אינה נקרא בשם אברי דמלכא לבד, כי בעת שהאדם מדבר בדברי תורה הדיבור והמחשבה בעצם הוא חכמתו ורצונו, ואינו כמו ב' דברים נפרדים המיוחדים, כי באמרו שזה מותר או כשר הדיבור מותר או כשר זהו בעצם רצונו ית' כמו שהוא ית' בעצמו אומר שזה כשר, וזהו פי' מ"ש7 ודברי אשר שמתי בפיך היינו דברי ממש כמו שאני מדבר כן ממש שמתי בפיך, והוא כמו במשל הנ"ל כאשר העבדים מדברים מענין רצון המלך, ובזה יובן מ"ש כי נר מצוה ותו"א כי המצוה הוא רק כמו כלי לאור רצון אלקות והוא כמו הנר הוא רק כלי לקבלת האור, אבל התורה הוא עצם האור.

מהדורה אחרת מהנ"ל8

ונמצא שמעשה המצות וקיומן הוא לבוש הפנימי לפנימית רצון העליון כו' כך ד"מ החיות של מעשה המצות וקיומן הוא בטל לגמרי לגבי רצון העליון כו' וכן הלבוש החיצון של נפש האלהית שבאדם המקיים ועושה המצוה כו' הוא מתלבש בחיות של מעשה המצוה ונעשה ג"כ כגוף לנשמה לרצון העליון כו' ועל כן גם אברי גוף האדם המקיימים המצוה כו' הם נעשו מרכבה ממש לרצון העליון כגון היד המחלקת צדקה כו'

הנה כאן מדבר מג' בחינות, אחד ממעשה המצות וקיומן, והב' לבוש החיצון מהנפש המקיים המצות, והג' גשם איברי הגוף העושים בגשמיות המצות. ובקיצור לקוטי אמרים מאדמו"ר שיחי' מפרש הפירוש של מעשה המצות וקיומן הוא האתרוג והתפילין הגשמיים, פי' מעשה המצות הוא גשם האתרוג וקיומן הוא קיום וחיות שיש בהאתרוג הגשמי, כידוע בכתבי האריז"ל שגם בצומח ודומם יש אור המהווה ומקיים את גשמיותם כמו חיות הנפש בגוף, וכוונתו שגם גשם האתרוג וחיותו נעשה כלי ליחוד אור רצונו ב"ה, והנה בגשם המצות ביאור היחוד בבחי' לבוש כמו ד"מ איברי גוף האדם הם לבוש לנפשו ובטלים לגמרי אליה, כי מיד שעולה ברצונו של אדם לפשוט ידו או רגלו הן נשמעות לרצונו תיכף ומיד בלי שום שהי' כלל, כך גשם האתרוג וחיותו הוא בטל בתכלית לרצון העליון, וגם בכח הנפש העושה המצוה ביאר ג"כ שכח הנפש נעשה לבוש לרצה"ע, ובגשם אברי האדם העושים המצוה הזכיר בבחי' יחודם רק בחי' מרכבה, עי' מזה בהרחב הביאור בפ"ז בהביאור שהיחוד שבבחי' התלבשות הוא בקירוב גדול, כמו השכל המלובש במדות הנה עיקר קיום וחיות המדות הוא השכל כידוע והוא כמו יחוד הנפש באברי הגוף, ויחוד בחי' מרכבה הוא מב' דברים נפרדים שאף אחר יחודם ניראו לב' מהותים נפרדים רק שנתייחדו כמו הסוס שבטל בתכלית לרוכבו לכל צד שיטנו מ"מ נראים לב' מהותים נפרדים, אבל יחוד בחי' לבוש נראים ממש כמו דבר א' כמו הנפש המלובש בגוף אף שעיקר חיות הגוף היא הנפש מ"מ לא ניראה לעין כי אם הגוף, או כמו התלבשות השכל בהמדה אף שעיקר חיות המדה הוא השכל אעפ"כ לא נראה לעין רק התפעלות המדה, ולא כמו המרכבה והרוכב שנראו לב' מהותים וזה הוראה ליחוד של התלבשות הוא יחוד עצם, ואף שלכאורה התפילין הם גשמי כמו היד הגשמי העושה המצוה ולמה גשם המצוה הוא בחי' יחוד בקירוב בבחי' התלבשות והיד הוא רק בחי' יחוד מרכבה.

