פרק ג

בפרק ב ביאר ענין עצם הנשמה, ובפרק זה יבואר מהות הנשמה שהיא כוחותיה, כי עצם הנפש כמו שהיא מיוחדת בעצמות אלקות היא מושללת מעשר כוחות, כמו עצם אלקות מושלל מכל תואר ומהות, רק כאשר עלתה במחשבה ואח"כ נמשכה למטה ממחשבתו וחכמתו ית' נעשית מהות מוגבל מיו"ד כוחות, כמו הבן1 כשהוא בשרשו בתענוג העצמי הוא עדיין בלי מהות, רק אח"כ כשהתענוג נמשך בלחלוחית המוח ונעשה טיפה גשמית אז נראה בדקות בהעלם כל רמ"ח אברים, ואח"כ בעיבור ט' חדשים בבטן האם נעשה ולד שלם בגשם רמ"ח איברים בגילוי, כן הנשמה כשהיא בחכמתו ומחשבתו ית' יש בה העשר כוחות בהעלם ובדקות, אבל כשנשתלשלה בעולם האצי' או בבריאה נעשו העשר כוחות שלה מהות מורגש במהות בטן מלכות שנתעברה בו. וזהו כוונתו שכ' וז"ל:

והנה כל בחי' ומדרגה משלש אלו נר"ן כלולה מעשר בחי' כנגד עשר ספירות עליונות שנשתלשלו מהן

אין פירושו שאין לה עשר כוחות קודם שנשתלשלה בעולמות, כי באמת יש לה עשר כוחות גם בעת שעלתה במחשבתו וחכמתו ית', רק שהם עדיין בדקות בלי מהות מורגש, ואחר כך כשנתלבשה באיזה עולם נעשו עשר כוחות שלה כמהות ספירה מזה העולם, כמו נשמת משה רבינו ע"ה נשתלשלה ממחשבתו ית' באצילות הי' העשר כוחות שלה כמהות ספירות דאצי', בחי' חכמה שבחכמה ובחי' בינה שבחכמה כו' ונשמה דאצי' נקרא נשמה לנשמה, והנשמה שירדה עוד למטה ונשתלשלה בעולם הבריאה נעשה מהות כוחות שלה כמהות עשר ספירות דבריאה, שהוא בחי' בינה [היינו חכמה שבבינה ובינה שבבינה וכו'] ונקרא נשמה, ואם ירדה עד יצירה נעשה מהות עשר ספירות דיצירה, שהן מדות כמו חכמה שבחסד ובינה שבחסד כו' ונקרא רוח, וכן נשמה שירדה עד למטה בעשר ספירות דעשי' נעשה כמהות עשר ספירות דעשי', ונקרא רק בחי' נפש וזהו כנגד עשר ספירות עליונות וד"ל.

שהן שלש אמות

לכן נקרא חב"ד בשם אמות משום שחב"ד הוא מקור למדות, ואין כוונתו שעיקר התהוות השבע מדות הוא מחב"ד, כי ידוע שהעשר ספירות מקורם מעצמיות המאציל ושם הם קשורים בהעלם כשלהבת הקשורה בגחלת, אם כן כמו שחב"ד מקורם בעצמיות המאציל כמו כן גם השבע מדות מקורם משם ואיך נקרא חב"ד מקור למדות, רק כוונתו הוא שאף שהמדות יש להם מקור בעצמות כמו חב"ד אף על פי כן עיקר גילוי המדות הוא על ידי חב"ד, לכן נקרא חב"ד בשם אמות כמו הולד הנולד מהאם עיקר התהוותו הוא ממוח האב רק התגלותו לאוויר העולם הוא על ידי האם, כן מקור המדות הוא בעצמיות המאציל רק התגלותם הוא על ידי המדות, וזהו שחב"ד נקרא אמות ולא אבות כמו למשל איש חסדן בטבעו אף שיש בחי' החסד בעצמו אעפי"כ לא יתגלה החסד לזולתו אם לא יתבונן תחילה במוחו וד"ל.

