פרק כה

וזהו שכתוב כי קרוב אליך הדבר מאוד וגו' שבכל עת ובכל שעה בידו של אדם וברשותו הוא להעביר רוח שטות כו' ולעורר אהבתו לה' כו'

פי' שכתוב בפסוק כפל לשון כי קרוב ומאוד, פי' כוונת הכפל לשון הוא כי קרוב היינו בכל עת, ומאוד היינו בכל שעה, כידוע שיש עיתים הנקראים ימי הרצון כמו בין כסא לעשור אשר בימים אלו בנקל מאוד להתקרב לאלקות, ויש ימים הנקראים ימי הרעה כמו בין המצרים אשר בימים הללו אין נקל כ"כ לקרב לאלקות, וכן בכל יום יש התחלקות בשעות היינו שעת ג' התפילות הוא עת רצון למע' וכן למטה בנה"א, או כמו בחצות לילה ג"כ עת רצון, ולא כן הוא משעות כל היום, והתחלקות העיתים והשעות אינו שייך רק לנפש הבהמית כי היא למטה בתוך הזמן, אבל לאהבה מסותרת שהיא פנימיות עצם נה"א אינו שייך כלל התחלקות הזמנים, כי הנפש אלקית היא חלק אלוק ממעל ממש לכן היא למעלה מן הזמן לגמרי, וכמ"ש בפרק זה בסמוך וז"ל והיינו מפני אור ה' המלובש בנפשם כנ"ל שאינו בבחי' זמן ושעה עכ"ל, ואחר כ"ז אינו מובן אם שאינו שייך כלל התחלקות הזמנים לענין אהבה מסותרת אם כן לאיזה ענין הוא התועלת מהעת רצון, עיין בזה בהביאור בפי"ד בהרחב, שמבואר שם שהתועלת הוא כ"א לאהבה בתענוגים בצדיקים, אבל לעבודת הבינוני אינו שייך כ"כ התחלקות הזמנים, ונוסף לזה שגם לרשע שאינו גמור תועלת רב הוא מהעת רצון, כי בחי' הבינוני ידוע שהנפש אלקית ונפש הבהמית הם בעצם שוה שלא נצחו זא"ז בעצם כלל והם כתולדותם בשלימות כוחם, רק בהלבושים מחשבה דבור ומעשה זהו עבודת הבינוני שלא יתלבש הנפש הבהמית, ולזה אין שייך כ"כ העת רצון כ"א בכל עת ובכל שעה יש בכח הנפש אלקית לגרש את נפש הבהמית מהג' לבושים, כנ"ל שהנפש אלקית הוא למע' מהזמן, ואף שגם הבינוני צריך לעזר הוא כמ"ש אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו מכל מקום עיקר הכח הוא מנה"א רק מעט צריך לעזר ה', אבל ברשע שאינו גמור שנצח בו הנפש הבהמית את נה"א להתלבש בהג' לבושים וצריך לחזור בתשובה להתיש כח נפש הבהמית לזה צריך עזר רק מלמעלה, ולזה שייך העת רצון כי הנפש הבהמית הוא תחת הזמן לכן יש בו שינוי גדול מזמן לזמן, שבזמן שהוא עת רצון למע' בנקל הוא להתיש כח הנפש הבהמית לשוב בתשוב' שלימה, לכן נקרא הזמן בין כסא לעשור ימי התשובה, אבל בימים שאינם עת רצון למעלה אין בנקל כ"כ להגיע לבחי' תשובה, אבל הבינוני שלא נתחזק בו הנפש הבהמית כלל רק שצריך לגלות האהבה המסותרת שבנה"א זהו דבר שאין שייך בו שינוי הזמנים, כי הנפש אלקית אינה שייכה לבחי' זמן כלל לכן בכל עת ובכל שעה שוה כח נה"א וד"ל.

