פרק כד

וזלעו"ז הם שס"ה מל"ת דאוריתא וכל איסורי דרבנן מאחר שהם נגד רצונו וחכמתו ית' והפכם ממש כו'

הנה כתב ב' דברים שס"ה ל"ת דאורייתא ואיסורי דרבנן, ונגד ב' הדברים כפל לשונו הק' שהם נגד רצונו וכפל עוד לומר והפכם ממש וד"ל, ולהבין כוונתו בכפל לה"ק הנה רז"ל1 אמרו ע"פ ישקני מנשיקות פיהו ערבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה, פי' שהקב"ה מתענג מהגדרים והחומרות שהמציאו חז"ל יותר מהתענוג שיש לו מקיום מצות דאורייתא, וזהו באמת פלא לכאורה.

ולהבין זה צ"ל מה שמצאנו בגנזי כה"ק2 וז"ל ענין תושבע"פ היותר עמוק בדקדוקים ובאבעיות הוא יותר יקר בעיני ה' שענין תושבע"פ מלכות קרינן לה שהוא עולם היראה עולם הכבוד כביכול כמלך שאומר דבר אחד ועבדיו הסרים למשמעתו מתבוננים בדבר המלך ומתחכמים האיך הוא רצון המלך זה אומר כה וזה אומר כה, ואם יארע דבר כזה האם דיבר בזה המלך או לא, והוא ענין התעוררות האבעיות שבגמ' עד"מ בעי רבא3 בקדושת בכור כרכו בסיב מהו אם אומרים רחם קדוש או דופן קדוש, ואף דהא מלתא לא תתרמי כלל מכל מקום הוא חפץ ומתאווה לידע רצון אלקות איך הוא אם הרחם קדוש או הדופן, ולגודל תשוקתו לידע רצון ה' מתעורר לשאול כ"ד חפץ וענין זה אינו בא כ"א מגודל היראה לעבור על רצון אלקות או בלי לקיים רצונו ומצד זה משתוקק לידע אמיתיות רצונו איך הוא ומדקדק דקדוקים הרבה והכל מצד היראה הגדולה, וזה כבוד ותפארת להקב"ה שהוא אמר רק דיבור אחד והם מדקדקים בו כ"כ, כמו ע"פ לא תבשל גדי בחלב אמו יש בו פרטי דינים יותר מג' מאות בגמ' ובפוסקים ראשונים ואחרונים אם יהי' כן איך הוא אם יחול בו דין בשר בחלב או לא, וכיוצא בזה בכל פרטי המצות ולכן מקום שאין בו גמ' כ"כ והפוסקים האחרונים דקדקו בו יותר הוא כבוד ותפארת יותר להקב"ה עכ"ל.

הנה מדבריו מובן איך שפנימיות התענוג בעצמותו הוא דווקא מהחומרות והסייגים דרבנן יותר ויותר מקיום המצות דתושב"כ, והנה אנו רואין אם יעשה אחד לחבירו נגד רצונו אם הרצון אינו כ"כ בעומק תענוג נפשו אינו נקרא היפוך הרצון רק נקרא נגד הרצון, אבל כשיעשה נגד רצון חבירו אשר דבר זה נוגע לפנימיות תענוג עצמותו אז נקרא היפוך הרצון ממש, כי זה כמו היפוך חיותו העצמי וד"ל, ובכ"ז יובן כוונתו בכפל לשונו הק' וזלעו"ז שס"ה מצות ל"ת דאורייתא וכל איסורי דרבנן כו' לנגד ב' הדברים כפל בלשונו הק' שהם נגד רצונו שהוא העובר ל"ת דאוריתא שאינו עדיין עצם תענוגו העצמי אבל העובר איסור דרבנן אשר זהו פנימיות עצמות תענוגו ע"כ אמר והפכם ממש וד"ל.

הם נפרדים מיחודו ואחדות ית' כו' כמו הסט"א

פי' כמו גשם דבר המצוה כמו הקלף והצמר מיוחד בהם רצון ה' כן הל"ת כמו החלב והדם מיוחדים הם בס"א ונפרדים מאחדותו ית' פי' החיות שבחלב והדם כמו שיתבאר בסמוך.

וכן ג' לבושי הנפש שמקליפת נוגה שבישראל כו' וכן מהות הנפש עצמה המלובשת בלבושיה כולם מיוחדים ממש בס"א

צ"ל השינוי בלשונו הק' בין היחודים בהנפש מהמצות באלקות להיחוד שבנפש הבהמית לס"א מהל"ת, כי ביחוד נה"א מהמצות כתב ג' בחי' א' היחוד מגשם דבר הנעשה בה המצוה היינו הקלף הגשמי וחיותו, הב' הלבוש החיצון מנה"א היינו כח העשי', והג' האברים הגשמי' הקדושים כגון היד המחלקת צדקה וד"ל, וביחוד הס"א בל"ת כתב ג"כ ג' בחי' היינו הל"ת בעצמה ואין כוונתו כמו בהמצות שהיחוד גם בגשם המצוה כנ"ל בפי' וקיומו, כ"א כאן כוונתו רק על החיות שבגשם הדם והחלב כמו שיתב' זה בסמוך, והב' ג' לבושי הנפש מחדו"מ וביחוד שבמצות לא כתב ג' לבושי הנפש מחדו"מ רק לבוש החיצון כח המעשה, והג' הוא מהות הנפש עצמה וביחוד הס"א מהל"ת לא כתב כלל מאיברי הגוף העושים הל"ת, וצ"ל כוונתו בשינויים הללו.