ושבע כפולות

והמדות נקראים בשם כפולות, לכאורה הוא מצד שכל מדה כפולה כמו חסד שבחסד וגבורה שבחסד כו' וגבורה כפולה חסד שבגבורה וגבורה שבגבורה כו' וכן כל המדות, אבל אם כן מה זה השם כפולות דוקא להמדות כי גם חב"ד כפולים כמו המדות, כמו חכמה שבחכמה ובינה שבחכמה וכן מדות שבחכמה וכן בינה ודעת הם ג"כ כפולים, רק באמת לבד מה שכל מדה בעצמה כלולה מכל השבע, רק יש עוד בחי' כמו עצם החסד משפיע בעצם הגבורה ועצם הגבורה בעצם החסד כמו י"ב גבולי אלכסון, וזה הבחינה אינו רק במדות כמבואר בדרוש2 ששה משמותם3 (וז"ל4 והתכללות הו' מדות אינו אלא כאשר המדות הן בלב דווקא, וכמו שאנו רואין בחוש שבלב דווקא יכולים המדות להתכלל זה עם זה כו', אבל טרם בואם ללב כאשר עודם במוח אין מתכללים זע"ז, רק מתחלקים לבחי' חו"ג בכלל וחסד כולל וא"ו מדות וגבורה כולל וא"ו מדות כו', והטעם הוא שבהמשכות המדות בלב הן מתכללים היינו מפני שבלב מתאחדים ומתחברים נפש ורוח כנ"ל שבחי' העלאת הדם הוא הנפש שעולה המובחר ממנו בחלל השמאלי מתחבר ומתאחד בבחי' רוח החיים שבחלל הימיני הנמשך מן המוח, ומתחברים ומתאחדים הב' חללים יחד להשפיע רב טוב הנמשך מהמוח אל כל האיברים בבחי' התכללות דנפש ורוח שהן בכלל חו"ג, כידוע דמוח החכמה הוא קר ולח ושורש מקורו בבחי' החסדים ומשם הוא בחי' רוח החיים שבחלל הימיני, ומוח הבינה חם ויבש שורש הגבורה מתפשט בחלל השמאלי בדם הוא הנפש וזהו שנקרא אדם א' דם שכלול מחו"ב שכולל חו"ג ובלב מתחברים יחד ומתכללים כנ"ל, ע"כ עיקר בחי' התכללות המדות זע"ז הוא בלב דווקא בחיבור ב' החללים להשפיע אל כל האברים בהילוך הדם עד רוח החיים שבו כו' וד"ל. עכ"ל עיי"ש)

ובכל הנ"ל יובן הטעם מה שהמדות דווקא נקרא בשם כפולות, אבל חב"ד הגם שהחכמה כלולה מע"ס וכן הבינה והדעת אבל זהו רק בנין עצם הספירה, אבל התכללות מזולתה אין בחב"ד רק במדות יש בחי' הכפלות מזולתה, לבד מה שכל מדה כלולה בעצם מוא"ו היינו כמו גבורה שבחסד האב המכה בנו שהגבורה היא אמיתית החסד יותר מחסד שבחסד היינו שמאכילו ומשקהו, וכן כל הז"מ הכלולים בחסד הוא רק מהות חסד, וכן מדת הגבור' הוא רק גבורה אף מדת החסד שבגבורה הוא אמיתית הגבורה יותר מגבורה שבגבורה, כמו מה שהשמיע הוי' קול שיר המלאכים למחנה סנחרב5 ומצד עוצם המתיקות יצא רוחם מגופם, הנה החסד הגדול הוא גבורה בעצם יותר מגבור' שבגבו'6 וכן בכל המדות ההתכללות הוא מהות עצם המדה ממש בלי שום שנוי בעצם, רק השינוי הוא בלבושים היינו חסד שבחסד היינו שהלבוש הוא כמו מהות העצם, וגבו' שבחסד הוא שהעצם הוא חסד כמו חסד שבחסד רק נתלבש בלבוש הגבו', ובאמת אין הלבוש עושה שום גרעון בעצם המדה, כמו הלבוש הגשמי באדם אינו עושה שום שנוי בעצם האדם, אבל מה שהמדות הם כפולי' זמ"ז הוא שנוי בעצם, היינו שמדת החסד נתפעל במהות גבורה, כמו איש טוב בעצם שמהותו הוא רק חסד ואין בו שמץ ממדת הגבורה, מכל מקום אנו רואים שיכול להיות שהאיש הטוב יתפעל בקצף גדול מצד מדת טובו דווקא, היינו שרואה שאחד רוצה לגזול את חבירו ומצד טבעו הטוב אינו יכול לסבול זה ויתקצף מאוד על העושה העול, הנה הקצף הוא מדת הגבורה בעצם והתעוררותו הוא דווקא ממדת החסד כנ"ל שמצד טבעו הטוב אינו יכול לסבול, וזהו שעצם הגבורה מקבל מעצם החסד, וזה אינו כי אם במדות שבלב יכול להיות התחברות עצם החסד בעצם הגבורה מצד ההתחברות נפש ורוח כנ"ל.