אך צ"ל ענין א' כידוע ומבואר בזוהר9 בענין הבארות שחפרו אברהם ויצחק וענין המקלות דיעקב שהמשיכו בכוונתם מה שאנו ממשיכים במצות תפילין, וא"כ קשה למה בהמצוה שלנו יש קדושה בדבר הגשמי שנעשה המצוה ושצריך לנהוג ההם קדושה, ובדבר הגשמי בעבודת האבות לא הי' הם שום קדושה אף שכוונתם הי' בוודאי למעלה מעלה מכוונות שלנו, והענין כי האתרוג והתפילין אין בהם השראת הקדושה מצידן כלל רק מצד שכן גזרה רצונו ית' שכשיעשו התפילין בד' בתים ובתוכם פרשיות שמע כו' ישרה בהם קדושת חכמה עליונה, לכן צריך לנהוג קדושה גם בגשם התפילין מצד שמיוחד בהם קדושת רצונו ב"ה, אבל במקלות דיעקב לא גזרה רצונו ב"ה שיהי' בהמקלות שום קדושה, רק מצד נשמתו הגבוה שהי' מת"ת דאצי' וגודל ביטולו לאלקות באברים הגשמי' הי' בכחו בעבודת המקלות להוסיף אור בחכ' דאצי', אבל לא הי' בכחו להוריד האור עד עולם העשיה במקלות הגשמי' לכן לא הי' בהמקלות מצד עצמן שום קדושה, אבל התפילין שלנו מוסיפים אור בח"ע דאצי' וגם האור יורד עד עולם העשי' הגשמי' ובהעור הגשמי, כי כך גזרה רצונו ית' ועצמותו הוא כל יכול ולגבי עצמותו שוה ח"ע דאצי' עם עור התפילין.

ואחר כל הנ"ל יובן למשכיל איך בגשם עור התפילין מאיר אור האלקי בבחי' התלבשות בקירוב וד"ל, ובכח העשי' מהנפש מאיר ג"כ פנימי' רצונו בקירוב בבחי' הלבשה ממש, רק בגשם איברי הגוף אינו מאיר יחוד רצונו רק בבחי' מרכבה שהוא יחוד נפרד, והענין הוא כידוע שאין קדושה עליונה שורה אלא על מי שבטל לו ית' וכל מה שהביטול עמוק יותר היחוד יותר בקירוב, וידוע שהביטול מבעלי בחירה הוא יותר עמוק מביטול מי שאינו בעל בחירה, לכן היחוד יותר בקירוב בביטול הנפש בגוף מיחוד שיש בביטול המלאכים, ובאופן זה הוא ההפרש בין ביטול כח העשי' מהנפש בעת עשיית המצוה לביטול איברי הגוף, כי הנפש הוא בעל בחירה שברשותו לעשות דבר השייך לעצמו רק שמבטל רצונו מפני רצון הוי', וכמו שהביטול עמוק ביותר כן היחוד מלמעלה בקירוב גדול בהנפש בבחי' לבוש, אבל גשם האיברים העושים המצוה אין בהם שום בחירה כלל, כמו שאין בחירה לגרזן ביד החוצב וכמו הסוס שבטל לרוכבו בכל אשר יטנו בלי בחירה כלל, ובפנימיותו אין להסוס שום ביטול לרוכבו רק שהוכרח לנטות לצד שיטנו הרוכב רק בדרך ממשלה לבד, וכמו"כ האיברים נשמעים לרצון הנפש רק מצד ההכרח בעת שהנפש עוסק בענינים גשמים מוכרחים גם האברים להטות לענין ההוא, ובעת שרצון הנפש להתקשר באלקות בעשיית המצוה מוכרחים האברים ג"כ להטות לעשיה זו וגם הם מיוחדים לרצון הוי' שבמצוה זו, רק היחוד הוא בחיצוניות כמו יחוד סוס ורוכבו כנ"ל וד"ל, ואף שידוע שביטול האבות הי' עמוק עמוק א"כ קשה למה נק' יחודם בשם מרכבה לבד כמאמר האבות הן הן המרכבה, הענין הוא כי באמת מה שנקרא רק בשם מרכבה לא קאי על יחוד נפשם רק על איבריהם הגשמים אבל יחוד נפשם היא באמת למעלה אף מיחוד התלבשות רק בחי' התכללות כמבואר ההפרש בין יחוד התלבשות והתכללות בהביאור בפרק ז וכמו"כ משמע בפרק זה בסמוך.

וזה שאמרו האבות הן הן המרכבה שכל איבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מעניני עוה"ז ולא נעשו מרכבה רק לרצה"ע לבדו כל ימיהם,

הנה מפורש כוונתו שרק על איבריהם שייך לשון יחוד מרכבה וד"ל

אך המחשבה וההרהור בד"ת כו' מיוחדים ממש ביחוד גמור ברצון העליון ולא מרכבה לבד כו'

אין כוונתו שהיחוד שבתורה הוא רק למעלה מיחוד שבמרכבה לבד, כי באמת הוא למעלה מעלה גם מיחוד בחי' לבוש, רק לגבי היחוד הנעלה שבתורה אין הפרש גדול כ"כ בין יחוד לבוש ליחוד מרכבה, לכן זכר בכלל יחוד דמרכבה דסליק מיני' וד"ל

כי רצון העליון הוא הוא הדבר הלכה עצמה שמהרהר ומדבר בה כו' וז"ש דאורייתא וקב"ה כולא חד