הנה השינוי מה שביחוד הנפש האלקית בעשיית המצוה כתב שהיחוד הוא באברים הגשמיים וביחוד הס"א מהל"ת לא כתב כלל מהאיברים, יובן כוונתו כידוע שעצם רוחני א"א שיתחבר לגשמי, ומה שרצה"ע מיוחד באברים הגשמיים מבואר למע' שהוא מצד בחי' כל יכול, אשר לגבי אוא"ס שוה באמת חכמה דאצי' עם אברים הגשמיים מגוף האדם, וכמו שמלובש בחכמה כמ"ש אין אוא"ס שורה אלא בחכמה מצד שחכמה הוא כח מה בחי' הביטול ואין אוא"ס שורה אלא על דבר שבטל אצלו, כן הוא שורה באברים גשמיים או בגשם הקלף כי גם בהקלף נעשה רצונו ובטל אצלו, ועוד מי יאמר מה תעשה וד"ל, אבל בהשתל' שהם נבראים יש מאין דבר רחוק שיתחבר הרוחני עם הגשם בין בהשת' הקדושה ובין בלעו"ז, לכן א"א שיתיחד אא"ס הרוחני לגשם האברים רק להג' לבושי נפש הבהמית ולעצם נפש הבהמית שהם ג"כ כוחות רוחניים מס"א וד"ל, ואף שלפ"ז אינו מובן שמשמע מראש הפרק שגם גשם הל"ת היינו גשם החלב והדם נפרד מאחדותו ומיוחד בס"א כמ"ש הם נפרדים מיחודו כו' כמו הס"א, ולכאורה הל"ת הוא ג"כ גשמי כמו אברי האדם, אך הענין הוא שאין כוונתו שהס"א מיוחד בגשם ממשות החלב רק בהחיות שבחלב שהוא ג"כ דבר רוחני, כי לא כתב בהל"ת חיותן וקיומן כמ"ש ביחוד מהמצות אשר קיומן הוא קיום הגשם כנ"ל.

וראי' חזקה לזה אם נאמר שגם גשם הל"ת מיוחד בהס"א אינו מובן משארז"ל4 עתיד חזיר ליטהר, ואם שגם גשם הל"ת וממשות גוף החזיר הוא מסט"א איך יטהר, כידוע שג' קליפות הטמאות אין להם עלי' כלל כמו כל הגופים מדצח"מ, שהם רק מק"ן שמעורב טו"ר ואחר הבירור ישאר רק הטוב שבנוגה ויבולע המות ויהיה החיות וגם גופו מהטוב, ועיין לעיל בהביאור ספי"א בענין כל בי' עשרה שכינתא שרי' ביאור רחב בזה, ועוד ראיה חזקה לזה מביטול עבודה זרה, אם נאמר שגם הל"ת מיוחד בס"א היינו גשם ממשות המתכות מע"ז הוא ס"א ג' קליפות הטמאות, איך יועיל לע"ז הביטול כי כל זמן שגשם המתכות במציאות הוא ס"א וקליפה, כמו שאנו רואין זה בקדושה שהס"ת או התפילין אף שנמחקו האותיות לגמרי אעפי"כ הדין הוא שהקלף הוא בקדושתו שיגנוז ואסור להניח הקלף בבזיון, והוא מצד שקדושת ה' שורה בקלף הגשמי ג"כ, לכן אין בזה ביטול עולמית כ"ז שהקלף הוא במציאות קדוש הוא, ואם נאמר כן בלעו"ז בהל"ת לא הי' יכול להיות ביטול בע"ז עולמית כ"ז שגשם המתכת במציאות, אך באמת יחוד הס"א בע"ז הוא רק בהחיות שבמתכת מצד שרצון האדם לעבדו, והרצון הוא כח רוחני נתחבר רצונו לס"א הרוחניות, ובעת שעובד הע"ז מחבר ברצונו הרוחני את הס"א הרוחני לחיות המתכת אשר הוא ג"כ רוחני, וכשמבטל הע"ז מראה בפועל שעוקר רצונו מזה ממילא נתפרד היחוד מס"א הרוחני' מחיות המתכת, כי הרצון הי' כמו ממוצע לחבר הסט"א להחיות שבמתכת, וכשעוקר רצונו בפו"מ בהביטול נתפרד ממילא חיבור הס"א מהחיות.

ולהבין זה הוא עד"מ כאשר יבזה אחד את חבירו בבזיונות רבות בוודאי יהי' שנאה תקועה בעומק לבו על חבירו, ואם אח"כ יפייס את חבירו בבכי ובתחנונים בוודאי נעקר השנאה מלבו מכל וכל ואדרבא יחזור להיות אוהבו הנאמן, אבל אם חבירו הכה אותו ופצעו עד שנעשה חולה גדול קרוב למות ואח"כ פייסו חבירו בבכיות רבות מכל מקום לא נתרפא כלל מתחלואיו, והוא כי הפיוס הוא דבר רוחני יכול לעקור ג"כ דבר רוחני היינו הבזיונות שביזה אותו שזה ג"כ רק דיבורים רוחני', אבל כשהכה אותו מה יועילו דיבוריו הרוחנים לגשם פצעיו שעשה לו, וכן ממש יובן בנמשל אם שמצד רצונו בע"ז עשה יחוד רק ברוחניות חיות הע"ז יתכן שבביטול הע"ז שהוא עקירת הרצון יעקור מהחיות יחוד הס"א מכל וכל כי היחוד הי' רק מצד הרצון, והנה בהביטול מראה בפועל שעקר את הרצון, אבל אם נאמר שמצד הרצון נתיחד הס"א גם בגשם המתכות מה יועיל הביטול בזה וד"ל.

והנה להבין השינוי בלשונו הק' ביחוד נה"א ממעשה המצות כתב רק לבוש החיצון כח המעשה, ומחשבה ודיבור לא זכר כלל, וביחוד הס"א מהל"ת כתב וכן ג' לבושי הנפש שמקליפת נוגה כו', אך לפי הנראה אפשר לומר כוונתו מ"ש ג' לבושי נפש הבהמית מחדו"מ כוונתו בכלל שיש בחי' ל"ת התלויים בדיבור לה"ר רכילות וכדומה, ויש התלוים במעשה שהם רוב הל"ת, כידוע למי שמעיין בחיבור הקדוש הזה דרכו בקודש בענין הסבר נפש הבהמית הוא מקצר ובענין המצות ונה"א הוא מרחיב הביאור, כמו בפ"ט המתחיל והנה מקום משכן נפש הבהמית מקצר מאוד בהסברו ואח"כ בענין נה"א מרחיב ההסבר, ובסוף הפרק כתב בקיצור נמרץ אך נפש הבהמית כו' רצונה להיפך עיי"ש, וכן בכאן ביחוד נה"א מהמצות מאריך בהסברו במצות כתב מלבוש החיצון כח העשי' ואח"כ כתב בפרטיות מלבוש המחשבה והדיבור שמיוחדים ברצונו ית' מעסק התו"מ, ובהל"ת כתב בקיצור בכלל הג' לבושי נפש הבהמית וד"ל.