ושבעת ימי הבנין חסד גבורה כו'

פי' שבעת ימי הבנין שבנין העולמות הוא מהשבע מדות, (7כמו ז' אלפי שנין8 באלף הראשון האיר מדות החסד כו' וכן בכל שבוע) יום א' בחי' חסד יום ב' גבורה, (9לכן נקרא בנין העולמות ע"ש הז' מדות) ואף שמבואר שחיות העולמות הוא ממדת מלכות כמ"ש מלכותך מלכות כל עולמים, שבחי' מלכות דאצי' מחי' עולם הבריאה, ומלכות דבריאה מחי' עולם היצירה כו', אך ידוע שמלכות לית לה מגרמי' כלום רק מה שמקבלת מהמדות, רק המלכות הוא כח הגילוי לבד, לכן עיקר בנין העולמות נקרא רק ע"ש המדות, כי ידוע שהמלכות נקרא בשם דיבור כי בחי' מלכות דומה ממש להדיבור, כמו שאנו רואין שהדיבור בעצמו אין שום מהות אם לא שיקבל מזולתו, כמו אם מקבל שכל ישפיע לזולתו שכל ואם חסד יגלה לו חסד, והנה אף שעיקר הגילוי לזולתו הוא הדיבור אעפי"כ לא תקרא ההשפעה ע"ש הדיבור, רק אומרים שהשפיע לזולתו שכל או חסד, משום שהדיבור בעצמו אינו שום מהות רק כח הגילוי, לכן מובן שעיקר בנין העולמות הוא רק מז' מדות, אך אם כן שהמלכות אינה שום מהות ועיקר הבנין הוא מהמדות אם כן לבד מלכות אינם רק וא"ו מדות ולמה נקרא שבעת ימי הבנין, אבל באמת עיקר גלוי החיות הוא רק ע"י המלכות לכן נקרא בנין העולמות גם ע"ש המלכות, כמו שאומרים פלוני דיבר שכל לפלוני או דברי אהבה או דברי קשות לפלוני, אף שעיקר הגילוי הוא השכל אעפי"כ מזכירים הדיבור עם גילוי השכל או האהבה וד"ל.