מהדורה אחרת מהנ"ל1

וזהו שכתוב כי קרוב אליך הדבר מאוד וגו' שבכל עת ובכל שעה בידו של אדם וברשותו הוא להעביר רוח שטות כו'

פי' מה שדקדק בלשונו הק' בכל עת ובכל שעה, כי בהגלוי אלקות שבא בהעולמות בסדר השתלשלות יש התחלקות רבות בהזמנים, כי בהו' אלף שנים נתחלפו הגילוים מצד הוא"ו מדות חג"ת נה"י, כידוע2 שבאלף הראשון האיר מדת החסד לכן דורו של אנוש אף שהיו עובדי ע"ז נשפע להם כל טוב מצד שהיו ניזונים בחסדו של הקב"ה, ובאלף הב' הי' המבול מצד שהאיר מדת הגבורה, ובאלף הג' הי' גילוי מתן תורה מצד שהאיר מדת הת"ת, וכן בכל וא"ו אלף שנים יש שינוים רבים בהתגלות אלקות בהשס"ה יום, כי יש עתים בשנה שנק' ימי הרעה כמו בחודש אב, ויש שנק' ימי הטוב כמו חודש תשרי שנק' ימי רצון למעלה, וגם בכל יום יש התחלקות היינו בי"ב שעות היום משוך חוט של חסד מי"ב צרופי הוי', וי"ב שעות הלילה יש גילוי רק מי"ב צרופי אלקים וד"ל, ורבוי התחלקות הנ"ל אינו שייך רק בהגילוי אלקות הבא בסדר השתלשלות העולמות, אשר העולמות הם בגדר זמן וגם הגילוי אלקות הוא אחר צמצומים רבים הנמדד בקו המדה כידוע וד"ל, אבל הגלוי אלקות והוא למעלה משרש השתלשלות העולמות שיש בנה"א אינו שייך להתחלקות הזמנים, כי שורש הנה"א הוא למעלה משרש השתלשלות העולמות, כמאמר רז"ל3 שנשמות ישראל הם מז' דברים שקדמו לעולם, היינו למעלה מצמצום אור האלקי הנגבל בעולמות עד שנתקבל בבחי' זמן, אבל שרש הנה"א הוא משם הוי' שם העצם אשר מושלל מבחי' זמן, וראש אותיות הוי' מורים ע"ז הוי' ויהי' כאחד, וגם הנה"א הוא למעלה מן הזמן כי היא חלק הוי' כמ"ש כי חלק הוי' עמו וכמ"ש כי נר הוי' נשמת אדם וד"ל, לכן כתב שבכל עת ובכל שעה יש בכח נה"א להעביר רוח שטות מנה"ב, וזהו פירוש הפסוק כי קרוב אליך הדבר מאד, פי' בתיבת מאד כונת הכתוב שאין הפרש בכח נה"א בעת ושעה בשס"ה ימים ומשעות היום כנ"ל, כי בכל עת ושעה שוה כח הנה"א מצד ששרשה למעלה מהזמן כנ"ל וכמו שכתב בסמוך והיינו מפני אור ה' המלובש בנפשם כנ"ל שאינו בבחי' זמן ושעה כלל אלא למעלה מהזמן כו', וד"ל.

ואף שלכאורה נראה סתירה לכל הנ"ל מהידוע שיש התחלקות הזמן, וגם בענין התשובה כמארז"ל דרשו ה' בהמצאו אלו יו"ד ימי תשובה שקרוב האדם לתשובה בימים הללו יותר מכל השנה, וכן מר"ח אלול מתחיל ימי התשובה מצד שהימים הללו הם ימי רצון למעלה, וגם בכל שבת קרוב האדם יותר לתשובה כי שבת אותיות תשב כידוע, מצד עליות המל' מבירורים דוא"ו ימי המעשה, וכן בכל יום יש עת רצון היינו בחצות לילה, הנה מכל הנ"ל מובן שגם בנה"א יש שינויי הזמנים וד"ל,