ועוד אפ"ל כוונתו באופן אחר כי בעבירות הל"ת ארז"ל5 אין לו ליצה"ר אלא מה שעיניו רואות, פי' כמ"ש6 עינא ולבא הם תרי סרסורא עין רואה והלב חומד, ובלתי ראייית העין לא יחמוד הלב וזהו אין לו ליצה"ר אלא מה שעיניו רואות, יובן מדבריהם שא"א שיעבור אדם עבירה כ"א שמקודם יתפעל בחמדת הלב אבל בלבוש המעשה בלבד לא יכול לעבור עבירה, לכן כתב בכלל על כל הל"ת וכן ג' לבושי הנפש וכן מהות הנפש עצמה, כי בהתפעלות נתפעל כל כוחות הנפש וגם עצם הנפש עצמה, אבל בעשיית המ"ע יכול להיות המצוה רק בכח העשי' לבד בלי שום התפעלות, ואף שבלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא מכל מקום יוצא ידי עשיית המצוה, כי הדחילו ורחימו הוא כמו גדפין שיהי' פרחא לעילא אבל העשי' הוא העיקר והגוף לכן אין הדחילו ורחימו עיכוב כלל לעשיית המצוה וכמו שארז"ל7 בעוף נטלו אגפיה כשר וד"ל, ואף שלפעמים יש בעשיית המצוה הלב והמוח עד בחי' החכ' ועצם הנפש כמו בצדיק, מכל מקום כ"ז אינו שייך לעצם העשי' רק לעשיית המצוה במדריגות גבוהות אבל לעצם העשי' אינו שייך רק לבוש כח העשי', כמו אם אכל הקרבן פסח אכילה גסה למלאות תאוות נפשו אף שהמצוה אינו מן המובחר מכל מקום יצא ידי המצוה ואינו חייב כרת, וכן אם הניח תפילין בלי שום מחשבה רק מצד ההרגל מכל מקום מיוחד אוא"ס בהקלף הגשמי ובלבוש כח המעשה וגם האברים הגשמיים נעשו מרכבה לרצונו ית', רק שאין בכח מצוה כזו להעלות במדריגות נעלות, לכן לא הזכיר בעהמ"צ רק לבוש החיצון כח העשי' שבנפש, אבל בלעו"ז בהל"ת כתב שהג' לבושים וגם מהות עצם נפש הבהמית מיוחדים בהס"א, כנ"ל שא"א שיעבור עבירה בלתי התפעלות כל הלבושים והכוחות ועצם נפש הבהמית וכמבו' בלקו"ת פ' בחוקותי בדרוש אסור לאדם שיטעום (דף נ, א), כתב וז"ל ובמצות אנו אומרים אשר קדשנו בחי' קדושין הוא בחי' אור מקיף, וראי' לזה שיכול אדם לעשות מצוה בעטיפת טלית ולא יגע ללבו כלל בפנימיות עד שיחשב מחשבה זרה כו' כמו המקיף שאינו נוגע לפנימיות וד"ל, והיינו משום שעיקר המצוה הוא בכח העשי' וכנ"ל, וד"ל.

מהדורה אחרת מהנ"ל8

וזלעו"ז הן שס"ה מצות לא תעשה דאורייתא וכל איסורי דרבנן מאחר שהן נגד רצונו וחכ' ית' והפכם ממש כו'

הנה זכר בלשונו הק' ב' דברים היינו ל"ת דאורייתא ואיסורי דרבנן, ונגד ב' הדברים כפל בלשונו הק' ג"כ ב' דברים הא' שהן נגד רצונו וחכ' והב' והפכם ממש וד"ל, והנה ההפרש בין נגד הרצון ובין היפוך הרצון יובן בנפש כאשר יעשה האדם לחבירו העדר הרצון אשר אינו מגיע לעצם פנימיות תענוגו נק' רק נגד הרצון ולא היפוכו כי הרצון אינו נוגע כ"כ לפנימיות נפשו, אבל כשעושה לו העדר רצונו בדבר הנוגע לפנימיות תענוג שבנפשו נק' היפך רצונו ממש כי היפוך התענוג הוא הצער והיפוך ענג הוא אותיות נגע וד"ל.

וכן יובן למעלה שיש מה שנקרא נגד רצון הוי', ומה שנקרא היפוך רצונו ממש, כי הנה מבואר בדרז"ל ע"פ כי טובים דודיך מיין ערבין עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה, היינו אסורי דרבנן נוגע בפנימיות ועצמות אלקות יותר מל"ת שבתורה, ומבואר ההסבר בזה בכמה דרושים ומכללן בביאורים מדרוש גן נעול בביאור מאי מברך אקבמו"צ להדליק נר חנוכה9 מאדמו"ר שי' וז"ל ועתה עפ"י הקדמה זו יובן ג"כ הדרוש הזה בענין ג' בחי', היינו רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת ומצות דרבנן, כי רמ"ח מ"ע שנק' רמ"ח אברים הרי הם נחשבים רק בחי' או"פ לגבי עיקר האור המאיר ע"י ל"ת שהוא בחי' מקיף והרי זה בחי' מזון ובחי' לבוש, וזהו שארז"ל שהמצות נק' פירות כמ"ש בסוף סוטה מאי פירות מצות כו' וגם נק' לבושים לנפש, והיינו מ"ע ומל"ת שהן מזון ולבוש כנ"ל, אך התורה שבע"פ נק' בית שהוא מקיף למקיף כנ"ל, ולכן בכח בחי' זו הוא לחבר המקיף עם האו"פ כיון שהוא למעלה משניהם, וכמו שהיה קי"ס מבחי' זו וכמ"ש בעתיקא תליא, ולכן במצות דרבנן נמשך מבחי' מקיף בכלי ממש וכמו האו"פ, והיינו ע"י שנמשך בתורה שבע"פ מבחי' המקיף למקיף ע"כ משם נמשך הכח שיהי' המקיף מאיר בכלי, וכמו הפך ים ליבשה כו' וזהו שמצות דרבנן הם שבעה כי כן מעתיק נמשכים שבעה תיקונים, ומצות דאורייתא עם תרי"ג שהן מבחי' תרי"ג אורחין דגולגלתא ששרשם מא"א כו' עכ"ל. ועיין בביאור הנ"ל ובביאור בינה יתירה באשה כו'10 ותמצא ביאור רחב בזה וד"ל, והנה התמצית מבין הדרושים הנ"ל הוא שמצות דרבנן הם נעלים בעצמות אלקות בפנימיות יותר ממ"ע ואף מל"ת דאורייתא, כי מצות דאורייתא שרשם בא"א ומצות דרבנן שרשם בעתיק וד"ל, כ"ז מעט בהרחב הביאור כי מבואר בכמה מקומות שחיות העולמות הם רק חיצוני' רצונו ב"ה, ועיקר פנימיות רצונו הוא התורה והמצות, ומדרוש הנ"ל מובן שגם התרי"ג מצות אינם עדיין פנימיות רצונו האמיתי רק המצות דרבנן הן פנימיות רצונו האמיתי בחי' עתיק.