ואף שלכאורה גם המצות הם רצונו ית' ב"ה והוא ורצונו כולא חד כמו התורה, אך הענין הוא שבחי' רצון הוא מרוצת הנפש לדבר מה, ועד"מ כשהמלך רוצה לבנות בנין יש כאן ב' דברים הא' מרוצת הנפש להבנין והב' גשם עשיית הבנין, ואא"ל שגשם עשיית הבנין הוא הוא הרצון רק רוחניות הרצון מיוחד בעשיית הבנין, כמו ב' דברים נפרדים שנתייחדו כך רצון המלך מיוחד בכח עשייית הבנין, אבל בעת שהעבד חושב או מדבר מענין אופן רצון המלך בהבנין שכשיעשה כך ימלא רצון המלך ובאופן אחר לא יוכשר בעיני המלך, אין שייך לומר שמחשבתו ודיבורו של העבד מיוחד ברצון המלך, רק מחשבתו ודיבורו הוא הוא רצון המלך בעצמו כמו כאשר המלך בעצמו חושב מענין רצון עשיית הבנין וד"ל, כך בעשיית המצות שייך רק בחי' יחוד רצונו ב"ה, כי יש כאן ב' דברים היינו כח העושה לקיום רצון הוי' ב"ה כמו כשמניח תפילין מיוחד רצון ה' בכח ההנחה ובתפילין הגשמי', וא"א לומר שכח ההנחה והתפילין הגשמיים הם בעצמם רצון הוי' ממש, כנ"ל במשל שא"א שגשם עשיית הבנין וגם הבנין הוא רצון המלך, רק שייך לומר שרצון המלך מיוחד בעשיית הבנין ואף בגשם הבנין, אבל כשעוסק במחשבתו ודיבורו בתורה איך הוא רצון ה' בעשיית המצוה אם יעשה באופן זה יהיה לרצון להוי' ובאופן אחר לא יוכשר, הנה המחשבה והדיבור הוא הוא רצון הוי' כמו מחשבת הוי' בעצמו בענין רצון המצוה ואין כאן יחוד ב' דברים מופרדים וד"ל.

ובזה יובן מ"ש בפרק ה' וז"ל והנה הלכה זו היא חכמתו ורבונו של הקב"ה כו' שכשיטען ראובן כך כו' יהי' הפק ביניהם כך וכך ואף אם לא היה ולא יהיה הדבר הזה לעולם לבוא למשפט כו' עכ"ל, ע"ש בהביאור לכאורה לא שייך יחוד הרצון כי אם כשיש דבר זולת בעל הרצון, אבל כשלא הי' ולא יהי' דבר זה לעולם איך שייך בזה יחוד רצונו, אבל לפי הנ"ל מובן שבאמת עסק התורה הוא למעלה מבחי' יחוד רצונו רק כולא חד, ולכן אף שלא הי' ולא יהי' הדבר בגילוי אעפי"כ בעת שהנפש עוסק בדין זה הנה המחשבה והדיבור הן ממש רצונו ב"ה, אבל המצות שהם רק יחוד רצונו ב"ה ההכרח הוא שיה' דבר מה שיאיר רצונו ב"ה בדבר הגשמי דוקא כי נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, לכן אף שיכוון בליל פסח בכוונות עמוקות בענין אכילת הפסח ובגשמיות לא יאכל מבשר הפסח נכרת נפשו מאלקות מצד שלא הכין הכלי הגשמי ליחוד רצונו ב"ה, כמו בנר אף שירבה השלהבת אם לא הכין הפתילה יחזור האור לשרשו וישאר בחושך, כן אף שירבה בשלהבת התפעלות הדחילו ורחימו בכוונתו מ"מ אם לא יעשה בגשמיות ניכרת נפשו מאור אלקי וד"ל, אבל התורה היא האור בעצם כמו במשל האש היסודי לכן אין עסק התורה שייך לדבר הגשמי כלל, ובזה יובן מה שהמצות ניקראים בשם אברים דמלכא כי כמו האברים באדם הם רק כלים להחיות כן עשיית המצוה הם רק כלים ואברים לרצה"ע ב"ה וע' מזה בדרוש ויצוונו10 מאדמו"ר שי' ותמצא מבואר כן בפירוש וזהו כי נר מצוה ותורה אור היינו המצוה הוא דוגמת הנר שא"א להאיר בלא פתילה והתו' הוא דוגמת עצם האור אשר א"צ כלל להפתילה וד"ל.

1) נדפס בקיצורים והערות להצ"צ ע' יא.

2) ראה גם לעיל בביאור פ"ז קטע המתחיל והנה עי"ז.

3) תקו"ז בהקדמה יז, א.

4) קהלת א, טז.

5) ע"ח שער מ"נ ומ"ד דרוש ג. וראה שער היחוה"א פ"א.

6) ראה אוה"ת ואתחנן ע' רמא.

7) ישעי' נט, כא.

8) מכת"י 119. 922. 924.

9) זח"א קמא, א. קסב, א.

10) אוה"ת ואתחנן ע' תטו.