אך באמת אין זה סתירה כלל להנ"ל, כי העת רצון מיו"ד ימי תשובה או משבת או חצות מדבר ממי שצריך לתשובה, היינו שנכשל באיסור או שנתגשם מאוד מתאות היתר עד שמריבוי היתר נחסר אור הנה"א, לכן צריך לזה העת רצון מלמעלה בכדי שיוסר ההסתר וחשכות הגוף ונה"ב, כי הגוף ונה"ב שרשם מסדר השתלשלות והם תחת הזמן וכן יש בהם התחלקות זמנים שבימי רצון למעלה קרובה הנה"ב יותר לתשובה, אבל כאן מדבר בסדר העבודה איך שהנה"א יש בכחו להעביר הרוח שטות מנה"ב היינו שלא להניח את הנה"ב להתלבש בתחלה באברי הגוף ובכח הנה"א, אין התחלקות הזמנים מעלה ומוריד כלל כנ"ל, רק כשכבר נתגבר נה"ב על ג' לבושי נה"ט וצריך להחליש ההתגברות נה"ב יש בזה הפרש גדול בהזמן עת רצון למעלה כי הנה"ב הוא תחת הזמן כנ"ל וד"ל.

וז"ש ובלבבך ונכלל בה גם דחילו

וצ"ל כוונתו מ"ש וזהו ובלבבך אם משמע מלבבך שזהו אהבה מסותרת ולא אהבה הגלוי' בלב, וגם מ"ש ונכלל בה גם הדחילו איך משמע זה מתיבת ובלבבך, נראה שכוונתו הוא שמדקדק מיתור הב' ובלבבך שה"ל להפסוק לומר בפיך ולבבך, מזה מדקדק שכוונת הפסוק הוא על אהמ"ס וגם זה בהעלם בלב לכן כתב ובלבבך פי' שהדבר קרוב מאוד מצד האהבה המסותרת בתוך תוך לבבו, ואם הי' כוונת הכתוב על האהבה הגלוי' לא הי' צריך שיכתוב ב' הראשון כ"א בפיך ולבבך וד"ל.

ומ"ש ונכלל בה גם בחי' דחילו, זה דקדק מב' השני כי הוא ג"כ מיותר כי הי' די שיכתוב בפיך ולבך מהו ולבבך, דקדק שהב' השני המיותר מורה שבאהבה נכלל עוד דבר היינו בחי' דחילו, וראי' לזה הוא מדרשת רז"ל4 ע"פ ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך בשני יצריך כידוע שזהו מיתור הב' מה שלא נכתב בכל לבך וד"ל

ונכלל בה ג"כ דחילו כו'5

פי' כמ"ש באברהם כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, אשר לכאורה הוא פלא וכי קודם נסיון העקידה לא ידע הקב"ה שאברהם הוא ירא אלקים, אך הענין הוא שעיקר עבודת אברהם הי' מצד אהבה בשרשו חסד דאצי', אך גם באהבתו הי' בהעלם נכלל מדת היראה, כי מצד שאהבתו הי' נפלאה בבחי' מרכבה תמיד לדבקה וליחד באלקות לכן הי' ירא מאד לעשות ח"ו מעשה נגד אלקות, כי יהי' נפרד והנפרד הוא רחוק מאלקות, וזהו היפוך תשוקתו הנפלאה לדבק לכן הי' ירא אלקים באמת, אבל גילוי עבודתו הי' מצד אהבה והיראה הי' בהעלם בנפשו, וכן עיקר עבודת יצחק הי' מצד היראה שירא מאד להיות נפרד מאלקות, אך מצד היראה הי' בהעלם בנפשו גם אהבה נפלאה לדבוק בהוי' כי כשיהי' תמיד דבוק באלקות לא יהי' נפרד כלל וכלל, וזהו פי' כי עתה ידעתי גו' כי קודם העקידה הי' עיקר עבודתו בגילוי רק מדת אהבה, והיראה הי' בהעלם בנפשו ואינו בבחי' ידיעה ומנסיון העקידה נתגלה גם באברהם בחי' היראה בגילוי בבחי' ידיעה וד"ל, ובזה יובן מה שנסיון העקידה נק' דוקא על שם אברהם, כי לכאורה הי' ראוי להקרות על שם יצחק ודו"ק.