אך הענין הוא כי אנו רואים בנפש האדם יש כמה מיני רצונות, חיצוניות דחיצוניות ופנימית דפנימית, למשל11 אדם הנוסע למרחקים לאיזה מסחר יש בזה כמה מיני רצונות, היינו רצון חיצוניות דחיצוניות מה שיש לו טירחא מרוע קילקול הדרך כי בקלקול הדרך לא מעלה ולא מוריד לענין עצם כונת המסחר אך מוכרח הוא לסבול הטרחא הגדולה בכדי שישלים פנימיות רצונו היינו הנסיעה, וגם עצם הנסיעה נק' עדיין חיצוניות הרצון כי פנימיות רצונו הוא רק שיבוא למקום המסחר, וגם ביאתו למקום המסחר אינו עדיין פנימיות רצונו כי עיקר רצונו הוא המסחר בעצם אף שהי' בביתו הי' טוב לו, והמסחר בעצם גם הוא אינו עדיין פנימיות רצונו כי עיקר רצונו הפנימי הוא הריוח שירויח, ופנימיות דפנימיות רצונו הוא מה שישלים חיות בעונג והרחבה מסיבת הריוח שיהי' מהמסחר, והרצונות מהנסיעה וממסחר והריוח הם כולם נקראו חיצוניות הרצון לגבי פנימיות רצונו הרגשת העונג מהרחבת חיותו וד"ל.

הנה כמו"כ יובן למעלה מה שהשפיל אלקות את אורו הא"ס בצמצומים רבים עד שנתהווה עולם העשיה הגשמי יש בזה כמה רצונות, היינו רצון חיצוניות דחיצוניות הוא השפלת אורו להחיות הקליפות מעולם העשי' אשר המה ממש נגד אלקות, ורצון להחיות מלאכים דעשי' נק' רצון פנימי לגבי רצון הנ"ל, וכן רצון חיות היצירה הוא רצון פנימי יותר, וכן עולם הבריאה כו', ובאמת בכל חיות כל העולמות אף עולם האצי' נק' רק רצון חיצוני, ועיקר פנימיות רצונו הוא גילוי חיות נשמות בגופים גשמים ושיקיימו תורה ומצות, וזהו עצם תענוגו כי נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים דוקא, לכן מצד שיושלם פנימיות רצונו דירה בתחתונים הוכרח להלביש אורו בכמה רצונות חיצונים וחיצונים דחיצונים, כנ"ל במשל טרחת הנסיעה והנסיעה עצמה כו' ופנימיות רצונו הוא הריוח, כן למעלה חיות כל העולמות הוא רק חיצוניות הרצון והוכרח לרצון חיצוני זה בכדי שאחר ריבוי השתלשלות יכול להתהוות עולם העשי' שאין תחתון הימנו המלא קליפות, ואעפ"כ יהפכו לביטול אלקות בכח הנשמות בגופים בעסקם בתורה ומצות, וזהו שנתאווה להיות לו דירה בתחתונים דוקא וזהו הריוח מכל סדר ההשתלשלות.

והנה במשל הנ"ל מבואר שעיקר פנימיות דפנימיות הרצון הוא הרגשת גילוי עצם חיותו בהרחבה ובהתענגות, כן יובן למעלה ההפרש בין תרי"ג מצות התורה למצות דרבנן, אשר מבואר בדרוש הנ"ל שתרי"ג מצות התורה הוא בחי' א"א ומצות דרבנן הן בבחי' עתיק, כי הנה מבואר למעלה שעיקר פנימיות הרצון הוא נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, פי' שיהיו התחתונים כלי קיבול לעצמות הא"ס ממש, היינו שגם עצמות המקיף למקיף יהי' שורה בבחי' פנימיות בתוך כלי הנבראים, והוא למשל באדם התכלית מהריוח מהמסחר הוא גילוי הרגשת חיות בהתענגות רב בתוך כלי גופו וד"ל, והנה כמו שמבואר בדרוש הנ"ל אין תכלית ההשלמה כונה זו רק במצות דרבנן, כי במ"ע מן התורה רק התראות או"פ בכלי, ובמצות ל"ת הוא רק גילוי המקיף בבחי' המקיף בחי' לבוש, אבל מצות דרבנן שרשם בבחי' מקיף למקיף לכן יש בכח המקיף הכללי לחבר אף אור המקיף הכללי בבחי' אור פנימי' בכלי, וזהו השלימות פנימיות רצונו נתאווה הקב"ה כו', וזה הבחינה נק' בחי' עתיק עצם התענגות אלקות, ובחי' תרי"ג מצות נק' רק בחי' א"א היינו פנימיות רצונו, אבל אינו נק' בחי' עתיק היינו התענגות עצמיות רק המצות דרבנן וד"ל.