כי הנה השכל שבנפש המשכלת שהוא המשכיל כל דבר נקרא בשם חכמה כ"ח מ"ה

לכאורה לשון שהוא המשכיל כל דבר, נראה שכוונתו על כח המשכיל שנקרא פנימיות החכמה ולא על הברקת השכל בגילוי בכלי המוח כמבואר בתו' של בהרת מאדמו"ר נ"ע10 בארוכה, ותמצית הדבר הוא שעצם כח המשכיל שיש בעצם הנפש קודם שיתעורר להתגלות נקרא בשם אויר והוא בחי' הכתר, וכשיתעורר כח המשכיל להתגלות אבל עדיין לא נתגלה אף בהברקה נקרא אור, כמו אור הנר נקרא בשם אור רק ע"ש שיש בכוחו להאיר אבל כשמאיר נקרא אז בשם הארה, כן הוא ההתעוררות מכח המשכיל להשכיל אבל עדיין לא תתגלה בכלי המוח נקרא אור השכל כמו אור הנר שמוכן להאיר, אבל כשנתגלה הארת השכל בכלי המוח בגילוי אף רק בהברקה אז נקרא התפשטות השכל ונקרא בשם מים דניידי, מובן משם שאף כח המשכיל כשהוא מוכן להשכיל נקרא בשם אור החכמה, ויהי' פירוש כאן משכיל כל דבר הוא כח המשכיל בכלל לכל מיני השכלה ולא הברקת שכל פרטי, אבל באמת מובן מהענין שכוונתו על הברקה בכלי המוח בשכל פרטי שהוא בחי' חכמה הנקרא מים, כי כאן מדבר מחכמה לבינה שהם או"א להוליד מדות ובכמה מקומות הוא נקרא חיצוניות חכמה השייך למדות, לכן מובן שפי' שהוא המשכיל כל דבר הוא שמשכיל כל דבר פרטי שהוא בחי' הב' שבחכמה הנקרא מים, לכן כתב בסמוך וז"ל וכמ"ש בע"ח שער נו"ן שהוא בחי' חכמה שנקרא מים וד"ל.

והן הם אב ואם המולידות אהבת ה' ויראתו כו'

כאן זכר אהבה קודם ליראה כמו בסדר ההשתלשלות חסד קודם הגבורה, ואח"כ וז"ל כשמתבונן ומעמיק כו' נולדה ונתעוררה מדת יראת הרוממות כו' ושוב יתלהב באהבה כו' עכ"ל, זכר תחילה יראה ואח"כ אהבה, וגם קשה כי מבואר בהערה לתיקון חצות11 שלא יוכל להגיע ליראת הרוממות כ"א שיקדים תחילה אהוי"ר חיצוניות ובכאן זכר בתחילה יראת הרוממות.

אך הענין מבואר בכתבי אדמו"ר שיחי' וז"ל12 אך הנה באמת יראת הרוממות הוא למע' מבחי' אהבה, אך בכאן אמר רק נולדה ונתעוררה מדת יראת הרוממות, כי הנה יראה הוא בחי' ביטול ממהותו כשמשיג איזה דבר הגבוה ממנו אז הוא בבחי' ביטול לפי שעה, ואח"כ הוא בבחי' אהבה שרוצה להתדבק ולהיות עם דבר הגבוה, וכן כשרואה עוד דבר הגבוה ממנו אז הוא ג"כ בבחי' ביטול לפי שעה והכל הוא רק התעוררות מבחי' יראת הרוממות הנ"ל וד"ל, עכ"ל.

מובן מדבריו שבאמת הסדר הוא תחילה אהבה בחי' חסד ואח"כ יראה בחי' גבורה רק התעוררות מעט יש תחילה מיראת הרוממות בכל ההתבוננות, אבל עצם יראת הרוממות בהתגלות לא יכול להיות כ"א אחר אהבה ויראה חיצוניות, ואח"כ אהבה רבה ואח"כ יראת הרוממות כמו שמבואר בהערה לתיקון חצות וד"ל.

1) ראה גם להלן בארוכה בפי"ח.

2) בכמה כת"י: בדרוש ששה משמותם מאדמו"ר שי'.

3) ראה תורת חיים שמות ע' שנג א-ב ובכותרת המאמר "נאמר פ' תצוה שנת תקפ"ו פה ליובאוויטש"

4) מכאן עד סוף הקטע נמצא רק בכת"י 578.

5) ראה סנהדרין צה, ב.

6) ראה מאמרי תקס"ח ח"א ע' תקנז.

7) המובא בסוגריים נמצא בכת"י 924, 2459

8) ראה מאמרי אדמו"ר האמצעי דברים א ע' רז וש"נ.

9) המובא בסוגריים נמצא בכת"י הנ"ל.

10) מאמרי אדמו"ר האמצעי ויקרא ח"ב ע' תעא.

11) נדפס בסידור לפני סדר תיקון חצות.

12) נדפס במאמרי אדה"ז הקצרים ע' תצ.