וכן הירושה לנו מאבותינו6 הנק' אהבה מסותרת מוכרח שיוכלל בהעלם באהבה מדת היראה שלא להיות נפרד ח"ו, כי הפירוד הוא מנגד לאהבה שהיא הדיבוק כי דבר הירושה היא בדומה ממש כמו שהי' אצל המוריש וד"ל, אך לפי הנ"ל צ"ל כי כמו שהוריש לנו אברהם מדתו אהבה כן הוריש לנו יצחק מדת היראה, א"כ למה מדבר כאן ממדת אהבה מסותרת והיראה נכלל בה בהעלם ולא הזכיר ממדת היראה שהיא ירושה לנו מאבינו יצחק וד"ל, אך הענין הוא כי ידוע שעיקר תוקף גילוי אהבה הוא דוקא מרחוק, כמו התגברות אש התשוקה כשהוא רחוק מהמים, וכמו הבן7 בגילוי והיראה והביטול שיש לו מאביו הוא בהעלם, אבל כשהבן יושב אצל אביו נראה בגילוי רק היראה והביטול, אף שבאמת גם בהתקרבות אצל אביו יש לו בוודאי אהבה נפלאה לאביו, אבל האהבה אינה נראה בגילוי התפעלות מצד גילוי היראה מעלים ומסתיר את האהבה וד"ל.

וכן הוא בנפש אלקית בעצם יש בה אהבה ויראה כי ב' מדות הם ירושה לנו מאבותינו רק יש עת שהאהבה היא בגלוי התפעלות והיראה נכלל בהעלם, ויש עת להיפך שהיראה היא בגילוי והאהבה היא בהעלם, היינו בצדיקים אשר הנה"ב שלהם נתהפך לגמרי לקדושה אלקית ואין מסתיר כלל וכלל על קדושת נה"א, הנה הם נקראים קרובים ומיוחדים באלקות, הנה מצד הקירוב יש בהם בחי' היראה והביטול בגילוי ההתפעלות, כי יראה אותיות ראי' אף שגם אהבה נפלאה יש בנפשם לקשר ולדבק לאלקות, אבל מצד גילוי התפעלות היראה אינו נראה בגילוי האהבה כמו ביצחק כנ"ל וד"ל, ויש עת אשר האהבה היא בגילוי ההתפעלות והיראה נכלל בהעלם, ומבחי' זו מדבר כאן, כי כאן מדבר מבחי' בינוני אשר הנה"ב הוא בתקפו כתולדתו כמו ברשע רק ההפרש בין הבינוני לרשע שברשע נתלבש הנה"ב בג' לבושים מחדו"מ, והבינוני הוא באמצע המלחמה כל ימיו בלי להניח לנה"ב להתלבש באחד מג' לבושים אף רגע א', אבל הנה"ב היא בתקפה כמו ברשע, לכן נק' רחוק מאלקות אבל באמת אינו מניח לנה"ב להתלבש בא' מג' לבושי הנשמה.

מאחר שנפרד בה מיחודו ואחדותו כמו בע"ז ממש בשעת מעשה והרי גם בע"ז יכול לעשות תשובה אח"כ כו'

מלשונו הק' שבשאר הל"ת הוא נפרד מאלקות רק בשעת מעשה ואף שלא עשה עדיין תשובה, ובע"ז הוא נפרד מאלקות אף אחר המעשה כ"א עד שיעשה תשובה, פי' בשאר ל"ת בשעת מעשה הוא נפרד מאלקות ואם עשה מצוה בעת עשיית הל"ת לא ישרה בהמצוה שום גילוי אלקות כי הוא נפרד בעת ההוא מאלקות כמו ג' קליפות הטמאות, ואחר המעשה אם עשה מצוה או עסק בתורה ישרה בו אלקות אף שעדיין לא עשה תשובה ולא תיקן הפגם בנפשו, אבל בע"ז אף אחר המעשה אם עשה מצוה לא ישרה בו אלקות לעולם כ"א כשיעשה תשובה.