והנה מבואר למעלה באדם שחבירו עשה לו העדר רצונו אשר אינו נוגע לעצם פנימיות כח התענוג שבעצמותו אינו נק' בשם היפוך הרצון רק נק' נגד הרצון, אבל כשעושה לו העדר הרצון בדבר שנוגע לעצם תענוג חיותו זה נק' ממש היפוך הרצון, כנ"ל שהיפך העונג הוא הצער ואותיות ענג בהיפוך הוא אותיות נגע וד"ל, ובכל הנ"ל מובן היטיב לשונו הק' שכפל בלשונו שהן נגד רצונו, והיפוך ממש, אחר שזכר מקודם ב' הדברים שס"ה מצות ל"ת דאורייתא וכל אסורי דרבנן, כי כאשר איש הישראלי עושה ח"ו אחת מהמצות ל"ת הנה עשה נגד פנימיות רצונו וחכמתו ית' הנק' למעלה בשם בחי' א"א, אבל אינו נופל ע"ז לאמור היפוך כי לשון היפוך אינו נופל רק על דבר שהוא היפוך תענוג חיות העצמי לכן על העדר מצות דרבנן ששרשם בחי' עתיק היינו שלימות רצונו נתאווה הקב"ה כנ"ל נופל ע"ז לשון והפכם ממש וד"ל.

וכן ג' לבושי הנפש שמקליפת נוגה שבישראל שהם מחשבה דבור ומעשה המלובשים בשס"ה ל"ת כו' וכן מהות הנפש עצמה המלובשת בלבושיה כולם מיוחדים ממש בס"א כו'

הנה מדבר כאן מג' דברים המיוחדים בהס"א, הא' השס"ה ל"ת היינו גשם הל"ת מיוחד ממש בהס"א, והב' ג' לבושי הנה"ב, והג' מהות נה"ב, ובפרק כ"ג בענין עשיית המצות ביאר ג"כ ג' בחי' המיוחדים ברצון הוי' בעת עשיית המצוה, וז"ל כך ד"מ החיות של מעשה המצוה וקיומו הוא בטל לגמרי לרצון העליון כו' וכן הלבוש החיצון של נה"א שבאדם המקיים ועושה המצוה שהוא כח ובחי' המעשה שלה הוא מתלבש בחיות של מעשה המצוה ונעשה ג"כ כגוף לנשמה לרצון העליון ובטל אליו לגמרי וע"כ גם אברי האדם המקיימים במצוה כו' הם נעשו מרכבה לרצון העליון כגון היד המחלקת צדקה כו'

הנה כשנדקדק בלשונו הק' נראה בדיבורו שינוים גדולים בין יחוד הנה"א ברצון הוי' המבואר בפ' כ"ג ליחוד הנה"ב להס"א בעשיות הל"ת, כי בעשיית המצות ביאר ג' מיני יחודים היינו הא' החיות של מעשה המצות וקיומן פי' האתרוג הגשמי, והב' לבוש החיצון שבנה"א כח העושה המצוה, ומלבוש הדבור והמחשבה לא דבר כלל, ובחי' הג' האיברים הגשמים המתנענעים בעת העשי' ועשי' ג"כ בחי' מרכבה לרצון הוי' וד"ל. וביחודי נה"ב בס"א ממעשה הל"ת, בחי' הא' גשם דבר הל"ת והיא בדומה לכאורה לגשם האתרוג המיוחד ברצון הוי', ובסמוך ית' שגם בזה הבחינה יש הפרש בכוונתו בין יחוד אלקות בגשם המצוה ליחוד הס"א בגשם דבר הל"ת וד"ל, ובבחי' הב' נראה בדיבורו כוונתו בפירוש כי בענין המצות לא דבר רק מלבוש החיצון כח העשי' הוא ביטול לאלקות, ובלעומת זה דבר משל הג' לבושי הנפש, ובחי' הג' מבואר יותר בדבר כוונתו השינוי כי בביטול הנה"א לאלקות בעשיית המצוה הזכיר ג"כ האברים הגשמים שנעשו מרכבה לרצון הוי', ובלעומת זה לא הזכיר כלל מענין גשם האברים, ועוד שינה להזכיר יחוד מהות הנה"ב בהס"א, ובענין יחוד נה"א לא דיבר כלל ממהות הנפש וד"ל, כ"ז כי באמת הי' מהראוי שיהא שווים היחוד באופן אחד יחוד כחות נה"א בעשית המצוה ויחוד כחות נה"ב בעשיית הל"ת וד"ל.

הנה כוונתו בבחי' הב' נראה כי מבואר בפרקים הקודמים על הפסוק כי קרוב אליך הדבר כו' שבבחי' מעשה המצוה קרוב מאד, אשר אין מהצריך לזה עומק המחשבה בהתבוננות ולא התעוררות הדו"ר שבכלים כי הדו"ר נק' גדפין להמצוה, וכמו שמבואר בדברי רז"ל בעוף נטל אגפי' כשרה משום שהגדפין אינה עיקר חיותה, כן במעשה המצות עיקר חיותה היא רק עצם העשי' והדו"ר הם רק כמו גדפין לפרחא לעילא, היינו בדו"ר שכליים ניתעלה המצוה בעולם הבריאה ובדו"ר טבעים בעולם היצירה, אבל לעצם העשית המצוה אינו מעכב הדו"ר כלל וד"ל, ולכן לא הזכיר רק לבושי החיצון כח העשי' שבנה"א, אבל בלעו"ז בעשיית הל"ת מבואר בדרז"ל אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות, פי' אדם הוא הנה"א בחי' אדמה לעליון וכשנפש האלקית מלובש בתוך כוחות נה"ב א"א שיעבור רצון הבורא כ"א בהתגברות חזקה מנה"ב היינו שנכנס בו רוח שטות, רוח הוא בחי' מדות שבנה"ב היינו רשפי אש התשוקה, אבל בקרירות רק בכח העשי' א"א שיעשה נגד רצון הבורא מצד הנה"א המלובש תוך כחות נה"ב, וכידוע שמעט אור דוחה חושך הרבה מנה"ב, אבל מעשה המצות יכול להיות אף בכח לבוש העשיה בלבד כי בכח נפה"א לנצח כוחות נה"ב אף בכחות הנמוכים שבו כנ"ל מעט אור דוחה כו', לכן לא הזכיר בענין המצות רק לבוש העשי' ובלעו"ז הזכיר כל הג' לבושים.

ועיין בפרק ד' שגם משם מובן מלשונו הק' שלעשית המצוה אינו שייך רק לבושים החיצונים כח העשי', יש לכל נה"א ג' לבושים כו' שכשהאדם מקיים במעשה כל מצות מעשיות ובדיבור הוא עוסק בפירוש כל תרי"ג מצות כו' ובמחשבה הוא משיג כו' בפרדס, הנה מובן בפירוש מדבריו הק' שהמצות מעשיות אינו שייך רק ללבוש המעשה, כי אינו מזכיר לבוש המחשבה לעשית המצוה רק לענין השגתו בפרד"ס וד"ל, ואף שבסמוך לזה כתב ובפרטות בחי' חב"ד שבנפשו מלובשות בהשגת התורה כו' והמדות שהן יראה ואהבה כו' מלובשות בקיום המצות כו' ולכאורה מדבריו מובן כאן שעשיית המצות א"א בלי המדות שבלב המלובשים בלבוש השני, וזה לכאורה היפך מכוונתו בכאן שלעשות המצוה אינו צריך רק לבוש המעשה בלבד, אך כשתדקדק בלשונו הק' אינו כאן שום סתירה, וז"ל בסמוך לזה כי האהבה היא שרש כל רמ"ח מ"ע כו' ובלעדה אין להן קיום אמיתי כו', הנה דקדק בלשונו הק' שבלא אהבה אין להמצוה קיום אמיתי, אבל שורש גשם העשי' אינו שייך לשום לבוש רק ללבוש החיצון כח המעשה, וכוונתו שאין להם קיום אמיתי פי' שיש הפרש גדול בעשיית המצוה באהבה לענין העליות המצוה לע"ס דיצירה או דבריאה, וזה נק' קיום אמיתי פי' מפנימית הנפש יותר לכן גם העליה למקום הגבוה ביותר, אבל עצם קיום המצוה אינו שייך רק ללבוש החיצון, כמבואר במ"א שהעיקר הוא העשיה בגשמיות, כמו אם יעמיק במחשבתו בהתבוננות מקרבן פסח ובגשמיות לא יאכל נכרת נפשו מאלקות, ואם יאכל מבשר הפסח אף אכילה גסה בלי שום כוונה אעפי"כ עשה המצוה בשלימות משום שהעיקר הוא העשי' וד"ל

ובחי' הג' מה שבמעשה המצות דיבר גם באברים הגשמיים ובלעומת זה לא זכר כלל מאברים הגשמיים, נראה כוונתו כי ידוע שהרוחני אינו בגדר שיתפעל מהשכל, אבל המדות אף שהם מדריגה נמוכה לגבי דקות השכל מ"מ יתפעלו מהשכל, כמ"ש12 לפי שכלו יהולל איש, משום שבאמת גם המדות רחוקים מדבר גשם, ולפי זה לכאורה יפלא איך יחובר רצון הוי' עם האברים הגשמים בעת עשיית המצות, אבל באמת יותר יש להפליא מחיבור עצמיות אלקות להחיות העולמות אף עולם האצילות וא"ק, כי באמת ריחוק ערך א"ס לבריאת א"ק הוא ריבוי רבבות יותר לאין קץ מרי[חוק] השכל לגשם הדומם, כי הדומם אף שאיננו ערך להשכל מ"מ השכל הוא נברא כמו הדומם, אבל א"ס הוא הבורא ובחי' א"ק הוא רק בחי' נברא יש מאין המוחלט לכן אין לבחי' א"ק שום השתוות לא"ס כלל וכלל וד"ל, ובאמת היא הנותנת שאמיתיות בלי גבול הוא בחי' כל יכול לחבר אף בבחי' הגבול, ובכל הנ"ל יובן שאין פלא כלל מהתחברות רצון הוי' באברים הגשמיים כי לגבי עצמותו שוה ממש האצלת עתיק לדומם הגשמי, מובן מזה שאין להפליא מהתחברות רצונו באיברים הגשמיים וד"ל, אבל בלעומת זה הנה ידוע שהקליפות עליונות הם רוחניים לכן לא הזכיר כלל בעשיית הל"ת מאברים הגשמיים כי א"א שיתחברו הקליפות הרוחנים להיד הגשמי רק זה יתכן שיתחבר רוחניות הקליפות לרוחניות הכחות המלובש בהג' לבושים לכן הזכיר בדברו וכן ג' לבושים מהנפש כו' מיוחדים כו' וד"ל.

אך לפי הנ"ל יפלא ממה שביאר בבחי' הא' בראש הפרק וז"ל וזה לעומת זה שס"ה ל"ת כו' מאחר שהם נגד רצונו כו' הם נפרדים מיחודם וכו' כמו הס"א עכ"ל, וכוונתו בזה הוא על עצם גשם דבר הל"ת ולפי הנ"ל אינו מובן כלל איך יש בכח רוחני הס"א להתחבר בדבר הל"ת הגשמי' וד"ל, אבל באמת גם בזה הבחי' יש הפרש בין המצות לעומת זה היינו בעליות המצוה יש ב' בחי' מיני התחברות בגשם הקלף מהתפילין כי בכל דבר גשם יש ב' בחי' גם בדומם הא' גשם ממשו והב' חיותו, לכן דקדק בלשונו הק' לדבר בענין המצות מב' דברים וז"ל כך ד"מ החיות של מעשה המצוה וקיומן עכ"ל, פי' החיות היינו החיות המחייה את הקלף, וקיומן פי' קיום גשם ממשות הקלף שגם הקלף הגשמי מהתפילין קדוש וצריך לנהוג בהם קדושה, כנ"ל שעצמות הכל יכול שבכוחו להתחבר גם בדבר גשמי וד"ל, אבל בעולמות זה אין כוונתו שרוחניות הס"א יתחבר לגשם החלב והדם, רק התחברות הוא ברוחניות החיות המחיה את גשם החלב לכן לא הזכיר בלעו"ז כפל הלשון חיות וקיומו כמו שיכופל בהמצות וד"ל.