ויובן זה ממאמר אליהו לנביאי הבעל8 שא' להם עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים כו', וזה המאמר אינו מובן איך הם פוסחים על שתי הסעיפים כשעבדו לבעל יקראו אותו בשם אלקים ולה' אמרו לא הוא, וגם אינו מובן מה שאמר להם אם ה' הוא אלקים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו, מהו הטובה מזה לישראל כשילכו אחרי הבעל, אך הענין הוא שצריך להבין ענין ע"ז שעבדו ישראל, כי זהו באמת פלא גדול כי ידוע שהיו אנשים גדולי תורה ואיך עלה על לבם לעזוב את הוי' ולילך אחרי הבעל ההבל וריק, הענין הוא שבאמת היו ישראל מאמינים בה' שמחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית ומשגיח בכל פרט ופרט, ואף שההשפעה גשמיות נשפע דרך המזלות וע' שרים הם נק' רק שלוחי ההשפעה וצריכים לקבל בכל רגע מלמע', ולישראל נשפע גם השפע גשמיות מהוי' ולא דרך מזל ושר כמ"ש9 עיני ה' בה כו', אך ההשפעה גשמי' מהוי' לא כל העיתים שוה, כמ"ש10 אם שמוע תשמעו ונתתי מטר ארצכם, פן יפתה לבבכם ולא יהי' מטר, אבל ההשפעה הבאה מע' שרים שיקבלו היא תמידית כמ"ש במ"א, לכן הי' רצון ישראל שיקבלו שפע גשמיות דרך ע"ש שיקבלו גם הם בתמידיות לכן עבדו לבעל ולכמה ע"ז, כי אין להם שר מיוחד ודימו בנפשם שאינם נפרדים בזה מאחדותו ית', כי היו עוסקים בתו"מ ומאמינים שהע"ש אין בהם שום כח מצד עצמם ח"ו בלתי כח ה' וד"ל, אבל שגו ברואה כי אף שעסקו בתו"מ מכל מקום נקרא נפרדים מאלקות לגמרי, ואף בהתו"מ שלהם לא האיר אלקות כי ה' הוא אלקים, פי' השפעת גילוי אלקות בתו"מ הוא מהוי' והשפעה גשמיות שהוא משם אלקים גימט' הטבע הוא באחדות באין פירוד בהם ח"ו, לכן אמר להם אלי' אם הוי' הוא אלקים אם תרצו שיאיר בכם יחוד הוי' מאלקים לכו אחריו מכל וכל גם השפעה גשמיי' תקבלו מהוי' ולא ע"י שר, ואם הבעל פי' ואם תקבלו השפעה גשמיי' מע"ז לכו אחריו פי' יהי' הליכותם מכל וכל אחריו, כי גם השפעה רוחני' לא תקבלו מהתו"מ שלכם כי באמת ה' הוא אלקים שגם שם אלקים בחי' הטבע הוא הוא הוי', ואם הפרדתם את שם אלקים אין לכם חלק אף בה' השפעה רוחני' גילוי אלקות בתו"מ שלכם וד"ל.

מובן מזה שבע"ז לא יאיר אור אלקי בהתו"מ כ"א אחר תשובה אבל שאר הל"ת הוא נפרד רק בשעת מעשה כי לא כרת עדיין נפשו מאלקות כמו בע"ז, רק בעת עשייתו אין חילוק כלל בין ע"ז לשאר ל"ת, כי בעת עשיית הל"ת עושה נגד אלקות אף שאינו כופר באחדותו כי בדעתו שהוא עדיין ביהדותו, ובאמת בשעת מעשה נפרד הוא כמו בע"ז ממש, ומה שאחר המעשה ישרה אור אלקו' בתורתו ובעבודתו מזה אין ראי' כלל שיש הפרש גם בשעת מעשה בין שאר ל"ת לע"ז, ע"ז כתב כי גם בע"ז יכול לעשות אח"כ תשובה ויאיר ג"כ אור אלקי בתורתו ועבודתו וד"ל.

1) בכת"י 119.

2) ראה גם לעיל פ"ד קטע המתחיל ושבעת ימי הבנין וש"נ.

3) בב"ר פ"א, ד: "ששה דברים". וראה פסחים נד, א. תנחומא נשא יא. ועוד. פירוש מהרז"ו הארוך לב"ר שם.

4) ברכות נד, א.

5) קטע זה הוא בכת"י 119.

6) המבואר בפי"ח.

7) כנראה חסר כאן כמה תיבות ותוכנן: כשאינו יושב אצל אביו האהבה לאביו היא בגילוי.

8) מלכים א' יח, כא.

9) דברים יא, יב.

10) דברים יא, יג.