ויש לזה ראיות חזקות כי גם בדיניהם הם מחולקים, כמו החלב והדם מותרין בהנאה, ואם הי' התפשטות טומאות הס"א בהל"ת גם בממשות הגשם הי' מהראוי שיאסר גם בהנאה, ומה גם שגשם החלב והדם עולים ע"ג המזבח להוי' לריח ניחוח, אבל בקדושת המצות הדין שצריך לנהוג קדושה גם בגשם התפילן מצד שהתפשטות הקדושה הוא גם בגשם התפילין מצד שהתפשטות הקדושה הוא גם בגשם התפילין מצד שהתפשטות הקדושה היא גם בגשם ממשות הקלף וד"ל.

ואף שיש גם כמה ל"ת האסורים בהנאה כמו ע"ז ובשר בחלב ודומיהם, זה אינו מצד התפשטות הס"א בהגשם רק מצד גזירת הכתוב, כמו בבשר וחלב כתיב ג' פעמים לא תבשל גדי אחד לאסור [הנאה], ובע"ז כתיב13 לא ידבק בידך מאומה מן החרם ואם היו התפשטות הס"א גם בגשם הל"ת לא הי' צריך קרא לזה, ואף שזה הראי' יש לדחות שזה עצמו בא הכתוב להודיענו, אבל זהו ראי' חזקה שהאיסור הנאה הוא גזירות הכתוב שאם מצד התפשטות הס"א בגשם הל"ת א"כ הי' מהראוי שישוו בזה כל הל"ת ולמה חלקו הכתוב, וא"ת שיש התחלקות בחומר הל"ת זה אינו, שהרי איסור דם חמור יותר מאיסור בשר בחלב כי בדם יש חיוב כרת ובשר וחלב אינו רק חיוב לאו ואעפי"כ בשר בחלב נאסר בהנאה, הנה מובן מזה שאיסור הנאה אינו מצד חומר האיסור רק אין בזה להקשות כי גזירת הכתוב הוא, ועוד ראיה חזקה שא"א לאמר שאיסור הנאה הוא מצד התפשטות הס"א גם בגשם הל"ת כמו התפשטות הקדושה בגשם הקלף מהתפילין, כי בלאו עבודה זרה אף שאסור בהנאה מ"מ יש היתר לאסורו היינו בביטול, ואם התפשטות הסט"א גם בגשם ע"ז לא הי' מועיל כלל ביטול, כמו שאינו מועיל ביטול לגשם דבר המצוה, היינו אף שיפסלו התפילין או הס"ת עומדים בקדושתם ממש כמו שהי' בכשרותם שצריך לנהוג בהם קדושה ושלא להניחם במקום בזיון, והטעם הוא כי באמת אין שום הפרש בין שהם כשרים או פסולים בענין קדושה, כי מצד שבעת שהיו כשרים פשטה הקדושה גם בגשם הקלף לכן כל זמן שגשם הקלף ישנו בעולם הוא בקדושתו וד"ל, אבל הל"ת התפשטות הסט"א הוא רק בחיות השורה בהגשם מצד הכנת שהכין בדבר ע"ז, לכן בביטול הע"ז נתבטל התפשטות החיות מהס"א מהגשם ונשאר חיות מקליפת נוגה כמו קודם הכנתו לע"ז והותר בהנאה כמו מקודם וד"ל, ובכל הנ"ל מובן כוונתו מה שבמצות דבר מענין אברים הגשמיים ובלעומת זה לא דבר מזה כלל וד"ל.

ולהבין כוונתו בבחי' הג' מה שבלעומת זה כתוב לכן מהות הנפש עצמה המלובשת בלבושים כולם מיוחדים כו', ובענין המצוות לא זכר כלל ממהות הנפש, נראה אפשר שכוונתו הוא כי ידוע14 שעצם מהות הנה"א אינו בגדר שיתלבש בגוף גשמי, רק הארתה נתלבש בהגוף ועצם מהות הנה"א הוא בבחי' מקיף על הגוף, לכן אין שייך לומר בעשיית המצוה ייחוד רצונו במהות הנפש, וגם הל"ת אינם פוגמין בעצם מהות וכמ"ש בזהר15 אע"פ דאזיל הכא והכי דיוקנ' אשתאר בך, משום שהדיוקנא הוא עצם הנה"א שאינו מתלבש בהגוף לכן אין הפגם מהעוונות מגיע שם רק להכחות המלובשים בכלי הגוף וד"ל, וכן הוא בעשיית המצוה הוא רק מכחות הנפש המלובשים בגוף ואינו שייך כלל לעצם מהות הנפש לכן לא דיבר ממהות הנפש בעשיות המצוות, אף שבאמת אחרי יציאת הנפש מהגוף ולבושי המצות בג"ע גם לעצם הנפש, אבל בעת העשי' מיוחד רצונו רק בהכחות הנפש המלובשים בכלי הגוף הפועלים גשם העשי' וד"ל, אבל בלעומת זה דבר גם ממהות נה"ב כידוע שנה"ב מלובש בכלי הגוף ואינו חלק ממנו בבחי' מקיף על הגוף כידוע מארז"ל16 בבואה דבבואה לית להו לכן יש לעשיית הל"ת גם עצם נה"ב, ועוד מטעם אחר נראה שיש הפרש בין המצות להל"ת גם בחלק הארת הנפש בגוף, כי כאשר ביארנו למעלה שלמעשה המצוה אינו צריך רק בחי' אחרונה מכחות נה"א היינו רק לבוש המעשה, אבל לעשיית הל"ת אינו די בלבוש המעשה מנה"ב רק גם רשפי אש המדות רעות וגם טירדות עומק לבוש המחשבה וד"ל, והנה זה אנו רואים בחוש כאשר האדם טרוד בדבר מה בכל הג' לבושים אין חלק מהנפש שיכול להתפשט לדבר אחר (בל"א: ער איז פארנומען אין דער זאך מיט דעם גאנצען נפש) כי כל הארות הנפש מלובשים בג' הלבושים, אבל כשטרוד בדבר מה רק בלבוש העשי' לבד יכול הנפש להתפשט בעת ההיא גם לדבר אחר במחשבתו או בד[בור]ו כי הנפש פנוי מהתלבשות כי רק חיצוניות דחיצוניות מהנפש נתלבש בלבוש המעשה וד"ל, לכן בבחי' מעשה המצות שאינו מלובש בהעשי' רק לבוש המעשה א"א לומר שמהות הנה"א מלובש בהעשי', אבל בלעומת זה שהנה"ב מלובש בכל הג' לבושים כנ"ל בענין אין אדם עובר וכו' שייך לעשייה זו גם מהות ועצמות נה"ב. ואם שגגתי ה' יכפר בעדי וד"ל

ולא עוד אלא שבטלים וטפלים אליה וגרועים ופחותים ממנה מאד

צ"ל כפל הלשון שבטלים וטפלים אליה וגרועים ופחותים ואחר זה כתב ב' טעמים מפני מה הוא גרוע ופחות מהס"א וז"ל: כי היא אינה מלובשת בגוף חומרי, וטעם הב', ויודעת את ריבונה ואינה מורדת כו'

ולהבין כל זה צ"ל מהות הקליפה הרוחני' למעלה, הנה מהותם אינו נגד אלקות ממש רק שהם בבחי' הישות לעצמם נפרדים, ואין בכליהם גילוי אלקות בהתפעלות האהבה והיראה כמו המלאכים מקבלים חיותם מבחי' הפנימיות ובפנימיות, לכן מרגישים את כח האלקי המחי' אותם בכל רגע וזהו התפעלותם והשירה שאומרים וד"ל.

אבל הסט"א מקבלת חיותה מחיצוניות ואחוריים דאחוריים, וגם זה הארה חיצונית אינו ניכנס בפנימיותם רק בבחי' מקיף מאיר עליהם מלמעלה וזהו חיותם, לכן אינם מרגישים כלל איך שהם כלא וכאין וחיות נשפע עליהם בכל רגע, רק יודעת את רבונה רק בבחי' ידיעה אבל אינם מרגישם בבחי' הרגשה פנימיות, לכן אין להם מחיותם שום התפעלות אלקות והם לעצמם בבחי' יש נפרד היפוך הביטול, אבל אינם מנגדים לאלקות לעשות היפך רצונו ב"ה מצד הידיעה שיודעים את רבונם וקרי לו אלקה דאלקה, ואם הי' חיותם נתגלה מעט בפנימיותם לא היו בבחי יש רק היו בטלים לאלקות כמו המלאכים וד"ל.

אבל האדם יש בגופו נה"א אשר בטולו הוא למעלה מעלה מהתפעלות המלאכים כידוע, ואעפ"כ אנו רואים שהאדם יכול להיות ממש נגד אלקות בהעדר קיום המ"ע מצד גשם ישות העצלות וכבדות ישות הגוף, אף אך גם זאת לעשות נגד רצון הוי' בעשיית הל"ת אשר שנא הוי', וזהו כוונת הכתוב17 שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקור מים חיים, פי' זהו העדר עשיית המ"ע כי המ"ע הם המשכות אלקות ממקור החיים הוא רעה א' היינו רק העדר בחי' הביטול, ורעה הב' לחצוב להם בארות בארות נשברות הוא נגד אלקות היינו בעשיית הל"ת המשכות חיות הקליפה ששרשה מכלים הנשברים בשבירת הכלים מז' מלכין קדמאין דעולם התהו וזהו בארות נשברות וד"ל.

וזהו כוונתו בכפל לשונו הק' שבטלים וטפלים אליה הוא מצד העדר המ"ע, וגרועים ופחותים ממנה הוא עבירות הל"ת, כי העדר קיום המ"ע הוא מצד התגשמות גשם הגוף יתעצל ויכבד עליו עבודת המ"ע כי צריך עבודה ויגיעה רבה לקיום המ"ע, לכן אף שהנה"א מלובש בהגוף אשר כח ביטולו לאלקות הוא למעלה מהתפעלות המלאכים, אעפ"כ יתגבר גשמיות ישות הגוף לבטל את גופו לעבודת המ"ע, זהו מצד שהגוף החומרי הוא קליפה קשה יותר מהקליפה הרוחנית, וזהו פירוש שבטלים וטפלים אליה פירוש שהישות מגוף החומרי קשה יותר מקליפה הרוחנית, כי בקליפה הרוחני אם הי' מלובש בה הארה אלקית כמו שמלובש הנה"א בהגוף בוודאי הי' בטלים לאלקות, וזהו רעה הא' אותי עזבו כו' וד"ל.

ובענין הרעה הב' לחצוב להם כו' כתב וגרועים ופחותים מהס"א כי הל"ת הם נגד רצונו והקליפה הרוחנית אינו עובר רצון הוי' כמ"ש לקמן, והב' הטעמים לנגד העדר קיום המ"ע כתב כי הוא אינו מלובשת בגוף חומרי, פי' לכן אין קליפה הרוחניות בגשם הישות כ"כ כמו הגוף לכן הגוף בטל וטפל להס"א, ונגד הל"ת שכתב שהגוף גרוע ופחות מהס"א כתב הטעם שהס”א איננה עובר רצון הוי' כמו הגוף וכתב ויודעת את רבונה ואינה מורדת כו' וד"ל.

1) ע”ז לה, א.

2) נדפס במאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים ע' תקעג.

3) חולין ע,א.

4) ראה בהנסמן בהמשך מים רבים תרל"ו ע' פז.

5) סוטה ח, א.

6) ירושלמי ברכות פ"א ה"ה.

7) ראה חולין נו, ב.

8) בכת"י 119.

9) נדפס באוה"ת שה"ש ח"ב סו"ע תסה.

10) שם ע' תנ ואילך.

11) ראה גם לעיל בתחילת ביאור פכ"ג.

12) משלי יב, ח.

13) דברים יג, יח.

14) ראה תו"א פב, ב ובכ"מ.

15) ראה לעיל סופי"ז.

16) יבמות קכב, א.

17) ירמיה ב, יג.